- להאזנה פרשת השבוע תשסה 043 מסעי
פרשת השבוע תשסה 043 מסעי
- 5450 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
תנועה ומנוחה
א.
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן.
אומר רש"י, למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ולא היתה להם מנוחה, וכו', נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של ר' משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרים, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.
הרי שמבואר כאן בדברי רש"י שני ביאורים, מה המהלך הפנימי של המ"ב מסעות שנסעו בני ישראל.
מצד דברי ר' משה הדרשן נתגלה כאן מהלך- 'נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות', אבל נקודת הדגש שגנוזה כאן- 'שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ולא היתה להם מנוחה'! הרי, שבאים לשלול כאן את הדבר של ההעדר מנוחה, ולחייב את קיום המנוחה.
נמצא, שמצד דברי ר' משה הדרשן, יש כאן חיצוניות למ"ב מסעות, ופנימיות למ"ב מסעות. 'אלה מסעי'- מ"ב מסעות, הרי שהם נסעו, היתה כאן תנועה, זו החיצוניות של המ"ב מסעות. אולם הפנימיות של המ"ב מסעות- היתה להם מנוחה. שלילת הדבר- 'ולא היתה להם מנוחה', וחיוב הדבר- היתה להם מנוחה. והרי שהמנוחה והמסע, הם שני דברים הפכיים זה לזה. מצד החיצוניות- היו כאן מ"ב מסעות, מה שאין כן מצד הפנימיות- היתה להם מנוחה.
מדברי התנחומא, אנחנו לומדים כאן מהלך נוסף למ"ב מסעות- 'משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרים' וכו', הרי שלדברי התנחומא, המ"ב מסעות שמוזכרים לפנינו, הם במהלך של- 'שהיו חוזרים'.
כלומר, 'והוליכו למקום רחוק'- הרי שיש כאן ההליכה למקום, אור ישר, 'כיון שהיו חוזרים'- הרי שיש כאן אור חוזר, הם חוזרים למקום.
נמצא, שיש לנו כאן שני מהלכים, באלו מ"ב מסעות מדובר.
מצד דברי ר' משה הדרשן, הרי שהם מ"ב מסעות, כפשוטו- אור ישר. מה שאין כן מצד דברי התנחומא, המהלך כאן- 'שהיו חוזרים', הרי שאלו מ"ב מסעות של- אור חוזר.
עומק הדברים.
יש מ"ב מסעות. וכפי שנתבאר, יש מ"ב מסעות של יושר, אור ישר, ויש מ"ב מסעות של אור חוזר, 'שהיו חוזרים'. סך הכל, אם נאחד את המ"ב מסעות, של האור ישר, עם המ"ב מסעות של האור חוזר, הרי שנמצא לפנינו- פ"ד מסעות, שזה סוד 'הפדיון', שורש- פ"ד.
ב.
עומק הדברים.
מצאנו מצוה של פדיון בבכור- 'בכור בניך תפדה'.
מצד פשיטות הדברים, גדר הפדיון של הבכור הוא - 'במה בעית טפי? האם לתת את הבן לכהן? או לתת את תמורתו?'.
אבל עומק גדר הפדיון הוא- לפדות את הבכור, מהשם 'בכור' שבו.
פדיון שבויים, הרי שהשבוי נמצא במאסר, והפדיון של השבוי ממאסרו, מוציא אותו ממאסר לחירות. ואם כן, גם במהלך של פדיון בכור, הרי שהבכורה שבו היא גדר בית האסורים שבו, ופדיונו- היא היציאה לחירות מהמאסר של הבכורה, כלומר- עליה לעולם שלמעלה מן הבכורה.
המהות של הפדיון, היא לא לפדות את הבכור שהוא ישאר בכור, אלא עמקם של דברים- לפדות אותו מעצם היותו בכור.
אף שבודאי מצד החיצוניות, יש לו גדרי בכור, לדין ירושה וכו', אף לאחר שהוא נפדה, אלא גדר עומק הדברים, שבאמת ישנם שני מהלכים, בפדיון בכורות. מצד החיצוניות-הרי שהוא נפדה מהשעבוד לתת אותו לכהן, אבל הוא נשאר בכור. מה שאין כן מצד נקודת הפנימיות- פדיון בכור, הוא פדיון מעצם תפיסת הדבר שהוא נקרא בכור.
הכח לפדות, הוא בעצם היחוד של המ"ב מסעות, פנים ואחור, שסך הכל הם פ"ד.
כמו שהזכרנו, הרי שבמ"ב מסעות, יש חיצוניות ויש פנימיות. מצד החיצוניות- יש כאן מ"ב מסעות, ומצד הפנימיות- יש כאן מנוחה.
מה העומק של גילוי המנוחה של המ"ב מסעות?
בגילוי האחדות של אור ישר ואור חוזר, כאשר מאחדים את התנועה, מ"ב מסעות דיושר ומ"ב מסעות של אור חוזר, הרי אם כן אין כאן תנועה כלל, וזה- סוד המנוחה שהיתה להם, בפנימיות. המנוחה, בפנימיות, היא- מהאחדות של המ"ב מסעות של אור ישר ואור חוזר.
ג.
עומק הדברים.
הענין של מ"ב מסעות, כידוע במקובלים, שיש שם מ"ב, שענינו- כנגד ג' ידיים, יד הגדולה- קו ימין, יד החזקה- קו שמאל, ויד רמה- שזה קו האמצע.
ובלשון פשוטה, כח של היד- היא יכולה להיות למעלה, היא יכולה להיות למטה, ויכולה להיות באמצע. היד יכולה לעלות למעלה מן הראש, היא יכולה לרדת למטה מן הרגליים, ויכולה להיות בכל מקום ביניהם.
התפיסה הזו, יש לה שתי פנים.
יש עליה לצורך ירידה, ויש ירידה לצורך עליה, כדברי הגמ' במכות בפ"ב.
כלומר, מה שהיד יכולה לעלות למעלה, ויכולה לרדת למטה, אפשר שהעליה למעלה היא לצורך הורדה למטה- וזו תפיסת האור ישר שפועל מלעילא לתתא. ומאידך יש אופן, שהירידה למטה היא לצורך לעלות את היד למעלה- וזו בחינת האור חוזר מתתא לעילא.
שם מ"ב אם כן, הוא כולל את תפיסת היד, בכל השלשה אופנים שקיימים- למעלה, למטה, וכל נקודת אמצע.
שם מ"ב בבחינת יושר- הוא ההעלאה של היד למעלה, לצורך ההורדה למטה. שם מ"ב בבחינת אור חוזר- הוא בבחינת הורדת היד, לשֵם לעלות את הדבר.
ד.
הרי שנמצא שעומק נקודת התנועה, הוא בסוד היד.
אין לך דבר, שהרצוא ושוב שלו, כל כך רחוק כהיד. הוא האבר היחידי שיכול לעלות למעלה מן הראש, ולרדת למטה מן הרגליים. והרי, כאשר באנו להגדיר את נקודת התנועה, התנועה הרחוקה ביותר, שהרצוא ושוב רחוק אחד מהשני, באופן המוחלט ביותר שקיים בנבראים, זו בחינה של יד.
שזה סוד דו"ד המלך, שבגימ'- י"ד, שהוא בבחינת 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פִּנה'. כלומר, הנקודה שהיא בעצם האחרונה, השפלה ביותר, היא היתה- לראש פינה, ובעומק, למעלה מן הראש.
כח הגאולה הוא בעצם- לאחֵד את הרצוא ושוב, את שלמות הרצוא, ואת שלמות השוב, עד שאול תחתית, יחדיו.
זה סוד המ"ב מסעות שנסעו בני ישראל.
המ"ב מסעות- היא הכנה לכניסה לארץ, לארץ ישראל שהיא מקום נחלת אבותם, ומקום המנוחה. המנוחה באה- מהאחדות של הקצוות, והאחדות של הקצוות נפעלת- על ידי המ"ב מסעות, שזה הג' ידיים שזכרנו.
אבל כאשר יש רק גילוי של המ"ב מסעות, הרי שהאחדות מתגלה, בצורה של תנועה- יש את האופן להתנועע, מרום רקיעא עד שאול תחתית, ומשאול תחתית עד רום רקיעא. אף שבודאי, שגם זו בחינה של אחדות, כי עצם כך שהרצוא ושוב יכול להיות בשני קצוות מנוגדים לחלוטין, זהו גילוי של אחדות בין הרצוא ושוב, אבל עדיין זהו גילוי של אחדות בין הרצוא ושוב, בצורה- של לבוש של תנועה.
מה שאין כן עומק האחדות בין הרצוא ושוב, היא אחדות של מנוחה שלמעלה מהתנועה של יושר ושל אור חוזר.
הרי שבעומק, דברי ר' משה הדרשן ודברי התנחומא- הם אחד.
בדברי ר' משה הדרשן נתבאר לפנינו, שהחיצוניות היא- מ"ב מסעות, אבל הפנימיות היא- מנוחה, 'לא תאמר- ולא היתה להם מנוחה', אלא- כן 'היתה להם מנוחה', ואם היתה להם מנוחה, הרי שהמנוחה היא מצד החזרה לנקודת השורש, חזרה מתתא לעילא. כבחינת השבת, שהיא המנוחה, באה שבת באה מנוחה לעולם, אבל שבת, הרי היא הראשית לכל, ממנה מתפשט הכל, ואלֶיהָ חוזר הכל. והעומק של המנוחה של שבת- היא לא רק מצד התפיסה שהענפים חזרו לשרשם, אלא- היא מצד התפיסה שמהיכן שהם יצאו מלעילא לתתא, לשם הם חזרו מתתא לעילא. והרי שכאשר הם חוזרים, מתגלה העומק- שלמעלה מן התנועה.
זה עומק דברי ר' משה הדרשן, שחיצוניות המסעות- זה מסע, זו תנועה, מה שאין כן פנימיות המסעות- היא מנוחה.
והן הם דברי התנחומא, שהמהלך של המ"ב מסעות הוא במהלך 'כיון שהיו חוזרים', הרי שבפסוק מתגלה כאן המהלך של מ"ב מסעות דיושר ומ"ב מסעות דחזרה, ומצד ההתכללות של שתיהם, הרי- שיש כאן מנוחה.
ה.
שורש היציאה של בני ישראל ממצרים- היה במכת בכורות, ותכלית היציאה- היא הכניסה לארץ ישראל.
מ"ב מסעות מיציאת ממצרים, שהסוף של הדבר הוא הכניסה לארץ ישראל, ברור ופשוט הדבר בעומק, שהמסע הראשון נעוץ במסע המ"ב, בסוד נעוץ סופן בתחילתן. ואם כן, כשאנחנו רואים שתחילת המסע נעשה על ידי הכאת בכורות, בהתגלות של 'בני בכֹרי ישראל', הרי שהכניסה לארץ ישראל, היא גם בהתגלות של המידה שנקראת 'בכור' [אמת שזהו ציווי הכתוב בסוף פרשת בא (יג, יא-יג): "והיה כי יבִאֲך ה' אל ארץ הכנעני... והעברת כל פטר רחם לה'... וכל בכור אדם בבניך תפדה"].
כשם שהיציאה היא בהתגלות של מידת בכור, כך גם הכניסה היא בהתגלות של מידת בכור. אלא, שמצד היציאה- יש תפיסה אחת לבכורה, ומצד הכניסה של נעוץ סופן בתחילתן- הרי שהאחרית מקבל את אור הראשית, ומתגלה כאן עומק פנימי בגדרי הבכורה.
מצד היציאה של בני ישראל ממצרים- הרי מתגלה הבכור דהזה לעומת זה, ה'בני בכֹרי ישראל', מה שאין כן את בכורי מצרים הרג, יש העדר קיום לבכור דקליפה, ויניקת חיות לבכור דקדושה (ע' שמות תשס"ה ובפרט באות ט'). והרי שמתגלית מידת הבכור- כבכור, כקיומו כהויתו.
מה שאין כן מצד הנעוץ סופן בתחילתן, שזו הכניסה לארץ ישראל, שנכנסו על ידי יהושע, לבנה דלית לה מגרמה כלום- אין לה כלום, וכידוע שבסוד מיעוט הלבנה, הרי שהיא נקודה בעלמא, זה גופא ביטול המידה שנקראת בכור.
בכור- הוא לעולם נקודה שניה, אותיות שניות, ב' כ' ר'.
בסוד הנקודה, המיעוט של הלבנה שהיא מתמעטת, יש לה רק כתר ואין לה חכמה, היא נקודה בלבד, הרי- שיש כאן את ההתכללות של השני בראשון.
הכניסה לארץ ישראל, במהלך שיהושע מכניס את בני ישראל לארץ ישראל, שזה גילוי המהות הפנימית של הכניסה, היא בהתגלות- של נקודה בלבד, והתכללות של מידת הבכור בלמעלה מן הבכור.
למעלה מן הבכור- היא הנקודה שאין לה התפשטות, אין תנועה. מצד התנועה- הרי שיש תנועה מהנקודה הראשונה להרכב, לב' לכ' לר', מה שאין כן מצד הכניסה לארץ ישראל, מתגלה העניא דלית ליה מגרמיה כלום, נקודה בעלמא.
ו.
ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו.
העומק של ה'ויסעו ויחנו'- זה לכלול את ה'יסעו' ב'ויחנו'. לא רק כפשוטו של 'ויסעו'- עכשיו נסעו, ולאחר מכן- 'ויחנו'. אלא עומק של 'ויסעו ויחנו'- היא האחדות של 'ויסעו ויחנו'. זה העומק שמתגלה האחדות של כל הארבעים שנה שהם היו במדבר.
מצד התפיסה החיצונית- הרי ארבעים שנה הם היו במהלך של מסעות, עד אשר הם באו למקום המנוחה והנחלה, שהיא ארץ ישראל. הרי שעד הכניסה לארץ ישראל, ארבעים שנה היה במהלך של- 'אלה מסעי', מה שאין כן מהכניסה לארץ ישראל- היתה מנוחה.
אבל בדברי ר' משה הדרשן שמתגלה 'נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות', הרי שבתוך המסעות עצמם- היה מהלך של מנוחה. זה העומק של האחדות של המנוחה והמסע בבת אחת.
מצד פשוטם של דברים- הרי שארבעים שנה הם נסעו, ומכאן ואילך היתה מנוחה, מה שאין כן מצד ההתגלות שבתוך המסעות היה מהלך של מנוחה- הרי שיש כאן אחדות של המנוחה עם המסעות.
ז.
עומק גדר הדבר.
'ארץ אשר... עיני ה' אלקיך בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה'. הרי שכביכול, בארץ ישראל- 'עיני ה' אלקיך בה', ולא- בשאר מקום.
אבל אומרים חז"ל- עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל הארצות כולן. כלומר, שאור ארץ ישראל בעומק, מאיר בכל הארצות כולן, אלא שבזמן הגלות- הוא נמצא בהעלם, הוא נמצא בגניזה, אבל בסוד הגאולה- יתגלה שכל הארצות כולן הן בחינת ארץ ישראל.
עד כמה שכל הארצות כולן הן ארץ ישראל, הרי שהמ"ב מסעות ליסוע ל-ארץ ישראל, אין בהם בחינה של מסע, שכשם שבתוך ארץ ישראל אין כאן גדר של מסע, כי בכל מקום הוא ארץ ישראל, כך גם המסע ל-ארץ ישראל מצד גילוי אור הפנימיות, שכל מקום ומקום הוא ארץ ישראל, הרי, שהמ"ב מסעות, הם מסעות ב-ארץ ישראל, ולא מסעות ל-ארץ ישראל.
זה עומק החילוק, בין בחינת החיצוניות- שמוגדר שיש כאן מסעות, לבחינת הפנימיות- שמוגדר שיש כאן מנוחה.
מצד החיצוניות, הרי ארץ ישראל- בקדושתה, יש גדר הגבול לארץ ישראל, מה שאין כן מחוצה לה- אין לו דין של ארץ ישראל, ככל גדרי הדינים שנאמרו בארץ ישראל, והדין דין אמת, והגבול אמת.
אבל מאידך אומרים לנו חז"ל, עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל הארצות כולן, והרי, שבפנימיות- אור הההתפשטות לכל הארצות כולן, קיים כבר עכשיו.
ונמצא, שמצד החיצוניות, יש מסע ל-ארץ ישראל כי יש גבול לארץ ישראל, מה שאין כן מצד הפנימיות, שארץ ישראל מתפשטת לכל הארצות כולן, הרי שמתחילת יציאתם ממצרים, ובעומק, יותר, במצרים עצמה, אין צריך במסע, הם נמצאים כבר בסוד הגאולה בארץ ישראל.
זה העומק הפנימי של שתי הבחינות, שמחד- יש כאן מסע, והמסע הוא ל-ארץ ישראל, ומאידך- יש כאן מנוחה, כי כבר כאן זו בחינת ארץ ישראל. אבל, כשם שהגבול אמת, שגבול ארץ ישראל הוא אמת לעניננו, כך גם ביטול הגבול, בבחינת עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל הארצות כולן, גם הוא אמת. וזה סוד האחדות- בין המסע למנוחה, שהזכרנו קודם.
הן הבחינה של המסע היא אמת, והן הבחינה של המנוחה היא אמת. יש אחדות גמורה בין המסע והמנוחה, וזו הבחינה של 'ויסעו ויחנו'- האחדות של ה'ויסעו' יחד עם ה'ויחנו'.
ח.
על דור המדבר נאמר 'במדבר הזה ימותו', ולא זכו להיכנס לארץ ישראל. ושורש כל הדור כולו שהוא משה רבנו עליו השלום, נאמר עליו אותה תראה ושמה לא תבוא, שנגזר גם עליו לא להיכנס לארץ ישראל.
התפיסה הזו שנגזר על דור המדבר ועל ראש הדור שהוא משה רבנו לא להיכנס לארץ ישראל, היא היא גופא- בחינת המסע, שמצד כך נוסעים ל-ארץ ישראל ,ונגזר עליהם להישאר באמצע המסע ולא להיכנס.
אבל מצד תפיסת קומת הפנימיות, שעתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל הארצות כולן, הרי שדור המדבר ומשה רבנו- נכנסו לארץ ישראל, כי מאז ומעולם היו בארץ ישראל! ומצד כך, הרי שאמרו חז"ל, שאילו משה רבנו נכנס לארץ ישראל ובנה את בית הבחירה לא היה לו ביטול, והרי שבעומק, הוא באמת היה בארץ ישראל, ואם כן אין לזה ביטול, וזה סוד אור הגאולה, של 'אני הוי"ה לא שניתי'.
מצד החיצוניות- משה לא נכנס, אלא יהושע הכניס, ולכן היה ביטול לבית הבחירה. אבל מצד הקומה הפנימית- הרי שדור המדבר ומשה רבנו היו בארץ ישראל, ולתפיסה הפנימית הזו, אין ביטול.
הביטול הוא- לתפיסה החיצונית, שיש מסע ל-ארץ ישראל, ולכן שייך גלות מ-ארץ ישראל, מה שאין כן מצד הקומה הפנימית- שאין צריך להיכנס ל-ארץ ישראל, הרי שבהכרח גם אין יציאה מ-ארץ ישראל. וזה עומק דברי חז"ל, שאילו משה רבנו היה נכנס לארץ ישראל לא היה ביטול, כלומר עומק הדברים, שמצד התפיסה של משה רבנו נכנס, כלומר שהוא מגלה שגם בחוץ זה ארץ ישראל, ומצד כך אין לזה ביטול, כי לא שייך מציאות של גלות.
המציאות של הגלות, היא- עד כמה שאור הפנימיות לא נמצא באיתגליא, מה שאין כן, אור הפנימיות מאיר את האור- שבכל מקום ומקום זה ארץ ישראל.
ט.
'שלח לך אנשים'- זה היה השורש של החטא, שמחמת כן לא נכנסו לארץ ישראל. כנגד זה נאמר- 'הנה אנכי שֹלֵחַ לכם את אליה הנביא, לפני בא יום ה' וכו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.
כנגד החטא של- ה'שלח לך', שהוא השורש של ההעדר כניסה לארץ ישראל, יש מהלך של- 'הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא'. אבל זה מצד- 'לפני בא יום ה'', זה תיקון מיניה וביה של השליחות כנגד שליחות.
אבל ב'בא יום ה'' יתגלה, שאין צורך לשלוח מרגלים ל-ארץ ישראל, כי נמצאים בארץ ישראל. ומצד כך, אין מקום לשליחות, אין מקום לחטא, ואין מקום למיתה שנקנסה עליהם שלא יכנסו לארץ ישראל.
אתם בכיתם בכי של חינם, עומק הבכי של חינם, הוא הבכיה שהם בוכים על שאינם זוכים להיכנס לארץ, כי אין מקום לבכי מצד האמונה, כאשר האדם, נשמתו נגנזת בנקודה הפנימית של 'ארץ ישראל מתפשטת לכל הארצות כולן', הרי שאין מציאות שלא נכנסו לארץ.
י.
וגם השתא, כמו שכתוב בספרים, שמצד עולם שנה נפש, הנפש יכולה לזכות לבחינת משיח, ומצד כך כתוב בספרים- שמקום קבורתם של צדיקים, מאיר בה אור של ארץ ישראל.
ועומק הדברים, שמצד מה שהצדיק משיג- שארץ ישראל מתפשטת לכל הארצות כולן, הרי שאצלו בכל מקום זה ארץ ישראל, וזה גופא הבחינה, שבמקומו יש קדושת ארץ ישראל, כי מצדו- ארץ ישראל כבר נתפשטה לכל המקומות כולן.
יא.
תיקון החטא של המ"ב מסעות, הוא- הכלילה של המ"ב מסעות דיושר למ"ב מסעות של האור חוזר, ולהכיר את הלמעלה מהתנועה, שזה גופא האור של ארץ ישראל מתפשטת לכל הארצות כולן.
ועומק דברי חז"ל שעתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל הארצות כולן, הלשון ש'מתפשטת' הוא לשון- מצד התפיסה דגלות, שיש תנועה, והרי שמגדירים את אור קדושת ארץ ישראל- כמתנועעת ומתפשטת לכל הארצות כולן.
אבל מצד התפיסה הפנימית- הרי היא לא מתפשטת, אלא היא מתגלה שמאז ומעולם הקדושה היתה בכל מקום ומקום, אלא שזה היה בהעלם (ע' בלבבי ח"ח פי"ב אות ז').
אור הגאולה, הוא להכיר- שלית אתר פנוי מיניה, ו'עיני ה' אלקיך' הוא בכל מקום ומקום, ומצד כך, בכל מקום יש את ההתגלות של האין סוף, והרי שאין לפי זה שום תפיסה של גלות, דכל ענינה של גלות- זו ההתרחקות מארץ ישראל. מה שאין כן סוד הגאולה- הוא לגלות שבמקום הגלות, הוא יתברך מתגלה שם, כמו שהוא מתגלה בארץ ישראל.
והרי שהתיקון של המ"ב מסעות, שורשו, לגלות את הקב"ה- במצרים כבר, במיצר, להכיר שכבר בשעה שהיינו במצרים, היה שם אור הגאולה.
יב.
במצרים, במכת חושך, מתו כל אלו שלא היו ראויים להיגאל.
כבר דובר הרבה שבכל דבר יש אור וכלי, ובודאי שמצד הכלי- הם היו בשבירה, הם היו בקליפה, שלא היו ראויים לצאת ממצרים להיכנס לארץ ישראל.
אבל מצד התפיסה של האור- זוהי בחינה של 'יָשֶׁת חֹשֵׁך סתרו'. והרי אלו שלא נגאלו ביציאתם ממצרים, שורש ההארה של זה- הוא מצד התפיסה שכבר במצרים נתגלתה קדושת ארץ ישראל, והרי שאין צורך לצאת ממצרים, לנוע מ"ב מסעות, ולהיכנס לארץ ישראל, כי כאן יש קדושת ארץ ישראל.
אלו שנשארו במצרים, זה האור הפנימי של ה'מתפשטת לכל מקום' עד- נקודת המיצר, עד- נקודת סוף הגבול.
וזה העומק של מה שהזכרנו בתחילה של נעוץ סופן בתחילתן, שתחילת המ"ב מסעות הוא ביציאה ממצרים, וסופן בכניסה לארץ ישראל, וצריך לאחד את היציאה עם הכניסה, ובעומק- שאין צורך לצאת!
זה העומק של סוד הגאולה דלעתיד- הגילוי שבמיצר עצמו, בכל מקום שגלו ישראל- שכינה עמהם.
וכשם שהשכינה שורה- בזמן הבית, כך היא שורה- בכל מקום ומקום בגלות. ונפש ישראל, וכל הנבראים כולם, יכולים לידבק בו יתברך, בכל מקום ומקום.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס