- להאזנה דע את דעתך 014 דעת שלימה כח התמימות
דע את דעתך 014 דעת שלימה כח התמימות
- 1101 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
דעת שלימה - כח התמימות
פנימיות בהמ"ק היה דעת, חורבן בהמ"ק הוא העדר הדעת
נעסוק קצת בהמשך סוגית הדעת, ובקשר לענינים של ימים הללו.
באלו שאין להם דעת, יש חרש שוטה וקטן. אומרים חז"ל בגמ' ברכות (לג.) "כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו" וגם אומרים חז"ל "גדולה דעה שניתנה בין שני שמות", והיינו בין שם הוי' לשם אדנות, וכן אומרים חז"ל "גדולה מקדש שניתנה בין שני שמות",
וא"כ מבואר שבהמ"ק הוא ענין של דעה. "מי שאין לו דעה, כאילו נחרב בימיו".
וגם בגמ' "משחרב הבית ניטלה נבואה מנביאים, וניתנה לשוטים ותינוקות". כלומר כל זמן שהיה בהמ"ק היה דעה, ובחורבן הבית אין דעת. הרי שלאחר החורבן, גם נבואה נפלה למקום שאין בו דעת. בזמן שבהמ"ק קיםם היה נבואה היה למי שיש בו דעה, לנביאים, ומשחרב הבית הנבואה ניתנה למי שאין לו דעת, לשוטים ותנוקות.
בהרחבה חדה יותר, חורבן הבית כפשוטו הוא שהבית חרב, וחורבן הבית הפנימי היה הקטנת הדעת.
הדעת ניתנה למי שאין בו דעה. דוגמא ברורה לכך, שורש המשכן היה משה, שהוא בחי' דעת כידוע. הקמת המשכן ע"י משה. כלומר הדעת מעמיד המשכן, וזהו ה"נבנה בהמ"ק בימיו" ביותר, שמתגלה להדיא אצל משה, שהוא היה בחי' הדעת שלימה בבריאה. מכח הדעת דמשה נבנה המשכן. זהו העומק מה שאומרים חז"ל שהמשכן לא חרב אלא נגנז, ואילו היה נכנס משה לא"י והיה בונה בהמ"ק לא היה חרב לעולם, וזהו משום ה"גדולה דעה" שבו, שלא יכול להחרב. החורבן חל רק בהסתלקות הדעת, אבל במשה שכל הוייתו הוא דעת, זה לא שייך להסתלק. דעת משה היה "הסכימה דעת המקום לדעתו", ולכן לא שייך המשכן משה להחרב, ורק נגנז. וזהו "גדולה דעה שנבנה בין שני אותיות."
להבין אם כן, פנימית בהמ"ק הוא גילוי הדעת. ואם כן, חורבן בהמ"ק הוא חורבן הדעת. בודאי בחיצוניות יש בית ואבנים וברזל ושמיר כפשוטו. זה היה החלק החיצוני של בהמ"ק. אבל חלק הפנימי של בהמ"ק הוא דעת. כל פנימיות בהמ"ק נקרא דעת. וא"כ, גדלות הדעת הוא בנין בהמ"ק, וקטנות הדעת הוא חורבן בהמ"ק.
להבין יותר ברור. מקום המקדש היה "שער השמים", ואומר רש"י בפ' ויצא, "בהמ"ק של מטה מכוון לבהמ"ק של מעלה", ואצל משה מצינו שדעת המקום הסכימה לדעתו, כלומר שהדעת התחתון מכוון לדעת העליונה, וזהו עומק שהבהמ"ק של מטה מכוון לבהמ"ק של מעלה. "זה שער השמים", זה הגדרה חיצוניות. וההגדרה פנימית, שכל מציאות הארה הפנימית של בהמ"ק הוא הארת הדעת, וא"כ בהכרח שהדעת התחתונה מכוון לדעת העליונה. זהו הגדרת בית המקדש, הגילוי שההארה שחלה בהמ"ק מגלה מציאות הדעת.
לחזור לדעת, ולהתמימות שלמעלה מדעת
"מי שאין בו דעת, נבילה טובה הימנו". עומק הדבר. הבהמ"ק מגלה קרבנות. הקרבן הופך מה ששייך לחוץ, נבילה, והופך אותו למציאות של קרבן, למציאות של דעת. אדם בגדלותו נקרא אדם, נקרא בר דעת, ובקטנותו נקרא בהמה. כשהאדם איבד דעתו, הוא יורד ממדרגת אדם למדרגת בהמה. כשאדם חוטא הוא צריך קרבן, ומשום ש"עשה מעשה בהמה" כמו שאומרים חז"ל. ובעומק זהו משום "שאין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות", כלומר שהפך להיות כבהמה שאין בו דעת. כל קרבן באה מדין בהמה. כשהאדם נמצא במדרגת בהמה ולכן הוא הביא הקרבן, מה שעושה הבהמה חל עליו.
בעקידת יצחק, שם היה גילוי בפועל שקרבן צריך להיות כפשוטו על האדם, על יצחק, והאיל נקרב במקומו, וזהו השורש לכל הקרבנות כולם, כל הקרבנות הם באותו משקל אבל זהו השורש. ושם נאמר, "התהלך לפני והיה תמים", כלומר, שמקריבין אותו מדין תמימות, "יצחק הוא עולה תמימה" כמו שאמרו חז"ל. כל חטא בא משום שהאדם נפל ממדרגת חכמה למדרגת שטות, וזהו "ניטלה נבואה מנביאים וניטלה לשוטים ותינוקות", וזהו חיצונית הקרבן, שמעלהו מנפילת הדעת, מרוח שטות, ומעלהו למקום הדעת. אבל פנימיות הקרבן הוא שמקריבין מדין תמימות, ומצד כך לא רק שהקרבן הוא הסתלקות של הרוח השטות ע"י שהקרבן מחזיר האדם לדעת, אלא הקרבן בפנימיותה הוא מצד גילוי התמימות שהוא למעלה מהחכמה.
א"כ הפנים תחתונות של קרבן, הוא הסתלקות של הרוח שטות, שע"י החטא האדם ירד מחכמה לשטות ועכשיו עולים לחכמה ע"י הקרבן. ופנים העליונות של קרבן, הוא גילוי התמימות, שהוא למעלה החכמה, לעלות למעלה ממקום החכמה. לא רק הסתלקות של השטות ולהחזיר לחכמה, אלא להגיע למקום שהוא שלמעלה מהחכמה. וא"כ בפנים תחתונות, מביאים קרבן בהמה משום ש"עשה בהמה", כי לא היה בו דעת, ובהמה אין בו דעת. אבל בפנים פנימיות של הקרבן, מביאים בהמה מצד המעלה של "ערומים בדעת, משימים עצמם כבהמה", שהוא גילוי התמימות.
אלו ב' פנים עמוקות בהקרבת קרבן. בפנים תחתונות הקרבן הוא הסתלקות רוח שטות, ובפנים עליונות, הקרבן הוא מחמת גילוי התמימות שהוא למעלה מחכמה, להקרב מדין תמימות, "עולה תמימה".
יש שני מדרגות כלליות במי שאין לו דעת. יש שוטה ויש קטן (יש גם חרש, אבל חרש אינו בעיקר מאלו שאין בהם דעת, רק שחז"ל נקטו חרש אגב אורחא בהמשנה מחמת שהזכירו שוטה וקטן). מה ההבדל בין שוטה לקטן? בשוטה יש הסתלקות הדעת, משום שיש בו רוח שטות, אבל קטן אין לו דעת מצד שיש לו תמימות. וזהו הבדל עצום. שניהם אין להם דעת, אבל בשוטה זהו מצד הרוח שטות שבו, ובקטן ההעדר דעת שלו מצד תמימותו. קטן אוכל דגן או חטה ואז הוא נקרא בר דעת, כלומר שעכשיו נסתלק תמימותו, מתגלה בו העדר הדעת.
בכל הקרבת קרבן, יש נפילה מדעת לרוח שטות, וע"י הקרבן הוא עולה לדעת, וע"י הקרבן הוא חוזר להתמימות שהוא למעלה מדעת. משחרב בית, הנבואה ניטלה לשוטים ותינוקות, למי שאין בו דעת, שזהו שוטה, ולמי שיש בו תמימות, שזהו קטן.
צריך לחזור לתמימות כדי להגיע לדעת
א"כ יש ב' חלקים בהסתלקות הדעת ולפי"ז התיקון.
בכל חטא, האדם נופל מדעת ללמטה מהדעת, ובכל קרבן יש אור למעלה מדעת שמתקן החטא של נפילת הדעת של האדם. בגילוי בהמ"ק שנבנה מכח הדעת, אז כל קרבן משיב האדם לדעת, היינו שהוא מחזיר אותו לתמימות, ואח"כ לדעת, בבחי' "והחכמה מאין תמצא". עומק ההקרבה של הקרבנות שהם מחזיר האדם למקור הנביעה של החכמה.
כאשר יש דעת שלימה, זהו בנין בהמ"ק.וזהו "כי מציון תצא תורה", ואומרים חז"ל "מציון משם הושתת העולם", שהוא מקור הנביעה לכל העולם, וזהו "החכמה מאין תמצא". הקרבן מחזיר האדם לא למקום שממנו התחיל הדעת, אלא למקור הנביעה של הדעת. כל גילוי בהמ"ק הוא לגלות התפיסה שהכל ממנו נובע. זה נקרא "דעת המקום הסכימה לדעתו". הקרבן לא מחזיר אותו לדעת שנפל ממנו, אלא הקרבן מחזירו לדעת התמימות, שמשם נובעת הדעת.
בגמ' פסחים מבואר, שבעה דברים נבראו קודם העולם, ואחד מהן היה בהמ"ק, כלומר שדברים אלו מחזירין האדם למקום של לפני הבריאה. כשהאדם מביא קרבן (שהוא כלי שמביא אותו לתשובה), זה מסלק רוח שטות שלו ומחזיר עצמו לתמימות, שמשם נובעת הדעת. נפלה מדעת לחטא, וחוזר לתמימות ומשם חוזר לדעת. וזהו עומק "במקום שבעלי תשובה עומדין", תשובה הוא אחד מהדברים שנברא קודם העולם, וע"י תשובה האדם חוזר ללפני הבריאה, למקום של לפני הדעת, להתמימות. וזהו המקום של הבעלי תשובה (תמימות) ששם אין צדיקים (דעת) עומדים.
תמימות – מקור הנביעה של הדעת
א"כ הבהמ"ק לא מגלה רק דעת, אלא מקור הנביעה שממנו הדעת בא.
הפנימיות של בהמ"ק, שהיה קדש קודשים, ובתוכה הארון, ועל גביו הכרובים, היה נראה כתינוק, כמי שאין בו דעת, כי מקור הנביעה של הדעת הוא פני הכרובים, כפני תנוקות, תמימות. "הארון אינה מן המדה", למעלה מהעולם. התמימות שהוא למעלה מדעת. משם דייקא היה מקור נביעה של תורה לכל העולם, מהכרובים.
כל דעת, יניקתה בא מתמימות. "גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות". "גדולה מקדש שניתנה בין שני שמות." מהו עומק השני שמות? הפנימיות של הארון הוא כרובים, שפניהם היו נראים כפני תנוקות, כלומר, תמימות. זהו הגילוי הדעת שהיה בהמ"ק. הגילוי מלעילא ללמטה הוא, ממקום של לפני הבריאה, הוא התמימות. וזהו העומק של "ניתנה בין שני שמות", של התמימות שהיה קודם שנברא העולם, שכל המשכה של הדעת הוא מהכרובים על גבי הארון, מהתמימות.
כל דעת שמתחיל מהאי עלמא, על זה לא נאמר הסכימה דעת המקום לדעתו. הדעת המקום מתחיל מהארון שהוא מקום שאין בו מדה, "תורת ה' תמימה".
בקטן שאין בן דעת, יש פנים עליונות ופנים נפולה. בפנים עליונות של קטן אין בו דעת, יש את מדרגת הכרובים, שהיה על הארון, מקום שאין בו מדה, וזהו תמימות, "כגמול עלי אמו", תמימות שלימה שהוא קודם שנברא העולם, מקור נביעה של התורה. ואז כל הדעת נמשכת מהתמימות, מהכרובים על פני הארון שאז מחוברים הדעת עם מקורה בתמימות. אבל בפנים נפולות, התמימות אינו בא מהארון, אלא מקטן שאין בו דעת כפשוטו, וזהו העומק כאשר חרב הבית, בבהמ"ק שני שנגנז הארון, שאז הכרובים היה רק ציור על הכותל ולא על גבי הארון. בבהמ"ק הראשון שהיה כרובים על הארון, היה אינו מן המדה, תמימות, ומכאן היה נמשך דעת השלימה. אבל בבית שני שהכרובים היה רק ציור על הכותל, זהו מקום שיש בו מדה, ואין בו מעלה של תמימות, ואז הדעת אינו בא מתמימות, אינו מחובר למקום התמימות.
דעת משה לעומת חכמת שלמה
להבין ברור א"כ. המשכן שעשה משה לא נחרב אלא נגנז, ואילו בנה בהמ"ק לא היה חרב לעולם, שזה היה דעת שלימה שנמשכת מתמימות, משני הכרובים ע"ג הארון.
שלמה המלך ביום שבנה בהמ"ק, נשא בת פרעה. הוא עשה זאת מחכמתו, וכבר בבנין בהמ"ק היה מהלך של חכמה לא תמימות, ולחכמת שלמה לא מצינו שהסכימה דעת המקום לדעתו. אלא לא הסכימה דעת המקום לדעתו, ועל כן בנין שלמה שנבנה ע"י דעת שלמה, החכמה של שלמה, היה יכול להחרב.
ובעומק יותר, המשכן לא חרב מחמת שלא היה מעשה אדם, ואילו בהמ"ק יכול להחרב מחמת שהוא מעשה אדם. אילו משה היה בנה הבהמ"ק לא היה חרב, שזה היה נבנה מדעת המקום שהסכימה לדעתו, לא מצד מעשה אדם. כשיש בהמ"ק בא ממקום פנימי של תמימות, זה לא יכול להחרב, שזה כל קיום בהמ"ק.
דעת שלימה בא מהתדבקות ב"הוא מקומו של עולם", ועל זה נאמר בעומק "כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו". מה "כאילו" נבנה מימיו, הלא הוא חרב? כי שמי שהדעת נובע מתמימות, מהכרובים שהיה על מקום שאינו מן המדה, בהמ"ק כזה לא יכול להחרב! מה קרה איתו - רק נגנז. אבל בית כזו לא יכול להחרב! כין שהבהמ"ק שהוא מגלה, הוא בהמ"ק שאינו יכול להחרב.
שלמה בנה בהמ"ק ובו ביום נשא בת פרעה. כל אשה נקרא בית, "ביתו זו אשתו". ובאשה של שלמה, בת פרעה, שמתגלה בה חורבן, על כן גם הבית של שלמה חלה חורבן. אבל בהמ"ק של משה היה "בכל ביתי נאמן הוא", ועל הבית שלו היה בית של אמונה, זהו דעת משה.
(לחד מאן דאמר), בהמ"ק נחרב משום שנאבדו אנשי אמנה. היה חכמה באנשי בירושלים, ובודאי שבהמ"ק היה שורש לחכמה. וזה היה מכח שלמה שהוא חכם מכל אדם, שבנה הבהמ"ק. כל גילוי של ירושלים הוא תוקף של חכמה. על שלמה נאמר שהיה חכם מכל אדם, ושאלו רבותינו מי היה יותר חכם, שלמה או משה. ובפשטות שלמה היה החכם יותר אף ממשה, אבל תשובה לדבר לעניניו הוא, משה היה יותר חכם כיון שהיה לו דעת מקום, ואילו חכמת שלמה היה סוף כל סוף דעת שחלה בו חורבן הבית. הבהמ"ק שבנה שלמה היה גילוי של חכמה. בצלאל בחכמתו בנה המשכן, אבל המשכן הקים ע"י משה, המשכן לא הוקם ע"י חכמה אלא ע"י משה, וזה לא היה ע"י חכמה אלא ע"י דעת המקום, השכינה. גם כששלמה רצה להכניס ארון לבית קה"ק, זה היה פגם ב"מקום הארון אינו מן המדה", הארון אינו נמצא בשום מקום, כי אינו מן מדה.
וא"כ הגדרת הדבר הוא שבהמ"ק היה מעשה אדם, שנבנה ע"י החכמה של שלמה, ועל כן לא היה יכול להתקיים, כיון שאין זה דעת הנובע מתמימות. משה היה דעת המקום ואילו בנאו היה בהמ"ק לעולם. אבל בנין שלמה אינו התגלות דעת דמשה ועל כן לא היה יכול להתקיים.
שלמה עשה עשרה מנורות ועשרה שולחנות. במשה הכל היה במהלך של אחד, ואצל שלמה הכל היה במהלך של עשרה. "במאמר אחד יכול להבראות", אבל העולם נברא בעשרה מאמרות. "אחת דיבר אלוקים", וזה היה במתן תורה, ומצד כך יש רק מנורה אחת ושלחן אחת וכו'. אבל שלמה בנה בהמ"ק מצד מדרגת מעשה אדם, ועל כן חילק לכל דבר לעשרה. מאמר אחד, זה גילוי של בורא. עשרה מאמרות, זה גילוי של נבראים. שלמה בנה בהמ"ק בעשרה מאמרות, בחכמה, בדעת, אבל לא עם מקור הדעת שממנה בא הדעת. בית כזה, מבואר בכמה מימרות חז"ל, שכבר בתחילת בנינו מונח בו שורש החורבן. "הראה לו בבית בבנינו ובית בחורבנו", כלומר שהיה שורש חורבנו גם בתחילת בנינו, וזה היה משום שבהמ"ק שבנה שלמה היה במדרגת מעשה אדם.
התמימות שלמעלה מהדעת – להחיות מציאות ה' באופן חושי
א"כ כשנעמוד את תוקף סוגית הדעת.
כדי להשתמש בפנימיות כח הדעת, זה צריך להיות באופן, שהנפש חיה כל רגע, באופן חושי, את התמימות. ומשם נובע דעת דמשה רבינו. הצורה הפנימיות הוא, שהאדם חי מציאות ה' תמיד, "נוכח פני' ה'", תמיד, וזה השראת השכינה השלימהץ וכשחי את זה בהתגלות בנפש, ו"הוא תמים לבוראו". א"כ האבחנה הראשונה הוא להכיר ממציאות ה', והאבחנה שניה הוא התמימות איליו. אלו ב' שורשים שממנם הדעת ומתפשט.
כאשר הדעת לא מגיעה באופן כזה, אז יש "וידעת היום והשבות אל לבבך", ואיפה האדם יודע? רק במהלכי הדעת לעצמם, של מערכת חכמה ובינה ודעת, ואז צריך להשיב הדעת אל הלב. ואיך משיבים אל הלב? השכל מגיע ללב דרך הצואר שבאדם. הבהמ"ק נקרא צואר, שבהמ"ק משיב הדעת אל הלב. "אם אין דעת, אין יראה". הבהמ"ק פועל שהדעת המוח משיב השכל אל הלב. וא"כ בחורבן בהמ"ק, אין לנו צואר, ואין הדעת מגיע אל הלב.
כל הגילוי הזה רק מצד בהמ"ק שנבנה, אבל מצד האור של הבהמ"ק, הכל פועל באופן שונה, שאילו נבנה הבהמ"ק ע"י משה. שמה המהלך אינו "וידעת היום והשבות אל לבבך", אלא שמה המהלך הוא "נוכח פני ה", של "התהלך לפני והיה תמים", ומכח כך נובעת הדעת שבא מהלב, ושמה לא צריך שהדעת מושבת מהמוח אל הלב. זהו דעת של תמימות, הבא [ישר] מהלב. דעת של הכרת "נוכח פני ה'", מכח תמימות איליו ית'.
וזהו הדעת של הבהמ"ק השלישי. ועל זה בדקות נאמר "כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בהמ"ק בימיו". מצד כך, הדעת הוא למעלה מחכמה ובינה. זהו שלימות הדעת, של נוכח לפני ה', דעת שבא מהשראה, מהשכינה, שאז הדעת בלבבו אבל לא שהוא צריך להיות מושבת ללבבו.
אנחנו לא מצפים שנחזור לחכמה בינה ודעת, לא לזה אנו מקווים. אלא אנחנו מקווים לדעת שהוא למעלה מחכמה ובינה, דעת של של השארת השכינה, דעת של הלב, דעת שעליה נאמר דעת המקום שהסכימה לדעתו. אלו הם ב' דעות. הדעת השלימה אינו דעת אדם, אלא דעת שנמשך מהשכינה. בבהמ"ק שנבנה היה דעת אדם. והדעת השלימה היא לא דעת אדם, אלא דעת שנמשכת משכינה, דעת מקום.
יזכה הבורא אותנו לבנין בהמ"ק בשלימות של שלימות הדעת, בבנין השלם.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס