- להאזנה בלבבי-ו 009 יסוד קנין התורה ואמונתך בלילות בפשטין דאורייתא
Chapter 09 Emunah With Torah
- להאזנה בלבבי-ו 009 יסוד קנין התורה ואמונתך בלילות בפשטין דאורייתא
בלבבי-ו 009 יסוד קנין התורה ואמונתך בלילות בפשטין דאורייתא
- 857 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
לא מודפס בספר!
בס"ד
בהקדמה לנפש החיים המובאת מבנו של ר' חיים מוולוז'ינר, הוא כותב שהייתה צוואה מאביו להוציא את הספר בתחילה, שהוא מלא יראה מוסר ודעת ה'. בעצם זה בהמשך לצוואת הגר"א, להוציא את ספר משלי בתחילה מתוך כתביו.
כפשוטו, שמעיינים בנפה"ח, בד' השערים שישנם, אנו רואים שלכאורה יש כאן נקודת שינוי מספרי היראה והמוסר של הקדמונים שמצינו, כדוגמת אורחות חיים לרא"ש, שערי תשובה, אורחות צדיקים, ועוד, לבין מה שמתגלה שצורת היראה והמוסר שנמסרה בדורות האחרונים, היא בצורה של העמקה.
המושגים שאיתם משתמשים ספרי הראשונים, ביחס למושגים שהנחיל לנו הגר"א במשלי, ור' חיים וולוז'ינר בנפה"ח, יש כאן כניסה לעולם שגם על פני פשוטו ניכר שיש כאן גילוי שונה.
מצד המבט הפשוט, ספרי הראשונים דיברו כפשוטו בדברים פשוטים, בדברים ניכרים, ידועים, במידות האדם, בהליכות האדם, חלק אפילו ההלכה, שערי תשובה הוא ספר של הלכה, משא"כ מתגלה כאן צורה בדורות אחרונים, ששורש העבודה מתבסס על ידיעות פנימיים.
צריך ראשית כל להבין את המהלכים, מה השורש של זה ומה השורש של זה, מה התועלת שיש בכל אחד משני הצדדים.
באמת כמו שמובא בנפה"ח, שבאדם יש נפש רוח ונשמה, נפש – שוכנת בכבד, רוח – בלב, נשמה – במח, נמצא, שיש לאדם עבודה לגלות את שלושה חלקי נשמתו, את הנפש את הרוח ואת הנשמה. יש את הזיכוך של הבהמיות של האדם שהוא בכבד, יש את הזיכוך של ההרגשים, של המידות, שהוא בלב, ויש את הזיכוך של הידיעות שהוא במוחין. אלו הם שלושה חלקים של עבודה.
באופן כללי, ספרי הראשונים נטו יותר לשני החלקים הראשונים, לחלק של הזיכוך של הבהמיות של האדם, וכן לחלק של הזיכוך של המידות וכדומה. נקודת הדעות בספרי המוסר הללו, וביותר, דעות שמתבססים על ידיעות פנימיים, לא נראה בגילוי. בוודאי שהיו כאלו ספרים בדברי הראשונים, אבל הביטוי כלפי חוץ, מה יצא לציבור, אנו רואים שמתבסס על הידיעות הנגלים יותר.
ננסה לדבר בתחילה על מה שנקוט בידינו הספר נפה"ח כנקודת בסיס לעבודה הפנימית.
הנשמה משכנה במח, אלא, שבכל דבר, יש העלם, עולם מלשון העלם, ואין לנו דבר בנבראים שאין לו העלם. וכשבאנו לדון באופן פרטי על נשמתו של האדם, ששוכנת חלקה במוחין, ההעלם גופא של הנשמה זה המח. כלומר, מחד המח הוא כלי לנשמה, ומאידך הכלי עצמו הוא גופא העלם לנשמה.
במילים פשוטות, להבין את הדברים, שאדם רוצה להגיע לנשמתו, הרי הנשמה היא נעלמת, דבר רוחני עליון שעל פני פשוטו לא ניכר ולא נגלה לנפש. שלמה המלך עשה לכל דבר בית יד, אחיזה, שיהיה אפשר להיאחז בו. כשם שבמשל הגשמי שאדם רוצה לשתות מים הוא משתמש בכוס, כך במשל הרוחני שהאדם רוצה להגיע לנשמה אז הוא משתמש בידיעות השכליים שהוא כח המוחין, שהוא הכלי של הנשמה, ועל ידי האחיזה בכלי הוא יכול להגיע למה שנמצא בתוך הכלי – לנשמה עצמה.
זה מחד המעלה שבדבר. מאידך, יש סכנה ח"ו להיפך, שעל ידי ההתדבקות בכלי שהוא נקרא מח, כלומר בידיעת המוחין, האדם דבק בכלי, ולא במה שבכלי, כלומר הוא דבק בידיעה של השכליות, ולא בידיעה של הנשמה.
צריך ביאור לדעת איזה ידיעה היא ידיעה שהיא בית כלי ואחיזה להגיע לנשמה, ואיזה ידיעה היא ידיעה שהיא מחיצה החוצצת מלהשיג את נשמתו של אדם.
שבאים לדרוך בדרך שדרכו רבותינו האחרונים, שבעיקר מתחיל כבר מהראשית חכמה, שענייני המוסר באו בהתלבשות של ידיעות פנימיים, מה שלאחר מכן נמשך בבית המדרש של הגר"א, נפה"ח, והלאה, אין דרך שאין בה בחינה של ימין ושמאל, של טוב ומוטב, ומחד הידיעות הפנימיים יכולים להכניס את האדם למעמקים הפנימיים של נשמתו, ולעומק פנימיות הנשמה שהוא נקודת ההשראה האלוקית שנמצאת בנפש האדם, ומאידך ידיעות פנימיות יכולים להיות המחיצה הקשה ביותר שיש לאדם מלהגיע לבוראו.
זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות, ואין לך סם המוות יותר מאותה נקודה של חכמה שמתבטאת בנפש האדם בצורה ההפוכה להתקשרות לחי החיים, למקור החיים.
שבאים להיכנס בעבודה, על פי הדרך להשתמש בנקודות פנימיים, צריך לדעת מה המהות של הדרך, מה דרכי ההצלחה, מה הסיכון שיש בהיפך שבדבר.
כפי שבורר, ידיעה שהיא כלי לגלות את הנשמה, היא ידיעה חיובית. וידיעה שהיא כלי שיוצר מסך המבדיל לגילוי הנשמה, היא ידיעה שלילית.
נמצא, שראה הנה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים, ואין חיים אלא תורה, צריך הסתכלות נכונה איך הביטוי של הידיעות מביאים את האדם לגילוי נשמתו, שזה האופן שהאדם יכול להגיע לבוראו.
בעצם, אדה"ר שהוא חטא בחטא הקדמון, באכילה מעץ הדעת, שם שורש הדברים שיש דעת שהיא מהווה מחיצה שמבדילה, שמעלימה את נשמתו של האדם.
ותשת עלי כפך כמ"ש הגמ' בחגיגה, הקב"ה מיעטו, ומיעטו כלומר זה מיעוט בעומק תפיסת הנפש, שהרחבות שבנפש נעלמת, והאדם מצטמצם באופן הגילוי שבנפשו. מה אותה נקודה שמצמצמת את האדם, קוראים לזה עץ הדעת.
כלומר מבורר לנו שיש דעת שהיא בעצם אינה אלא צמצום המוחין, ולא רחבות של המוחין. כלומר על פני פשוטו נראה שכל ידיעה וידיעה שמתווספת לאדם, הוא יוצא מן המיצר להרחבה. אבל מתגלה לנו כאן יסוד שקודם החטא היה אדם צופה מסוף העולם ועד סופו, שזה בחינה של עומק הנשמה שאין לה מחיצה המבדלת שנקראת מקום, ולכן היא רואה מסוף העולם ועד סופו. והחטא, כלומר ההתדבקות בעצם הדעת, יצר מציאות של ותשת עלי כפך, שהרחבת הידיעות היא בעצם צמצום ולא התרחבות.
אין צל של ספק כמו שהוזכר בתחילה, שיש בהרחבת הידיעה יציאה מן המיצר, אבל מתברר לנו כאן, ששורש הנקודה שיש אופן שהרחבות, התרחבות הידיעה יוצר צמצום, הוא שורש בחטא הקדמון.
ננסה לבאר מהי אותה ידיעה שהיא יציאה ממיצר, מצמצום, לרחבות, שהיא הגדלת הקומה שבנפש, גילוי חלק עליון יותר שבנשמה, ואיזה ידיעה היא בהיפך, שההתראות החיצונית שלה היא התרחבות, אבל המהות הפנימית שלה היא אינה אלא צמצום.
שחז"ל אומרים לנו שהקב"ה אמר על התורה לפרוש ממני איני יכול, עשו לי קיתון אחד וכו', כידוע, עומק הגילוי שבדברי חז"ל, שהאמצעי והתכלית מונחים בבת אחת.
