הקדמה קצרה:

בפסוק כתוב "כי כל בשמים ובארץ" (דה״י א, כט׳) ותרגומו ״דאחיד בשמיא ובארעא״ - איחוד של שמים וארץ. האדם כידוע מורכב מנשמה וגוף, הנשמה מקורה מן השמים חצובה מתחת כיסא הכבוד. ולעומתה הגוף החומרי מקורו מן הארץ. כאשר האדם בא ללמוד יש את הלימוד הפנימי יותר שהוא בבחינת שמים - לימוד ששייך לנשמה, ויש את הלימוד הפשוט שהוא בבחינת ארץ - לימוד ששייך לגוף.

מי שלומד רק לימודים שהם בבחינת ארץ הרי שהוא זן את הגוף אבל חסר לו המזון של הנשמה. וכן להיפך אם לומד הוא רק את הלימודים הפנימיים ששייכים לנשמה הרי שהנשמה ניזונת מהם אך חסר לו המזון הפשוט של הגוף. ולכן לעולם עבודת האדם היא ללמוד בהקבלה הן נושאים פנימיים ששייכים לנשמה והן נושאים חיצוניים יותר ששייכים לגוף. מוכרח שהאדם יאזן את הדברים ולא יתעסק רק בקצוות, אלא הן בלימוד השמיימי והן בלימוד הפשוט יותר ששייך לגוף.

הדברים נאמרים כהקדמה לספר זה שאף שנעסוק בו בדברים פנימיים ששייכים לנשמה אך מוכרח האדם במקביל לכך התעסק גם בלימוד וקיום הדברים הפשוטים של הדין ובכך לא תהיה נחסרת התכלית.

 *          *          *

א. יום הכיפורים גילוי האחדות

יוה"כ כשמו כן הוא יום כפרה לעם ישראל. והנה כידוע סיבת הצורך בכפרה היא מפני שמהות העוון היא מהות של מחיצה והבדלה כמש״כ בנביא (ישעיה נט, ב) ״עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם״. ואמר על כך בעל השפת אמת שבפסוק זה ישנן שתי סוגי הבדלה: ״עוונותיכם היו מבדילים ביניכם״ זהו סוג אחד של הבדלה, ״ובין אלקיכם״ זו סוג הבדלה שני. כלומר ישנן עבירות שמבדילות בין האדם לחבירו וישנן עבירות שמבדילות בין האדם למקום כמש״כ במשנה (יומא ח, ט) עבירות שבין אדם למקום יוה״כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה״כ מכפר וכו׳.

ישנה א"כ הבדלה בין בני האדם וישנה הבדלה בין האדם לבוראו, ומן ההבדלה נלמד על האחדות שישנה אחדות בין בני האדם וישנה אחדות בין האדם לבוראו. עבירות מבדילות הן בין האדם למקום והן בין האדם לחבירו. ויוה"כ מסלק את ההבדלה ומגלה הן את האחדות הן שבין האדם לחבירו והן את האחדות שבין האדם לבורא ית״ש.

אמנם צריך לדעת שמהות האחדות שבין האדם למקום ובין האדם לחבירו היא אינה אותה מהות. המהות הפנימית של האחדויות הללו שונה היא בתכלית.

נסביר את הדברים: בראש השנה כתוב שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון (ר"ה טז.), לא רק ישראל אלא כל באי עולם ואת כולם דן הקב"ה. לעומת זאת ביוה"כ נאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם" זהו יום כפרה לישראל ולא לאומות כמפורש בפסוקים ובחז"ל.

וא"כ ישנו חילוק יסודי בין ר"ה ליום הכיפורים - שראש השנה שייך במידת מה לכל באי עולם משא"כ יוה"כ שייך רק לישראל. ובעומק יותר החילוק הוא שישנה אחדות שיכולה להתגלות גם אצל אומות העולם וישנה אחדות שיכולה להתגלות רק אצל ישראל. האחדות בין אדם לחבירו יכולה להתגלות גם אצל אומות העולם, קיים שם כוח אחדותי, אך האחדות בין האדם לבוראו שהיא האחדות המוחלטת אינה יכולה להתגלות אלא אצל ישראל בלבד.

** אחדות וחיבור עצמי שייך רק ברוחניות.

נתבונן נעמיק ונסביר בעזה"י איזה אור של אחדות יכול להתגלות אצל אומות העולם ואיזה אור של אחדות יכול להתגלות רק אצל ישראל.

עולם החומר שהוא העולם הגשמי הוא עולם הנפרדות, אין בו חיבור עצמי והוא נקרא בלשון חז"ל הקדושים "עלמא דפרודא" - עולם הפירוד. ואע״פ שקיימת בו הרכבה של ארבעת היסודות, אך כידוע כל דבר המורכב מד' היסודות סופו כיליון והיפסדות, וכאשר הוא נפסד כתב הרמב"ם במורה נבוכים שיסוד האש שבו חוזר לשורשו - לאש הכללית, יסוד הרוח - לרוח הכללית, וכן המים, וכן העפר. נמצא שהחיבור שבעולם החומר הוא מקרי, זמני, ולא עצמי. לא קיימת בו אחדות פנימית. אחדות פנימית מתגלה רק מהעולם הרוחני ולמעלה (ישנו עולם שהוא למעלה מרוחניות). בעולם הרוחני שהוא עולם של נשמות ושל רוחות שם בלבד שייכת וקיימת אחדות. ולכן אילו היינו מורכבים רק מגוף בלא נשמה לא היה שייך חיבור ואהבה בין הבריות. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא מכוח הנשמה שבאדם שעל ידה שייך שהוא יתאחד עם זולתו.

**רוחניות שייכת גם אצל אומות העולם.

הבנו א״כ שהאחדות קיימת ברוחניות, כעת נתבונן: האם הרוחניות קיימת רק בעם ישראל או שהיא קיימת גם אצל אומות העולם? ברור הדבר שרוחניות קיימת גם אצל אומות העולם, ודוגמאות ברורות לכך מוצאים אנו בתורה הקדושה. לדוגמא: כאשר משה רבינו ע"ה עשה בתחילה את המופתים במצרים אמרו לו החרטומים - ״תבן אתה מכניס לעפריים?״ (מנחות פה.) כלומר וכי אתם מביאים כשפים למצרים שכולה כשפים? במצרים היו חרטומים שפעלו פעולות רוחניות, היה בהם כוח לשנות טבע, זו היתה מעצמה של חרטומים שכוחם לא היה חומרי אלא רוחני, וכמובן שהם לא היו מבני ישראל. נמצא שכוח רוחני קיים גם באומות העולם.

יתר על כן, בענין הנבואה שהיא המדרגה הרוחנית ביותר שמצאנו בבריאה והיתה אצל משה רבינו, אמרו חז"ל (בספרי) על הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" בישראל לא קם אבל באומות העולם כן קם, ומי הוא?- בלעם הרשע. וכידוע בספרי הפנימיות שמקום בלעם מקביל למקום משה רבינו ע"ה בבחינת פנים ואחוריים. א"כ בלעם לא היה נביא שקר וגם לא מדומיין, אלא הוא קיבל נבואה מבורא עולם כמובא בפרשת בלק. הכוח לקלל הוא לא כוח חומרי אלא משיכה מכוח רוחני פנימי שמלבישים אותו בעולם החומר. נמצא שהיו לבלעם כוחות רוחניים על אף היותו גוי.

א"כ ברור הדבר ופשוט שכשם ששייכת רוחניות בישראל כך שייכת רוחניות באומות העולם, וכשם ששייך בקדושה עולם רוחני כך הוא שייך בטומאה - ״זה לעומת זה עשה אלוקים״. ולכן קיימת גם אצל הגויים עבודה רוחנית. המושג "עבודה רוחנית" אינו מושג יהודי בלבד ואינו חידוש של הדור האחרון אלא מיום היות ישראל לעם ישנה עבודה רוחנית פנימית השייכת לישראל וישנה עבודה רוחנית ששייכת לאומות העולם. צריך רק להבין את ההבדל מה מהות החילוק בין הרוחניות שקיימת בישראל קדושים לרוחניות שקיימת באומות העולם.

ברור שרוחניות ברמה מסויימת היא סוג של אחדות, וא"כ כשם שקיימת רוחניות בישראל שזהו סוג של אחדות כך קיים גם סוג מסויים של אחדות באומות העולם. נסביר את המהות הפנימית של החילוק בין הרוחניות שקיימת בישראל לבין הרוחניות שקיימת באומות העולם.

