דרשות 040 עבודה שבלב תשסח

נכנסו עכשיו לימים של ימי אלול 'אני לדודי ודודי לי'. ברור הדבר שבתוך כל אדם ואדם, בנשמה , בפנימיות, כל נשמה רוצה את קרבת ה'. אבל יש מסכים שמעלימים מהאדם מלגלות את הקרבה לקב"ה. ימי הרחמים והסליחות 'אני לדודי ודודי לי',  זהו זמן שנגלה יותר האפשרות להתקרב   לקב"ה.

ועיקר מה שאנחנו רואים שעבודת הימים, הן מר"ח אלול שמתחילים לומר 'לדוד ה' אורי וישעי', לבני ספרד שמתחילים לומר סליחות מתחילה ולאשכנז לאחר מכן, עד המהלך של ראש השנה שרוב היום הוא בבחינה של תפילה, ותכלית הימים שזה יום הכיפורים היום הקדוש שכולו תפילה. בוודאי ישנו מהלך של קרבת ה' שמתגלה בזמן של מתן תורה שזהו גילוי של הקרבה דרך התורה הקדושה ויש את הגילוי של הקרבה שמתגלה  דרך המהלך של ימי הרחמים והסליחות ולאחר מכן של הימים הנוראים שפחות נגלה נקודת העבודה דרך התורה ויותר נגלה מהלך של עבודה דרך התפילה.  זהו עבודת הימים. התוספת שתקנו לנו קדמוננו בימים הללו, זה לא תוספת בתורה אלא תוספת בתפילה. ולראיה מובא בפוסקים כידוע שחלק היו ממעטים יותר בתורה ועוסקים יותר בתפילה בתשובה וכדו'.

נתבונן מעט על הקרבה שמתגלה יותר בנקודה של התפילה. בפנימיות האדם, כל נשמה יודעת את בוראה 'נפשי יודעת מאוד', כל חד וחד יש לו רצון אמיתי להתקרב לקב"ה. הרצון להתקרב לקב"ה הוא עצם מציאות האדם. זה לא דבר שנמצא כתוספת על האדם, אלא כך הקב"ה ברא את כל אדם ואדם שרצונו להתקרב לבוראו. הדרך שהוא נתן לנו בימים הללו, הוא הדרך של תפילה. אבל כמו שכל אחד יודע הן בשאר ימות השנה ואפי' בימים אלו, גם בשעה שהאדם בא לתפילה הרי שמחשבתו במקום אחד ופיו במקום אחר, חס ושלום אין פיו וליבו שווים.

כל אדם שבא להתרכז בתפילה. הן ביום יום והן בימים הללו, הקושי להתרכז הוא אחד מהקשיים היותר גדולים שיש לאדם במשך היום. יותר קל לנו להתרכז כאשר לומדים סוגיא על דרך כלל, מאשר כאשר באים להתרכז בשעת התפילה. למה לכאורה? ודאי שפשוטם של דברים אפשר לומר שאנחנו מערכים יותר את העבודה של  התורה מאשר את העבודה של התפילה. יכול להיות שזה אמת. אבל יש בזה נקודת עומק יותר. חז"ל אומרים כידוע, שהתפילה היא בבחינה של עבודה שבלב. התורה הקדושה כשאנחנו יגעים בה, אנחנו מתייגעים דרך המוח. לומדים את הדברים, מעיינים  כל אחד לפי מוחו. משא"כ התפילה, תפילה שבמוח היא לא תפילה. כל תפילה היא בבחינת 'איזו היא עבודה שבלב זוהי תפילה'. את המוח התרגלנו לחדד מימי הקטנות. בשעה שאדם יודע לדבר אביו מלמדו 'תורה ציווה לנו משה'. הוא הולך לחדר מלמדים אותו א' ב'. אחרי זה מתחילים ללמוד אתו חומש ויקרא, בראשית. הוא גדל עוד קצת מלמדים אותו משניות, ברכות וכו' הוא גדל עוד מלמדים אותו גמרא. הוא לאט לאט בהדרגה, מי שהוא לא תינוק שנשבה, מחנכים לו את המוח לתורה הקדושה. וע"ז משקיעים את רוב הזמן, כך צריך להיות.