כלומר, פשוט וברור הדבר כפי שמיוסד ברבבי ספרים שיש, שתכלית הנבראים להידבק בבוראם, והכלי שהקב"ה נתן לכך הוא צורת קומת הנבראים, שהוא האסתכל באורייתא וברא עלמא. כלומר התורה היא האמצעי להביא את האדם לנקודת התכלית, שהיא ההתדבקות בו ית"ש. הרי שיש לנו תכלית ויש לנו אמצעי, התורה היא האמצעי להביא את האדם לקב"ה.
לולי דברי חז"ל, כביכול אם חז"ל היו מגלים לנו שיש מהלך של לפרוש ממנה אני יכול, הרי שהאמצעי והתכלית הם נפרדים זה מזה. בוודאי שזה לא יעלה על הדעת, אבל בשביל נקודת הבירור אנו מעלים את נקודת ההיפך.
כלומר, אילו כביכול היה מהלך של לפרוש ממנה כן אפשר, מה הכוונה לפרוש ממנה אפשר, הרי שאנו מדברים על הקב"ה זה הכל גילוי ביחס לצורת העבודה של האדם, חז"ל מבררים לנו כאן שאפשר לתפוס את התורה בשני מהלכים, אפשר לתפוס שעל ידי עומק עסק התורה האדם מגיע לידי דילוג להרגיש את הקב"ה, ואפשר לתפוס שהקב"ה והתורה הוא חד, ונמצא שהאמצעי והתכלית מאוחדים זה בזה, האמצעי שהוא התורה, והתכלית שהוא ההתדבקות בבורא, הם מאוחדים זה בזה.
ומצד התפיסה הזו, העבודה בגילוי בנפש צריך להיות, שהאמצעי והתכלית הם חד, ולא נפרדים זה מזה. כלומר עד כמה שנאמר שהאמצעי הוא אמצעי ל-תכלית, אבל הוא אמצעי בפני עצמו, והתכלית היא לעצמו, הרי שבזמן ההתעסקות באמצעי אין מקום של גילוי חיובי מיד לתכלית, אלא שבמשך הזמן היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, מצד היום לעשותם נעלם ה'למחר', ואין כאן עדיין גילוי של ה'למחר'.
משא"כ מצד המהלך שמבררים לנו חז"ל, שלפרוש ממנה איני יכול, כתוב כאן, שה'למחר' נמצא בתוך 'היום', התכלית נראית כרוכה ונגלית בתוך ה'היום', בתוך האמצעי.
ממוצא דברים נבין, שהידיעה שהיא ידיעה לשם ידיעה, על אף שיש הסתכלות של תכלית מרוחקת שנקראת קרבת הבורא, ומאידך ידיעה שהיא כרוכה עם התכלית, אלו הם שני סוגי ידיעה.
דעת, משמש בשני לשונות, הוא משמש בלשון ידיעת דבר, ידיעת ?, ומלשון התקשרות, מלשון חיבור כידוע. אלו הם שני אופנים של ידיעה שקיימים באדם. יש ידיעה שהידיעה היא ידיעה שכלית, אבל ההתקשרות שבעומק ההתקשרות היא לתכלית, נעלמת בגילוי עכשיו, אלא שיש אמונה תמיד שהדבר יבוא לידי גילוי. ויש ידיעה שהידיעה היא ידיעה של התקשרות, היא ידיעה של חיבור. וידיעה של חיבור היא בעצם הידיעה שמבררת את התכלית בגילוי בשעת העסק בידיעה.
כשיש לנו ידיעת המוחין שאדם מרחיב את הידיעות, אם הוא מקושר לידיעה, אז כיוון שכתוב לנו בחז"ל לפרוש ממנה איני יכול, הרי שבהתקשרות בידיעה נכללת התקשרות לבורא בגילוי. אבל אם הידיעה היא ידיעה גרידא, ללא התקשרות, מצד ההתלבשות הפשוטה, האדם נשאר רק עם הידיעה בלי הגילוי העצמי שנמצא בתוכו שלפרוש ממנה איני יכול.
התורה נקראת תורת חיים, ותורת חיים מצד העומק הפנימי של הדברים, חיים זהו דבר שהוא העצם של החיבור של הדבר. ח"י חוליות שבשדרה, זה אותו תפיסה של חיים שזה צורה של חיבור, צורה של התקשרות.
כל זמן שהידיעה היא ידיעה שאין בה את עצם החיות, היא ידיעה שיוצרת צמצום לנפש. משא"כ כאשר הידיעה היא ידיעה של התחברות, של התדבקות, ידיעה של חיות, היא ידיעה של תיקון וגילוי נשמתו של האדם.
הדברים הללו הם ביטוי כללי לפני שמתחילים לדבר בידיעות יותר פנימיים לצורך עבודה.
צריך לדעת שבאופן כללי, כמו שאומרת הגמ', לגבי דואג ואחתיפול, תורתם הייתה מהשפה ולחוץ. על דוד מלך ישראל נאמר, דוד מלך ישראל חי וקיים. משא"כ אצל דואג ואחיתפול שהם המתנגדים לגילוי של דוד, תורתם הייתה מן השפה ולחוץ.
הרי זה פשוט וברור הדבר שתורתם מן השפה ולחוץ זה לא תפיסה חיצונית לגמרי של החוץ הכוונה היא שזה לא היה מעיינם ועסקם בתורה. מדובר על אנשים שבדורם היו מהחשובי חשובים ששייך לומר. יש כאן איזשהו גילוי פנימי מה נקרא מן השפה ולחוץ.
ידיעה שאדם יודע אותה חייבת להיות שהיא תבוא כרוכה עם הקב"ה. ידיעה שאין בה גילוי של הקב"ה, היא בעצם ידיעה חיצונית.
הרי שורש דוד, שהוא שורש משיח בן דוד, הוא בא לגלות, ומלאה הארץ דעה וגו', א"כ מה הייתה ההתנגדות של דואג ואחיתופל, חלק מכך שרצו שהוא יהיה פסול מלבוא בקהל, הוויכוח כאן על סוגי הידיעה של המהות הפנימית של העסק בתורה.
הפסוק אומר, כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הבריאה היא כולה ביטוי לגילוי הקב"ה בעולם, כמו שהאריך הרבה ברמח"ל בדעת תבונות ועוד, הידיעה צריכה להיות ברורה בנפש שהיא באה לגלות את הקב"ה בעולמו, זה מוכרח שזה יהיה בגילוי בנפש. אם לא, ח"ו מצד הנפש של האדם, אין כאן את המהלך של הלפרוש ממנה איני יכול.
הרי זה פשוט שלית אתר פנוי מיניה, והקב"ה נמצא בכל מקום, שחז"ל אומרים לנו לפרוש ממנה איני יכול, זה נאמר על צורת העבודה של ההרגש של הנפש של האדם, שצריך להיות בגילוי במהלך של לפרוש ממנה איני יכול.
אשר על כן, כל חיפוש וחיפוש של ידיעה, שבעז"ה האדם זוכה לדעת, צריך שיהיה בו גילוי של הקב"ה. אופן הגילוי, באופן כללי יש לזה שני צורות, שאדם לומד את העניינים הפנימיים, הביטוי של גילוי הקב"ה יותר מורגש, יותר ניכר. אבל השאלה שעומדת ומתבקשת מפי רבים היא, כאשר אנו עוסקים בהוויות דאביי ורבא, שעל דרך כלל זה עיקר רובו ובניינו של האדם, איפה שם מגיע נקודה של גילוי של הבורא.הלפרוש ממנה איני יכול, איפה הוא מקבל ביטוי בידיעות של הוויות דאביי ורבא.
אשר על כן מיד חלק גדול מהאנשים נוטים להיכנס לידיעות הפנימיים, ששם הגילוי של הקב"ה ניכר יותר, מורגש יותר. בעצם, הרי יש סדר לעלייה, יש פשט, יש רמז, דרוש וסוד. כשאדם לא מוצא את הקב"ה בפשט והוא מנסה לברוח לפנימיות בשביל למצוא את הקב"ה, מתחילה זה נראה דרך, אבל בעומק, הוא דילג על הפשט. הוא לא השיג את הפשט, והוא מנסה לדלג ולקבל הארות ממקומות יותר פנימיים.
אבל בשביל שאדם יזכה לקפיצת הדרך צריך להיות במדרגה של יעקב אבינו. יש סדר לעלייה, כמו שכתב הגר"א, שכל זמן שלא מילא כריסו בש"ס ופוסקים, ועוד, כמו שמובא בפוסקים, שלא יעסוק בפנימיות.
מה העומק של הדברים בנפש. הם הם הדברים שדיברנו, והדברים הם דקים, אבל צריך להבין אותם כי הם היסוד הפנימי בשביל לדעת איך לקבל את ההסתכלות האמיתית בעסק התורה.
בפנימיות לכאורה הקב"ה נגלה, בחיצוניות בהוויות דאביי ורבא לכאורה הקב"ה נעלם, מה אם כן הסוד למצוא את הקב"ה. יש שני אופנים איך אדם מוצא את הקב"ה. יש מה שהאדם מוצא את הקב"ה באופן שהוא עוסק בעולם מעל עולם, גבוה מעל גבוה, בסיבת הבריאה, בהשתלשלות הבריאה, בהתקשרות הבריאה, בהתלבשות הבריאה, וכו', כל האופנים. ויש מה שהאדם מוצא את הקב"ה באמונה.
בפנימיות האדם בטבעו מנסה למצוא את הקב"ה על ידי גילוי הטעמים, גילוי השורשים, אופני הבריאה. משא"כ בפשט מוצאים את הקב"ה באמונה. ובאמת, לכן מי שמדלג על הפשט ונכנס לפנימיות, זה כולו כשלון גמור, כי הוא מחפש את הקב"ה בידיעה שכלית, וכל זמן שאין לאדם תוקף של אמונה למצוא את הקב"ה בפשט, גם הכניסה לעולם הפנימי הוא בעצם בדעת של חטא עץ הדעת, ולא מצד תיקון של פנימיות.
הידיעות שנראים לאדם על פני פשוטו שמגלים לו את הקב"ה, בעצם הוא מאותו סוג של ידיעה שמעלים את הבורא. על אף שלעולם יש ניצוצות בכל מקום, וזה מורגש לנפש שזה גילוי, אבל בעצם צריך לדעת שהיסוד הראשון שעליו נרצה לברר, איך בעסק הפשט האדם מוצא את הקב"ה.
כפי שביררנו יש שני סוגי ידיעות, יש ידיעה חיצונית וידיעה פנימית, הידיעה הפנימית היא התקשרות, והתקשרות פנימית מכריחה שלפרוש ממנה איני יכול, שהאדם מקושר עם התורה והבורא. הידיעה החיצונית היא יכול אולי לתת לו דמיון של התקשרות לתורה, אבל בהכרח אם ההתקשרות לתורה לא מביאה התקשרות לבורא בגילוי, בהכרח שאין כאן ידיעה מלשון חיבור, כי הרי לפרוש ממנה איני יכול.
הרצון לנסות לדלג להיכנס לפנימיות בשביל להביא את הקב"ה לידי גילוי, בעצם חסר כאן את התיקון הבסיס לנפש האדם, כיצד לגשת להתקשרות לבורא.
ננסה לבאר את הדברים במילים יותר פשוטות.
לשון הגמ' בחגיגה, הן הן גופי תורה, שרוצים להגדיר דבר כעצמיות הדבר, כקיום הדבר, מגדירים אותו גופי תורה. כלומר, מה שמתברר לנו כאן בחז"ל בעצם, שחלק הפשט שבתורה, כמו שכותב הנפה"ח, מה שמובא בשמו, שאדם צריך לתת את הנקודה שעיקר עסקו יהיה בחלק של הוויות דאביי ורבא. על פני פשוטו מצאנו לזה הרבה סתירות בספרים, אבל צריך להבין מהיכן יצאו הדברים.
אם חז"ל אומרים לנו ביטוי שהוויות דאביי ורבא באופן כללי על אף שזה לא נאמר לגמרי על זה בגמ' בחגיגה, אבל באופן כללי זה נקרא גופי תורה, כתוב לנו שהביטוי, הביסוס לכל נקודה, היא מצד ההוויות דאביי ורבא.
ועומק הדברים, במחשכים הושיבני כמתי עולם, זו תלמודה של בבל, כמ"ש הגמ' בחגיגה. לכאורה, וכי ח"ו הקב"ה שם את האדם בחושך. אבל באמת כתיב, כי אשב בחושך ה' אור לי. עוה"ז דומה לחושך, בלשון חז"ל כתוב, אנו נמצאים כאן בעולם, נשמה בגוף, נשמה בגוף, הגוף הוא בעצם שורש החושך, וכשקב"ה שם את האדם בנשמה בגוף, הוא שם אותו בשביל לזכך את גופו, והזיכוך של הגוף הוא דייקא בגופי תורה, דייקא בגופי תורה.
כי אשב בחושך ה' אור לי, איך ה' אור לי, הרי אשב בחושך, כאן מגיע סוד הפסוק, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, זכרו תורת משה עבדי, השורש של גם ובך יאמינו לעולם, הוא בעצם השורש לעסק התורה. גם בך יאמינו לעולם, ויש בלשון חז"ל, לעולם – להעלם, כלומר בנקודת ההעלם דייקא מגיעה האמונה במשה עבדו, בזכרו תורת משה עבדי.
שורש ההכנה למתן תורה שהוא יציאת מצרים הוא שורש אמונתם של ישראל. שאדם עוסק בפנימיות והוא רוצה לברר שם את הגילוי של הקב"ה, הוא מרגיש את הגילוי. אבל שאדם עוסק בהוויות דאביי ורבא, ועל פני פשוטו הוא מתעסק בעולם העשיה, הרי לכאורה הגילוי של הקב"ה נעלם. כאן מגיע בעצם השורש הראשון לעבודה – סוד האמונה במשה עבדי.
שורש האמונה, כמובן, שזה ויאמינו בה', אבל שורש העבודה מצד הנבראים, של האסתכל באורייתא וברא עלמא, אז צריך להיות אמונה בתורה, אמונה בתורת משה. האמונה בתורת משה הוא החיבור של ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
הלשון של הפסוק ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מוזכר פעם אחת אמונה גם על ה' וגם על משה עבדו, ומצד העומק הפנימי, שהאמונה בה' ובמשה עבדו הוא חדא מחתא כלפי העבודה של האדם בנפש. באותו מהלך שאומרים חז"ל לפרוש ממנה איני יכול, כתוב כאן, שהאמונה הוא שורש לאחד את ה"ה'" ו"משה עבדו".
בעצם העסק בגופין דאורייתא, בפשטין דאורייתא, בהוויות דאביי ורבא, בשביל למצוא שם את הקב"ה, אדם צריך שיהיה לו אמונה. בעז"ה עוד נבאר את מהות האמונה, אבל היסוד הוא, שבשביל להשיג את הקב"ה בפשט צריך אמונה.
אשר על כן, אם האדם עובד כסדר ולא בדילוג, הרי שכאשר הוא עוסק בפשט, הוא מגלה את הקב"ה ע"י אמונה, ואז כאשר הוא נכנס לידיעות הפנימיים, הרי שהוא כבר קנה ורכש בנפשו את יסוד האמונה, אמונת התורה. וגם את ההשגות הפנימיים הוא מקבל ע"י אמונה בתורה, ולא ע"י ידיעה חיצונית.
כאשר נעשה דילוג מהפשטין דאורייתא, שהאדם מדלג על המחשכים הושביני כמתי עולם, על כי אשב בחושך ה' אור לי, והוא מנסה להיכנס מיד למה שנקרא תורה אור, לידיעות פנימיים לצורך עבודתו, אז נחסר לו הבסיס הפשוט של אמונתך בלילות, והאמונתך בלילות הוא היסוד לבנין קנין התורה שבאדם. ואז כאשר חסר אמונה, אז יש לנו ידיעה בלי אמונה, וידיעה בלי אמונה היא ידיעה של עץ הדעת.
נסכם א"כ בקצרה את הדברים שנתבארו.
יש שני סוגי ידיעות, יש ידיעה שהיא ידיעה חיצונית, ויש ידיעה פנימית של התקשרות. ידיעה פנימית של התקשרות היא בהכרח התקשרות לתורה ולבורא בבת אחת. ידיעה חיצונית זה דמיון אולי של התקשרות לתורה.
בשביל שהאדם יוכל לאחד את התורה ואת הקב"ה, מוכרח שיגיע למהלך של אמונה, ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אמונה בבורא ואמונה בתורתו, ושורש הבנין של אמונה הוא דייקא דייקא דייקא בפשטין דאורייתא. דייקא מצד הפשטין דאורייתא מתחיל נקודת האמונה.
כלפי מה הדברים אמורים שהארכנו עד עכשיו. הזכרנו בתחילה שיש באופן כללי צורה של עבודה על דרך פשט, כמו שמצאנו בראשונים, וצורה של עבודה עם מושגים יותר פנימיים, כפי שהוזכר שזה מתחיל בראשית חכמה, וכן הלאה. צריך לדעת, בשביל להיכנס לעבודה הפנימית של הספרים הפנימיים הללו, ראשית חכמה, גר"א עם משלי, ונפה"ח, צריך שיהיה בסיס פנימי איך לגשת לדברים.
אי אפשר לקבל את הידיעות הללו כפי שהם נקראים על פני פשוטו, ולנסות ולעבוד איתו. מוכרחים קודם לבסס את העסק הפשוט בפשטין דאורייתא בצורה הנכונה. ורק לאחר מכן לנסות לבאר את יסודי היסודות שנתבארו בספר נפה"ח, ולתת להם ביטוי נכון בצורת העבודה שבנפש. אבל כל זאת לאחר שיש בסיס אמיתי של צורת העסק של הפשטין דאורייתא בצורה נכונה.
הקב"ה יהיה בעזרנו שנזכה לברר את הנקודה הראשונה, ולאחר מכן לזכות לילך מחיל אל חיל ולקבל את דרכי רבותינו עד אשר כל אחד ואחד יזכה להידבק בבוראו באמת.
ש. בהתחלה הרב הזכיר הספרים של הראשונים שבמהות אחת הם שונים מהספרים של האחרונים, מה קרה בעצם שזה השתנה, שבספרים של האחרונים איזה חלק כביכול שחסר בראשונים בחינת נשמה.
ת. מה שלא בא לידי גילוי, כלומר מה שהם כתבו בפשוטו... ש. כן. ת. יש בזה כמה טעמים בספרים, טעם אחד מחמת שככל שהחושך יותר חזק, אז כמו במשל גשמי שיש חושך חזק אז צריך אור יותר חזק, אז ככל שהדעות הולכים ומתמעטים, חייב להיות שיהיה אור יותר חזק בשביל שיהיה כח של מלחמה. זה מצד החיצונית. מצד הפנימיות, כי בשעה שהרי אותם נשמות היו בגלגולים הקודמים ואותם נשמות היו בגלגול הזה, בלשון הזהר, אדם נולד עם נפש זכה יתיר נטל רוח זכה יתיר נטל נשמה, אז נמצא שמצד תוקף כל הגלגולים, הנפש הולכת ומתחברת יותר, אז האדם שנמצא בדור הזה אז מצד הפנימיות הרי לכאורה יש ריבוי של נשמות שהשיגו כבר רוח וכו', חייב להיות שיהיה גילוי שיתאים לנקודה של הגלגול הזה שהם באו, אז נמצא שיש כאן סתירה עמוקה מאוד, מחד מצד החיצוניות החושך יותר חזק שזה נקודת הגוף של ההעלם, ומצד כך צריך גילוי יותר חזק, מאידך ההתאמה של האור מתאימה לפנימיות של הנפש שכבר השיג את הרוח.
ש. החסידים עבדו הרבה, לאו דוקא על ענין של קבלה, אבל ענין של ספרי חסידות, הרבה דירבנו ללמוד את הגמ' באופן אחר, לא באופן שזה כ"כ נראה העלם, איך הרב אמר, זה רק בחינה של אמונתך בלילות.
ת. איזה אופן של גילוי הם נתנו. ש. דיברו הרבה על גדולת האמוראים, גדולת התנאים, גדולת... כל המהלך של שור שנגח, אפילו שמעתי בתורה ודעת מר' יעקב קמינצקי, שאמר שהשורש שנגח את הפרה שהוא שמע שהביאו באיתרי זה לא השור שנגח את הפרה שהוא שמע, זה היה שור אחר לגמרי. ראו את זה.... הם לא עזבו את הנגלה, רק למדו באופן אחר, כך הבנתי, היה כאן איזה שילוב של הפנימיות של התורה שהוציא את זה בבחינה של אמונתך בלילות את הלימוד של הנגלה, זה היה מלא חיות ג"כ, מלא גילוי אלוקות ג"כ הלימוד של הגמ', מדברי הרב היה נראה שיש איזה הפרדה כזו, אני צריך עכשיו אמונתך בלילות ללמוד... ולחכות ליום שאני יגיע ליותר בהירות...
ת. כל מה שאתם אומרים אמת, גם אם ניכר באופן כללי אם רואים שיש נקודות חלוקות, לאחר המסקנה, איפה נקודת העסק הפנימי שבאדם, אנו מוצאים כיוונים כאלה ומוצאים כיוונים כאלה, ש. עוד פעם, לא הבנתי. ת. לאחר הגילוי הפנימי, איפה עיקר העסק שבאדם, אנו מוצאים כל מיני כיוונים שהיו, יש אנשים שאנו רואים שנשמתם הייתה יותר לנקודה פנימית, ויש אנשים שרואים שהנשמה שלהם הייתה לנקודה חיצונית. ש. מזה ומזה אל תנח ידך, במיוחד שהרב אומר שהיום אנו בתקופה אחרת שיש חושך, אז ודאי שצריך... שכותב... ללמוד זוהר, כל מיני אנשים שמדרבנים היום.. ת. השאלה אבל מאיפה יונקים את נקודת האור, האם האור צריך לבוא מנקודה חיצונית, או שהאור הוא בתוך החושך עצמו, ואם כך צריך למצוא את האור בתוך הפשטין דאורייתא גופא, ולא לחפש אותו מהקבלה. ש. ודאי ודאי ודאי, אבל לשלב את זה, כך אני מבין, לא יודע אם קבלה, יותר ספרי חסידות, ספרים פנימיים יותר. ת. אין צל של ספק שזה דרך, זה לא מסופק, אבל שבאים לברר את הדרך שקיבלנו מהבית מדרש של הגר"א, הדרך הייתה שונה לחלוטין, הדרך הייתה מבוררת שאת האור צריך למצוא בתוך החושך גופא, ולא לקבל אותו מנקודה חיצונית, אלא לאחר ההתאחדות של כל הארבע חלקי הפרד"ס, אבל מצד הפשטין דאורייתא צריך לגלות את האור בחשוך גופא. לא שאתם אומרים משהו לא נכון, זה דרך אחרת. ש. ת. לא שמה אתם אומרים לא נכון, אבל זה דרך אחרת. ש. אנו היום דיברנו על הנתיב השני. ת. אז מה שדיברו שידברו. ש. לא הבנתי את זה כך, עוד פעם, יש שני דרכי אמת והרב מדבר על דרך אמת אחת. ת. ודאי, מה השאלה. ש. אה, לא ידעתי. ת. אין דרך אחת.
ש. בנפה"ח חסר את הבסיס, זה הפשט, הספר הראשון הוא בגניזה, איך מגיעים לפשטין דאורייתא זה בכלל לא גילה, הוא התחיל מיד בידיעות הפנימיות.
ת. אתם שואלים טוב, התשובה שכל הבריאה היא סוד של העלם, כל הבריאה עיקר הנקודה חסרה מהספר, בכל ספר העיקר חסר. אין לך דבר שהוא לא כזה. וכי שתקח את הגמ' עיקר ההבנה הפנימית לא נעלמת ונמצאת בגניזה, כמה זמן עד שאתה מברר סוגיא. ש. אבל שם האור בעומק של הגמ', כאן זה לפני הספר, יש ידיעה חיצונית שצריך לפני הידיעות החיצונית, חסר כאן עוד ספר, לא העומק של הנפה"ח, הספר עצמו בנפה"ח חסר. ת. צריך לדעת כיון שאנו נמצאים במהלך של העלם ולא במהלך של גילוי, כל ספר שלא יהיה גם אחרי הנקודה הכי ברורה הוא ישאר בהעלם, השאלה רק מאיזה צד של העלם תמצא לספר, אין דבר שיביא לידי גילוי, כל זמן שלא בא משיח בכל ספר עיקר התוקף נעלם.
ש. מה שהרב אמר באמצע השיעור שגם באביי ורבא העיקר זה אמונה, מה האמונה כאן, להאמין שזה תורת משה. ת. אמת, אנו לא הגענו. ש. אפשר כעת, לפני השיעור הבא. ת. אם זה אמת, בואו תשארו עוד שעה.
ש. אז מה היה עם תלמידי הבעש"ט הגדולים, תלמידי הגר"א, מה קרה, היה פה איזה בכל אופן מהלך שאני מרגיש שהיה דרך יותר אמיתית?. ת. אסור לומר את זה. ש. למה. ת. קדושי עליון, קדושי עליון, קדושי עליון. אין יותר אמת. זה שני שבילים. משה היה יותר אמיתי מאהרן, אתה יכול לומר שהיה שביל של משה והיה שביל של אהרן, כולם קדושים כולם ברורים, כולם עשו את רצונו של בוראם לפי רצון הבורא שהקב"ה רצה מהם. ש. לפי שורש נשמתם. ת. ודאי ודאי, אם אתה מדבר ח"ו ברשעים ודאי שהם לא עשו את רצון הבורא, אבל שאתה לוקח בשני קדושי עליון להגיד יותר אמת, אתה יכול להגיד שכל אחד עשה את האמת שהקב"ה רוצה ממנו, צריך ליזהר בביטוי שאנו מדברים על קדושי עליון ולבטאות בנקודה של הדרגה של אנשים. יש כזה דרך אבל זה מסוכן מאוד, אנשים מבטאים בדורות קודמים לתת ביטויים מי היה יותר עליון מי היה יותר תחתון.
ש. אבל לפי מה שהרב הסביר שאם אחד קופץ למעלה זה מסוכן, שומעים שיש בזה דרך, הם אומרים שזה מסוכן, והם אומרים שזה לא מסוכן. ת. הם לא ... על דרך הפשט, רק מכניסים תבלים בדרך הפשט. ש. ת. כן.
ש. הרמח"ל אומר שאם הידיעה על לב בנ"א לא היו חוטאים לעולם, על איזה ידיעה הוא מתכוון. ת. מה אתם חושבים. ש. ידיעה של התקשרות. ת. ידיעה כללית יש לכולם ורואים שחוטאים, [וכי] חסר ידיעות, כתוב ידיעה על 'לב' בנ"א, בלשון שאתם אמרתם, ידיעה שבלב היא ידיעה פנימית, לא ידיעה שבמוחין.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס