- להאזנה תפילה 032 אתה גיבור לעולם
032 Our Middos Enable Hashem’s Middos
- להאזנה תפילה 032 אתה גיבור לעולם
תפילה 032 אתה גיבור לעולם
- 1584 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
אתה גיבור לעולם
אתה גיבור - לעולם. כמו שהוזכר בראשית התפילה מטבע הלשון :"הקל הגדול, הגיבור, והנורא". ה"גיבור" - זו מידה שבה עוסקת הברכה הזו אתה גיבור -לעולם.
לכאורה צריך באור הלשון לעולם ביחס למידת הגבורה, הרי הקב"ה היה הוה ויהיה, וכשם שהוא היה הוה ויהיה כך מידותיו הן היה הוה ויהיה. ואם כן, וכי רק מידתו של הקב"ה שנקראת "גיבור" דוקא היא לעולם? הרי לכאורה כל מידה ומידה היא לעולם,
יתר על כן, בהמשך מטבע הברכה "מחיה מתים אתה, רב להושיע, משיב הרוח ומוריד הגשם", שזו מידת גבורה, כמו שקוראים חז"ל לירידת הגשמים "גבורות גשמים" - שיורדים בגבורה, אבל מיד לאחר מכן המשך הברכה מכלכל חיים - בחסד, מחיה מתים - ברחמים רבים. הרי שמוזכר כאן מידת החסד ומידת הרחמים, וא"כ, הברכה פותחת במידת הגבורה וממשיכה בחסד וברחמים.
וצריך להתבונן ולהבין מהו העניין, שעל אף שזו ברכה של גבורה, מוזכר בה החסד והרחמים שלכאורה אינם בכלל גבורותיו של הקב"ה.
כידוע מאד דברי חז"ל: מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף עמה מידת הרחמים.
לפי פשטות דברי חז"ל מה המידה שנוהגת השתא בעולם? "ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עמה מידת הרחמים", זאת אומרת, לא שבמקום דין המידה הפועלת היא הרחמים, אלא "עמד ושיתף". כלומר, שבכל מידה שנקראת "מידת הדין" הקב"ה משתף את מידת הרחמים, ולפי"ז, האם באמת הקב"ה מנהיג את הבריאה תמיד ברחמים מצורפים לדין, ואין גילוי של מידת הדין כפשוטו?
באמת, כידוע מאד לשון חז"ל: "במידה שאדם מודד כך מודדין לו" "במידה שאדם מודד" - כפי ההנהגה שהאדם מתנהג, "כך מודדין לו" - כך ההנהגה שהקב"ה מתנהג איתו באותה מידה,
ולפי"ז, מה שנאמר מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ראה שאין העולם מתקיים - עמד ושיתף עמה מידת הרחמים, כלפי מה נאמר היסוד של עמד ושיתף עמה מידת הרחמים? ההנהגה הזו נאמרה כלפי אדם שבעצמו משתף את מידת הרחמים בהנהגתו. אבל מי שהאופן שהוא מנהיג את עצמו זה במידת הדין והיחס כלפי אחרים הוא במידת הדין, על כך נאמר: "במידה שהאדם מודד כך מודדין לו", כשם שהוא נוהג בדין ולא משתף את הרחמים בדין, כך גם ההנהגה שהקב"ה מתנהג עמו. וא"כ, הוא זה שבהנהגתו במידת הדין לא נותן שההנהגה כלפיו תהיה כאופן של שיתף מידת הרחמים.
ולפי זה, ביאור מטבע הברכה: אתה גיבור - לעולם. מידת הגבורה זוהי מידת הדין, גיבור זו התנהגות של דין.
והנהגה זו היא - לעולם. כלומר, שאל יסבור האדם שמכיון שעמד ושיתף עמה מידת הרחמים, אם כן מהשתא כל מידת דין כבר לא קיימת, שהרי תמיד היא תהיה משותפת ברחמים. על כך אומרים אנשי כנה"ג במטבע התפילה "אתה גיבור לעולם" שלעולם נשאר הנהגה של מידת הדין, אלא, שמי שזכאי לכך חל עליו ה"עמד ושיתף מידת הרחמים" ולכן משתתף ה"מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים", וכו', ובברכת "אתה גיבור" עצם קביעת הדין קביעה וקיימא. והיא חלה על מי שמנהיג עצמו במידת הדין. במידה הזו מודדים לו.
המקום האמיתי של עבודת המידות בקומת צורת האדם
ננסה קצת להתבונן בעזר ה', להבין איך הדברים מצורפים לכל א' וא'.
האדם נקרא אדם מלשון מידה, כלומר כל אדם ואדם הקב"ה ברא אותו עם הכח שנקרא מידות והכח הזה הוא מעצם יצירתו של האדם.
יש מי שמילדותו המידות שלו יותר מתוקנות. ויש מי שהמידות שלו פחות מתוקנות, אבל לעולם אין אדם שנולד עם מידות שלימות ומתוקנות, ואם כן, כל אדם ואדם כפי גדרי המידות שהקב"ה נתן לו הוא צריך לתקן את אותם מידות.
בכדי שהאדם יכנס למהלך פנימי של עבודה על המידות נצרך שהאדם יתפוס באופן האמיתי מהו המקום של עבודת המידות בקומת נפשו.
אם אדם מסתכל על כך שישנם אצלו מידות שצריכות תיקון והוא תופס זאת באופן שיש "נקודה" או "כמה נקודות" שהלב לא מתוקן. אבל הוא לא תופס שמערכת המידות שייכת לכלל כל מציאות האדם. הרי שהוא לא מספיק משיג ומבין מה עניינם של מידות. כאשר האדם מסתכל בשיטחיות ובחיצוניות, נראה לו שתיקון המידות זו עבודה שעל אף שהיא חשובה מאוד, והקב"ה ציוה עלינו "הידבק במידותיו" זו עבודה שהיא ענין בפני עצמה, כמו שיש תורה, תפילה, חסד, יש עוד תחום שנקרא "תיקון המידות".
לא מדובר על מי שלא חלי ולא מרגיש, אלא גם אדם שהוא בעל נפש והוא מרגיש את טיב מידותיו לטב ולביש ויש לו תשוקה לתקנם והוא אפילו עמל על כך אבל הוא תופס שזו מציאות נקודתית שעומדת לעצמה כמשל לאדם שיש לו בית, ויש לו בבית "פח זבל" שצריך לרוקן אותו. אמנם הוא מבין שצריך להוציא את זה והוא מכיר שזה פסולת. אבל מ"מ הפח עומד במקום שלו הוא נמצא בפינה צדדית או בחדר לעצמו.
אבל כאשר נפתח לאדם הדעת והוא לומד את דברי רבותינו, לא מקופיא אלא לעומק אמיתותם, הוא מקבל מבט חדש לגמרי על כל הסוגיא שנקראת מידות.
משל למה הדבר דומה: אדם שיש לו בית ובאיזה שהוא חדר חסר מיטה, ודאי שזהו חסרון - אבל יש בית, אבל אם חסר דלת לבית הוא כבר מבין שהחיסרון הרבה יותר גדול. אבל אם אין תקרה יש לו בית שאינו מקורה אז כבר אין לו שם בית כלל.
כאשר לא נפתח לאדם התפיסה העמוקה והוא בא לעסוק בעבודת המידות, על כך אומר הרמח"ל בתחילת המסילת ישרים: שהעבודה הפנימית תחסר מהחכמים ומהבלתי חכמים מהחכמים היא רחוקה כי הם לא רואים שם עומק של חכמה.
ומהשאינם חכמים היא רחוקה כי מי שאינו חכם לא יכול להשיג את הדברים לאמיתותם. ואם כן אפי' אם האדם חכם בהויות דאביי ורבא ובלעסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא אבל לא בהכרח שהוא תופס נכון מהו מקומם של המידות בקומת צורת אדם!
פעולת המידות מתמדת
מהו באמת מקומם של המידות?
האדם עלול לסבור: שהמידות מתגלים בשעה שיש משהו שגורם להם להתעורר, בשעה שמישהו בא להכעיס אותו או להעליב אותו אז מתגלה הנעלבים ואינם עולבים או להיפך, אם משהו מעורר אותו לגאוה או לתאוה אז זה מתעורר. אבל אם אין משהו שמעורר, אז אותו שטן שיש בלבו של אדם היצה"ר, הלך לישון, המידות הרעות ישנים.
אבל מה האמת?
באמת כל פעולה ופעולה שהאדם פועל, מהפעולה הגדולה ביותר ועד הפעולה הקטנה ביותר המקור שמניע אותה עובר דרך כח המידות, ולכן אפי' תנועת הוזזת ריסי העיניים מונעת מעומק מידותיו של האדם.
האדם קם בבוקר ומניע את רגליו - הוא הולך, הוא מתעטף בטלית, הוא מניח תפילין, הוא מתפלל אבל גם בדברים היותר קטנים - כל תנועת יד, כל דיבור, כל הרחה, כל שמיעה, כל ראיה, וכל נדנוד של עפעפיים הכל מונע בעומק הנפש מהמידות שלו.
ומכיון שהמידות על דרך כלל לא מתוקנות ושלימות, אצל האדם שאינו קדוש ושלם בקדושתו יתברך שמו, אז כל הפעולות שהאדם פועל מבוקר ועד לילה מעורב בהם הפסולת של המידות שלו!!! מי שמבקש אמת והדברים הללו מאירים לתוך מוחו, והוא תופס שכל פעולה ופעולה שהוא פועל ללא יוצא מן הכלל הכל נפעל מכח המידות שלו. ההבנה הזו יכולה לזעזע את לבו זעזוע עמוק, הוא מתחיל להכיר שהפסולת לא מונחת "מתחת לכיור". היא לא מונחת רק בקרן זוית רק שלפעמים הוא נפגש איתה אלא הפסולת הזו פועלת כל הזמן!
לפעמים האדם מכיר את פעולת הפסולת כי זה נראה לעיניים. הוא מרגיש את הגאוה שגואה הוא מרגיש את הכעס עד כדי אדמימות. הוא מרגיש את התאוה עד כדי כך שהוא רודף והוא נעשה חם - "נורא ביה עמרם". הוא מרגיש את העצלות כשהוא נעשה כבד כעופרת אז המידות נמצאים בתוקפם הגדול ולכן הם מורגשים מאוד.
אבל אל יסבור האדם שרק אז כאשר המידות מורגשות רק אז הם פועלות. "את הצפוני ארחיק מעליכם" זה יצה"ר שצפון בלבו של האדם כדברי חז"ל זה ה"אל זר" שבקרבכם כלומר הוא פועל אבל באופן צפון, והסיבה שהוא "צפון" היא מכיון שהאדם לא תופס שכסדר המידות פועלות יום ולילה לא ישבותו, ונראה לו שמערכת של יצה"ר ובלשון דקה יותר "מערכת המידות" אינה תמידית, אבל אם האדם היתה תופס באיתגליא כל הזמן את פעולת המידות אז הוא היה נראה אחרת.
רבותינו חכמי בעלי העבודה, הם הכירו בדעתם, אבל יתר על כן היתה להם הרגשת הלב מאיזה מקום מונע כל פעולה ופעולה שהם פועלים. הם הכירו בכל פעולה ופעולה שהם פועלים מה נפעל מהצד הטוב ומה נפעל מהצד הרע ומה מהתערובת וכמה היחס של חלקי הטוב והרע.
בירור והכרת המניעים כדרך להכרת פעולת המידות
ישאל האדם: מתי שאני קם בבוקר איזה מידה מתגלה?
השאלה נובעת מכך שהאדם לא מברר לעצמו, למה הוא קם? אם היה ברור לו למה הוא קם הוא היה יכול לדעת איזו מידה פועלת. אבל אדם שקם בבוקר ולא מברר ולא יודע למה הוא קם. אח"כ הוא הולך להתפלל ועל אף שאם נשאל אותו למה אתה מתפלל? הוא יענה תשובה. אבל לא ברור לו באמת למה הוא מתפלל אז איך ידע איזו מידה פועלת.
האדם לומד תורה, מקיים מצוות, עושה חסד, הוא אוכל, הוא ישן, הוא מתלבש, עושה את כל המעשים אבל האם ברור לו למה הוא עושה את מה שהוא עושה? לא למה "צריך" אלא מאיזה סיבה בתוך נפשו הוא פועל האדם שרחוק מעצמו מסוגל לומר אני עושה כי כך הקב"ה רוצה, אבל ככל שהאדם מכיר את עצמו הוא ממעט מלהשתמש בהגדרה הזו, ולא כי הוא לא רוצה להגיע לשם אלא כי הוא יודע שהוא לא שם.
המביא לעבודת המידות: תפיסתם ככח הכולל את כל האדם
אם כן, בכדי שהאדם ראשית, יבין את ההבנה הזו בשכלו, הוא צריך התבוננות, אבל לאחר שהאדם מבין זאת בשכלו צריך התבוננות נוספת להשיב את זה אל לבו.
נצרך שהאדם יגיע להכרה פנימית בכך שהמידות הם אלו שמפעילים אותו כ"ד שעות, תתר"פ חלקים בכל שעה ושעה, בכל עת ובכל רגע ממש ללא יוצא מן הכלל, כלשון החובת הלבבות (שער יחוד המעשה) אתה ישן לו והוא ער לך מה הכוונה שהוא ער? שלא יתכן שהוא ישן - כי כל הפעולות שהאדם פועל זה מכח המידות. אפילו כשאדם ישן על מיטתו כח המדמה פועל הכוחות הפנימיים פועלים מכח המידות כאשר האדם קולט את התפיסה באופן פנימי בנפשו, ויש לו ביקוש אמת אז הוא יכנס למהלך פנימי של עבודת המידות.
אם המבט לא מחודד אצל האדם אז הוא יכול להסתכל על המידות כדבר שעומד בקרן זוית הוא יכול לחשוב לעצמו שהעיקר שעסקו בתורה יום ולילה ג' סדרים ויתר על כן. ומה עם המידות? זה דבר צדדי שצריך תיקון אבל זה לא שייך לעיקר עניינו, אבל כשהוא מבין שמה שמניע את כל הת"ת שלו זה המידות המתוקנות או הבלתי מתוקנות, אז הוא קולט שלא יתכן שאין לזה נפק"מ בתלמוד תורה זה לא יכול לעמוד בקרן זוית. גם אם הוא עוסק בתורה עשר, שתיים עשרה, ארבע עשרה שעות - כ"א כפי ערכו אבל כל השעות הללו זה מכח המידות.
ואם כן אי אפשר להבדיל את העיקר של תורה תפילה וגמילות חסדים מהמציאות של המידות כי התורה התפילה והחסד הללו נפעלים מכח המידות.
המידות הם הכלים
ולפי"ז יתבאר עומק דברי חז"ל "במידה שאדם מודד מודדין לו". המידות של כל אדם ואדם הם לא רק מידות כתכונות יותר מתוקנות או פחות. אלא, המידות הם הם הכלים לקבל את המידות של תורה - י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, והם הכלים לקבל את המידות של הקב"ה. ולכן, במידה שאדם מודד שזה הכלי שהוא הכין אז לפי הכלי כך מודדין לו - זה מה שהוא מסוגל לקבל!
נמצא אם כן, כפי ערך תיקונם וכפי ערך קלקולם - כפי ערך הזַכוּת והבהירות וכפי ערך העכירות שמתגלה במידות, כך מאיר ומתגלה לאדם המידות של הקב"ה, וכך מאיר ומתגלה לאדם המידות של תורה.
יסוד הדברים הוא: שהכח הפועל באדם בכל עת ובכל שעה, והמניע את תנועותיו הפנימיות והחיצוניות הוא המודד ומגדיר את מדרגת הכלי שבאדם, וכפי ערך הכח הזה כך שיעור ההשגה של האדם בתורה ובהנהגתו יתברך. וכפי ערך הכח הזה כך שיעור הקרבת השם שיש לאדם, וכפי ערך הכח הזה כך הערך של עסק התורה של האדם וכן של כל שאר חלקי הפעולות והעבודה.
ואם כן, ההשגה של האדם בתורה היא כפי ערך זכות המידות, ואפילו אם נראה לעין הרואה בהסתכלות חיצונית, שיש בני אדם שמידותיהם אינם מתוקנות ובכל אופן הם בעלי השגה גבוהה בתורה צריך לדעת - שעליהם נאמר לשון הגמרא: "תורתו של דואג מן השפה ולחוץ" אמנם אין לנו השגה בדואג ואחיתופל אבל חז"ל כתבו לנו זאת לפי ערכנו כדי שנבין שיש כזו צורה. "מן השפה ולחוץ" כלומר: שגם אם רואים אדם שבחידוד השיכלי או בידיעות הרחבות זה נראה שיש לו תורה, אבל זה לא אמיתה של תורה, ואפילו אם אותו אדם אומר דברי אמת, זה כמו שיצא דבר אמת מהפה של בלעם, שהגמ' אומרת עליו שאפי' דעת בהמתו הוא לא ידע, כלומר שעל אף שהדבר אמת אבל הוא עצמו לא משיג את מה שהוא מדבר, יכול להיות שבשכל הוא מבין מה שהוא מדבר אבל הוא לא משיג בהשגה פנימית את מה שהוא עצמו אומר.
מי שחי חיי חיצוניות אינו מבין: מה כוונת הדבר שאדם לא משיג את מה שהוא יודע? אבל מי שמכיר מהי תורה, מי שמבין מהי קרבת ה', מבין שיתכן שהאדם יגיד דברי תורה אבל הוא לא משיג בתוככי נפשו ודעתו את מה שהוא בעצמו אומר.
לשון הגר"א הידוע במשלי: שאם האדם לא עמל לתקן את המידות שעד הנה לא תקן "למה לו חיים", מה עומק דברי הגר"א?
ביאור הדבר: כי אם הוא לא עמל לתקן את המידות, אז הוא לא יכול להשיג בתורה יותר ממה שהוא השיג אתמול, אז בשביל מה הוא חי? אם את הקרבת ה' שהיתה לו אתמול, זה מה שיש והוא לא יוכל להשיג יותר, כי המידות זה הכלים שלתוכם הוא מקבל הכל, והוא לא מתקן אותם אז הוא לא יוכל להשיג יותר? ואם כן למה לו חיים??? אלא מה? בידיעות באופן של כמות הוא יכול להתרחב, אבל זה לא נקרא חיים!!!
צריך שיהיה לאדם ברירות דעת עמוקה: דעת דקדושה שחודרת ללב - "וידעת היום והשבות אל לבבך" להכיר, לדעת, להרגיש, ולתפוס, שכל כולו - נפעל לפי מידותיו.
כשהדברים הללו יאירו בדעת האדם ובנפשו זה יעורר בו בעזר ה' את התשוקה לעמול ולתקן ולהאיר את הכלים שלו שהם מידותיו שיהיו ראויים לכך שלתוכם יוצק אור התורה, ושלתוכם יוצק אור הנהגת הבורא עם האדם, ולהכיל את הקרבה אליו יתברך שמו.
שנזכה בעזר ה' ל"הדבק במידותיו" באופן שהמידות שלנו יעשו כלים למידות של הקב"ה, ונזכה להכרה שלימה במידותיו של הקב"ה אמן ואמן.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס