ספר נפש החיים 005 שער ד פרק א בדורות הללו

והן עתה בדורות הללו בעוה"ר נהפוך הוא, הגבוה השפל. שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר.

נתבאר בדברי הנפה"ח סדר הדברים "אמנם כל איש תבונות אשר שכלו ישר הולך. יבין מדעתו כי לא כיונו בהם להזניח ח"ו העשק בגופי התורה. ולהיות אך עסוק כל הימים בספרי מוסרם. אלא כוונתם רצויה היתה שכל עיקר קביעת לימוד עם הקדש. יהיה רק בתורה הקדושה שבכתב ובעל פה והלכות מרובות. הן הן גופי תורה. וגם ביראת ה' טהורה". א"כ מה שנתבאר בדברי הנפה"ח שהאדם כאשר הוא עמל עיקר העמל שלו צריך להיות באופן " יהיה רק בתורה הקדושה שבכתב ובעל פה והלכות מרובות. הן הן גופי תורה", ובנוסף לכך צריך שיהיה גם כן  "וגם ביראת ה' טהורה".

והן עתה בדורות הללו בעוה"ר נהפוך הוא, הגבוה השפל. שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר. באמרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד. כי המה מלהיבים הלבבות

להבין ברור! מאיפה נבע שורש נקודת הנידון? כמו שהותחל בבירור הדברים כבר קודם לכן, יש באדם כח של מח– שכל שבמח, ויש באדם כח של לב– השכלה שבלב והרגשה שבלב. צורת הדבר של עמל התורה בצורה השלימה והעיקרית שבה היא שהאדם עוסק בתורה הן מכח שכלו והן מכח חכמת לב שמצרפת את החכמה עם ההרגשה גם יחד וזהו תורה בצורתה השלימה של עסק התורה, צירוף של חכמה שבשכל עם חכמה שבלב המצרף את ההרגשה. אבל "כאשר ארכו הימים" כמש"כ הנפה"ח לעיל "דרכו של היצר מעולם להתקנא בעם ה'" שהיו עוסקים "רק בפלפולה של תורה לבד" ואז צורת הדבר נעשה שהעסק התורה נעשה באופן של עסק תורה של שכל בלי לב. לשם כך "התעוררו עצמם כמה מגדוליהם עיני העדה" לחזור ולצרף את הלב "חברו ספרי יראה להישיר לב העם. להיותם עוסקים בתורה הקדוש' ובעבוד' ביראת ה' טהורה" לחזור ולצרף את הלב לעבודה.

אבל עוד פעם, יש כח של שכל במח ויש כח של השכלה שבלב עם הרגשה שבלב– צורת העסק התורה מעיקרא היה עם השכלה שבשכל והיה ליבם בוער בקרבם, כאשר נחלש ה'ליבם בוער בקרבם' תקנו עיני העדה חכמה שתחיה גם עם לב לצורך כך ספרי יראה. מה הרגישו אלה שעוסקים בספרי יראה? שהספרי יראה חוזרים ומעוררים את הלב, אבל לא בת=צורה הנכונה שהלב יצטרף להשכלה שבמח והלב עצמו יהיה בו השכלה המורגשת, אלא לאט לאט התחילו להתעסק בספרי יראה וראו כי טוב, מה כי טוב שבו? ההתעוררות של הלב–

כי המה מלהיבים הלבבות אשר אז יכנע לבבו להכניע ולשבר היצר מתאוותיו. ולהתיישר במדות טובות.

ההטיה הזו גרמה לידי כך שמי שיש לו נטיה ללב מכאן ואילך הוא עוסק בספרי יראה והוא עוקר את עצמו–

וכתר תורה מונח בקרן זוית.

מאיפה זה נובע? צריך להבין את סדר ההשתלשלות של הדברים ולפי זה להבין את התרופה ותיקונה. עוד פעם שיהיה ברור, סדר ההשלשלות מעיקרא היה תורה שבמח עם תורה שבלב "היה ליבם בוער בקרבם" זה השכלה המורגשת. נחלש כח הלב ונשאר כח ההשכלה, "נתקנא בעם ה'" ועם ה' היו עוסקים בפלפולה של תורה, לצורך כך עיני העדה חזרו והתקינו שיהיה ספרי יראה על מנת שמה? שהתורה תחזור להיותתורה עם לב! אבל מי שקרא את אותם ספרי ריאה נעשה כאן תוצאה שונה לגמרי, מה התוצאה שקרה? כיוון שהרגישו שהספרי יראה מעוררים את הלב אז מי שיש לו נטיה לעסק הלב הוא תפס שהעיקר היא עבודה שבלב -ספרי יראה- מכאן נולד–

ובעיני ראיתי בפלך א' שכ"כ התפשט אצלם זאת. עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב. ואפי' ש"ס א' שלם אין בו. וטח עיניהם מראות מהבין והשכיל לבותם.

"לבותם" דייקא–

אשר לא זו הדרך בחר בו ה'

אבל מהיכן זה נבע? כי הרי התכלית של הספרי יראה היה על מנת לחזור ולעורר את הלב, אבל איזה לב לעורר מכח הספרי יראה? לעורר את הלב שהצטרף להשכלה שבמח ושהלב עצמו יהיה בו השכלה המורגשת "לבם בוער בקרבם". אבל כאשר נתעוררו על ידי הספרי יראה ללב וראו כי טוב להתעוררות הלב נעשתה התפיסה שהעיקר הוא הלב ונשמט נקודת ההשכלה.

הרי שברור ההשתלשלות של הדבר מראשית הדבר עד היכן בדיוק היא נמצאת. ומה התוצאה עכשיו א"כ של הדברים? שהכנסת ישראל מתחלקים לשני חלקים: חלק אחד ממשיכים ב"ועסקם רק בפלפולה של תורה לבד" ואין שם מציאות של לב; חלק שני עוסקים בספרי יראה ומוסר שיש בו לב אבל חסר להם את פלפולה של תורה שהוא צירוף של מח ולב. הרי שמזה אין שלימות ומזה אין שלימות, כל אחד נעשה צד לעצמו.

מי שנמצא באופן של פלפולה של תורה מרגיש ששם העיקר, המוסר כל עניינו התעוררות שבלב והוא לא רואה את העיקר בהתעוררות שבלב שבקרבו. אבל מי שנמצא בצד השני של התעוררות שבלב הוא רואה את החיים בלב  ונראה לו שזה עיקר החיים או כמעט כל החיים כולם אז הוא משקיע את רוב עיונו בספרי יראה, והתוצאה של אותה השקעה ראשית כמובן שחסר תורה כמו שכותב הנפה"ח–

אשר לא זו הדרך בחר בו ה' כי לא ירצה. ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות ח"ו ללא כהן מורה. ותורה מה תהא עליה:

אבל בעומק יותר זה לא רק הרי חיסרון בתוצאה שלא יהיה מורה הוראה, החיסרון הוא בכל עסק הצורה שבדבר! כל אדם ואדם ראשית צריך לברר את עצמו בשאלה יסודית מאוד, איזה כח יותר חזק אצלו, האם כח של שכל או כח של לב, איזה כח יותר חזק אצלו, זה שי שורשים. איזה כח יותר חזק בקומת נפשו, האם הכח של ההשכלה שבמח, או הכח של ההרגשה שבלב. מי שנוטה להשכלה שבמח נקודת הקלקול שלו בדרך כלל תהיה 'כל קביעותם ועסקם רק בפלפולה של תורה לבד', מי שנוטה יותר להרגשה שבלב יש לו נטיה להתעסק יותר בספרי מוסר, יכול להיות שזה לא קורה למעשה כי הוא גדל בבתי מדרשות שהעיקר הוא הוויות דאביי ורבא ולכן הוא הרגיל את עצמו, אבל משיכת נפשו היא לעיקר החיים של הלב כשלעצמו.

אחרי שברור לאדם מי הוא, אבל הבירור הזה הוא עמוק, כי הרבה פעמים יש בני אדם שבעצם בפנימיות שלהם העיקר נמשך ללב. אלא שהלב שלו לעת עתה עצור, חסום,  מכוסה, נעלם– ולכן הוא לא מכיר אפילו את עצמו. הבירור הראשון אבל הוא עמוק, והוא צריך שיעשה לאיפה נובע עיקר שמיכת אותו אדם, הן בזמנו השתא והן בעומק כוחות נפשו, ויכול להיות שזה שונה מאוד. לברר את כוחות נפשו אם העיקר אצלו הוא השכלה שבמח אז על דרך כלל אם זה העיקר אז הלב שלו או שהוא חסום לגמרי או שהוא חסום חלקו, או שהנטיה לשכל היא איננה מאוזנת. ואז העבודה שלו היא לפתוח את הלב לספרי יראה. מחד לפתוח את העבודה בלב לספרי יראה כשלעצמם, אבל העיקר הוא שהלב יפתח ל'לב בוער בקרבם' של אהבת התורה כמו שנתבאר לעיל.

מאידך מי שעיקר הנפש שלו נוטה להרגשה שבלב– יתכן שהוא לומד תורה בבקיאות, יתכן שהוא לומד תורה בעיון אבל הלב שלו חי עולם אחר וכל ההשכלה שהוא לומד אולי על מנת שיהיה כהן מורה צדק אבל בעצם הוא לא חי את פלפולה של תורה בעומק נפשו. וכל זאת למה? כי המציאות שלו נוטה להרגשת הלב ולא להשכלה. מי שהמציאות שלו נוטה להרגשת הלב ולא להשכלה אז ההשכלה הוא כח שני אצלו בנפש ולא כח ראשון,  אז אפילו שהוא עוסק בהוויות דאביי ורבא אבל הרבה מאוד פעמים הוא לא מקושר למה שהוא לומד בעומק נפשו, כי כח הלב שלו גובר על כח השכל, פעמים זה קורה שאותם אלו עוסקים הרבה בספרי יראה ומוסר והופכים להיות כל מיני משפיעים במוסר שאין להם עיקר של חיבור לתורה בכלל, אבל אפילו אם הוא כן יושב ולומד, יכול להיות שהוא לומד הרבה למיגרס, ואפילו אם הוא לומד לעיונה של תורה לפי דרכו לפי עניינו– אבל בכוחות נפשו העיונה של תורה הוא לא הכח הראשון אצלו בנפש אלא הכח השני ולכן עומק החיבור שלו לדבר פעמים רבות ילקה בחסר. יכול להיות שלעין הרואה שהוא רואה שהוא כותב מערכות זה לא תמיד ניכר אבל בעומק כוחות הנפש הנפש שלו נוטה להרגשה ולא להשכלה, את  ההשכלה הוא לומד לצורך מצוות ת"ת, לצורך ידיעת התורה וכן על זה הדרך אבל הוא לא מחובר בעומק נפשו לעיונה של תורה.

הדברים הללו הם בעצם האבן הבסיס של יסוד דברי הנפש החיים כאן בשער ד', על מנת שדבריי חז"ל שהוא הביא לקמן בארוכה, שאמרוים לפתוח את שערי הנפש לחיבור עמוק יותר לתורה– צריך שיהיה ברור לאדם אפה נקודת שורשו כמו שנתבאר, האם בשכל או בלב. הצורה השלימה מה היא? כח של חיבור חזק להשכלה שבמח, כח של חיבור חזק להרגשה שבלב, וכח של חיבור חזק שהז עיקר תכלית החיים 'ליבי ראה הרבה חכמה' שהלב משכיל את החכמה ומרגיש אותה. מי שמשכיל את החכמה ומרגיש אותה הוא הבר דעת דקדושה ואצלו הורה עליה נאמר שהיא תורת חיים. "מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים", מקור החיים נמצא בלב. אבל אם זה חיים של הרגשה בלבד זה מי שעיקר עסקו בעניינים של ספרי ריאה שזה ההיפך מהתכלית כמו שנתבאר כאן בנפה"ח. אבל מי שההשכלה שלו שבמח מורגשת בליבו הרי שיש כאן השכלה חיה זה מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים.

איך להגיע לכל זה? זה עוד צריך הבנה וצריך בהירות. אבל ההגדרה צריכה שתהיה ברורה לנפש האדם, אם הוא שייך בעיקר לשכל או שהוא שייך בעיקר ללב. לארחר שברור לו למה שהוא שייך, ברור לו הליכן הוא נוטה, ברור לו איפה ההשלמה מהצד הפוך שבדבר; אבל המכוון של זה וזה צריכים להגיע למקום אחד– שההשכלה תהיה מורגשת בליבו של האדם. מי שלומד דברי תורה באופן שההשכלה שלו מורגשת אז הוא מחובר לדברי תורה באופן עצמי ונורא, יש לו את שני שורשי כוחות החיבורים. מחד הוא מחובר לדברי תורה מכח ההשכלה, השכל העליון שחפץ את ההשתוקקות למציאות של שכל דקדושה, אבל מאידך הוא מחובר להשכלה מכח ההרגשה הנוספת שהוא לומד, וכשהוא מחובר משני הצינורות הללו גם יחד, משני הכוחות הללו גם יחד– גם מכח התשוקת השכל שבדבר לדברי תורה וגם מכח החיבור שבהרגשה שבדברים שהוא לומד- זוהי אהבת התורה שבהרגשה 'לב בוער בקרבם' שנתבאר בדברי הנפש החיים. הרי שהחיבור שלו לדברי תורה עומד ומתקיים במציאות של שניהם.

ואז צריך להבין, כל אדם ואדם יש לו זמנים יותר מרוממים וזמנים יותר חלשים. אחד מהג' דברים שצריכים חיזוק, כדברי חז"ל הידועים, הם דברי תורה. אבל בלשון ברורה יותר, עומק דבריהם, כשנחלש כח השכל עדיים יש לו כח שמחזיק את הדבר מכח התבערה שבלב, וכשנחלש התבערה שבלב עדיין יש לו כח שמחזיק אותו מכח ההשכלה, הרי שגם בזמן ירידתו הירידה שלו שונה בתכלית. מי שבונה את כל עסק התורה שלו על פנים אחד, אז כשהפנים הללו נחלשים אז החולשה שלו היא הרבה יותר מובהקת, אבל מי שבונה את זה על שני הכוחות גם יחד אז אפילו אם צד אחד מונח באופן מסויים של חולשה עדיין הצד השני עומד ומקיים את אותו דבר. בין אם זה יהיה שכל מול לב, בין אם זה יהיה לב מול שכל; הרגשה מול השכלה, השכלה מול הרגשה– אבל בוודאי שלעולם האדם צריך לברר את עצמו לחזק את כוחות נפשו ששני הכוחות גם יחד יהיו שלמים לפי ערכו שלו. וזה יהי עומק נקודת החיבור, כאן עומד עומק המבחן של האדם לבחון את עצמו מאיפה שורש חיבורו, והאם לאט לאט שני הכוחות גם יחד הולכים ומתחזקים ואז ממילא נקודת חיבורוו לדברי תורה בהכרח נעשית בתוקף יותר גדול. מזה ומזה אל תנח את ידך על ידי שניהם יחד איכשר הדבר של ההתדבקות האמיתית בתורה הקדושה.