ראש חודש מהות 003 סיון הליכה

כח ההילוך בחודש סיון

חודש סיון – בו ניתנה התורה. בכל חודש יש כח ששייך לאותו חודש, כדברי רבותינו. סיון הוא כל של "הילוך" (ספר יצירה פרק ד משנה ה). (לאחר מכן, יש את החושים, חוש הראייה בחודש תמוז, וחוש השמיעה בחודש אב, וכו'). בסיון, חודש של מתן תורה, הכח בחודש זו במיוחד הוא "הילוך". וא"כ מתן תורה הוא כח של הילוך, להיות מהלך. מהו כח הזה?

מנוחה והליכה תמידית המתגלה בתלמידי חכמים – דבר והיפוכו

אמרו חז"ל בסוף ברכות, ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנא' ילכו מחיל אל חיל. אם אין מנוחה לת"ל א"כ מה יש להן? יש להן רק הילוך. א"כ מבואר בחז"ל כאן דבר והיפוכו. יש מנוחה בת"ח ויש הילוך בת"ח – וצ"ב – החכם מכל אדם היה שלמה, הוא הת"ח ביותר, ועל שלמה נאמר שהוא ה"איש מנוחה", וא"כ יש מנוחה רק בת"ח. אבל אם אין מנוחה לת"ח רק הילוך, איך שייך ששלמה הוא איש מנוחה. וביותר צ"ב, נאמר "וירא מנוחה כי טוב", שזה נאמר על יששכר, תלמידי חכמים, וא"כ איך יתכן שאין מנוחה לת"ח. וביותר צ"ב, ת"ח איקרי שבת, והשבת הוא מנוחה (באת שבת באת מנוחה). וא"כ צריך להבין מהו ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.

יש להתבונן. מהו הילוך, מהו "ילכו מחיל אל חיל"? צריך להבין, הילוך של ת"ח אינו כמו הילוך ממקום למקום. ת"ח נקרא מהלך. המלאכים נקראים עומדים, אין להן כח של הולך. ישראל יכול להלוך לעוד מדריגה, במהלך תמידית – וזה א"כ אינו מנוחה. העם הארץ לכאורה יש לו מנוחה, הוא עומד במקומו ואינו במצב של ילכו מחיל אל חיל.

איפה לת"ח יש מנוחה - אין להם מנוחה?? בודאי יש מנוחה לת"ח – איזה מנוחה יש לו ואיזה מנוחה אין לו? אין לו מנוחה מצד שהוא תמיד במצב של ילכו מחיל אל חיל, התלמידי חכמים תמיד הולכים. כאשר האדם הולך, יש ב' אפשריות. הולך מקום למקום, ויש הולך בתוך ד' אמותיו. הד' אמות של האדם נקרא המקום שלו. יש אדם שהולך ממקום למקום, ויש הליכה באותו מקום עצמו. בשבת נאמר "אל יצא איש ממקומו", יש איסור ללכת חוץ מתחום, אבל בתוך התחום יכול ללכת. בפשטות זהו אותו הילוך, אבל בעומק, יש כאן שני אופנים של הילוך. לפי"ז נבין מהו הילוך של ת"ח.

יש הילוך שמאבד המנוחה של האדם, כמו הליכה ממקום למקום. אז אין מנוחה. אבל ההולך באותו מקום, אפי' כשהוא הולך, יש לו מנוחה שם. כשאברהם הלך לארץ ישראל, וכן כשיעקב היה מובטח שיהיה לו ארץ ישראל ע"י שהקב"ה קיפל כל הארץ תחתיו, זה היה הליכה במקום אחד. אברהם לא הלך ממקום למקום, אלא הלך באותו מקום. הליכה בארץ ישראל נקרא הולך באותו מקום, משא"כ חוץ לארץ כשהוא הולך במקום אחד זה נקרא הולך מקום למקום. מה ההבדל? על ארץ ישראל נאמר מראשית השנה עד אחרית השנה, כל המקום בארץ ישראל הוא תפיסת מקום אחד, ושם התפיסה הוא ש"הקב"ה הוא מקומו של עולם", ומי שמרגיש כך, כאשר הוא הולך ממקום למקום, הוא נמצא באותו מקום. כאשר אדם תופס שהקב"ה הוא מקומו של עולם, אז כל מקום הוא מקום אחד.

מה ההבדל בין ת"ח שהולך לעם הארץ שהולך? אצל הת"ח, הכל חד. הקב"ה הוא מקומו של עולם. הוא אינו יוצא מרשות לרשות. מי שאינו ת"ח, אצלו הכל חד. הקב"ה יצא ממקומו וע"כ אין לו מנוחה כאשר הולך.

"על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו" - זה מגלה ה"מקומו של עולם". הילוך של ת"ח מגלה, שכל המקום הוא אחד, כמו "קיפל כל הארץ תחתיו". ארץ ישראל הוא מראשית השנה עד אחרית השנה, שם מתגלה על פי ה' יסעו וכו'.

הכח להלוך תמיד - עם הקב"ה

להעמיד עכשיו הדברים באופן של נפש. כל אחד עבר הרבה מצבי החיים. יש "ילכו מחיל אל חיל" – או בקדושה, או בקלקול רח"ל. הגר"א אמר שהאדם או עולה או יורד. אין אדם שעומד במקומו. סיון הוא חודש של הליכה. התורה מגלה, שבכל מקום שאני הולך, אני במקום של הקב"ה.

"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – מהתורה נתגלה, שכל הבריאה הוא חד מקום. זה מתגלה בא"י, וגם זה נמצא בחוץ לארץ, אלא ששם הוא יותר בהעלם.

ה"אורייתא" היא אחת. אין שני תורות ח"ו. במקום, יש חילוקים, יש נחלות השבטים, חלוקת הארץ. אבל בשורש, הכל אחד. מי שרואה בעין פנימית, מי שרואה שורש הבריאה, מה הוא רואה בהאי עלמא? רק "אורייתא". אם אחד רואה רק חיצוניות, אז הוא נעקר ממקום שנמצא, ונח במקום אחר. אין לו יציבות, אין לו מנוחה. אבל מי שרואה רק "אורייתא" בבריאה (אסתכל באורייתא וברא עלמא), אז הוא רואה כל מקומותיו כמקום אחד.

ת"ח אין להם מנוחה, אבל יש להן המנוחה יותר עמוקה מכל אדם! ת"ח אין לו מנוחה במקום, אבל יש להן את ה"ילכו מחיל אל חיל", שאינם הולכים ממקום למקום, אלא לעולם הולכים באותו מקום. יש לת"ח תמיד את ה"ילכו מחיל אל חיל". מהו הכוונה "ילכו מחיל אל חיל" – לגמור כל הבבלי, ואח"כ ירושלמי...? מה ההבדל בין עם הארץ לת"ח? התלמיד חכם - באותו פסוק, באותו דף, בכל פעם, הוא מגלה עומק חדש. זהו "ילכו מחיל אל חיל". באותו מקום עצמו, הוא הולך ומגלה עומק יותר. ת"ח, הכוח שלו הוא, ללכת באותו מקום, בעומק נוסף, יותר ויותר, עד אין קץ.

כח ההילוך בחודש סיון כהכנה למתן תורה

מה השייכות בין הכנה לקבלת התורה לכח ההילוך של חודש סיון?

התורה מגלה שאפשר ללכת עד אין סוף, באותו מקום, באותו פסוק, באותו משנה, באותו גמרא. עד אין סוף, יש עומק חדש.

אמר הגר"ח, שצריך לגמור דף אחד של גמרא לארבעים יום! ללכת באותו מקום.

כאשר הנפש לומד דף בכל יום, אין לו מנוחה – אבל אם הוא לומד דף אחד לארבעים יום והוא מעמיק בו בכל יום, המנוחה בא מהעומק שהוא ימצא באותו דף, כמו החופר בור יותר ויותר, שמעמיד לו יציבות יותר. להעמיק יותר ויותר - זהו מנוחת הנפש. ת"ח אינו הולך מענין לענין, אלא הוא מגלה עומק יותר ויותר באותו מקום. לכן שלמה נקרא "איש מנוחה", הוא בנה הבית המקדש, העומק ביותר בבריאה, שער לשמים באותו עולם של עשייה – עד העומק המוחלט.

הכח לראות העומק שבכל דבר

במעמד הר סיני, הקב"ה פרס כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו. למה? התורה מגלה עוד עומק ועוד עומק, עד שאדם מגיע להקב"ה, לאין עוד מלבדו. זהו ה"הילוך" של התורה, הכח ללכת באותו דבר ולגעת עד אין סוף, במקום הזה, עד העמוק ביותר.

חודש סיון, שבו ניתנה התורה, מלבד שהתורה היא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים", גם מתגלה בהתורה הכח ללכת עד מעמקי הדבר, עד אין סוף. זה לא דבר שבא ממילא, זהו דבר שצריך לקנות. וזהו "תלמיד חכם".

מי שרואה המעמקים, "מים עמוקים" שבתורה, צריך להיות "איש תבונה". יש נ' שערי בינה בתורה. בספירה יש נ' ימים. ספירה היא בעומק, ליכנס יותר ויותר, עד שמגיעים לשער הפנימי ביותר. אומר הגר"א, כשמגיעים לשער הפנימי של שער הנ', אז יש עוד נ' שערים. עומק ספירת העומר הוא, להכנס עוד עמוק ועוד עמוק, עד מתן תורה, "אין עוד מלבדו". ספירה אינו רק בפה, אלא בנפש. "תספרו חמישים יום" – כלומר, תכנס לעוד שער ועוד שער, עוד עומק ועוד עומק. כח ה"הילוך" הוא, לתפוס שצריך לחפור יותר ויותר בכל דבר. בכל דבר, יש עומק מתחתיו.

יש נ' שערי בינה. מ"ט יום של ספה"ע הוא בחיצוניות כדי להכין עצמנו למתן תורה. מהו ההכנה? לגלות עוד עומק במה שהוא רואה! ספה"ע הוא לגלות עומק, ולהכנס בעוד שער ועוד שער.

הנפש החיים כתב ששורש הבריאה הוא שהתורה מגלה כל הבריאה. ועומק הזה נמצא בכל מקום, לא רק במקום אחד. ת"ח רואה בכל דבר יכולת לראות נ' שערי בינה, ולא רק בדבר אחד. כדי לגלות מעמקי התורה, צריך שיגלה נ' שערי בינה בלבו של האדם. יש בלב נ' שערים. מי שהלב שלו נגלה אצלו, "לבי ראה הרבה חכמה" כמו ששלמה המלך אמר - הנ' שערים בלב היו נפתחים אצל שלמה, ולכן שלמה השיג שער הנ' של כל דבר - רק הלב, שיש בו נ' שערים (ו"חכם לב" אינו חכמת השכל, אלא חכמת הלב) – רק הלב יכול לגלות המעמקים.

ההכנה למתן תורה – ע"י טהרת הלב

"לב טהור ברא אלקים". אם אחד רוצה להשיג התורה, צריך קודם לכן למצוא את מעמקי לבבו. הלב אינו מקשה אחת, הלב אינו הרגשים. אלא הלב הוא עומק לפני עומק, שזה נקרא מעמקי הלב.

אם אחד לא טיהר את לבבו, הוא ירגיש רק חיצוניות הלב, וכל ימי חייו הוא כמו תפיסת ילד – ואצל ילד, כשהוא שמח או עצוב, הוא מרגיש שזהו כל לבו – והוא בטוח שזהו כל הלב. זה הוא מה שמכיר. זהו אדם שנשאר כל ימיו כתינוק בן יומו.

אבל אדם שיש בו גדלות, מגלה כל פעם עומק חדש בלב, עד נ' שערים הגנוזים בלב. משם, האדם מקבל חכמת הלב. "לבי ראה הרבה חכמה" – מעמקי התורה – והוא רואה בכל דבר תורה עוד עומק ועוד עומק. דרגת לבו הוא דרגת עסק התורה שלו. מה שאחד משיג התורה באמת, אין זה מה שמשיג ע"י חריפות שכלו. זהו רק החיצוניות. השגת התורה הוא כפי מעמקי הלב, ועד מקום הפנימי ביותר שבלבו. (מעבר לזה הוא - "במופלא ממך אל תדרוש".)

הכנה למתן תורה הוא הילוך. לא להלוך ממקום למקום כמו עם הארץ, אלא הילוך של מעמקים – של מעמקי כוחות הלב, שהוא הכלי למעמקים של חכמת התורה. "לבי ראה הרבה חכמה" – כפי עומק טהרת הלב, כך עומק השגת החכמה [והדרכה למעשה זה נתבאר בספר בלבבי משכן אבנה ח"ג, סולם של עלייה, ענף ג', טהרת הלב].רבותינו שהשיגו הרבה חכמה, זה לא היה לפום שכלם הגיעו לכך, אלא לפי טהרת לבם. ואז זכו להיות "מעיין המתגבר" להשיג התורה.

ניתן ה' לנו שילכו מחיל אל חיל, לגלות עומק התורה, ואז הגנוז בתוכה – הבורא ית' שמו.