ספר נפש החיים 022 שער ד פרק ו זמן מועט

על כל פנים זמן מועט,

מבואר כאן בדברי הנפה"ח ששיעור הזמן שהאדם צריך להתיישב קודם שיתחיל, זהו- "על כל פנים זמן מועט".

להלן בפרק ז' הוא כותב לשון של "זמן מועט", ואילו כאן בפרקין הלשון הוא "על כל פנים זמן מועט", הרי שבמשמעות לשונו כאן משמע שצריך להתיישב לפחות זמן מועט.

ידועים מאד דברי הנפה"ח ברוח חיים (פ"א מ"א, הובא בליקוטי מאמרים י"ט) על דברי הגמ' בשבת ששיעור הזמן שהאדם צריך להקדיש ליראת שמים, זהו זמן של קב חומטין ביחס לכור, ושיעורו חלק אחד ממאה שמונים. ומצד כך, רבים מהמחברים בני זמננו למדו, ששיטת הנפה"ח הוא שהזמן הראוי לדבר הוא כשיעור שהוזכר שם ש"בכור תורה די קב יראה, והוא ערך חלק ק"פ, ו[היינו ש]לערך בט"ו שעות תורה די בה' מינוטין יראה".

אבל אליבא דאמת, שיעור הזמן המבואר שם ברוח חיים, זהו ביחס לתערובת ב'תוך כדי' הלימוד, כמו שיתבאר מיד להלן (בפרק ז') בדברי הנפה"ח שגם בשעה שהאדם עוסק בדברי תורה עצמם, על מנת שלא תחלש היראת שמים מליבו אז הוא צריך תוך כדי הדברי תורה עצמם "להפסיק זמן מועט.. להתבונן מחדש עוד מעט ביראת שמים". ועל הזמן הזה, הוא שהמשילה אותו הגמ' לתערובת בשיעור של קב חומטין ביחס לכור, השיעור הזה א"כ נאמר ביחס לתערובת 'תוך כדי' זמן הלימוד עצמו כמו שיתבאר להלן.

מה שאין כן בפרקין הכא, תחילת פרק ו', הנפה"ח מדבר בשיעור שראוי לאדם 'קודם' שהוא מתחיל ללמוד תורה!! ולכן כאן השיעור הוא לא בשיעור של קב חומטין לכור, דהיינו אחד חלקי מאה שמונים, אלא השיעור הוא "על כל פנים זמן מועט", כלומר לכל הפחות זמן מועט.

ובעומק א"כ מה הוא השיעור הראוי קודם שמתחיל לימודו?- באמת שיעור זה משתנה מאדם לאדם כפי מדרגתו דיליה. שכפי שיעור הזמן שנצרך לו על מנת שיוכל לקיים את מה שיתבאר מיד להלן בדברי הנפה"ח, דהיינו על מנת להגיע ל"יראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא.. ולכוון להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה", כך הוא השיעור שראוי לו לכל אדם ואדם!!

ועל אף שהאדם כל עוד שנמצא במדרגה שאם הוא יזמן את עצמו למדרגה הזו יקח לו שעות רבות להכין עצמו, אז ודאי שהוא עדיין לאו בר הכי לעשות את אותה העבודה! אולם לאחר שהאדם מזדכך בשיעור גדול, ומכאן ואילך הוא עומד להכין את עצמו לדברי תורה, אזי שיעור הזמן שיצטרך עבור ההכנה זהו באופן שלאחר שהוא יגמור את הכנתו, הוא באמת יהיה מוכן למדרגת תורה!!

ולכן נאמר כאן דייקא בלשון הנפה"ח על כל פנים זמן מועט, כלומר שלא ימלט שצריך זמן מועט, אלא שכמה זמן כן נצרך?- אין לזה גדר של שיעור ברור, כי השיעור שנתבאר ברוח חיים הינו רק ביחס לתערובת תוך כדי זמן הלימוד, ואילו לפני זמן הלימוד לא נתבאר להדיא בדברי הנפה"ח כמה זמן שיעור ההכנה הראוי!

מ"מ קודם שיתחיל הוא צריך להכין את עצמו על כל פנים זמן מועט, "ביראת ה' טהורה בטהרת הלב".

ביראת ה' טהורה

מה הינה יראת ה' טהורה, ומה הינה יראת ה' שאינה טהורה?- כדברי רבותינו כידוע, כפי שמבואר במסילת ישרים, ישנן ג' פנים של מדרגת יראה כמו שהוזכר לעיל.

המדרגה התחתונה שביראה, היא יראת העונש- היא יראה שהאדם ירא לגרמיה, לעצמו, שלא יענש, מפחד העונש ומאהבת השכר. היראה העליונה יותר היא נקראת יראת הרוממות- והיא בשעה שהאדם עוסק בעבודתו יתברך שמו, הוא מתיירא מרוממותו יתברך שמו שלפניו הוא עובד שמא הוא יפגום ולוּ פגם קל. יתר על כן המדרגה השלישית היא יראת חטא- בין בשעת העבודה בין שלא בשעת העבודה הוא תמיד עומד לפניו יתברך שמו, ולכן הוא מתיירא שמא הוא יפגום בכבודו.

"יראת ה' טהורה", אם זה יראת העונש אז זו יראה לגרמיה, לעצמו, והיא איננה טהורה, א"כ היא לא המדרגה התחתונה של יראת העונש.

"יראת ה' טהורה" היא או מדרגת יראת הרוממות ויתר על כן יראת חטא. שהרי, אפילו מי שנמצא במדרגת יראת הרוממות ועדיין לא הגיע למדרגת יראת חטא, הרי ההכנה כאן היא הכנה לזמן שהאדם עתיד לישב וללמוד תורה, וכדברי חז"ל מה שעוד יובא בהמשך כאן בדברי הנפה"ח, שבשעה שהאדם עוסק בתורה, קוב"ה יושב ועוסק עמו, קוב"ה יושב ושונה כנגדו, בני פלוני אומר כך ובני פלוני אומר כך [אם הוא ראוי וזכאי לכך]. ולפיכך, זמן עסק התורה, אפילו מי שאינו נמצא במדרגת יראת חטא, אלא רק במדרגת יראת הרוממות, זהו זמן שהוא עומד לפניו יתברך שמו, מעין מה שהיה במתן תורה, זכור "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב".

וא"כ מה שנאמר כאן בדברי הנפה"ח "ביראת ה' טהורה", אין עיקר ענינו יראת העונש! ועל אף שעוד יתבאר להלן בהרחבה בדברי הנפה"ח עונש מי שמבטל תורה וכו', אבל ההכנה העיקרית שצריך שתהא לאדם היא "יראת ה' טהורה"- יראת הרוממות או יתר על כן יראת חטא.

בטהרת הלב,

הדברים הללו צריכים תלמוד:

מדוע צריכה ההכנה לעסק התורה להיות הכנה של יראה? ויתר על כן, נאמר כאן שההכנה צריכה שתהא "בטהרת הלב", לכאורה טהרת הלב על אף שהיא ענין גדול עד מאד לעצמו, כמ"ש "וטהר ליבנו לעבדך באמת", "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי", אבל מדוע מדרגת עסק התורה מכריחה שקודם לכן תהיה עבודה של אדם להתיישב זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב? מדוע זו היא הכנה לתורה, ולא עבודה כמציאות לעצמה?!

אלא שהדברים ברורים עד למאד, ובפרט לפי מה שנתבאר בארוכה לעיל, שיש באדם מדרגה של שכל שבמח, ויש באדם מדרגה של חכמת לב, כמ"ש "לבי ראה הרבה חכמה", וכן ב"ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" נאמר חכמי לב.

ולכן, אילו עסק התורה היה רק חכמת המח כשלעצמה, היה יותר צורך להבין מדוע ניצרך יראת ה' טהורה של טהרת הלב, אבל מכיון שברור הדבר שעיקר עסק התורה הוא לא רק השכלה שבמח, אלא הוא באופן של "לבי ראה הרבה חכמה"- חכמת לב, התורה כדברי רבותינו כידוע מאוד מסתיימת באות ל'- "לעיני כל ישראל" ומתחילה באות ב'- "בראשית", כי כל ענינה זהו חכמת לב.

וכן אילו האדם עוסק בתורה בלי טהרת הלב, ועיקר הטהרה חלה מכח היראת ה' טהורה שמטהרת את ליבו, לולא שהאדם מכין את עצמו ביראת ה' טהורה לעסק התורה, הרי שעל אף שמוחו ומחשבתו עוסקים בדברי תורה ואפילו בעומק עיונה של תורה, אבל אם זהו רק שכל לבד, זהו אז בחינת "חכמתו מרובה ממעשיו"!! התורה אינה בוקעת למעמקי ליבו, והלב שלו נשאר לב ערל, לב ריק מתורה!!

וחס ושלום זוהי צורה שמתגלה הרבה, שיש אופן שהשכל שבמח מלא וגדוש בתורה, אבל הלב ריקן, ריקן מתורה!! ומדוע הוא ריקן מתורה?- מחמת שכל זמן שהאדם לא מטהר את ערלת הלב, "ומלתם את ערלת לבבכם" הרי שיש ערלה שהיא אוטמת ומכסה את ליבו של אדם, והערלה המכסה ואוטמת את ליבו של אדם גורמת לידי כך שעסק התורה שהוא יַגֵעַ ועמל בה נשארת אצלו באופן של שכל ומח ולא בוקעת למעמקי הלב!! ועל זה נאמר, שאם "חכמתו מרובה ממעשיו, באה רוח ועוקרתו", ומדוע?- כי חסר את כל הצורה הפנימית של עסק התורה שיהיה מחשבה שמשתלשלת מן המח למציאות ליבו של אדם.

כאשר מסתכלים על עסק התורה במבט של מח ושכל בלבד, הרי שיש אולי תימה למה נצרך הכנה של יראת שמים לעסק התורה! ואפשר לענות באופן כללי מחמת שהתורה היא קדושה וטהורה לכן צריך קדושה וטהרה.

אבל כאשר מביטים מבט אמת על כל עסק התורה שענינה חכמת לב, אז מבינים ברור שההכנה לעסק התורה הוא טהרת הלב, וחוזר חלילה!! הוא מכין את עצמו בטהרת הלב, ועמל בתורה, ועל ידי כן נכנסת התורה לליבו ומטהרת אותו יותר, וחוזר חלילה, שהוא מטהר את ליבו קודם הלימוד, והלימוד חוזר ומטהר את ליבו כי הוא נכנס ללב, ועל ידי כן זה גלגל החוזר שליבו נעשה טהור יותר וטהור יותר ויותר.

"על כל פנים זמן מועט בטהרת הלב"- כי טהרת הלב נצרכת לאדם על מנת שכל התורה שלו תהיה תורה של מציאות של לב!!

להתוודות על חטאתו

על מנת לטהר את ליבו האדם צריך שתהיה לו יראת שמים שלא יחטא, ועל מה שהוא חטא, הוא צריך לטהר את הלב, "לב טהור ברא לי אלוקים". זהו- "להתוודות על חטאתו".

אבל יתר על כן, לא רק להתוודות על החטאים שהחטאים לא יהיו באופן של מסך המבדיל, באופן של כח טמטום הלב שאוטם את ליבו שהתורה לא יכולה לחדור לשם, אלא צריך שהוא יתוודה על חטאתו-

מעומקא דליבא

וביאור הדבר.

כי הלב יש לו מעמקים, כמ"ש "ממעמקים קראתיך הוי"ה" - עומק לפנים מן עומק.

התורה, אם האדם לא טיהר בכלל את לבבו, אז עיקר ככל התורה שלו נמצאת במחו כמו שנתבאר, ובאה רוח ועוקרתו כי חכמתו מרובה ממעשיו.

אבל אם האדם כן מתחיל לטהר את הלב, אז כפי שיעור העומק של טהרת הלב שהוא טיהר את לבבו, לעומק הזה נכנסת התורה, וזה כל השגתו בתורה!! לא ידיעתו בתורה היא מדרגת השגתו, זוהי מדרגת ידיעה בעלמא. אלא מדרגתו בתורה, היא כפי שיעור עומק טהרת הלב שיש לאדם, ולעומק הזה בדקדוק נכנסת מדרגת תורתו!!

ולפיכך, ככל שהאדם מטהר את לבבו יותר, ממעמקים – עומק לפנים מן עומק, אז כך נעשה "לב טהור ברא לי אלוקים" עמוק יותר, ועל ידי כן חודרים הדברי תורה למקום פנימי יותר בלבבו!!

אם כן צריך שמהיראת ה' טהורה יעשה תשובה מעומקא דליבא דייקא, כי אם האדם עושה תשובה מקופיא ולא מעומקא דליבא, אע"פ שהרהר לעשות תשובה הרי זה צדיק גמור, אבל זהו רק צדיק גמור בחיצוניות הלב של דיני תשובה של חרטה ודוי וקבלה לעתיד, אבל הטהרת הלב באמת עוד לא חלה בעומק קומתו של האדם.

ככל שהאדם שב בתשובה יותר באופן של מעומקא דליבא, עומק לפנים מן עומק, על ידי כן הוא מכין את המקום הפנוי בנפשו "לב טהור ברא לי אלוקים", בריה חדשה, ריקן ממציאות הרע שקדם לו, ובכללות מהיצר הרע שבחלל שמאלי, ונעשה ליבו כלי להשראת השכינה בכלל, ולעסק התורה בפרט שיכנסו דברי תורה לתוך לבבו.

לפיכך צריך להבין למעשה, שכפי שיעור טהרת הלב שהאדם מטהר את עצמו בכלל, ובפרט לפני הכנת עסק התורה, כך נעשה ליבו פתוח כאולם, לא רק חודו של מחט, ולא רק פתחו של היכל, אלא פתחו של אולם, לפי השיעור כמובן של "אתם פיתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם שקרונות נכנסים בו" כלשון חז"ל. כפי השיעור שהאדם עָמֵל לפתוח את לבבו, לשם נכנסת התורה!!

ובעומק יותר, כאשר לשם נכנסת התורה, אז נפתחים מבועי הלב ואז לבו נעשה מעיין הנובע במעמקי התורה!! זה לא רק מה שנכנס מבחוץ פנימה לתוך לבבו של האדם, אלא מה שנכנס מבחוץ פנימה לתוך לבבו מעורר את מעמקי הלב, הוא מעורר את הל"ב נתיבות חכמה הגנוזים במעמקי לבבו של אדם, ועל ידי כן הוא זוכה לתורת אמת נטע בתוכינו...