ב. כוח האחדות וכוח האחד

כמו שהזכרנו בתחילה ישנה אחדות בין בני האדם שהיא בבחינת יוה"כ שאחר שהוא מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו בני האדם מתאחדים זה עם זה, וישנה כפרה ואחדות בין האדם לבוראו.

האחדות שבין האדם לחבירו יש בה כמה הבחנות, נגדיר אותם: א) האחדות החיצונית שהיא חיבור גופני, אך כפי שנתבאר בחומר אין חיבור מוחלט. ב) האחדות שבנשמות היא אחדות מוחלטת, וכמו שאמר הלל הזקן לאותו הגר (שבת לא.) "דעלך סני לחברך לא תעביד (שהוא עניין "ואהבת לרעך כמוך") זהו כל התורה כולה וכו'". כלומר מהות התורה היא מהות אהבה ואחדות מוחלטת - ״אהבה״ בגימטריה ״אחד״.

אך גם באחדות שבנשמות שהיא עיקר האחדות יש שתי חלוקות: א) התאחדות של נשמות. ב) גילוי הנשמות כנשמה אחת כללית.

**נשמות המתאחדות.

נבאר: האופן הראשון הוא לאחד את הנשמות, כשם שבגשמיות אנו מבינים שאפשר לקחת שני חפצים ולאחד אותם כך קיימת אחדות בין הנשמות, רק ההבדל הוא שבעולם החומר החיבור הוא זמני, משא"כ בנשמות יכולה להיות אחדות מוחלטת. דוגמא לדבר היא אהבת דוד ויונתן שהיא אהבה עצמית שלא תיפרד. יש את דוד לעצמו ויש את יהונתן לעצמו והם כרתו ברית ביניהם שעניינה לאחד בין שניהם אחדות פנימית שלא תיפסק לנצח. זהו אופן אחד באחדות שבנשמות - חיבור שבין שני נשמות.

** נשמה כללית אחת

אמנם ההבחנה הפנימית יותר באחדות שבנשמות היא: שבעצם אין אלא נשמה אחת בלבד! בתחילה כשהבורא יתברך ברא את אדם הראשון הוא היה נשמה אחת בלבד. לאחר מכן לקח את אותה נשמה וחילק אותה לחלקים. בתחילה נבראה חוה ע״י שהיא ננסרה מאדם הראשון, היא לא ננסרה ממנו רק גופנית מן הצלע אלא היא ננסרה מנשמתו. קודם נסירתה היא היתה אחת עם אדם הראשון ואחר כך היא נבנתה מן הצלע הגופנית כמו שכתוב "ויקח אחת מצלעותיו ויסגור וכו'", ונבנתה מחלק נשמתו של אדם הראשון. לאחר מכן נחלקה לעוד חלקים ונולדו קין והבל, הרי שהנשמה הזו ננסרה לעוד שתיים. א"כ מתחילה היה אדם הראשון בבחינת נשמה אחת בלבד ולאחר מכן התגלה אופן שהנשמות מתחלקות.

א"כ האחדות שבנשמה באופן החיצוני היא לאחד אותם כשניים - כדוד ויהונתן או כבבחינת הזיווג של אדם וחוה לאחר הנסירה - יש אדם ויש חוה והם מתאחדים זה עם זה. אבל בעומק ישנה אחדות פנימית יותר, האחדות הזו היא אותה אחדות של נשמת אדם הראשון קודם שננסרה ונפרדה ממנו חוה, וקודם שנולדו קין והבל.

עומק ההבדל שבין אופנים האחדות הללו הינו הבדל תהומי. כיום לאחר חטא אדם הראשון, וליתר דיוק לאחר שחוה ננסרה מאדם הראשון, התפיסה הגלויה המוכרת אצל האדם היא תפיסה של חיבור: או חיבור גופני או חיבור נשמתי, אבל זוהי תפיסה של חיבור ואיחוד דברים נפרדים, זהו החלק היותר גלוי והיותר מוכר בנפש האדם. אמנם בעומק יותר מכיוון שכל בני האדם היו כלולים באדם הראשון אין זו ההגדרה שהם היו כלולים שם כנפרדים אלא כולם היו כלולים שם כנשמה אחת.

**תפיסה של חיבור או תפיסה של אחד.

נמצא א"כ שבנשמתו של כל אחד מאיתנו ישנם שני רבדים: רובד חיצוני ורובד פנימי. הרובד החיצוני הוא שאדם תופס את עצמו כאני נפרד עם אפשרות להתאחדות. והרובד הפנימי הוא שהאדם תופס שבעצם כולנו נשמה אחת כללית.

** ״כמוך״ כ׳ הדמיון או כמוך ממש.

למצוות התורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך" ישנם שני פירושים: א) כמוך בכ' הדמיון, והיינו "כמו" אבל לא ממש (כפרוש הרמב"ן). ב) ישנו לשון ברבותינו (מסילת ישרים פרק יא) "ואהבת לרעך כמוך" - בלי שום הפרש - כמוך ממש! המקור לשני הפרושים הללו בפסוק הם הם הדברים שנתבארו, מצד ההבחנה של ההיפרדות - הנסירה של חוה מאדם הראשון והיפרדות הנשמות ממנו הרי שאין מושג של "כמוך ממש" אלא זהו כמוך בכ' הדמיון. משא"כ מצד ההבחנה הפנימית שבתחילה כולנו היינו כלולים במציאות הויית נשמת אדם הראשון כנשמה אחת ממש ומצד כך יש מצווה של "ואהבת לרעך כמוך" - כמוך ממש. איך אדם מסוגל לאהוב את זולתו כמוהו ממש? רק כאשר האדם מגיע לתפיסה מגיע תפיסה שאני וזולתי אנו באמת אחד! ולא שני נפרדים שמתאחדים. וכמו שנתבאר ״אהבה״ בגימטריה ״אחד״,  שכאשר ה-״ואהבת״ מגיע מתפיסה של ״אחד״ ממש ולא מנפרדות גם ה-"כמוך" יהיה כמוך ממש.

למדנו א״כ שישנם ג׳ סוגי איחוד בין בני אדם: א) איחוד של גופות. ב) איחוד של נשמות בתפיסה של חיבור נפרדים והוא כוח ״האחדות״. ג) איחוד המגיע מתפיסה שבעצם השורש הכל הוא אחד והוא כוח ״האחד״.

ג. החילוק שבין ישראל לאומות העולם.

**כוח האחד שייך גם באומות העולם.

כוח האחד שייך גם אצל אומות העולם, כמו שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה שישנו כוח כולל בבריאה שהוא החומר הראשון שחכמי יון (שכמובן לא היו יהודים אלא גויים) קראו לו כוח "היולי", הוא הכוח האחד שבבריאה. נמצא שהמושג "אחד" אינו חידוש של תפיסת היהדות אלא קיים גם אצל אומות העולם. כוח זה קיים אצלם מכוח אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא האב הראשון של ישראל משלושת האבות אולם הוא לא נקרא רק אב לישראל אלא אב גם לאומות העולם, ועל שם כך ניתן לו שמו כמו שכתוב בפסוק "אב המון גויים נתתיך", מכוח כך קיים אצלו כוח האחד.

נבאר את עומק הדברים: הנה כידוע ישנם שלושה אבות שהם לכאורא חלוקה של שלושה נפרדים, אך כפי שנתבאר בעומק חייבת להתגלות נקודה של אחדות. מהי נקודת האחדות בשלושת האבות? נקודת האחדות החיצונית היא בעצם כך שיש דווקא שלושה, כי כידוע כל כוח של אחדות בנוי משלושה חלקים: שתי החלקים המתאחדים והכוח המאחד ביניהם. כדוגמת דוד ויהונתן, יש את דוד ויש את יהונתן ויש כוח שמאחד ביניהם. ולכן יש דווקא שלושה אבות אברהם הוא צד אחד יצחק הוא צד שני ויעקב הוא הכוח האמצעי שמאחד ביניהם. אומנם זה מצד ההבחנה של כמוך בכ' הדמיון - כוח "האחדות" שהוא חיבור בין שני נפרדים. אך כפי שאמרנו ישנה הבחנה פנימית שנקראת "אחד" - כמוך ממש, מצד כך אין שלושה אבות אלא אב אחד בלבד והוא אברהם אבינו שהוא האב הראשון (כי הוא האב גם של יצחק וגם של יעקב משא"כ הם אינם יכולים להיקרא לו אב). מצד ההבחנה שזו אחדות ישנם שלושה כוחות וישנם שלושה אבות, משא"כ מצד ההבחנה של הכוח שנקרא אחד א"כ ישנו רק אב אחד שהוא אברהם אבינו. ומכיוון שאברהם נקרא גם אב לגויים א"כ הכוח שקיים באומות העולם מכוחו הוא גם כוח האחד שבאברהם אבינו.

**כוח האחדות לא שייך באומות אלא רק בישראל.

האם גם כוח האחדות קיים באומות העולם? בפשיטות נראה שכן שהרי אם כוח האחד קיים בהם שהוא כוח עליון יותר א"כ גם כוח האחדות קיים בהם. אך האמת היא - שלא! באומות העולם קיים רק כוח של אחד ולא כוח של אחדות.

נתבונן בדוגמא של האבות ונבין: מאברהם אבינו עליו השלום יצאו יצחק וישמעאל. מיצחק אבינו ע"ה יצאו יעקב ועשיו. ואילו יעקב אבינו ע"ה מיטתו שלמה - יצאו ממנו שנים עשר שבטים ולא יצא ממנו שום מציאות לאומות העולם. ומאחר והסברנו שאחדות מכריחה שלושה חלקים: צד אחד, צד שני, וחיבור ביניהם, ובמקביל לכך באבות: אברהם צד אחד, יצחק צד שני, ויעקב הוא המאחד. א"כ מאחר שמאברהם ויצחק שהם כוחות נפרדים יצא כוח לאמות העולם אך מיעקב שהוא הכוח לאחד בין הנפרדים לא יצא כוח לאומות העולם לכן אין בהם את כוח האחדות, אלא שייך בהם רק אחת משני האפשרויות: או כוח של נפרדות - כלומר אברהם לבד ויצחק לבד שזה מתגלה בהבחנה שישמעאל לבד ועשו לבד, או כוח של אחד. אך לא קיים בהם כוח של אחדות.

וזהו מה שלימד הלל הזקן את אותו הגר שבא להתגייר שמצוות - "ואהבת לרעך כמוך" כוללת את שני המשמעויות היא כוללת משמעות של כמוך ממש אך כוללת גם משמעות של כמוך בכ' הדמיון - שהוא כוח האחדות. את ה-"כמוך ממש" עוד יכל הגר לדעת לפני שהתגייר, אך את ה-"כמוך" של כ' הדמיון הוא לא יכל לדעת קודם שבא לפני הלל, כי לא קיים באומות כוח של אחדות.

אנו ורואים זאת בפועל באומות העולם, מה שרואים שם הוא או כיתות של אנשים גשמיים שכל אחד חי לעצמו, ודואג לעצמו, או כיתות של רוחניים שמנסים לדבוק באחד אך לא באחדות, הם שוללים את הנפרדות אך לא מאחדים את הנפרדים. מדוע? כי הכוח לאחד את הנפרדים הוא מכוח התורה והמצוות, "מצוות" מלשון צוותא שע"י המצוות מחברים ומאחדים את הנפרדים שבבריאה. ולכן רק בעם ישראל שניתנה להם התורה והמצוות שייכת האחדות בתוך הנבראים, אך באומות העולם ששאלו "מה כתיב בה?" ולא ניתנה להם התורה הקדושה ומצוותיה לא שייכת בהם אחדות בתוך הנבראים.

ובעומק יותר ישנם בכללות חמישה הבחנות:

א. ההבחנה התחתונה שהיא 'הנפרדות'.

ב. הבחנה פנימית יותר שהיא 'האחדות'.

ג. הבחנה יותר פנימית שהיא 'האחד שלמעלה מהאחדות'.

ד. הבחנה עוד יותר פנימית 'האחדות של האחד הנברא עם האחד האין סופי'.

ה. ההבחנה הפנימית ביותר 'האחדות המוחלטת של האין סוף'.

נסביר את הדברים: "הנפרדות" קיימת אצל כולם, מצד הגוף של כל אחד קיימת בו נפרדות מוחלטת. "האחדות" כפי שנתבאר קיימת רק בישראל ולא באומות העולם. "האחד" קיים גם באומות העולם. המדרגה הרביעית שהיא "אחדות בין האחד הנברא לאחד העליון" היא מבוססת על המדרגה השנייה של "האחדות בתוך הנבראים" - מי שקיימת בו אחדות בתוך הנבראים קיימת בו גם אחדות בין האחד הנברא לאחד האין סופי. משא"כ מי שלא קיימת בו תפיסה של אחדות בתוך הנבראים גם לא קיימת בו תפיסה של אחדות בין האחד הנברא לאין סוף.

