פרשת השבוע תשסה 045 ואתחנן

שינוי, ולמעלה מן השינוי

א.

ואתחנן אל ה' בעת ההִוא לאמר.

אומר רש"י, ואתחנן, אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם. אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם, לפי שאמר לו וחנותי את אשר אחון, אמר לו בלשון ואתחנן.

ב.

'אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם'.

הרי שעומדות לפני האדם, שתי אפשרויות מהיכן לבקש. המהלך הראשון- 'לתלות במעשיהם הטובים'. המהלך השני- 'אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם'.

ברור הדבר, שחוץ מהתפיסה החיצונית, מהי סיבת הבקשה- האם מתליית מעשי האדם או בקשה במתנת חינם, ברור הדבר, שגם מהות השפע שבא- הוא שונה. כלומר, סיבת השפע- היא שינוי במהות השפע עצמו. והרי, שהמהות של שפע שבא במתנת חינם, הוא איננו דומה כלל למהות של שפע שבא מבקשה לתליה במעשים של האדם.

'ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבֹת' (משפטים כג,יב).

בקשה שהיא נובעת מהמעשים טובים של האדם- היא בקשה ששייכת לעולם הפעולה של 'ששת ימים תעשה מעשיך', מה שאין כן בקשה שמהותה מפני מתנת חינם, 'חינם' מלשון חֵן, מלשון חֲנִיָה שהוא השורש של המנוחה, נַח- זוהי בקשה מעולם שכולו שבת.

הרי, שהמהות של השפע שבא מתלייה במעשים טובים, והמהות של השפע שבא מבקשה למתנת חינם- היא מהות שונה, השפע בא מעולם שונה לחלוטין, ועצם השפע יש לו מהות שונה. השפע שבא מבקשה במעשים של האדם- הרי זהו שפע של פעולה, מה שאין כן השפע שבא מבקשה למתנת חינם- זהו שפע של מנוחה.

'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' (ראה יב,ט).

ארץ ישראל היא מקום המנוחה, והרי שהמקום- הוא מקום שמהותו מנוחה, ואם כן הבקשה להיכנס למקום- צריכה להיות תואמת למהות המקום. 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה', הרי שעכשיו כל זמן שלא באתם, אתם במהלך שעדיין לא הגעתם למנוחה, במהלך של פעולה, של תנועה. הבקשה להיכנס לארץ ישראל, לזכות להיכלל במנוחה והנחלה, צריכה לבא ממקום של מנוחה. ולכן דייקא, בקשת משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנֹן', בקשה לכניסה לארץ ישראל, התפילה לכך, היא מהמהות של ארץ ישראל גופא.

הרי שבקשת משה רבנו מעולם של מתנת חינם, היא בדוקא ולא במקרה, זוהי המהות בעצם של התפילה שמתבקשת, והדבר שאותו הוא מבקש, כניסה למקום המנוחה.

ג.

אבל מאידך, אנחנו רואים כאן- דבר והיפוכו.

'לאמר', אומר רש"י, זה אחד משלשה מקומות שאמר משה לפני המקום, איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו. שבאמת אלו דברי חז"ל בספרי.

הרי שמבואר כאן בחז"ל, שמשה רבנו אמר להקב"ה, 'איני מניחך', זהו ההיפך של המנוחה, 'איני מניחך'- הוא ההיפך של מקום המנוחה.

הרי שמתגלים כאן לפנינו, שני מהלכים.

מחד, 'אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם'- זוהי בקשה מאוצר שלמעלה מן הפעולה, מעולם שכולו שבת, וביותר בירור, שבת דלעתיד לבא שזה גילוי הידיעה שלמעלה מן הבחירה, שביתה שלמעלה מן הפעולה. ומאידך אנחנו רואים, שמשה רבנו אמר להקב"ה, 'איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו'- הרי שאין כאן הנחה, אין כאן מנוחה, עד שתתמלא הבקשה.

ביאור עומק הדברים.

ד.

משה רבנו מבקש- 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנֹן'. הרי כאן, שהבקשה של משה רבנו יש בה שתי פעולות, הפעולה הראשונה- 'אעברה נא', והפעולה השניה- 'ואראה את הארץ'. פעולה של לעבור, ופעולה של ראיה.

אבל באמת הקב"ה אומר למשה רבנו- 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. עלֵה ראש הפִסגה ושא עיניך' וגו'. הרי שהבקשה של 'ואראה'- נתקיימה, אבל הבקשה של 'אעברה נא'- לא נתקיימה.

עומק הדברים.

באמת 'וירא את המקום מרחֹק' (וירא כב,ד)- לעולם מה שאדם רואה דבר, הוא רואה אותו בבחינת- 'מרחוק'.

החוש מעיד, שאם אדם לוקח דבר ומצמיד אותו לגמרי לעיניו, הוא כמעט לא רואה אותו כלל. ודאי הדבר גם להיפך, שאם מעמידים את הדבר רחוק מאד מהאדם, הוא גם לא רואה. אבל מרחק מועט- הוא יוצר את הראיה, וקירבה גמורה- שוללת את האפשרות לראות.

הרי שההשגה של עולם הראיה, היא דוקא מבחינת- 'מרחוק ה' נראה לי' (ירמיה לא,ב). מצד ה'נראה לי'- בהכרח שזה 'מרחוק'. מצד 'כי לא יראני האדם וחי' (כי תשא לג, כ), כאשר יש התדבקות גמורה בו יתברך, אין מקום שתהיה ראיה. אבל כאשר יש עולם של ראיה, שמה הבחינה היא- 'מרחוק הוי"ה נראה לי'. עולם הראיה הוא עולם, שמצד המהות שלו אין בו התכללות.

אם יש דבקות גמורה, קירבה גמורה, וביותר עומק  התכללות, אז- אין אדם רואה נגעי עצמו, ובעומק, אין אדם רואה עצמו. הרי 'עֶצֶם' היא מלשון- עצימה, עצימת עיניים, כי אי אפשר לראות את העצם. הראיה היא בדבר שיש מרחק, יש נפרדות מסויימת, יש הבדלה מסויימת, וזה גופא מקיים את האפשרות של הראיה.

משה רבנו ביקש 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה', אבל בעומק- עד כמה שיש כאן 'אעברה נא', כלומר שתהיה קירבה גמורה לאדמת ארץ ישראל, אין כבר את ה'ואראה את הארץ'. אילו תהיה קרבה מוחשית, והתאחדות גמורה עם הארץ ישראל, כבר לא יהיה בה מהלך של ראיה.

ה.

על אף שהפסוק מעיד 'ארץ אשר... עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה' (עקב יא,יב), הרי שמבואר בפסוק, שבחינת ארץ ישראל יש בה בחינה של עולם הראיה, 'עיני ה' אלקיך בה', עומק הדברים-

בפשוטו- משה רבנו לא נכנס לארץ ישראל.

אבל בעומק-

'עלה ראש הפסגה ושא עיניך' הרי שהיתה כאן כניסה לארץ ישראל מצד תפיסת ראיה. ובעומק, כלומר- השגתינו מצד שית אלפי שנין שזו בחינת דעת, היא רק במהלך של 'ושא עיניך'. כל קליטת הנפש בקדושת ארץ ישראל, היא רק במהלך של 'ושא עיניך', למעלה מה'ושא עיניך', שזו הבחינה של 'עין לא ראתה' (ישעיה סד,ג)- השתא אין לנו השגה, היא מבחינת משיח.

הגילוי שנתגלה בכניסה לארץ ישראל, ההשגה בארץ ישראל, מי שהיה ראשון לנכנסים, לאו דוקא בפועל, אבל בכניסה בראיה- זה משה רבנו, הוא היה שורש לכל מי שיכנס אחריו באופן מוחשי לארץ ישראל. 'עלה ראת הפסגה ושא עיניך ימה וצפֹנה ותימנה ומזרחה, וראה בעיניך'- אני מראה לך את כולה, אומר רש"י, שנאמר 'ויראהו ה' את כל הארץ' (וזאת הברכה לד,א), הרי שמשה רבנו ראה את כל הארץ, והראיה שלו- זה גופא השורש של הכניסה שלאחר מכן.

על אף שנאמר 'משה מת ויהושע מכניס', אבל שורש הכניסה- היא בהסתכלות של משה רבנו בכל ארץ ישראל דייקא. והרי שתפיסת ההוצאה מהבכח לבפועל של ראית משה, מה שיש בבכח יש בבפועל, ובבכח יש עולם של ראיה שמשה רבנו רואה את ארץ ישראל, והרי שגם בבפועל תפיסת נפשם של ישראל בארץ ישראל- היא מצד עולם הראיה דייקא.

ומצד 'כַּמַּים, הפנים לפנים' (משלי כז,יט), כלומר כפי אור המקבל כך אור בבחינת המשפיע, לכך נאמר- 'ארץ אשר... עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה'. כי מכיון שהשגת המקבלים היא במהלך של 'ושא עיניך', לכן, בחינת האור שמאיר, הוא אור של- ארץ אשר 'עיני' ה' אלקיך בה, עולם הראיה.

אילו לא היה חטא, והיה גילוי בכניסה לארץ ישראל של התבטלות עולם הראיה, והיתה התכללות בארץ- אז היה סוד הגאולה הגמורה, התהלך לפני ה' בארצות החיים. אבל השתא שלא זכינו, ושורש הכניסה היה בהסתכלות של משה רבנו ב'ושא עיניך', הרי שהשגתינו במהלך דארץ ישראל- היא רק בעולם הראיה.

בקשת משה רבנו 'אעברה נא 'ואראה' את הארץ', היא הבקשה מצד התפיסה- של עולם הראיה. אבל כאשר הוא היה נכנס ל'אעברה נא', הרי שכאשר האדם קרוב לדבר, הוא לא יכול לראות אותו, וממילא- היתה כאן התבטלות של עולם הראיה.

כאשר האדם נמצא 'מרחוק', אז הוא מבקש לראות יותר מקרוב, ויותר מקרוב, כי נראה לו שהקירבה תיצור ראיה יותר ברורה, ויותר ברורה, ויותר ברורה. אבל כאשר הוא מתקרב לגמרי, שם מתאפס עולם הראיה, ונאמר- 'כי לא יראני האדם וחי', 'עין לא ראתה'.

נמצא שבאמת, בארץ ישראל יש לנו שתי בחינות, הבחינה דלעתיד לבא- שהיא למעלה מ'עיני ה' אלקיך בה', והבחינה השניה- שהיא 'עיני ה' אלקיך בה', ומצד המקבלים 'ושא עיניך'.

ו.

חמישה חושים יש באדם. חוש הראיה- באיתגליא יש בו את נקודת התנועה הגבוהה ביותר. חוש השמיעה, חוש הדיבור- האדם יכול לשתוק, הוא יכול לא לשמוע, גם כאשר הוא שומע לא נגלית השמיעה באיתגליא בתנועה בדוקא, וכן שאר החושים כל אחד לפי ענינו. חוש עולם הראיה- העיניים נמצאות כמעט בתנועה תדירית לחלוטין.

הבקשה להיכנס לארץ ישראל- יש בה בקשה פנימית, ויש בה בקשה חיצונית. יסוד מוסד בכל דבר ודבר, שכל בחינה קיימת בכל הקומות, אלא שמצד קליטת נפש המקבל, היכן שמדרגתו נמצאת שם מתראה אליו המהות שבה הוא עסוק. ולעניננו, כשבאנו לדון על תפילתו של משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, הרי שיש את התפילה- מצד האיתגליא של עולם הראיה, ויש את התפילה- מה שהיתה בהעלם אבל היא קיימת, שזו תפילה למעלה מעולם הראיה כלל.

תפילה מצד עולם הראיה- זהו העולם של התנועה, כי עד כמה שיש קירבה גמורה, כבר אין ראיה כלל כמו שהוזכר. והרי שמשה רבנו התפלל 'אעברה נא ואראה את הארץ', כלומר, לראות יותר ולראות יותר על ידי קירבה, והרי שזהו במהלך של עולם הראיה, עולם התנועה. ומצד כך- אמר משה רבנו 'איני מניחך עד שתודיעיני אם תעשה שאלתי אם לאו', כי עצם המהות של התפילה- היא ה'איני מניחך'. עד כמה ש'מניחך', אז זה כבר לא עולם הראיה. עולם הראיה- זה 'איני מניחך', אין מנוחה, אין עדיין מצב של ביטול התנועה.

הרי שמצד האיתגליא של תפילת משה רבנו, שהיא במהלך של ראיה דייקא, נאמר- 'איני מניחך'. כי זו עצם מהות התפילה של משה רבנו, שהעין רוצה להתקרב יותר לראות ברור יותר, ולהתקרב עוד יותר לראות עוד יותר ברור, והרי שאין לה מנוחה, עד- שהיא מתקרבת לגמרי ומתבטל חוש הראות. כל זה מצד האיתגליא של תפילתו של משה רבנו.

אבל מצד הגניזה הפנימית, שהתפילה כוללת בקירבַּהּ את העולם של מקום המנוחה, 'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה' והרי שארץ ישראל היא בבחינת מנוחה, ותפילה להיכנס לארץ ישראל מצד האור דלעתיד, הוא במהלך דמנוחה, ומצד כך נאמר דייקא להיפך- 'אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם'. הרי שהבקשה להיכנס לארץ, היא דייקא מצד עולם של חינם, עולם של חֵן, עולם של מנוחה, כי המהות של הארץ- היא מקום המנוחה, ואשר על כן מהות התפילה היא כמהות המקום שהוא מקום של מנוחה.

הרי שנמצא אם כן בדברים הללו, שגנוזה כאן תפילה בשתי בחינות. גנוזה כאן תפילה- בבחינת שית אלפי שנין, 'ששת ימים תֵעשה מלאכה' (אמור כג,ג), עולם הפעולה, עולם התנועה, עולם הראיה, תורה אור. וגנוזה כאן תפילה פנימית יותר- מצד מקום המנוחה, עולם של מתנת חינם שזה למעלה משכר ועונש, שזה גילוי דלעתיד של עולם הידיעה, וזוהי תפילתו מצד בחינת 'משה מת'.

ז.

והרי שבתפילה של משה רבנו, היו שני חלקים.

משה רבנו מתפלל- להיכנס לארץ, ותפילתו- לא נתקבלה, 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', 'רב לך'. הרי שמצד משה- כביכול היתה תפילה להיכנס, אבל מצד הקבלה של התפילה- היא נשללה.

והן הם שני חלקי התפילה שדברנו בתחילה.

מצד עולם התנועה- הרי שהתפילה של משה רבנו היא להיכנס, אבל מצד כך מה שהתפילה איננה מתקבלת- הרי שהתפילה איננה פועלת כלום, הרי שאין כאן פעולה. פעולה ענינה- 'כל פועֵל, פועֵל לתכלית', ואם מתגלה בתפילה מהלך שאין התפילה פועלת כלום, הרי שהיא איננה פעולה.

והרי אם כן, עצם כך שתפילתו של משה רבנו לא נתקבלה, זה גופא האיתגליא של בחינת ארץ ישראל בפנימיות, שהיא בחינת מנוחה. כלומר, עצם הדבר שלא נתקבלה התפילה, זה גופא גילוי קומת פנימיות קדושת ארץ ישראל. והרי שבעצם כך שהיא- לא נתקבלה, זה גופא- נתקבלה.

עולם שלמעלה מן הפעולה- זוהי תפילה ששייכת לשבת קודש.

'אתה הַחִלותָ להראות את עבדך', אומר רש"י, פתח להיות עומד ומתפלל אף על פי שנגזרה גזירה, אמר לו- ממך למדתי, שאמרת לי 'ועתה הניחה לי', וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח שבי תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו.

הרי שהתפילה של משה רבנו, התחילה כאן במהלך של- 'אף על פי שנגזרה גזרה'. אלא שמצד משה- היתה סברה לומר 'כן הייתי סבור לעשות עכשיו', שאולי על ידי תפילתו יתקבל הדבר, אבל מצדו יתברך- הקב"ה אמר, 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'.

הרי שזו תפילה- במקום 'שנגזרה גזרה', וזוהי גזרה שאיננה יכולה להשתנות. גזרה שאיננה יכולה להשתנות אם כן, זוהי תפילה שאינה עושה פירות. תפילה שאינה עושה פירות- זוהי תפילה של שבת קודש.

מצד תפיסה של שית אלפי שנין- נמשלה תפילה לעתר, שמהפכת מידת הדין למידת רחמים, אבל מצד הקומה הפנימית של התפילה- היא איננה עושה פירות.

וכל זאת למה?

'ד' אלקים'- אומר רש"י, רחום בדין.

עד כמה שהדין הוא דין לעצמו, והרחמים הם רחמים לעצמם, הרי שהתפילה ענינה- להפך מידת הדין למידת הרחמים. אבל עד כמה ש'ד' אלקים, רחום בדין'- הרי שאין כאן הפיכה ממידת דין למידת רחמים, כי בדין גופא- הוא רחום בדין. זה העומק של התפילה בבחינה של 'נגזרה גזרה', שאין מקום לשינוי על ידי התפילה. אין כאן מקום להפך את מידת הדין למידת הרחמים, כי הרי כבר השתא הוא רחום בדין.

זהו גילוי עולם התפילה ששייך לעולם שכולו שבת, זה סוד עולם הפעולה שלמעלה מן התכלית. ועל אף שכתוב בספרים ש'כל פועל פועל לתכלית', זהו מצד תפיסת הנברא, אבל מצדו יתברך, אין ראשית, אין אחרית, אין סוף, ואין תכלית. זה סוד ההתדבקות הגמורה של משה בתפילתו, באיתגליא של עולם שלמעלה מן הפעולה, שלמעלה מן השינוי, שזהו גופא עולם המנוחה.

ח.

'ואתחנן'- אומר הבעל הטורים, בגימ' שירה.

'וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תִשָּׁכַח מפי זרעו' (וילך לא,כא), זוהי השירה מלשון שיר, מלשון עיגול כדברי הגמ' באלו מציאות, זהו גילוי של עולם שלמעלה משית אלפי שנין, עולם של נעוץ סופן בתחילתן, שמצד כך- יום שכולו שבת, כי התנועה חוזרת למקורה, לשורשה, להוויתה.

והרי שבתפילתו של משה היו שתי בחינות.

מצד החיצוניות- 'ואתחנן' כמו שאומרים חז"ל, התפלל משה תקט"ו תפילות כמנין ואתחנ"ן, הרי שזו תפילה, זוהי בקשה, זוהי תביעה, ומצד כך נאמר 'איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו'.

אבל מצד עומק תפיסת התפילה, שהוא עולם שכולו שבת, 'מזמור שיר ליום השבת', תְּפִלָ"ה בגימ' שיר"ה- זו לא תפילה לשנות, אלא זוהי שירה. 'וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תשכח'- זה למעלה מן הראיה, כי דבר הנראה לעיניים יש בו שכחה, מה שאין כן נקודת העצמיות אין בה שכחה, 'כי לא תשכח' כי זה למעלה מעולם הזכירה, למעלה מן המוחין, למעלה מן הראיה.

תפילתו של משה בעומק- היא לא תפילה של שינוי, אלא היא שירה. שירה אין ענינה לשנות את הדבר, אלא להגיד שבחו של הדבר, לגלותו ולפרסמו, אבל אין בו שינוי. שיר- מלשון עיגול, ומצד כך זוהי מידת ההשתוות, שזו בחינת העיגול. והרי שמצד מה שהתפילה נקראת שירה, שזה אחד מעשרה לשונות , מתגלה כאן מהלך, שהתפילה אין ענינה לשנות ממידת הדין למידת הרחמים, אלא רחום בדין, והוא גילוי של האחדות של הדין והרחמים, זה גופא סוד העיגול, סוד השירה.

ט.

כפשוטו של פסוק, הרי שמשה רבנו ביקש 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה' וגו', והקב"ה אמר לו 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', כמו שאומר רש"י, שלא יאמרו- הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן ומפציר.

הרי שהיתה כאן תפיסה כביכול מצדו יתברך- שהקב"ה אמר לו 'רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה', והיתה תפיסה מצד משה רבנו- שביקש 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'.

אבל מבואר ברש"י, דבר אחר- רב לך, הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך.

מהו ה'רב טוב הצפון לך'?

מצד חיצוניות הדברים כמו שאמרנו- הרי שיש תפיסה כביכול מצדו יתברך שנקראת 'רב לך', ויש תפיסה מצד משה שביקש 'אעברה נא'. אבל באמת- 'שמור לך, רב טוב הצפון לך', זה רב טוב 'הצפון לך' דייקא, בעצם הדיבורים שכתובים כאן בפסוק.

הרי נקודת האלקות, שורה בכל נפש ונפש. ולעניננו, כאשר הקב"ה מצדו כביכול אומר למשה רבנו 'רב לך אל תוסף', הרי השתא באיתגליא בנקודת האלקות ששורה בנשמתו של משה רבנו- זה 'רב לך, אל תוסף דבר אלי' ,וה'צפון לך'- זה מה שצפון גופא בגניזה בנשמתו של משה, שזו האלקות השורה בנפשו, והרי שהשכר שצפון לו- זה להתדבק בנקודה של ה'רב לך', שלמעלה מה'אעברה נא'. ומצד כך, אין מהלך של הרב, כביכול הקב"ה, שאומר תפיסה אחת, והתלמיד שזה משה רבנו, שאומר תפיסה אחרת.

'רב טוב הצפון לך'- זהו גופא הצפון בלבו של האדם, זוהי ההשראה האלקית שנמצאת בנפשו. וה'רב לך', שזה השכר- זה גופא הגניזה של דבריו של משה רבנו והתכללותם בדברו של מקום. והרי, שבעצם כך שהקב"ה סירב לקבל את תפילתו של משה- כמו שאמרנו, נתגלה המהלך של עולם שאין בו תנועה, של תפילה שאינה פועלת, ומשה רבנו גופא נכלל בדבר הזה, שזו בחינת 'משה מת ויהושע מכניס', כלומר שמשה נכנס בבחינה של 'מת'.

והרי שהתכללותו של משה- זו גופא הבחינה הפנימית של הכניסה לארץ ישראל, שהיא האיתגליא של משיח.

י.

תפילתו של משה יש בה את שתי הבחינות.

הבחינה החיצונית- שהיא בחינה של תפילה של שינוי, ומצד כך משה רבנו רצה להיכנס, ולא נכנס. ויש את התפיסה הפנימית- שלא נתקבלה תפילתו של משה, והרי שאין כאן פעולה, ואין כאן שינוי, ומשה רבנו נכלל בדבר, שתפילתו אינה פועלת.

'ואדם אַיִן לעבֹד את האדמה' (בראשית ב,ה), אין מכיר בטובתן של גשמים שיתפלל עליהם, והרי שעבודת אדם הראשון היתה- עד שבא אדם הראשון ונתפלל וירדו גשמים.

אבל כאשר מתגלה הביטול של השינוי בנקודת התפילה, בגילוי בחינת השירה שבתפילה, הרי שחוזר להתגלוּת של ה'ואדם אַין'. וזה גופא סוד התיקון!

מיתתו של משה שהוא בחינת דעת- היא חזרה לקודם פעולת אדם הראשון. אדם הראשון- פעל בתפילתו לה', התפלל וירדו גשמים. ושלמות תיקונו של משה רבנו- הוא לחזור ל'ואדם אין' שלפני התפילה של בחינת שינוי של אדם הראשון, זהו גופא תיקונו של משה רבנו וקומת הכנסת ישראל של החטא הקדמון.

הגילוי 'ואם אַין מְחֵני נא מספרך אשר כתבת' (כי תשא לב,לב), שזה נתקיים במשה, זו חזרה ל'ואדם אַין' שנאמר קודם האיתגליא של עבודת אדם הראשון.

והרי שמיתתו של משה- היא גופא הכניסה לארץ ישראל, זוהי כניסה, בבחינה של 'אַיִן', בבחינה של מיתה (ע' וזאת הברכה ס"ו). וזה גופא שורש ההארה דלעתיד לבא, איתגליא של משיח בן דוד שיבא במהרה בימינו, ויגלה אותו יתברך, בכל העולמות כולן, ובכל הנפשות כולן.