אבל אין בית מדרש שמחנך ללב. היגיעת המוחין, הביאור של המוחין על זה אנחנו גודלים. בנו לנו את זה מגיל הקטנות שלב אחרי שלב. אף אחד לא סבור להיכנס לכיתה א' ללמד איזה פשט לפי ר' שמעון (שקאפ), מתחילם כסדר. מלמדים א' ב', מלמדים, חומש מלמדים משניות ומלמדים גמרא. 'חנוך לנעל ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. אנחנו גדלים בהדרגה לאט לאט עד שבן אדם מגיע ל'ישיבה קטנה' כבר מלמדים אותו יותר מפרשים. מגיע ל'ישיבה גדולה' נהיה בעל סברה. וב"ה מי שזוכה ללכת הלאה הוא מעיין בתורה הקדושה. הרי שבנו לנו עולם של התורה הקדושה בהדרגה כמו שצריך להיות.

אבל עבודה שבלב איפה בנו אותה? על דרך כלל יכול לעבור יום שלם שאדם לא מתעסק בזה בכלל. וגם אם הוא יתעסק עם זה הוא הרי על דרך כלל לא יודע איך להתעסק. בסדר צורת הלימוד, ב"ה יש לו הרבה מחנכים המסבירים לאדם איך ללמוד, עד שהוא מגיע להיות בר דעת, עומד על דעתו והוא יודע ללמוד לבד. אבל בעבודה שבלב בדרך כלל  לקטנים לא מדברים על זה כלל אם מדברים זה סיפור או משל או איזה 'מיני מרקחה' שאף אחד לא מבין בדיוק מה מתכוונים שם. אומרים שהמסר יחדור אבל אף אחד לא מבין איך מגדלים את הלב. אדם עולה ל'ישיבה קטנה', רובם דרובם הרי לא לומדים חלקים ששייכים לעבודת הלב. ואם אדם כבר לומד הוא לא מבין איך. אז הוא גודל כך גם ל'ישיבה גדולה' הוא גודל גם כך בתור אברך.

מה נוצר מזה? נוצר מזה בן תורה שב"ה המוח שלו עובד טוב. ומאידך הלב שלו יש לו קצת 'הרגש'. ודאי 'לב מי לא יחרד'. מגיעים הימים היותר פנימיים כל אחד יש לו איזו התעוררות כל חד לפום ערכו. אדם נמצא בתפילות בזמן העליה הוא מרגיש הרגשים אבל זה לא בניין של לב מקטנות עד גדלות. אלו  הם הרגשים מסוימים שמתעוררים באדם. הרי פשוט וברור לכל אחד מאתנו שאם היינו נולדים חס ושלום באיזה שהו 'קיבוץ' והיינו מנסים ללמוד גמרא בעיון לא היינו מבינים מימיננו לשמאלנו כלום. למה? כי אי אפשר 'לקפוץ' ללמוד סוגיא בעיון. אדם הרי מוכרח להתחיל ללמוד כסדר. אם נתבונן מעט נבין שכלפי הלב אנחנו כמעט בבחינה של 'עם הארץ'. לא חס ושלום עם רצון לא ללמוד את ענייני הלב. אין לנו מעולם מערכת שבונה בניין של לב. אדם על דרך כלל שנכנס להיכנס בעניינים של לב, או שהוא לומד איזה ספר מוסר לעצמו או שהוא שומע איזה "שמועס" אפי' אם דברי השמועס הם דברים נפלאים ויקרים, אבל משל למה הדבר דומה? שאדם נכנס באמצע סוגיה של 'ייאוש לא מדעת' שומע 'שטיקעל תורה' למחרת הוא שומע סוגיה בהחובל אחרי זה בפרק מרובה. בלי שום שייכות האחד לשני. כולם מבינים שבסדר צורת לימוד של  עיון, דף אחרי דף, סוגיה אחרי סוגיה לומדים ראשונים, אחרונים כסדר.

כשזה מגיע לענייני עבודה שבלב משום מה אין שום 'סדר למקרא'. אדם פעם מסתכל ב'חובת הלבבות', פעם הוא פותח 'מסילת ישרים', פעם הוא פותח 'ראשית חכמה' כל חד וחד לפי עניינו. איזה סדר יש לעבודה שבלב? ומחמת שעל דרך כלל אף אחד לא סידר שום סדר לעבודה שבלב, לכן כשבאים לעסוק בתורה הקדושה הכוח שלנו להתרכז בסוגיה הוא הרבה יותר בקלות, אף שבודאי לכל אדם יש גם נסיונות של מחשבות שעולים תוך כדי הלימוד להשיח דעתו, אבל יותר בקל הוא יכול לרכז את מחשבתו. מחמת שהוא רגיל בקטנותו להתרכז בלימוד בעיון. משא"כ בעיניים של עבודה שבלב שאדם נשאר במהלך של קטנות מחמת שהוא מעולם לא התרגל לבנות מהלך של בניין. הרי שבוודאי הוא לא יוכל להתרכז. איך בן אדם יכול להתרכז בכל 'שמונה עשרה'? הרי פשוט שהוא לא יכול. לא שזה קשיא למה הוא לא יכול, זה פשוט שהוא לא יכול. זה ממש להבדיל שניקח ילד ונסביר לו 'שטיקעל תורה' של ר' שמעון (שקאפ) במשך 40 דקות. בטח שהוא לא מבין מה רוצים ממנו. אם הלב של האדם הוא מעולם לא זכה לאותה הדרגה של בניין של אותיות של חומש של משניות של גמרא ולאחר מכן סברות בעיון, הרי ברור הדבר שמציאות הלב תשאר באותה תפיסה כמעט כמו שהיא נולדה. אי אפשר להגיד כמו שהוא נולד  כי הרי בוודאי כל אחד יש לו איזה רגעים של התעוררות. בן אדם עובר משברים  ומכוח זה מגיע להרהורי תשובה ולהרהורים פנימיים. אבל בניין במהלך של בניין של  סדר לימוד אין, ואם אין בהכרח שהלב לא יהיה במצב שהאדם יוכל לעבוד עבודה שבלב!

צריך להתבונן בדברים הללו, שמבינים אותם- הם מבהילים עד מאוד. מגיעים הימים הנוראים. אין אדם שבשם ישראל יכונה באמת שאין לו הרהור תשובה. והבני תורה בוודאי שהרהורי תשובה שלהם הם יותר בפנימיות. כל אחד מנסה  לבדוק מעשיו, לראות מה אפשר לעשות.

אבל זה לא יעזור.

למה זה לא יעזור? בוודאי שזה יכול לעזור שקבלות קטנים האדם יצליח לקיים. אבל זה לא יעזור לעצם צורת הבניין שלו. אדם שלא לומד תורה לדוגמא והוא מקיים על עצמו קבלה לקיים מצוות צדקה. זה יעזור לו? בוודאי שאם הוא יקיים מצוות צדקה אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אבל הוא לא פעל בנקודת הבעיה. הוא לא לומד מבוקר עד לילה הוא מקיים מצווה של תלמוד תורה בק"ש שחרית וערבית כמו שאומרת הגמרא במנחות ומעבר לזה הוא לא מקיים תלמוד תורה. מה יעזור שהוא מקיים מצוות צדקה בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה? פשוט שזה לא יעזור.

כשאנחנו מתבוננים על המצב, על דרך כלל כאשר האדם מגיע לימים של ימי הרחמים והסליחות הוא מחפש  להתקדם והראיה שבאו לשמוע. אבל אם אדם מבין שזה ללא עניין לא של שמועס  ולא עניין של קבלה, אלא זה עניין של לבנות מהלך של לב. שייך שהאדם ילך בדרך הנכונה. אבל אם אדם סבור, אני למעשה שקוע בלימוד, מקיים מצוות בהידור. אני משתדל לכוון בתפילה, אלא מה? יש לי בעיה, יש לי קצת בעיה ב'לשון הרע', קצת בעיה ב'שמירת העיניים'. ועוד כמה וכמה כאילו בעיות. הוא מנסה לקבל קבלות.

צריך להבין מהיכן השורש של העבודה. אי אפשר לבנות עבודה אם היא לא נבנית שורש על גבי שורש אף אחד לא חושב שבתורה המהלך הזה יצליח. כשזה מגיע לענייני עבודה, פתאום זה שתי פרשיות שנו כאן. יש פרשה שנקראת תורה ששם צריך ללמד את האדם איך ללמוד והכל בהדרגה וזה לוקח 8 שנים של 'חדר', 3 שנים של 'ישיבה קטנה', 5-6 שנים של 'ישיבה גדולה'. כולם מבינים שצריך את כל השנים האלו. כשזה מגיע לענייני העבודה שבלב. יכולים לשמוע משהו שמדבר קצת, מעורר את האדם, קצת לפני נעילה יקום איזה 'מגיד' איזה 'משגיח' ידרוש ויעורר את האנשים. בוודאי שטוב שהם יתעוררו מאשר הם לא יתעוררו. אבל משהו חושב שכך אפשר לבנות לב?

הסיבה שאפשר לחשוב שאפשר לבנות לב, זה רק מחמת שלא מבינים שבעצם המציאות של הלב של האדם הוא לא קטן מהמוח. 'שני מלכים באדם מוח ולב'. וכשם שבניין המוחין  דקדושה אנחנו מבינים שאנחנו משקיעים בניין לאורך שנים ובמשך היום הרבה הרבה כוחות כדי שהאדם יזכה לבנות את מוחו בקדושה ובטהרה בעסק התורה, כך גם ליבו של האדם זהו מהלך של בניין, ולכן כאשר האדם נמצא בזמנים שהוא מתכונן בחזרה לחזור לפני הבורא עולם ליום המשפט ליום הדין. הוא צריך להבין 'מה ה' אלוקיך שואל מעמך'. ה' אלוקיך שואל מעמך לא תיקונים בלבד בנקודה של פרט זה או אחר. אף שבוודאי גם זה דבר יקר עד מאוד. אלא עיקר מה ש"ה' אלוקיך שואל מעמך", 'רחמנא ליבא בעי', והלב שזה 'רחמנא ליבא בעי' זה מהלך של בניין לא יום ולא יומיים, לא שבוע ולא שבועיים, לא חודש ולא חודשיים זהו מהלך של שנים. כמו שמהלך של יגיעת התורה בעיון לבניין המוח אצל האדם הוא במהלך של שנים,

כך אותו דבר עבודת הלב הוא מהלך של בניין. כשאדם מגיע לתפילה. הוא מתחיל ברכה ראשונה והלוואי שיזכה לכוון בברכת אבות שהיא לעיכובה מדינא. מחשבתו פורחת כל אחד לפי עניינו. מי שהוא זוכה יותר היא בורחת לסברה בעיון שבה הוא עסק לפני כן. מי שהוא זוכה פחות אז בחשבון הבנק המחשבה שלו נמצאת, כל אחד ואחד לפי עניינו. מה נראה לאדם? מה הבעיה? צריך לנסות לתפוס את המוח חזק. מנסה לאמץ את עצמו, לאמץ את עצמו אז הוא יצליח  להתרכז. אבל פשוט וברור שזהו טעות מוחלטת דוד המלך שאמר על עצמו 'וליבי חלל בקרבי', 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'.

אם אדם היה בונה מהלך של לב כמו שהוא בונה מהלך של מוחין, אי אפשר לומר שלא היה לו עבודה להתרכז בתפילה כמו שיש לנו עבודה להתרכז בתורה, אבל כמו שהעבודה להתרכז בתורה לא כל שניה המחשבה בורחת לבן אדם מהסברה מעניין לעניין, אלא  יש לו איזה מהלך של שקיעות כל אחד ואחד לפי מדרגתו בעיון התורה הקדושה, כך גם בתפילה הלב שלו והמחשבות היו שקועים בעניין המדומה.  ומחמת שהאדם לא מכיר עבודה שבלב לכן הוא תולה את חוסר הכוונה בטרדות שהיו היום, טמטום קצת שנעשה לו מחמת איזה עבירה שהוא חושב שהוא עבר.

העבודה שנדרשת מהאדם וזה לא עניין של תיקון, זה עניין של בניין מתחילה. תיקון שייך כאשר האדם עשה מעשים שאינם ראויים, הוא מחפש תיקונים. אבל כאשר לוקחים ילד מתחילה ומנסים לגדל אותו לא מחפשים איך לתקן אותו, מחפשים איך לבנות אותו.

תשובת הרב לגבי המחסור בהמשך השיעור (לא הוקלט):

תמצית זה נתבאר כדי להכיר את הלב, את חלקיו, וכן להכיר את דרך העבודה נכון, באופן מיוסד, באופן של בניין, לצורך הכרת הלב נמסר סדרת 'דע את לבבך'.