**האחדות של הנברא עם הבורא ית״ש.

הקב"ה נתן לנו תורה ומצוות, המצוות שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם הם המאחדים את האחד הנברא. ללא האחדות הזו היה האדם מפורר לתרי"ג חתיכות, המצוות יוצרים את האדם להויה אחת מאוחדת. והתורה מאחדת את האחד הנברא עם האחד האין סופי. א"כ באומות העולם שאין בהם לא תורה ולא מצוות אין בהם לא את האחדות התחתונה של הרמ"ח אברים ושס"ה גידים בבת אחת שזוהי בחינת המצוות ולא את האחדות העליונה האחדות של האחד הנברא עם האחד האין סופי שהיא בחינת התורה שמאחדת בין ישראל לאביהם שבשמים.

הדברים עמוקים מאוד והם בעצם יסודי הדת הפנימיים, אם בני האדם היו מבינים אותם הם לא היו הולכים ללמוד בשום מקום אלא רק בתורה הקדושה, אך מכיוון שאין הבנה פנימית מהו כוח נשמתם של ישראל אזי בני האדם הולכים לרעות בשדות זרים רח"ל כמו שכתוב "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים וכו'". לנו בתור ישראל יש קומה גמורה מהנקודה העליונה עד הנקודה התחתונה. ואילו אצל אומות העולם יש "דילוגים" חסר להם "גשר" מסוים בהבחנות הנפש, קיימת בהם ההבחנה של ה-"אחד" אך לא קיים בהם כוח ה-"אחדות" שבין ה-"נפרדות" ל-"אחד", וכן לא קיים בהם כוח "האחדות שבין האחד הנברא והאחד העליון".

ולכן אומות העולם אינם יכולים להרגיש את מציאות השי"ת בבירור בליבם. משא"כ ישראל שזוהי כל עבודתם להרגיש את מציאות השי"ת בליבם כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל" - בתוך כל אחד ואחד. ומדוע זה לא שייך באומות? כי אצלם ישנה או תפיסה של נפרדות או של אחד, כמו שנתבאר, אך אין להם תפיסה אמצעית שנקראת אחדות. הם תופסים את הבריאה שאו שכל אחד לעצמו או שכולם הויה אחת - כוח אחד אין סופי. אבל להבין שהאור האין סופי הזה יכול להאיר בתוך הנפרדים ולאחד אותם את זה אין להם. אין להם את נקודת הממוצע, את האיזון, את המיזוג שעליו דיברנו בארוכה.

**איחוד חומר ברוח

הגמ' במסכת שבת (פח.) אומרת שהתורה הקדושה שהיא תורה משולשת, נתנה לעם משולש, ע"י משה שהוא שלישי לבטן, בחודש השלישי, וביום השלישי. כל עניינה של התורה הוא "שלוש" כמו שמאריך המהר"ל לבאר.

עומקם של דברים: כל סוד התורה והמצוות הוא כמו שהזכרנו - לקבל נקודת איזון, מיצוע, ומיזוג בין האור האין סופי האחד לתפיסת הנפרדות שקיימת בנבראים. ולכן אצל אומות העולם שישנה או תפיסה של נפרדות או תפיסה של אחד, אין להם אפשרות להתעסק בחומר מתוך תפיסה רוחנית אלא או שהם עסוקים בחומר או שהם נזירים פרושים. אבל התעסקות בחומר מתוך קדושה לא קיימת אצלם כי לתפיסתם הרי החומר הוא נפרד ומכיוון שאין להם תפיסה של אחדות בנפרדים לכן או שהם מתעסקים בחומר כנפרדות או שהם פורשים ובודלים ממנו ועוסקים באחד העליון. אבל את התפיסה של גילוי האחד העליון בתוך החומר - בתוך הנפרדות, זה לא קיים אצלם.

כל התורה הקדושה בנויה על העניין לגלות את האחדות בחומר. ולכן כשנתבונן נראה שרובם המוחלט של מצוות התורה הן מצוות מעשיות בחומר, לדוגמא: מצות שופר היא ע"י לקיחת קרן של איל גשמי, חומרי, ותוקעים בו תקיעה רוחנית, בכך מאחדים את החומר עם העולם העליון ע"י התקיעה שנפעלת למטה ופועלת בשורשה העליון במקום טמיר ונעלם. וכן מצות סוכה - אנו יושבים בסוכה שעשויה מדפנות וסכך חומריים. אם אדם ישב רק בענני כבוד בחג הסוכות ויאכל שם כזית הוא יבטל מצוות עשה דאורייתא! אי אפשר לשבת רק בענני כבוד (כל ענין המצוה הוא לשבת בחומר ולגלות שם את הרוח). והוא מה שנחלקו בגמ' (סוכה יא:) סוכה לזֵכר מה: האם זֵכר לענני הכבוד או זֵכר לסוכות ממש, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים! כי ע"י מצוות הסוכה כוללים את הסוכה הממשית הגשמית עם הסוכה הרוחנית - "ופרוס עלינו סוכת שלומך".

א"כ התורה הקדושה בנויה על אחדות של חומר ורוח, ומכיון שאצל אומות העולם שייך רק חומר לבד או רוח לבד כי לא קיים אצלם כוח אחדותי, לכן הם גם לא יכולים להתאחד עם בורא העולם.

ד. התכלית לאחד את כל הקומה בבורא ית״ש

המציאות האמיתית היא שיש בורא ויש נבראים ועבודת האדם היא להתאחד ולהתחבר עם בורא העולם. קיים בנו כוח שנקרא אחדות ועבודתנו היא להשתמש בו הן לחיבור בתוך העולם הזה והן לחיבור בין הנברא לבורא העולם. הן חיבור בין החומר לרוח - ששניהם נבראים, והן חיבור בין הנברא דהיינו נשמת האדם לבורא העולם. איחוד חומר ברוח, ורוח עם האין סוף.

העבודה של ישראל היא לצאת מהנפרדות ולחיות ברצוא ושוב בין האחד לאחדות - כלומר ישנה עבודה בישראל לחיות עם האחד אך גם לחיות עם האחדות באיזון. מאירים מהאחד לאחדות - מכוח האחד אנו מאחדים הן את החומר והרוח והן את האדם עם בורא העולם.

וזהו העומק של מצוות הכפרה שקיימת ביוה"כ: מחד ישנה כפרה של בין אדם לחבירו כלומר סילוק המחיצה בין האדם לחבירו וגילוי האחדות שביניהם, זוהי אחדות של הנפרדים - אחדות בתוך מציאות הנבראים. וישנה עוד אחדות - "כי ביום הזה יכפר עליכם... לפני ה' תטהרו", זוהי אחדות בין האדם לבוראו. מי שקיימת בו האחדות התחתונה קיימת בו האחדות העליונה, ומי שלא קיימת בו האחדות התחתונה לא קיימת בו גם האחדות העליונה. אצל אומות העולם יש רק שבע מצוות בני נוח, כלומר יש להם מקור של יניקה מהיכן לחיות שזה המצוות, אך הם לא יכולים ע"י כך לאחד את הרמ"ח אברים ושס"ה גידים ביחד. ואילו ישראל קדושים  שיש להם תרי"ג מצוות הם יכולים לאחד את הרמ"ח אברים ושס"ה גידים ומכוח האחדות שמתגלה באדם בקיום המצוות הוא יכול להשתמש עם אותו כוח אחדות לאחד את נשמתו עם  בורא העולם.

*          *          *

הדברים הם בגדר פתיחה לדברים שאי"ה נזכה ללמוד. הם דברים עמוקים, מושגים שלפחות חלק מהאנשים עדיין לא רגילים בהם. אך רצוננו ללמוד את דרכי הגוף ואת דרכי הנשמה. מחד צריכים אנו ללמוד את כוחות הגוף הטבעיים ולאזן אותם, ומאידך צריכים אנו ללמוד את הכוחות של הנשמה, לאזן בין הנשמה לגוף, ולאחר מכן לקבל איזון בין הנשמה לבורא עולם.

נשתדל בעזה"י לתת מילון של מושגים וללמוד אותם, ללמוד את מהות הנשמה שבתוכינו וכיצד לקשר אותה לבורא כל העולם - לחי העולמים.