- להאזנה מהרל נתיבות עולם 001 נתיב התורה הקדמה 1
מהרל נתיבות עולם 001 נתיב התורה הקדמה 1
- 5540 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
בספר משלי (יב) באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מות. שלמה המלך רצה לומר כאשר עושה האדם צדקה יש לו חיים, מפני כי עיקר הצדקה שנותן חיים לעני
אז בפשטות כשקוראים את הפסוק "באורח צדקה חיים" הכוונה שמי שעושה צדקה יש לו חיים. אבל המהר"ל מתייחס לפעולה של הצדקה, כאשר הוא נותן צדקה, הוא נותן אותה לעני שאין לו כדי חיותו, אז בעצם בחיצוניות הוא נותן לו ממון, אבל בפנימיות הוא נותן לו חיים "עיקר הצדקה שנותן חיים לעני".
וכמו שהוא מחייה העני בשביל זה ראוי אל החיים גם כן.
חוזר המהר"ל ואומר, אין הכי נמי, ודאי שפשט הפסוק הוא שמי שעושה צדקה זוכה לחיים, אבל זה מכח שהוא עצמו נתן חיים לעני. ובעומק, מצד החיצוניות אומרים הוא נתן לעני למשל מאה זוז אז לכאורה צריך לתת לו מאה זוז, אומר המהר"ל "כי עיקר הצדקה שנותן חיים לעני" אנחנו לא מסתכלים על החיצוניות אלא על המעשה הפנימי שהוא "חיים", "בשביל זה ראוי אל החיים גם כן". בחיצוניות זה מידה כנגד מידה, אבל העומק בכללות למה יש מושג שנקרא 'מידה כנגד מידה', הכוונה שכאשר האדם דבק במשהו זה מה שהוא, כאשר האדם דבק במידת החסד ע"י שהוא נותן חסד אבל למעשה הוא דבק במידת החסד, אז מתגלה אצלו חסדים, וכן על זה הדרך בשאר המידות. זה לא כפשוטו סתם כלל של הנהגה שאיך שהתנהגת יתנו לך. יש תפיסה חיצונית שכאשר האדם פועל הוא יקבל שכר בשמיים לבסוף אבל הפעולה והשכר הם שני דברים, התפיסה הפנימית מסתכלת על כל דבר במהלכי הדביקות, (לא מדברים עכשיו על דבקות באינסוף ב"ה "ואתם הדבקים, כל התפיסה היא של דבקות), כשמתבוננים לעומק אין יסוד יותר פשוט וברור מזה. בעומק, כאשר אדם למשל עושה חסד, הוא עושה את הפעולה של החסד, אבל למעשה יש גם מקבל של חסדים, אז זה שהוא עושה עכשיו חסד אז הוא חידש דבר, כל זמן שהחסד היה רק בכח אצלו אז היה רק משפיע אבל לא היה מקבל, ובזה שהוא עשה את הפעולה כמו שידוע בדברי רבינו האריז"ל כל אחד שנותן צדקה זה בעצם יחוד, מתאחד העשיר והעני, בעומק קוראים לזה ז"א ונוקבא, אבל במילים פשוטות השורש של נותן ומקבל יש בהם גילוי של אחדות, הוא חידש צירוף של הנותן ומקבל וזה מעמיד עצמו שיוכל להית מקבל של חסדים, הוא חידש מקבל של המידה. למעשה כל תורת המהר"ל בנויה על זה, איך הדברים הם מהלך מצד עצמם ולא איך הם התניה.
ואמר ודרך נתיבה אל מות, כלומר כאשר הולך האדם בדרך נתיבה מבלי שיטה ימין ושמאל חוץ לנתיבה ואז אל יגיע לו מות כלל.
עכשיו המהר"ל מסביר את סוף הפסוק, שמי שהולך בדרך נתיבה אז הוא לא מגיע למוות, כל מוות עניינו כשאר אדם יוצא מהשורה, "האלוהים עשה את האדם יש והמה ביקשו חשבונות רבים", אז אם האדם היה הולך ישר לא היה מוות בעולם, מוות זה בעצם התרחקות מהמקור, כאשר האדם הולך, ישר אז הוא בעצן צמוד כל הזמן לנקודת המקור שלו, משל לאדם שהולך ישר אז הוא יוכל מהר לחזור למקומו אך כאשר הולך בדרכים צדדיות שם יכול להיות נקודת טעות. כל ישר עניינו העצם שהנקודה הבאה היא בדיוק כמו הנקודה הקודמת ולכן היא ישרה, בהטיה הנקודה שניה סטטה, "אורח" עניינו שהשני השלישי והרביעי הכל על משקל הראשון, "עמך מקור חיים באורך נראה אור" המקור זה החיים, 'חי החיים', ככל שהאדם מתרחק מהדבר זה בחינת מוות, אז אם לא נוטה שום נטיייה ימין ושמאל אל יגיע לו מוות כלל, כי אין שינוי אז אין איחוק.
ומה שאמר באורח צדקה חיים וכאן אמר אל מות, כי הכל הוא עניין אחד רק שאצל כל אחד זכר הטעם, כי אצל הצדקה שהיא חיים אמר כאשר ילך באורח צדקה יהיה לו חיים גם כן, וכאן אמר אל מות כי כאשר אינו סר מן היושר אל יגיע לו גם כן מות, כי המות הוא כאשר יוצא חוץ מן היושר והוא נוטה אל הקצה ואז יגיע לו הקצה גם כן הוא המות, וכאשר נשאר בנתיבה לא יגיע לו מות.
אז השאלה ברורה, למה באורח צדקה כתוב "חיים" בלשון חיובי, ובדרך נתיבה כתוב "אל מות" בלשון שלילי. תשובה לדבר, כאשר האדם עושה צדקה הוא לא רק מונע מות הוא גם מחדש חיים, "כדי חיותו" זה הדין של צדקה, זה הגדרת הדין, אז הגדרת הצדקה היא בדרך חיובית לתת לו חיים, אבל בדרך נתיבה יש כאן חידוש של חיות? או שיש רק הפקעה של המוות שהוא ממשיך את נקודת החיים ולא סוטה ממנה אבל אין כאן חידוש של חיים, הנקודה השניה היא כמו הראשונה ולא התרחקה ממנה אבל אין כאן חידוש חיים, בזה שהוא לא נוטה ימין ושמאל הוא לא מאבד את נקודת החיים, הרי שברור נקודת ההבדל, לפי זה יותר גבוה לכאורה החיים, כי לכאורה כאן הוא מחדש חיים אבל היא גופא כי עני חשוב כמת משא"כ בדרך נתיבה מעיקרא לא היה מוות אז לא צריך לחדש חיים, בעומק השלילה היא למעלה מהחיוב, בצדקה השלילה היא פועל, נכון שפעולת העשיר היא חידוש יותר גדול משא"כ בדרך נתיבה למעשה הוא מחובר בנקודת המקור הרי שהמעלה יותר גדולה, זה בצם מהלך החילוק בין אדה"ר קודם החטא לאחר החטא. אדה"ר קודם החטא היה בהבחנה שצריך ללכת בדרך של "דרך נתיבה אל מות" שלא יגיע למוות אלא ישאר בנקודה הראשונה, אבל הגאולה דלעת"ל תהיה מכח הצדקה. זה מה שאומר המהר"ל, נקרא עכשיו בתוך: "כי הכל הוא עניין אחד" בעומק ודאי ששניהם עניין אחד, כלומר גילוי חיות והפקעת המוות, השאלה היא איזה צד של המטבע אנחנו עסוקים, הצד של הגילוי חיים או הצד של מניעת המוות, "רק שלכל אחד זכר האעם" הטעם זה הגדרת המהות של הדבר, "כי אל הצדקה שהיא חיים אמר כאשר ילך באורח צדקה יהיה לו חיים ג"כ" כי הוא חידש חיים, "וכאן אמר אל מות" כי כאשר אינו סר מן היושר אל יגיע לו ג"כ מוות" לא שמתחדש לא נקודת חיים אלא שרק לא יגיע לו מוות, כי הממות הוא "כאשר יוצא חוץ מן היושר ונוטה אל הקצה ואז יגיע לו הקצה ג"כ הוא המוות" כאן המהר"ל מחדד, יש הבחנה שנקראת יושר, יש נקודה ראשונה שדבוקה במקור, נקודה שניה אם היא הולכת ביושר היא דבוקה על דרך הנקודה הראשונה או פחות מעין הז, משא"כ אם היא נוטה הצידה אז יש מוות, הנטיה הצידה יש בה שני הבחנות, יש את השורש של הנטיה הצידה ויש את האחרית של הנטיה, השורש זה סטיה קלה אבל אם סטית סטיה קלה בהתחלה אבל בסוף זה מוליד סטיה רחבה מאוד, אז ההתחלה היא נטייה נוטה אל הקצה ואז יגיע אל הקצה שהוא המוות, "וכאשר נשאר בנתיבה" כלומר הוא נשאר בנקושה הראשונה שבו אל יגיע לו מוות. [בעומק "דרך נתיבה אל מוות" זה נאמר על "נתיב לא ידעו עיט" בנתיבים שיש לנו היום, הל"ב נתיבות חכמה, זה בבחינת החכמה תחיה את בעליה, זה כבר חכמה לאחר שיש כבר מוות, זה כבר לאחר שיש מוות, "תחיה" על משקל "באורח צדקה חיים", אבל הנתיב הפנימי שנקרא נתיב לא ידעו עיט, הוא נעלם, זה דרך יושר שנעלמה, והמה ביקשו חשבונות רבים, שכתוב כאן ודרך נתיבה אל מוות זה הולך על קודם החטא שבאמת לא היה מוות, משא"כ עכשיו שהתחדש מוות, שעני חשוב כמת, אז כל המהלך הוא לחדש חיים]. חיים שיש לנו עכשיו הם לא חיים במקור אלא כמו שנאמר עוד יוסף חי, איפה שהיה במצרים רעב, הוא המשביר, פרעה מינה אותו בגלל השנות רעב הוא משביר כי יש רעב, זה חיים שמגיעים מהרעב.
ואצל הצדקה אמר לשון אורח, כי האורח הוא רחב כי לפעמים יתן לעני צדקה ולפעמים לא יתן, ובשביל כך לא נקרא שהוא סר מן דרך הצדקה והוא כמו האורח שהוא דרך רחב, כי אף אם יטה קצת אינו סר מן דרך הצדקה לגמרי. אבל הנתיב הוא קצר ואינו רחב, וכאשר הוא יוצא וסר מן הנתיבה מעט הוא סר ממנה לגמרי, וכך אם יוצא האדם לילך אחר יצרו לסור מן ימין ושמאל תכף שהוא נוטה מזה הוא מגיע למות".
אז כאן כותב בעצם המהר"ל את היסוד שדיברנו אבל באופן ברור מאוד. כאשר אנחנו מגדירים את הדבר שיש סטייה מן ההנקודה הראשונה, מצד הנקודה הראשונה כל סטיה קלה מן הנקודה הראשונה היא שינוי. אז במשל מגדיר את זה המר"ל שכאשר אנחנו מדברים על אורח שהוא רחב, אז גם אם נוטה בדרך ממקום למקום אז זה אותו הדרך, אבל בדרך צרה כל סטיה קלה הוא נוטה מהדרך, נקודת החילוק היא שאם העבודה היא להיות מעין הנקודה הראשונה אז כל סטיה קלה היא מפקיעה מזה, אבל אם העבודה היא לא לצאת למקום הרע, מקום הקדושה גדול, ודאי שיש לו גבול אבל הוא לא נקודה אחת בלבד, האלובים עשה את האדם ישר, מצד מטבע היצירה הראשונה, יש רק צורה אחת בדיוק, ואם זה לא בדיוק אז זה לא בדרך הזו, משא"כ אחר החטא, שזה הגדרה של קדושה מול טומאה, אז הדרך רחבה, זה בדיוק החילוק בין קודם החטא ללאחר החטא, קודם החטא אדה"ר נברא יחידי דומה לעליונים, כל זה מהלך שהוא מעין ממש הנקודה הראשונה, לאחמ"כ שנמצאיים במדרגה שהיא לא מעין היחיד למעלה, אז יש הרבה קומות. אורח אומר המרה"ל הוא רחב אם אדם פעם אחת לא נתן צדקה, הוא לא סר מהדרך לגמרי, בשביל לסור מהדרך לא צריך להיות בדיוק, ואם יש סטיה רלה זה עדיין נקרא שהוא בדרך, אבל הנתיב הוא צר ואם סר ממנו מעט הרי כל העניין שלו זה מעין הנקודה הראשונה.
אדה"ר קודם החטא אז הסטיה הייתה בעצם מה שאינ דומה בדיוק לנקודה הראשונה, משא"כ אחר החטא.
וכן אמר במקום אחר (שם ח) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, קרא הדצקה אורח כי האורח הוא רחב כי אף אם יטה מעט אינו סר בשביל זה מן האורח, אבל המשפט כאשר הוא נוטה אפילו מעט מן המשפט הוא קלקול המשפו והדין. כי הדין והמפשט אין לו לצאת ממנו כלל, ולכך נקרא נתיבה שהנתיבה הוא קצר ובדבר מה שהוא יצא ממנו נקרא שהוא סר מן הנתיבה. ואמר כי דרך זה שאינו יוצא כלל מן הנתיבה, בשביל כך אל מות שמסולק מן המוות.
כאן יש נקודה עמוקה מאוד. עד עכשיו שדיברנו על ההבחנה של דרך נתיבה אל מות, זה לא בהחנה של דרך של נתיבות משפט, מה שהזכרנו זה נתיב שלא ידעו עיט, זה נקרא אורח מישור. זה אורח של קודם החטא. אבל לאחר החטא יש כבר הבחנה של חטא אז יש סטיה ימין ושמאל, איך יתוקן, מצד נקודת המשפט שבדבר איך יכול להיות נקטדה של משפט, שאלה עמוקה מאוד, הרי כל משפט עניינו שיש דין, לשון חז"ל יקוב הדין את הההר, ועד כמה שסוטים מן הדין הוא לא אמת, יש כאן יסוד שהוא קודם החוטא, שאם הוא לא כמו בנקודה הראשונה אז הוא כבר סר מן המוות, כך זה במשפט, יש רק נקודה אחת בלבד ואין לסטות ממנה, זה בעצם הכח של תיקון החטא מכח המשפט, הנהגת המשפט היא הנהגה של אחר החטא (כמו שמאריך הרמח"ל בדעת תבונות), אילו לא היה חטא לא היה צריך הנהגת משפט הכל היה ברחמים רבים, היא מעין התיקון של קודם החטא אבל באופן שונה לגמרי, קודם החטא האדם היה צריך להעמיד עצמו בנקודה ראשונה הו דומה לו ממש, זה שלימות האדם, אבל מכל כך שהוא לא סטה, כאשר הוא כן סטה כאן התחדש מהלך חדש שנקרא משפט, לגלות בכל הנבראים עצמ על אף שהם סטו מהנקודה הראשונה המשפט הוא קו האמצע ולא לסטות ממנו ימין ושמאל, כבר יש שני בעלי דינים יש ימין ושמאל. לפני שיש ימין ומשאל זה פשוט שצריך לשמור על הנקודה ראשונה, החידוש כאן הוא לאחר שיש ימין ושמאל עולם התיקון הוא בסוד קו האמצע שעל אף שיש ימין ושמאל צריך לא לסטות מהדין של קו האמצע, זה עמל של נקודת הדין במקומו כהכרעה בין ימין ושמאל ולא כדי לא לצאת ימין ומשאל, שהרי יש ימין ושמאל רק צריך להכריע.
"ועוד נקרא הצדקה אורח, כי הצדקה בני אדם הרבה עושים אותה, ולפיכך אמר באורח צדקה חיים שהאורח הוא רחב הרבה הולכים באורח הצדקה, ודבר זה יתבאר בנתיב האמת, כי בני אדם מוכנים אל הצדקה.
כמו שאנחנו רואים הרבה בני אדם עושים צדקה.
וכן מה שאמר באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט, אצל הצדקה אמר אורח שהוא רחב כי רבים דורכים בו, ואצל המשפט אמר לשון נתיב שהוא קצר ואינו רחב, כי המשפט צריך שיהיה משפט אמת והאמת אין בני אדם מוכנים לו כמו שהתבאר בנתיב האמת. אבל דרך נתיבה דהיינו מה שהאדם הולך ביושר ואינו יוצא מן הדרךאף כי יצר הרע מסית את האדם, וזה הדרך נקרא נתיבה שאינו רחב ואין רבים הולכים בזה הדרך רק מעטים ובנתיבה זאת אל מות כמו שהתבאר.
מבואר שיש חילוק בין צדקה לנקודת האמת, הרי בעצם מה שהוא דיבר עכשיו שיש הבחנה שנקראת משפט זה בעצם הבחנה של נקודת אמת. נקודת אמת כל סטיה ממנה היא כבר לא אמת, השקר הוא רב האמת היא אחת. [גם זה מאמר שצריך ביאור גדול, אבל בכללות, האמת היא אחת]. הצדקה רבים הולכים בדרך של צדקה, משא"כ בדרך האמת לא רבים הולכים, צדקה היא הכרח של הבריאה מצד מטבע הבריאה, אין אפשרות בלי נותן ומקבל, גם מי שלא רוצה לחיות עפ"י דרך האמת למעשה, אבל הוא מוטבע מאותה נקודה של בריאה, יש אב ובן, זן את בניו ובני ביתו, חז"ל קוראים לזה "וצדקתו עומדת לעד", זו מטבע הבריאה, ודאי שמדרגת הנתינה והכמות משתנה, גם הגויים עושים צדקה, רק שלא לשמה, אבל חייב להיות מהלך של נותן ומקבל, לכן זה נקרא אורח, אבל המהלך שנקרא נקודת אמת, אמת אמר אל יברא, שכולו שקר, אמת בבריאה היא נקודה פנימית ונעלמת, ולכן אין כמעט מי שדורך בה בשביל זה צריך בעצם לקלף את כל השקרים של העוה"ז, גם שאחנו לא מדברים על הנקודה שלפני החטא שאין כמעט מי שיכול לעמוד זה, גם בנקודה שלאחר החטא בתוך נתיבות משפט, שזה נקודת האמת שנמצאת תוך הבריאה, גם אין כמעט מי שמגיע אליה.
זה מה שמבואר בדברי חז"ל שבאותה עיר שלא דיברו שקר לא היה מוות.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס