- להאזנה ספר נפש החיים 023 שער ד פרק ו הכנה ללימוד
ספר נפש החיים 023 שער ד פרק ו הכנה ללימוד
- 4361 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
"שבכל עת שיכין האדם עצמו ללמוד, ראוי לו להתיישב על כל פנים זמן מועט, ביראת ה' טהורה בטהרת הלב, להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא"..
כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה,
שני חלקים התבארו ע"כ בדברי הנפה"ח הנצרכים לאדם בשעה שהוא מכין את עצמו ללמוד: דבר ראשון- להכין את עצמו "ביראת ה' טהורה בטהרת הלב", והדבר השני- "להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא".
בחלק השני שהוא צריך להכין את עצמו "להתוודות על חטאתו", מונחים שני חלקים: ראשית- תשובה, ושנית כחלק ממדרגת התשובה שיש דין של ודוי, על זה נאמר כאן- "להתוודות על חטאתו".
השאלה הראשונה שנשאלת, מדוע נצרכת תשובה קודם שהאדם עוסק בדברי תורה? מצוות התשובה הינה אמנם מצות עשה דאורייתא, אבל מדוע נצרכת היא כהכנה למציאות לימוד האדם בתורה הקדושה?-
טעם ראשון בכללות ממש, כמו שאומרים רבותינו, שנאמר "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חוקי", והרי שאם הוא רשע ח"ו תורתו נמאסת לפניו יתברך שמו, ולכן על מנת שהאדם יהיה ראוי לעסוק בדברי תורה, צריך שיעשה תשובה על עוונותיו.
אבל יתר על כן, כמו שממשיך הנפה"ח ואומר: "כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה".
כלומר, אם האדם הוא אינו טהור והוא אינו קדוש מכח העבירות שנאמר בהן בכללות "וניטמתם" - טומאה, טמטום הלב, והוא עוסק בדברי תורה, הרי שזה דומה לאדם שלוקח כוס מלוכלכת ומכניס לתוכה מים צלולים, שעל אף שהמים כשלעצמם הם צלולים, אולם היכנסותם לתוך הכוס גורמת לידי כך שהם עצמם נעשים מים מלוכלכים.
ומעין דמעין כך, כי ודאי שהתורה הקדושה בקדושתה קאי, והיא תמיד תהיה באופן של קדושה אפילו כאשר היא משתלשלת למדרגה התחתונה כמו שאומר הנפה"ח לקמן (בפרק כ"ז), אולם מצד ההיקלטות שלה בנפש האדם, זה לא יתגלה אצלו "תורה קדושה וטהורה".
התורה הקדושה מצד עצמה הרי בקדושתה קאי, אפילו אם היא מתערבת ח"ו בדברים שאינם טהורים, ואפילו אם ח"ו האדם עוסק בדברי תורה באופן שאינו כראוי, אפ"ה היא עדיין עומדת לעצמה טהורה וקדושה. אבל מצד הקליטה שלה בנפש האדם, מכיון שנפשו איננה טהורה וקדושה, הרי שהתורה הזו היא אינה נקלטת בעומק נפשו באופן של טהרה וקדושה אלא היא מתערבת עם חלקי הטוב והרע שבקרבו.
ולכן, אם האדם אינו עושה תשובה קודם עיסקו בתורה וח"ו נידבקה בו טומאה קודם לכן מכח העבירות, הרי שבשעה ששפע אור הקדושה של התורה נכנס לקירבו, אפילו שהתורה עצמה עדיין טהורה וקדושה הינה, אולם האדם מחמת היותו הוא בלתי טהור, הרי שבהשגתו שלו לא מתגלה אצלו תורה קדושה וטהורה!!
זהו איפא הטעם השני מדוע נצרך האדם לעשות תשובה מעומקא דליבא, כדי שיהא כאן כח של תורה, שאור התורה הקדושה יהיה באופן של תורתך בתוך מעי, מעיים טהורים וקדושים, שישו בני מעי, באופן שהתורה תיקלט עמוק בעומק בעומק נפשו!!
טעם נוסף יתירא על זאת, שהרי החלק השלישי של הכנת האדם ללימוד שנאמר בדברי הנפה"ח הינו- שהאדם צריך ל'כוון להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה'.
ולעניננו, כל זמן היות האדם ח"ו במצב של חטא, כלשון הפסוק "עוונותיכם היו מבדילים", זוהי מחיצה המבדלת, קשורה בו ככלב, מלפפתו לעוה"ב כדברי חז"ל. העבירה שנמצאת אצל האדם ח"ו היא לא רק שהוא עושה נגד רצון הבורא [זהו רק השורש], אלא היא מציאות!! כמו שאומרים רבותינו, 'עבירה' נקראת מלשון דבר 'עב'- זוהי עביות של מסך המבדיל שנעשה בין האדם לקונו.
ולפיכך, כאשר האדם רוצה לעסוק בדברי תורה באופן הראוי שהתכלית השלישית היא להתדבק בו בתורה בו בהקב"ה, כל זמן היות באדם מציאות של חטא או מציאות עון, הרי שיש לו מסך המבדיל, ומכיון שיש לו מסך המבדיל אין אפשרות שעיסקו בתורה יהא באופן של דביקות, הן דבקות בתורה והן דבקות בו יתברך שמו, בדבר ה' זו הלכה, ברצונו או בדיבורו יתברך שמו בדבר אגדה.
זהו הטעם השלישי מדוע נצרך האדם קודם היותו עוסק בדברי תורה לעשות תשובה- על מנת שהוא יוכל להתדבק בו בתורה, ובו יתברך שמו!! ואם האדם ח"ו עוסק בתורה ויש על גביו מציאות של חטא, אף שבודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה והוא יקבל שכר על כל מילה ומילה וכל הרהור והרהור של דברי תורה, אולם מדרגת השגת תורה שהיא באופן של דביקות בתורה ודביקות בו יתברך שמו יהיה העיקר חסר מן הספר!!!
אלו הם ג' טעמים א"כ לטעם הדבר שנתבאר כאן בדברי הנפה"ח שההכנה השניה לתורה היא באופן של תשובה.
אבל נתבאר יתר על כן בדברי הנפה"ח כמו שהוזכר, שצריך האדם בהכנתו לדברי תורה לא רק תשובה ככללות, אלא דייקא "להתוודות" על חטאתו, וצריך הבנה מה הוא טעם הדבר שנצרך ודוי דוקא?-
אז ודאי שכפשוטו זהו חלק מחלקי התשובה. אבל א"כ מדוע הזכיר הנפה"ח להדיא דייקא את דין הוידוי ולא דיני חרטה או דיני קבלה לעתיד?- ודאי בדקות משום שזה כלול בחלק ההכנה ב"יראת ה' טהורה בטהרת הלב" שבהכרח שיש בה חרטה וקבלה לעתיד. אבל עדיין צריכה הבנה מדוע הוא העמיד את מציאות הוידוי - שיש דין בתשובה בוידוי בפה - כהכנה לעצמה?
כמה טעמים ישנם בביאור הדבר.
ראשית, מפני שעיקר עסק התורה הוא- "כל עמל האדם לפיהו", "ודברת בם", מצוות עסק התורה בעיקר חלה בקומת פה של האדם, 'דברי' תורה, לעסוק 'בדברי' תורה בדיבורים של תורה. ולכן, כל זמן היות האדם בלתי טהור וזך בכלל, ולפיכך גם פיו אינו טהור, הרי שהפה שלו שבו הוא עוסק בדברי תורה, הוא לא פה טהור וקדוש שיכול לעסוק בדברי תורה!!
ודוי ענינו- לטהר את כלל כל האדם כולו בכלל, אבל בעיקר לתקן את פיו, שהפה שלו יהא ראוי לעסוק בדברי תורה. זהו דייקא "להתוודות על חטאתו" באופן ש"כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה", שמה שהוא עוסק בעיקר בתורה בדיבור של פה, יהיה פה טהור, ופה קדוש שיכול לעסוק בדברי תורה.
אבל בעומק יותר, כמו שיתבאר מיד להלן בדברי הנפה"ח, ההתדבקות בתורה הקדושה ובו יתברך שמו, שיש פנים שנדבקים ברצון הבורא ויש פנים שנדבקים בדבר ה', אבל יתר על כן יסביר הנפה"ח בהרחבה מיד להלן שבשעה שהאדם עוסק בדברי תורה, הקב"ה עדיין עומד ואומר את אותם דברי תורה.
ולפיכך, זה לא רק שהאדם כאשר הוא עוסק בדברי תורה הוא מדבר דיבורים של תורה, אלא הוא נדבק בדבר ה'!! אם הפה שלו אינו זך ואינו טהור, הוא לא יכול להיות בבחינה של "ישקני מנשיקות פיהו", באופן של התדבקות של "פה אל פה [אדבר בו]", לכן דייקא צריך הכנה כללית של תשובה לעסק התורה, וצריך הכנה ביחוד של מדרגת הפה שהוא הוא אחד מהפנים של הדבקות, ואז ע"י עסק התורה פיו של האדם כביכול נדבק בפיו יתברך שמו, "ישקני מנשיקות פיהו".
אם האדם אינו עושה תשובה בכלל ואינו עושה תשובה בפרט על פיו, הרי שהפה הזה הוא לא יכול להתדבק כביכול בדיבורו יתברך שמו!!
לכן דייקא נתבאר בדברי הנפה"ח "להתוודות על חטאתו" דייקא ודוי של פה, שהפה שלו יהא ראוי ל"ודיברת בם", "כל עמל האדם לפיהו" שיוכל להתדבק בדבר ה' שהוא התורה בכלל, ויוכל להתדבק בדבר ה' שהקב"ה יושב ושונה כנגדו ואומר את אותו דיבור. כאשר פיו של האדם זך נקי וטהור, אז תורתו באמת מתדבקת כביכול בפה של מעלה.
ודייקא נאמר "להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא", כמו שנתבאר בהרחבה לעיל שכפי שיעור הטהרה של הלב, כך שיעור הכניסה של התורה, ולאותו עומק שהאדם מגיע מכח טהרת הלב, "יראת ה' טהורה בטהרת הלב להתוודות על חטאתו מעומקא דליבא", לעומק הזה חודרים הדברי תורה לתוך לבבו, זהו "תורתך בתוך מעי" למי שזכה, שזה היה עומקא דליבא שבקע את כל קומתו גם למקום החומר של ה"מֵעַי", שישו בני מעי שישו..
זוהי א"כ ההכנה השניה שנתבארה בדברי הנפה"ח, שהאדם צריך להכין את עצמו לעסק דברי התורה בתשובה בכלל, ובודוי בפרט.
החלק השלישי של הכנה, אומר הנפה"ח-
ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה, בו בהקב"ה.
בכללות ממש כמו שהרחיבו רבותינו, יש שני פנים של דבקות בהקב"ה: יש פנים של דבקות בהקב"ה מכח מדרגת התורה, ויש דבקות בהקב"ה מכח מדרגת תפילה, ובהרחבה יותר, גם גמילות חסדים, אבל בעיקר לענינא דידן השתא, שני העמודים- תורה ותפילה.
תפילה- זה שהאדם עומד לפניו יתברך שמו להדיא. תורה ענינה- שהאדם דבק בבורא יתברך שמו בהלבשה של רצונו, בהלבשה של חכמתו, ובהלבשה של דיבורו, אבל זוהי דבקות בתורה שמדבקת אותו בבורא יתברך שמו, ברית כרותה ביניהם.
"ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה"- האדם צריך שתהא לו כוונה כפולה: כוונה להתדבק- בתורה עצמה, וכוונה להתדבק- בהקב"ה דרך ההלבשה בתורה.
אם כל כוונת האדם תהא להתדבק בהקב"ה דרך התורה ולא דבקות בתורה עצמה, הרי שכח המדבק איננו, ולפיכך צריך שיהא ברור שצריך שיהא לאדם דבקות מוחלטת בעומקה של תורה. "יכוין להתדבק בלימודו בו בתורה" כמו שאומר הנפה"ח להלן, הוא צריך שיהיו כל כוחותיו משועבדים לעסק התורה.
ובלשון ברורה ופשוטה, מה הוא "ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה"?-
זה לא שהאדם מכוין ואומר את הדברים בפה בלבד, לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה וכו', ולא רק שהאדם חושב במחשבתו שהוא לומד לשם להתדבק בתורה, זהו חיצוניות שבחיצוניות שבחיצוניות!!!
אלא "ויכיון להתדבק בלימודו בתורה" כלומר- "מכוונות אלו מול אלו", כמו שנאמר בדוגמא של שלשה ערי מקלט מול שלשה ערי מקלט. "יכוין להתדבק" כלומר- שמציאות מדרגת נפשו מכוונת ומתאימה לתורה הקדושה!!
בתחילת דרכו של האדם, על אף שהוא יכול לומר את זה בפה ולחשוב כך במחשבתו, אבל מציאותו שלו עדיין איננה שוה למציאותה של תורה.
כל זמן שמציאות התורה היא מציאות אחת, ומציאות האדם היא מציאות לעצמה, לא ייתכן שתהא כוונת אמת להתדבק בלימודו בו בתורה. ככל שהאדם עמל יותר בתורה ומשעבד את עצמו לרצון המתגלה בתורה שזה יהיה רצונו, לא רק שהוא עושה את רצון הבורא, אלא הוא משעבד את רצונו לרצון הקב"ה המתגלה בתורתו, והוא מיישר את מחשבתו לפי ישרותה של תורה, היפך דעת בעלי בתים ההפוכה מדעתה של תורה, והוא מדבק את עצמו בפה בעסק התורה, ומקיים את מצוותיה של תורה רמ"ח ושס"ה, בזה הוא באמת מכֻוון מול מציאותה של תורה!! ואז בשעה שהוא עוסק בתורה אז הוא מכֻוון, "ויכיון להתדבק בלימודו בו בתורה" מפני שכל מציאותו שלו עומדת מול מציאותה של תורה.
צריך להבין ששורש יצירת האדם מצד עומק נשמתו היא מכֻוונת מול תורה, משא"כ מצד גופו ונפש הבהמית דיליה, היא הפוכה לגמרי מכל מציאות התורה!! ייתכן שהאדם יעסוק בתורה שנים על גבי שנים, ועדיין לא שייך אצלו "ויכיון להתדבק בלימודו בו בתורה" מחמת שמציאותו שלו מכֻוונת לכיוון ההפוך. כביכול אפשר ללכת למזרח ואפשר ללכת למערב, והם הולכים לשני כיוונים הפוכים.
רק כאשר האדם מזכך את גופו ע"י קיום מצוות, מזכך את הנפש הבהמית במידותיו ותאוותיו ורצונותיו, מזכך את שכלו של שכל דקטנות ומשעבד את עצמו לדעת תורה, בזה הוא נעשה באמת גופו מכֻוון לאור נשמתו שהיא מכֻוונת לתורה. ואז בטבע נשמתו המתגלה בלי מסך המבדיל של גופו, הוא מכֻוון מול מציאות קומתה של התורה הקדושה. ואז במחשבה קלה ובהרהור קל הוא מכוון את עצמו להיות מרוכז להתדבקות בתורה.
וככל שהאדם חי עמוק יותר ומכֻוון למציאותה של תורה, הרי שהכוונה שלו היא מעצם היות נפשו כמעט ללא מציאות של מחשבה כלל, כל מציאותו עומדת ונדבקת, ואז מה שהוא מהרהר בדברי תורה, זהו מכח מדרגת 'לעסוק בדברי תורה', אבל לא כעסק של אדם שעוסק בגשמיות שמהרהר במסחרו שזה בא מבחוץ, אלא זהו עסק של מציאות, "נתעסקו עמו", בעומק הנשמה מחובר ומקושר למציאותה של תורה!!!
אלו הם תחילת הפנים של מה שנאמר- "ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה"...
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס