ראש השנה 076 ערב רב תערובת תשעט

ראש השנה - תיקון תערובת של הערב רב

בסייעתא דשמיא, אנו נמצאים בחודש אלול, החודש שבו נברא העולם – כהכנה ליום ראש השנה.

התערובת מתגלה בדבר הראשון שנברא – אור וחושך

הדבר הראשון מעשרה מאמרות שבהם נברא העולם שהוא מפורש להדיא בפסוק: "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור". זהו הדבר הראשון להדיא שנאמר בו מאמרו של הקב"ה: אבל מיד מאחר מכן נאמר: "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החשך ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה". ולימדנו רבותינו כידוע, שהאור מתחילה היה מעורבב עם החושך - אור וחושך משמשים בערבוביא. ורק לאחר מכן: "ויבדל אלקים בין האור ובין החושך", נעשה מציאות של הבדלה בין האור לחושך.

כשמתבוננים, הדבר ראשון שנתגלה בעולם, שזהו ה'אור' - תפיסת גילויו היא תפיסה של תערובת – "אור וחושך משמשים בערבוביא". הרי ראש השנה נקרא 'אורי' – "לדוד ה' אורי". כלומר, זהו הבירור של האור הראשון שנאמר בו: "ויאמר אלקים יהי אור" - זהו ראש השנה – "לדוד ה' אורי" - האור הראשון.

ואם כן, הדבר הראשון שמתגלה בעולם - מתגלה כתערובת - "אור וחושך משמשים בערבוביה". לאחר מכן נעשתה מציאות של הבדלה - אור לעצמו, וחושך לעצמו, "ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה",  אך יסוד הדבר התחיל בתערובת.

תערובת מתגלה בדבר האחרון שנברא – אדם וחוה

דוגמא שורשית נוספת לכך - הדבר האחרון שנברא במעשה בראשית. מהו הדבר האחרון שנברא במעשה בראשית – "ויאמר אלוקים נעשה אדם". ולאחר מכן מפיל ה' תרדמה על האדם, ויישן, "ויקח אחת מצלעותיו". מתחילה אדם וחוה נבראו יחד, מעורבים. וכדברי הגמרא, לחד מ"ד הם נבראו 'שני פרצופים' - דו פרצופים, ולחד מ"ד חוה הייתה 'זנב'. אך מכל מקום הם נבראו שניהם גם יחד, מעורבים זה עם זה. לאחר מכן מפיל הקב"ה תרדמה על האדם, "ויקח אחת מצלעותיו" – כלומר, הקב"ה הפריד את אותה תערובת.

ואם כן הדבר הראשון שנברא בעולם – 'אור', התחיל בתערובת, "אור וחושך משמשים בערבוביא". וגם הדבר האחרון שנברא במעשה בראשית, נברא מעין תערובת, מדגישים: 'מעין' תערובת. תערובת של האיש והאישה, שלאחר מכן הובדלו זה מזה.

תערובת – העומק הפנימי של הבריאה

כל בר דעת מבין, שהמציאות השורשית שהתגלתה בימי מעשה בראשית, זוהי בעצם העומק הפנימי של הבריאה. אם הדבר הראשון בבריאה נברא בתערובת, והדבר האחרון נברא מעין תערובת, כלומר, שהמציאות של הבריאה בנויה באופן של תערובת, זוהי מציאות הבריאה. וגם מה שנברא בשאר הימים ביניהם, גם הוא נברא על באותו מהלך, מהלך שיסודו מציאות של תערובת.

לילה – אינו חושך גמור אלא תערובת

לפי זה נחדד. נאמר: "ויהי ערב ויהי בקר" – כידוע, כל 'ערב' נקרא כך מלשון 'תערובת'. "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה" – ובכן, האם בלילה באמת יש חושך גמור, כתיב: "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה", ישנו מאור קטן בלילה, כלומר, שבלילה אין חושך גמור. ומצד כך, כאשר נאמר "ולחשך קרא לילה" - החושך שהוא לילה, יש בו מעט אור, וזהו "ויהי ערב ויהי בקר". יום הוא 'הארה', ולילה הוא לא חושך גמור, אלא לילה הוא תערובת של אור וחושך שמשמשים בערבוביא, ולכן זה נקרא 'ערב' – תערובת.

תפיסת הבריאה – ערב ובוקר

לפי זה, מהי התפיסה של הבריאה: 'יום, לילה ויום' או 'לילה, יום ולילה'. ובלשון אחרת והיינו הך: 'בוקר, ערב ובוקר' או 'ערב, בוקר וערב'.

ובכן, לפי רוב ההלכות, סדר הדברים הוא – ערב ולאחר מכן בוקר – "ויהי ערב ויהי בוקר", זוהי - זהו סדר תחילתו של היום. והיום ראשון מהיכן מתחיל - מהלילה, וכן על זה הדרך ביום השני.

 ביום הראשון ישנה פחות נפק"מ למעשה מהיכן מתחיל היום, אך הדוגמה השורשית שישנה נפק"מ מוחלטת והי  'שבת קודש' - מאימתי מתחילה השבת - מערב עד סוף היום למחרת. וכן נאמר בהלכות רבות. רוב ההלכות בנויות על ערב ולאחר מכן בוקר. ואם כן, כיצד הוא סדר הבריאה בשורשו - ערב, בוקר, ולאחר מכן ערב. ובלשון הפסוק זה נקרא: "מערב עד ערב". זוהי תפיסה של זמן.

אם כן, עומק הדברים הוא, שמתחילים בערב ומסיימים בערב, ולכן סדר הזמן הוא איננו 'בוקר, ערב ובוקר'. בקורבנות - יש כזה דין. הרי הקרבן לא קרב בלילה אם ישנם איברים שלא נתעכלו מבעוד יום קרבים. זמן הקרבת הקרבן מהו - תמיד של שחר, ולאחר מכן כל הקרבנות כולם - עליה השלם כל הקרבנות כולם, תמיד של בין הערביים, אבל, נאכלים ליום ולילה - שני ימים ולילה. זה מהדוגמאות ההפוכות, אבל יסודי הדברים באיזה אופן הם? ערב, בוקר וערב, כלומר, מה היא התפיסה? התפיסה היא שאנחנו מתחילים עם תערובת ומסיימים עם תערובת. ובין לבין, יש לנו נקודה של בירור, שהיא הנקראת בוקר. אם כן, סדר הפנימי של הבריאה, שההתחלה של כל דבר נבנית בתערובת.

תחילת היום בתערובת, וסוף היום בתערובת

אם כן, עומק הדברים הוא, שמתחילים בערב ומסיימים בערב, ולכן סדר הזמן הוא איננו 'בוקר, ערב ובוקר'. היכן זה מתגלה אצל האדם באופן חושי וברור – 'לא איברי לילה אלא לשינתא', כפי שאומרת הגמרא, הלילה נברא לשינה. אולם, כאשר האדם הולך לישון, האם הוא נרדם מיד - על דרך כלל, מצד סדר בריאתו של עולם - ישנו תהליך עד שהאדם נרדם – 'נים ולא נים, תיר ולא תיר'. כמו כן, גם כאשר האדם מתעורר, האם הוא מתעורר מיד - הרי כתוב בהלכה שהאדם לא יקום מיד בשעה שהוא מתעורר, אלא ישהה מעט כדי שלא יקום בבהלה, כיוון שהאדם לא מתעורר מיד אלא הוא מתעורר מתערובת, ורק לאחר מכן הוא מתעורר לגמרי.

ואם כן, תחילתו של כל יום אצל אדם – התעוררות מהשינה, וסופו של כל יום אצל האדם – שעת השינה, הוא לא מעבר ממצב של יושן למצב של ער, וממצב של ער למצב של יושן, אלא הוא עובר ממצב ראשון לתערובת, ולאחר מכן למצב השני, וחוזר חלילה. זהו סדר בריאתו של עולם. וזוהי דוגמה שורשית מאוד.

כל היום נגרר אחר התערובת

כידוע, כל דבר בבריאה הולך אחרי ה'ראשית' שלו. בלשון רבותינו זה נקרא 'גופא בתר רישא גריר'. הגוף נגרר אחרי הראש. ומצד כך, אם הראש היה 'בוקר', אזי התערובת הייתה נגררת אחרי ה'בוקר'. אבל אם ההתחלה היא 'ערב', כלומר, ההתחלה היא 'תערובת', אזי כל היום כולו אחר מה הוא נגרר - אחר מציאות של תערובת. זוהי בעצם ההגדרה של מציאות הבריאה שאנחנו מכירים.

שורש הנטייה לחטא עץ הדעת – מהתערובת הראשונה

עץ הדעת היה מעורב טוב ורע – 'עץ הדעת טוב ורע'. מהיכן שורש המציאות שעץ הדעת מעורב טוב ורע,  תשובה לדבר, משורש המציאות של התערובת השורשית בבריאה – "ויהי ערב". ולפי זה, נטייתם של אדם הראשון וחוה לאכול מעץ הדעת היא, מחמת שיסוד תחילת תפיסתם הייתה מציאות של תערובת. אם הם נוטים לתערובת, הרי שהם ינטו לעץ הדעת ולא לעץ החיים, כיוון שמציאותם הינה מציאות של תערובת.

ראש השנה – בירור התערובת

לפי הדברים הללו, נבין את ענייננו – יום 'ראש השנה'.

כאשר מגיע ראש השנה - הקב"ה יושב ודן את כל באי העולם. האדם עשה במשך השנה כולה הרבה מאוד מעשים - מעשים טובים, ורח"ל גם מעשים הפוכים. ראש השנה שהוא 'יום הדין', זהו יום של מלאכת בורר, הוא בא לברר את כל המעשים כולם שנעשו בתערובת כל השנה כולה – לברר היכן האדם נמצא.

דין ראש השנה – לפי רובו

ישנם כמה סוגי תערובות, תערובת של יבש, תערובת של לח, ועוד דיני תערובת כתרומה וכערלה. אך התערובת הפשוטה והיסודית היא – תערובת של יבש. מה דינה של תערובת זו – 'אזלינן בתר רוב'. בכל תערובת קיימים האותיות ר' ו' ב', כיצד דנים תערובת – 'אזלינן בתר רובא'. זוהי ההגדרה של ראש השנה.  

הרי כיצד הקב"ה דן את האדם בראש השנה - ג' ספרים נפתחים - צדיקים גמורים, רשעים גמורים, ובינונים. צדיקים גמורים הם אינם צדיקים שמעולם לא חטאו, אלא, 'רובו' זכויות. וכן להיפך, הרשע לא עשה מעולם מצוות, אלא, רשע 'רובו' עוונות. כלומר, האדם נידון אחר 'רובו'.

ואם כן, לפי זה תובן מהי כל ההגדרה שראש השנה בא להגדיר. המציאות על דרך כלל היא, שרוב רובם של בני אדם היא בבחינת "אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא" - מציאות של תערובת. אם אדם שב בתשובה, הוא יכול להיות צדיק גמור אבל רוב רובם של בני אדם מציאותם היא תערובת. ומצד כך, ה'רוב' שבדבר מגדיר להיכן נוטה נקודת התערובת. נוטה לטוב - הוא 'צדיק', ח"ו נוטה לרע - הוא רשע.

כל היסוד של ראש השנה נבנה על התפיסה שאדם בא לדין במציאות של תערובת,  ומתוך אותה תערובת באים ודנים את האדם ומכריעים בתוך אותה תערובת מדיני רוב להיכן הוא שייך, לצד הזה שבדבר או לצד הזה שבדבר.

תחילת ואחרית השנה - תערובת

לאחר שהבנו את מה שנתבאר עד כאן, שתחילת כל דבר היא תערובת, ואחרית כל דבר היא תערובת, אם כן, לפי זה, מהיכן השנה מתחילה. תשובה לדבר, היא מתחילה באופן של בירור אותה תערובת, אך היא מתחילה מ'תערובת'. והאחרית של השנה, הסיפא של השנה, גם היא מתגלה כמציאות של תערובת.

ולפי זה, כשם שהדברים אמורים בראשית ימות עולם, וכשם שהדברים אמורים בראש השנה של כל שנה, כך כך גם הדברים אמורים בהסתכלות הכוללת של כל השנים כולם.

שני מבטים בר"ה – שנה זו, וימות עולם

ונחדד. כאשר האדם מגיע לראש השנה, ישנם שני מבטים על מה הוא צריך להביט, מבט תחתון יותר, ומבט עליון יותר. המבט התחתון והקטן יותר, זהו חשבון של האדם – "מגיד מראשית אחרית", מראשית שנה ועד אחרית שנה – "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". ואזי כאשר האדם מחשבן את חשבון נפשו, ומעין כך מחשבנים למעלה, הנידון, ההסתכלות, והמבט מהו – 'תחילת' שנה עד 'סוף' שנה, מה נעשה מראשית השנה ועד אחרית השנה. זהו מבט אחד של ראש השנה.

המבט השני של ראש השנה הוא, מבט מ'ראשית' ימות עולם עד 'אחרית' ימות עולם. היכן המבט הזה כתוב – כפי שאנו אומרים בתפלת ראש השנה: מלכויות, זכרונות, ושופרות. ובזכרונות אנו אומרים: 'אתה זוכר את כל המפעל, גם כל היצור לא נכחד ממך'. אנו מתחילים להזכיר מימות עולם, זכר את נח וכו', וכן על זה הדרך, מראשית ימות עולם עד המקום שבו אנחנו נמצאים.

ואם כן, כשאנחנו מזכירים זכרונות בראש השנה, מהי ההגדרה של הזיכרון - אתה זוכר את 'כל' המפעל - את הכל, מראשית ימות עולם ועד אחרית ימות עולם. בשופרות, כאשר אנחנו תוקעים, אחד מהטעמים שמבאר רב סעדיה גאון בעשרת הטעמים לתקיעת שופר, שזהו השופר של ה'אחרית' –"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". כלומר, שהשופר מצייר לנו ציור של האחרית של כל ימות עולם, שאזי מה יהיה – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". אזי תתגלה מלכותו יתברך בשלמותו.

המלכה ביחס לעכשיו וביחס לימות עולם

מעתה, בכל שנה ושנה שאנחנו עמלים להמליך את הקב"ה למלך, ישנם שתי תפיסות. תפיסה אחת - אנחנו ממליכים אותו למלך ביחס למצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. המלך יושב על כסא דין ודן את מה שנעשה עם האדם בשנה זו. זהו דין אחד. זהו מבט אחד.

המבט השני הוא, כמו שאומרים רבותינו, ומובא בראשונים, בתוספות, וכן בגר"א, שדנים את האדם על ה'עולם הבא'. כלומר, זהו נידון על כלל כל היקום כולו. מיהו בן עולם הבא - מכלל כל מעשיו, ולאו דווקא ביחס לשנה הזו בפרט. ומצד כך, כשאנו מקבלים מלכותו יתברך שמו, זהו מעין קבלת המלכות שתהיה בסוף ימות עולם – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הזכרונות מזכיר את כל ימות עולם, השופרות מעורר את האור של ה'אחרית' – "ביום ההוא יתקע בשופר גדול".

ואם כן, ראש השנה מעמיד לנו שתי תפיסות. תפיסה אחת - המבט על השנה הזו,  דין על השנה הזו כלפי כל אדם ואדם. תפיסה שניה, עמוקה יותר, היקפית יותר, התפיסה השלימה - מבט על כל ימות עולם, מראשית עד אחרית.

התערובת הגדולה של כל ימות עולם – ערב רב

ממילא, כאשר אלו הם פני הדברים, אם בכל תחילת בריאת העולם ובאחריתו בסוף ימי מעשה בראשית, ובתחילת כל יום ובאחרית כל יום, וכן מהותה של ראש השנה - יסודה הוא תערובת, הרי שיש גם את התערובת הגדולה של כל ימות עולם.

ולפי זה, מהי התערובת הגדולה של כל ימות עולם. בתחילת ימות עולם, אצל מי התגלתה נקודת התערובת - אצל הנחש שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת שטוב ורע מעורבים בו זה בזה. ואם כן, כוחו של הנחש הוא, פיתויו הוא, להתחבר ל'תערובת'. זו היה בראשית ימות עולם.

באחרית ימות עולם, כמו שאומרים רבותינו, וכפי שגלוי וניכר בחוש לכל רואה, וכפי שמבואר רבות מאוד בדברי הגר"א, תהיה שליטה של הערב רב, שתשלוט על כל הדור כולו. מהו עומק הדבר שהערב רב שולט בסוף ימות עולם - ערב רב ששולט בסוף ימות עולם נקראת כך מלשון 'תערובת רבה', זו תערובת גדולה – 'ערב רב'. ישנו ערב זעיר - ערב קטן, וישנו ערב רב - תערובת גדולה.

ומצד כך, כשם שבראשית ימות עולם, ביום שנברא האדם, היה פיתויו של הנחש לאכול מעץ הדעת טוב ורע מעורבים זה בזה – תערובת, כך הייתה תחילת הבריאה, כפי שנתבאר עד כאן בס"ד. כך גם אחרית ימות עולם בנוי באותו מהלך. המהלך של אחרית ימות עולם הוא: "מערב עד ערב". העולם התחיל בתערובת, וסיומו של העולם גם הוא יהיה במהלך של תערובת. כיום, אנו תוקעים בשופר קטן, אבל השופר שנתקע בו באחרית הימים הוא: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול". וכמו כן, גם התערובת שישנה באחרית היא לא תערובת קטנה, אלא היא 'ערב רב' - תערובת גדולה.

מהו ההבדל בין ערב זעיר לערב, ערב זעיר עניינו, הדבר מתחיל בערב ומסתיים בערב, מתחיל בתערובת ומסתיים בתערובת. אך ערב רב עניינו, שגם כל האמצע כולו הופך להיות מציאות מעורבת. זהו כח תערובת הגדולה שקיימת. אם רק הראשית והאחרית מעורבים, והאמצע איננו מעורב, הרי שהרוב איננו מעורב. אבל אם הכח של התערובת חל בכל ההיקף של הדבר, הרי שהתערובת כוללת את כולו. וזה נקרא כח ה'ערב רב'.

תפיסת החיים בדור האחרון – תערובת גדולה

הדברים הללו הינם ההבנה הבהירה והשורשית של תפיסת החיים שבה אנו נמצאים.

כאשר האדם עושה חשבון נפש על כל השנה כולה, איש לפי ערכו, הוא צריך להבין ראשית - מהי התפיסה שבתוכה אנחנו חיים. כדברי רבותינו, אנחנו בתפיסה שנקראת 'ערב רב'. לא רק שיש בני אדם שהם 'ערב רב' -  ראשי ה'פורקים' שהם ערב רב, וודאי שגם זה נכון, כדברי רבותינו. אך עומק ההגדרה היא, שכיוון שהם שולטים בעומק ההנהגה הפנימית, הרי שמכוחם הכל נמצא באופן של תערובת. ואיזו תערובת – לא תערובת קטנה, אלא תערובת גדולה. וכתולדה מכך, המעשים שבני אדם עושים מעורבים כולם בתוך תערובת. ועומק התערובת היא מקיפה את הדבר מכל צדדיו ומכל אופניו.

חשבון הנפש על התערובת

לפי זה, תולדת הדברים לגבינו היא, שכאשר האדם בא לחשוב בחשבון הנפש על המעשים שהוא עשה בל כל השנה כולה, כמובן שישנו את המבט הראשון והשורשי, האם הוא עשה מצוה, או שהוא עשה עבירה. זהו השלב הראשון - הטובים הם, אם לאו.

השלב השני, שזהו המכוון של הדברים שנתבארו כעת, בכל דבר ודבר שאנחנו עושים נמצא בו תערובת, הוא לא מציאות של או ימין או שמאל, חיובי או שלילי. מציאויות הדברים שנעשים הם באופן של תערובת. בוודאי שזה היה נכון בכל ימות עולם, ההתחלה ערוב, והאחרית ערוב, אך בעומק כמו שנתבאר, כעת כח התערובת מקיף את הכל, ולכן כל דבר מעורב זה בזה - מעורב בתערובת של 'רוב'.

ולפיכך, כל מעשה ומעשה שאנחנו עושים, ובלשון מדויקת יותר, 'רוב' המעשים, ורובו ככולו, באיזה אופן הם נעשים - באופן של תערובת. מציאות של תערובת עניינה, שהדבר איננו נקי, איננו זך, אלא נמצא בו מציאויות של תערובת.

זכאי וזך בדין – נקודה אחת נקייה לשם שמים

ניתן את הדוגמה השורשית והבהירה ביותר. יש לנו שני מהלכים יסודיים בראש השנה. מהלך אחד - להמליך את הקב"ה עלינו למלך. מהלך שני - הקב"ה דן אותנו ופוסק לכל אחד מה יהיה עמו באותה שנה. המלכת הקב"ה עלינו למלך – זהו עבודה לצורך גבוה. חלק הדין וחלק המשפט שהוא דן אותנו, זה 'צורכנו', מה ששייך לנו, כל אחד לפי חלקו שלו.

מעתה, כאשר האדם נמצא בראש השנה, והקב"ה דן את האדם, איש לפי ערכו, האם ראש השנה עצמו הוא 'תערובת' - או שיש בו נקודה אחת שורשית נקייה שם לשמיים. מי שרוצה לצאת זכאי בדין, זכאי מלשון 'זך', נקי, מה צריך שיהיה לו - כמובן, ישנו את המבחן הראשון – מעשיו – האם הם טובים או לא. המבחן השני הוא,בהדגשה: האם יש באדם חלק זך, נקי, שאיננו מעורב. האם האדם עושה מעשה אחד, מדבר דיבור אחד, חושב מחשבה אחת – נקייה.

רבותינו אמרו, שאם יהיה ברור לאדם שהוא עשה דבר אחד נקי בעולם הזה, כבר יש לו מקום של נייחא. מדוע – כיוון שזהו מקום שאין בו תערובת, אין בו 'ערב', יש בו מציאות אחת נקיה, שהיא "בלתי לה' לבדו". אם יש לאדם דבר אחד נקי - בדבר הזה הקב"ה יכול לשרות.

זהו עומקם של דברי חז"ל הידועים: 'פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם', או 'כפתח שעגלות וקרונות נכנסים בו', ועוד לשונות בדברי חז"ל. מהו 'פתח כחודו של מחט' – 'פתח כחודו של מחט' עניינו, דבר אחד נקי בלתי לה' לבדו. דבר אחד – 'כחודו של מחט'. דבר אחד קטן, אבל הוא דבר אחד קטן בלתי לה' לבדו.

הקב"ה נגלה רק בנקודה נקייה

כעת יש להבין עמוק: מי שלא נוגע בדבר אחד לשם שמים, הוא לא מכיר את הקב"ה. מדוע - כיוון שהקב"ה כולו טוב, ואותו אדם היכן הוא - נמצא בתערובת. היכן הקב"ה מתגלה – 'פתחו לי פתח כחודו של מחט', בחודו של מחט ישנה את נקודת הגילוי של הקב"ה. יתכן שהאדם יעשה מעשים רבים, אבל אם תפיסת עשייתו היא תערובת, על אף שבוודאי הוא יקבל על תערובת זו שכר, וגם יש לו אור רוחני מכוחה, אבל גילוי של הקב"ה באמת בתוך מעשיו - לא יהיה לו, כיוון שמציאותו היא מציאות של תערובת.

זהו העומק מדוע הגילוי שכינה שנמצא בדור דידן הוא רחוק מלהיות מהאופן של הרוממות העליונה. וכל זאת למה - בוודאי, יש הרבה תורה, והרבה מעשי צדקה, והרבה מעשים טובים, אבל הכל - מעורב, כמעט הכל לחלוטין – 'תערובת', תערובת של טוב ורע בפועל, תערובת של קנאה תאווה וכבוד שמקיפים את הכל, ואפילו אם זה שייך לעולמה של תורה, אבל הקנאה התאווה והכבוד יכולים לחול שם.

הכנה לראש השנה – מעשה דיבור או מחשבה רק לשם שמים

ואם כן, בכדי שתהיה מציאות של גילוי אמיתי, צריך שתהיה לאדם נקודה אחת נקיה. ונצייר כעת כיצד לעשות זאת למעשה.

אדם שבאמת רוצה להמליך את הקב"ה עליו למלך, שלב הראשון - קבלת עול מלכות שמים, קיום המצוות בפועל. בשלב השני, שבו אנו עוסקים – האדם צריך לקחת מעשה אחד לשנה הבאה עלינו לטובה, או מעשה, או דיבור, או מחשבה, שאותם הוא בנקיות גמורה - לשם שמים גמור, בלי שום שיקול אחר. לא לשם טובת העולם הזה, ולא לשם טובת העולם הבא, לא שכר בעולם הזה, ולא שכר בעולם הבא, אלא לעשות נחת רוח ליוצרו כפשוטו.

נקודה אחת כזו – הינה השורש שממנה מאירה כל הנפש כולה. זה נקרא: "תקבלו עליכם מלכותי', "שום תשים עליך מלך", לקבל את מלכות הבורא יתברך שמו, כלומר, שיהיה דבר אחד שכביכול מלכותו נגלית בה באופן השלם. אדם שפעל באופן הזה, יש בו נקודה אחת בנפש שאיננה של תערובת. על הנקודה הזו בנפש מתגלה "לדוד ה' אורי" - זהו מקור האור בנפשו.

נקודה אחת נקיה – זכאי בדין

ובהרחבה יותר. הרי אנחנו נמצאים בדור שכולו ערב רב, ומצד כך, מי שיש לו כזו נקודה נקיה, הרי שבזה הוא מבדיל את עצמו מן הערב רב, והוא בן העולם הבא, יש לו התבטלות. כמובן, שיש לו עוד חלקים בנפש שרחוקים מלהיות בלתי מעורבים, אך הוא מחובר ומקושר למציאות נבדלת, למציאות שהיא הויה בלתי מעורבת, על ידי נקודה אחת נקיה וטהורה.

אולם, על מנת להגיע למה שנאמר השתא, אין זה ענין של 'קבלה בעלמא' שאדם מקבל לעשות דבר אחד לשם שמים. אלא, צריך שבוחן כליות ולב יעיד עליו שזוהי כוונתו במחשבתו, וזוהי כוונתו בהרגשתו, וליבו שלם עמו שהוא עושה זאת באמת למען שמו יתברך באהבה. כאשר הקב"ה יעיד על אותו אדם, זה נקרא שהוא יצא זכאי בדין. הוא יצא זכאי בדין, כלומר, שיש לו את הזוך ['זכאי'] הפנימי, את הנקיות הפנימית שמשם מגיע שורש כל ההארה כולה.

ונבהיר ונאמר שוב: אין כוונת הדבר שיש לו רק משהו אחד קטן שנעשה בנקיות ובטהרה בלתי מעורבת, אלא הדבר האחד הקטן הזה הוא המקור של שורש ההארה שדרכה תאיר כל הנפש כולה, זהו ה'פתח כחודו של מחט' שמכוחו יכולה להיות שורש קבלת מלכותו יתברך שמו שתאיר לכלל כל ההיקף של כל השנה כולה בכל ימות עולם.

כמובן, ככל שאדם מתעלה עוד ועוד, נקודה הזו צריכה להיות מורחבת ומורחבת – "הרחיבי מקום אהלך". אבל הבסיס לקבלת עול מלכות שמיים אמיתית היא, מלבד קבלת גדרי הדין, שזהו השלב הראשון הברור והפשוט, השלב השני הוא, לקבל נקודה אחת נקיה בטהרתה - לצאת מתפיסת התערובת.

תיקון תערובת דחטא אדה"ר – בראש השנה

ביום ראש השנה אדם הראשון אכל מעץ הדעת שטוב ורע מעורבים בו זה בזה, אזי, נקנתה ביום זה התפיסה של חטא שבכל מתגלה מציאות של תערובת. ולכן, בו ביום הזה עבודתנו לתקן את אותו חטא, ובאיזה אופן  -כפי שנתבאר, לגלות נקודה אחת שהיא בלתי מעורבת, אלא נקייה.

כאשר הנקודה הזו תתגלה בנפשות, ויתחברו הנפשות יחד, הנקודות האלה יצטרפו גם יחד, וזה יהיה השורש לאורו של משיח. זהו השורש של "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" - היפך כוח הערב רב של התערובת ששולטת כמעט ללא מיצרים - מתגלה הנקודה ההפוכה שבדבר, ועל ידי כן יש את מקור שורש ההארה האמיתית בנפשו של אדם.

מקווה אני שהדברים הובנו מהדקות הנכונה שבתוכם. זוהי לא הגדרה של עצה קטנה וקבלה קטנה בלבד, ועל אף שזוהי באמת קבלה 'קטנה', אך היא עמוקה מאוד מאוד מאוד, והיא נוגעת בעומק פנימיותו של אדם, בנקודה הטהורה ביותר שיש בתוכו, ודרכה הוא בוקע ונקשר אליו יתברך שמו, והוא יוכל להרגיש בחוש "בהיותו קרוב" - קרבה ודבקות אליו יתברך שמו.

***

שאלות ותשובות:

שאלה: אם זהו לא ענין של קבלה, אזי איך זה באמת.

תשובה: שאלה נכונה מאד. וכמובן שהתשובה שתאמר היא מאוד מאוד מאוד קצרה ביחס לנקודת ההיקף. ראשית, כל אדם עבודתו היא לגעת במקום הכי עמוק שהוא מסוגל לגעת בתוכו. כשמגיע הימים הללו, ימים פנימיים יותר, בהגדרה של תפיסת פנימיות נפשו של האדם, עבודתו היא לגעת בנקודה הפנימית ביותר שיש בנפשו. כאשר הוא נוגע בנקודה הפנימית ביותר שיש בנפשו, הוא צריך לעמול ולזהות מהי נקודת התערובת שהוא מכיר שם. בתערובת הזו שהוא מכיר שם, שם עבודתו לסלקה. כמובן, זה לא יכול להיעשות בין רגע, אך את גסותה של התערובת הגמורה הוא יוכל לסלק יותר בקלות, ולאט לאט הוא יוכל לגעת בנקודה יותר דקה שישנה. האם הוא יספיק עד ראש השנה או לא - איש לפי מדרגתו, היכן שהוא נמצא, ומה שהוא יגלה שם.

שאלה: כיצד האדם מגלה את הנקודה הכי עמוקה שלו.

תשובה: לכל אחד ואחד מאתנו יש כוחות חיצוניים וכוחות פנימיים. ניתן משל גשמי לדוגמא, אפילו בגשמיות, ביום יום האדם פועל בתוקף מסוים בכוחותיו, אך כאשר הוא נמצא במצב של מלחמה וכדומה, לפתע הוא מגלה כוחות פנימיים חזקים יותר שנמצאים בתוכו. זהו משל גשמי. כעת נביא משל רוחני, אדם מתפלל ביום יום, על דרך כלל תפילתו של האדם היא לפי המדרגה שבה הוא נמצא. אולם, כאשר האדם נמצא בעת צרה, מתגלה אצלו בנפש מקום יותר עמוק בנפש שממנו הוא פונה לבורא עולם. כלומר, המצב גורם לידי כך שמתגלה אצלו עומק יותר פנימי במקום שאליו הוא פונה אליו יתברך שמו.

ואם כן, כל אחד ואחד מאתנו אם הוא יתבונן ולו מעט על נפשו, הוא יכיר שיש בתוך נפשו עומקים. יש את החיצוניות שבה הוא משתמש על דרך כלל ביום יום, ויש את הפנימיות שמתגלה מדי פעם לפי ערכו אימתי שהיא מתגלה. ושם, האדם צריך להגיע למקום העמוק ביותר שהוא מכיר בנפשו שלו.

יש מי שזה יתגלה אצלו בתפילה, יש מי שעמל בתורה במסירות ומשם מתגלה נקודה זו, יש אדם שעושה הטבה מעומק לבבו, יש אדם שאוהב את הבריות ושם הוא מגלה את עומק נקודת חייו. אבל לכל אחד ואחד מאתנו יש את הנקודה הכי עמוקה שקיימת בתוכו. ולכן, האדם צריך לשבת עם עצמו ולחשוב, היכן הנקודה הכי עמוקה שיש בי.

אם נשאל אדם, לדוגמה בעלמא, אימתי הרגשת בזמן המרומם ביותר בחייך, יש בני אדם שיענו: "ביום החתונה". אולם, זה לא קשור בעצם לרוממות אמיתית, אלא הוא היה מרוגש אז. אלא צריך לבדוק, מתי האדם באמת הרגיש בזמן המרומם ביותר בחייו. הזמן המרומם ביותר בחיי האדם, זוהי תחילת ההתבוננות להכיר ולהתבונן לאיזה עומק הוא הגיע שם, מה הוא הכיר שם, מה קיים שם, וכן על זה הדרך.

שאלה: באיזה נקודה מדובר, האם בנקודה שהאדם 'רוצה'.

תשובה: כל רצון הוא מלשון 'רץ', האדם רץ להיכן שהוא רוצה להיות, אבל הוא לא שם. אנחנו מדברים על נקודה בנפש שהייתה גלויה אצל האדם, והוא מכיר אותה, מחמת שהוא פגש אותה באופן חושי. יש אדם שרוצה להתחתן, ויש אדם שהתחתן, יש אדם שרוצה לקנות בית, ויש אדם שקנה בית. אנחנו מדברים על אותה נקודה שהאדם כבר הכיר בנפשו, הנקודה העמוקה ביותר שהיתה גלויה לו, וכיוון שהיא הייתה גלויה לו, אזי יש לו נגיעה אליה.

שאלה: מהי הגדרת התערובת בדור האחרון.

תשובה: כל זמן שיש חטא בעולם, שזהו חטא אדם הראשון, כח התערובת זהו הכח השולט. בני ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני, פסקה זוהמתן, כמו שאומרת הגמרא. כלומר, לבני ישראל באותו זמן לא שלט כח התערובת, אלא התגלה הטוב האמיתי. כאשר הם חזרו ונפלו בחטא העגל, כמו שאומרת הגמרא בתחילת מסכת עבודה זרה, חזר כח התערובת מעין מה שהיה קודם לכן, ואזי הכח ששולט בנפש הוא כח התערובת. לעומת זאת, כח הטהרה הפנימית הבלתי מעורב, נמצא במעמקי הנפש - נעלם ומכוסה, ובפרט באחרית הימים, כיוון שבסוף לעולם התערובת היא זו ששולטת.

לפיכך, בדור שאנחנו נמצאים בו עכשיו, כל בר דעת רואה - הכל מעורב זה בזה. אדם קונה ספר שנכתב על ידי מחשב, מה עשו באותו מחשב, וכן על זה הדרך. אפילו דבר קדוש, שמדפיסים אותו, מה עוד הדפיסו שם. הכל מעורב – כח התערובת נמצא בכל היקפו. זהו עומק ההגדרה שהערב רב שולט. אילו לא נמצא נקודה אחת נקיה, נפלנו לגמרי לערב רב. כאשר מצאנו נקודה אחת נקיה, זוהי הדרך השורשית להינצל מכל התנועה של הנפילה.