- להאזנה ספר נפש החיים 005 שער א פרק ד-ה גדלות האדם
005 Greatness of Man
- להאזנה ספר נפש החיים 005 שער א פרק ד-ה גדלות האדם
ספר נפש החיים 005 שער א פרק ד-ה גדלות האדם
- 5819 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
ובזה יובן הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם עפר גו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ופשוטו של מקרא ודאי הוא כתרגומו והות באדם לרוח ממללא. ור"ל שכאשר היה הגוף לבדו היה עדיין עפר ממש בלא שום חיות ותנועה: וכאשר נופח בו נשמת חיים. אז נעשה איש חי להתנועע ולדבר. ועיין רמב"ן בפי' התורה.
א"כ פשט הפסוק מה שנאמר "ויצר אלוקים את האדם...ןויפח באדם נשמת חיים" כלומר הוא נשעה נפש חיה, נפש מתנוענעץ, זה פשוטם של דברים ממש. אבל מדייק הנפה"ח לדבריו-
אמנם בקרא ויהי באדם לא כתיב. אלא ויהי האדם לזאת יש מקום לפרשו עפ"י שנתבאר. שהאדם בנשמת החיים שבתוכו. הוא נעשה נפש חיה לרבוי עולמות אין מספר. שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע"י כח הנפש שבקרבו. כן האדם הוא הכח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור. שכולם מתנהגים על ידו כנ"ל:
נחזור בקצרה על היסודות שהעמיד נפה"ח: האדם נברא בצלם אלוקים ויש בו את כל הכוחות כולם, האדם הוא בצורת עולם, וכל מעשיו פועלים בכל העולמות כולם. דובר לעיל בדברי הנפה"ח, אין כוונת הדבר רק שהוא פועל בעולמות העליונים אלא שבתוכו יש את כל העולמות כולם, אלו הם היסודות בקצרה ממש מה שהתבאר ע השתא מנפש החיים.
גדלות האדם
כשנעמיד את תמצית הדברים בהבנה, לאחר מכן בפרק הבא הוא בעז"ה יסביר את הדברים בהבנה איך האדם פועל בכל העולמות כולם אבל ראשיתם של דברים, צריך להבין, כמו שהתחלנו לחדד בפעם הקודמת, יסוד כל דברי הנפה"ח הוא בעצם לברר את היסוד נשנקרא 'גדלות האדם' אלא שבמובן הפשוט שאנחנו קוראים גדלות האדם מנסים להגדיר כמה האדם חשוב ונשגב ומעולה וכן על זה הדרך, אבל הנפה"ח ביסודו בא להסביר שהאדם הוא כל הנבראים כולם וכל העולמות כולם, זה לא גדלות שהוא עוד קצת יותר גדול, אמת, אבל בהבנה עמוקה גדלות אדם זה שכל אדם בהיותו אדם הוא כולל את כל העולמות כולם, זה גדול מוחלט! גדול שאנחנו מגדירים בערכנו, נו הוא בן שלוש עשרה הוא נקרא גדול, אבל כשנפה"ח בא כאן לעסוק בסוגייה שנקראת גדלות האדם הוא בא להסביר את המושג שאין גדול למעלה ממנו. כלומר שכל המציאות שלו כוללת את כל העלמות כולם מצד כך עומק גדלות האדם זה לא רק שהאדם חשוב יותר מכל הנבראים, ודאי שברור שיש דומם יש צומח ויש חי ויש מדבר אז ברור שהאדם חשוב מכולם, למעלה מך יש את מדרגת ישראל כמו שאומרים רבותינו, אבל מצד כך הוא למעלה מדומם צומח וחי ומדבר. אבל בעומק יותר דברי נפה"ח האדם הוא לא למעלה מהם רק, אלא הוא כולל בקרבו את כולם, הרי שזה גדול מוחלט, לא גדול רק יותר מאחרים, אל הגדול המוחלט, כי יש בקרבו את הכל ממש.
הקדמה יסודית להבנת כל דברי הנפה"ח: צריך להבין שיש לנו שני מערכות ביחס לעבודת נפש האדם, יש לנו עבודה של מערכת שנקראת עבודת המידות, ויש לנו הגדרה בלשון רבותינו שנקראים 'הלכות דעות', ושאי שבעומק שורשם אחד, אבל כשלומדים למשל דוגמא את הרמב"ם בהלכות דעות, לשון הרמב"ם דברי הרמב"ם (מתבססים על דברי רבותינו כמובן, וכסגנון תורתם של ראשונים), כשאנחנו מדברים על עבודה של מידות לפי סגנון של רבותינו האחרונים, הספר שמקובל בידינו כמו שמקובל מדברי הגר"א ש"המסילת ישרים יהיה מנהלך" כלומר כתפיסה של עבודת המידות השכל הוא מסילת ישרים, ודאי יש את דברי החוה"ל, רבינו יונה וכן על זה הדרך, אבל מה שקובל מבית מדרשו של הגר"א, לנהל את החיים בצורה של סולם, זה ספר מסל"ש, זה שייך לחלק העבודה של המידות של האדם ועלייתו בסולם. חלק תפיסת ההלכות דיעות של האדם, ספר נפה"ח הוא בעצם תמצית הלכות הדיעות של תורת רבינו הארי"זל הרמח"ל והגר"א, הוא גם לאחר מכן יגיע לעבודה מעשית בחלקם של הדברים, אבל כהלכות דעות ההסתכלות של האדם על מציאות עצמו על מציאות הבריהא על התורה ועל הבורא ית"ש, ספר שנכתב איך להסתכל על החיים, על האדם עצמו, על העולם, על התורה והקב"ה, זה הספר נפה"ח. יסודו הוא בשפת רבותינו, האריז"ל הרמח"ל והגר"א. זה צורת הביטוי של הדברים כפי שכתבו רבותינו. כמובן שהוא כתב את הדברים עד כמה שניתן בלשון קלה יחסית, אבל בדבריו הוא בא להעמיד את תמציצ התפיסה איך מב=סתכלים על החים. בשטחיות האדם סבור שזה לא משנה איך מסתכלים על החיים, העיר אני רוצה לדעת מה השם אלוקיך שואל מעמך, אני רוצה לדעת מה לעשות. אבל זה גם הגולם של המהר"ל ידע לעשות, אז אחד ההבדלים בינו לאדם (שנוגע לעניינננו עכשיו) צריך להבין שכל יסוד העבודה שלנו היא באה על גבי תורה, אנחנו לא קיבלנו מצוות בלבד, מעולם לא היה מתן מצוות, אין כזה מקום שניתנו בו המצוות לעצמןם, לא היה כזה מקום מעולם, המצוות ניתנו מתפיסה שנקראת תורה, כלומר מח, מחשבה שכל דקדושה, כל קיום חייב שיבוא על גבי תפיסת עומק פניממית שלל תורה מי שלא והוא מקיים נקרא ע"ה, יכול להיות שהוא מקיים מצוות אבל הוא נקרא עם הארץ, עם הארץ זה יכול להיות אדם שעודה הכל אבל הכל לא נובע מתפיסת תורה, כל מה שהרב יגיד לו לעשות הוא עושה ולומד הלכות פסוקות אבל תפיסתו לא יוצאת מתפסיה שנקראת תורה. כשנבין את הדברים בלשון ברורה, יכול להיות שהאדם לומד תורה ומקיים מצוות ומתפלל ועושה מעשים טובים וגמ"ח וכםן על זה הדרך אבל אין שייכות עצמית בין הורה שלו לבין המעשין שלו, יש ל שני חלקים בנפש, חלק אחד הוא לומד תורה וחלק שני הוא מקיים מצוות והקשר ביניהם זה רק שהבורא אחד נתנם, אבל ביניהם אצלו אין מחבר, אדם יכול לחיות כטן בעולם מלא זמן שבעים שנה אבל המצוות שלו הם מתקיימים ההסתכלות שלו על עצמו זה כמו שהוא הסתכל על עצמו בגיל קטן. אם אדם לא לומד את הדברים כפי שהם קיימים בדברי רבותינו שסידרו לנו את שורשי מהלכי דיעות של תורה אז המקום שממנו הוא מסתכל על עצמו ועל העולם ועל התורה ועל הקב"ה הוא מקום של קטנות.
כל קיום וקיום שהאדם מקיים הוא בעצם השלב האחרון של המדרגה שנקראת תורה, זה ללמוד ע"מ לעשות, זה מתחיל ממערכת שכולה דעות ומגיע עד לנקודה של מעשה. האדם על דרך כלל סובר שדעות זה לדעת מה ב"ש סוברים ומה ב"ה סוברים וקיי"ל כב"ה, ודאי שהם דעות של הלכה, אמת, אבל הם לא מצורפים לאדם אם אין לו את הדעה של עצמו, אם אין לו את הדעה של מבנה העולם ושל תפסית התורה, ואם אין לו את ידיעת הבורא ית"ש, כל קיום של אדם בלשון עמוקה זה רק לבות צורת אדם, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה ל|ת כמו שדובר לעיל באורכה כל עניינם הוא רק ליצור צורת אדם. מכח הצורת אדם אני נעשה כלי לצלם אלוקים ואז שורה האלוקות כביכול בקרבי "ושכנתי בתוכם" אבל בכל ימי חיי אני בונה צורת אדם, זה שורש תפיסה שנקראת הלכות דעות שעליו מבסס הנפה"ח את כל ספרו, זה לא סידות שלו זה יסדות של רבותינו, האריז"ל רמח"ל וגר"א על זה מתבסס הספר. כל תורה ותורה שאני לומד אני צריך לדעת בעומק איזה חלק היא בונה ואם לא- האדם עוסק בחיצוניות בלי הבנייין הפנימי של נפש האדם.
כשאנחנו מדברים בנפש האדם זה לא כמו התפיסה החיצונית שאנחנו מדברים על איזשהו הרגשים נעלים של בני אדם שפעם מרגישים כך ופעם כך, פעם מלך ופעם גלח כמו שאומרים רבותינו. מדובר כאן על בניין. יש צוואה שציוה הנפה"ח את בנו שמכל כתביו הוא יוציא דבר ראשון את הספר נפה"ח, הוא אחז שזה בעצם ספר מוסר שלם, רוב בני האדם שקוראים את הנפה"ח הם לא רואים כאן מוסר אלא כל מיני רעיונות יפים, כי התפיסה שממנה יוצאים היא תפיסה של עבודת מידות של עבודת קיום מצוות ולא מתפיסה של צורת אדם, מי שתופס את הדברים הוא חי בעצם בפנימיות החיים, מי שלא תופס את החיים כמו שהם בפנימיות יכול להיות שהוא מקיים מצווות וכו' וכו' אך הוא לא שייך במהותו לצורת אדם שבו.
בשביל להבין איך להוריד את הדברים למעשה, ראשית כל ודאי שצריך שתהיה תפיסה שזה כל מציאות החיים, כאשר האדם קם בבןקר המחשבה שלו היא "אני צריך ליטול ידיים" "אני צריך לברך ברכות השחר" "אני צריך להעטף בטלית" "אני צריך להניח תפילין" "אני צריל ללמוד תורה" "אני צריך להתפלל", כן ודאי שכל ההגדרות נכונות, אבל קבלן שקם בבוקר הוא חושב כל ראשו שהוא עוסק בבניינים, להבדיל כל עסקנו הוא בבניינו של עולם, אבל זה צריך להיות הלכות דיעות שהאדם חי את אותה תפיסת דעה. למה יכול להיות שהאנשים עוסקים בתורה שנים ואין קשר ביניהם לתורה, יכול להיות גאון מהלך על שניים אבל אין קשר בינו למה שהוא עוסק, כי מעולם הוא לא תפס שהוא עוסק בבניין אדם, בא איזה מגיד אחד ואורמ איזה שיחת מוסר, נו לפני פורים טוב איזה התעוררות קצת שאנשים התעוררו, אם יבוא לפני ר"ה עוד יותר טוב, למה? כי התפסיה היא בעצם אנחנו צריכים ללמוד ולקיים רק שלא נרדם ולא נכשל ונתקן את המידות רעות אז מידי פעם טוב לשמוע איזה שיחה מעוררת, אם זו ההבתכלות אז כמובן גם מה התוצאה. ההסתכלות צריכה להיות שונה בתכלית השינוי, עוד פעם, הספר נפה"ח הוא ספר יסוד מבית מדרשו של הגר"א שעליו נבנה כל תפיסת החיים, זה לאט ספר לרבע שעה ביום שהאדם עוסק בו, אני לא אומר שצריך לעסוק בו הרבה יותר מרבע שעה ביום, אבל זה ספר שמעמיד תפיסה של חיים, אם האדם לומד ספר נפה"ח בעיון וכך צריך לעשות, מה שנמסר כאן זה רק תחילתו של הבנת הספר, אני מדגיש. לאחר שהוא לומד את הספר והדברים נכנסים ללבבו אז מחר שהוא קם בבוקר תפיסתו במה אני עוסק, ודאי יש את הסוגיא שהוא עוסק את החסד וכו' אבל כל זה הוא מה התפיסה החיצונית, אבל במה אני עוסק? בלבנות צורת אדם. לא שיש שינונ בפועלף אבל מה אני בונה? משל למה הדבר דומה? קבלן שבונה בניין בשעה שהבוא בונה בניין הוא רואה לנגד עיניו בניין שלם, מגיע החשמלאי כל הבניין אל מעניין אותו אלא רק מערכת החשמל שבבניין ומעבר לזה אין לו נפק"מ, הוא עוסק בדבר אחד מערכת חשמל, מגיע הזגג מה מעניין אותו בבניין? רק החלונות. אבל הקבלן יש לו את כל הדברים הווא רואה לנגד עיניו בית. על דרך כלל רוב בני האדם שעוסקים בתורה, האחד זגג השני נגר השלישי אינסטלציה הרביעי במשהו אחר, כל אחד עוסק בתחום שלו וזהו, מזה זה מתחיל וז=בזה זה נגמר, אני רוצה לגעת בהלכות טהרות יש פלוני מומחה, בהלכות חו"מ יש אלמוני מומחה, לכל אחד יש את חלקו, כמובן שזה שבח ולא גרוע אבל האם הוא תופס צורת אדם? על דרך כלל זה לא הנטיה של צורת החיים, וממילא היחס לעצמו ולתכלית הבריאה ולתורה ולמצוות ומוקטן בתכלית הקטנות.
הספר נפה"ח שמו שנתבאר בא לבאר את המושג שנקרא 'גדלות אדם', שהאדם הוא הכל, כל הבריאה כולה, כמובן מי שמחושב רק על עצמו שהוא כל הבריאה כולה ולא מישהו אחר אז חייו אינם חיים והוא כולו בעל גאוה, זה ברור! אבל כשהאדם תופס את צורת אדם שבו ואת צורת אדם שבכל אדם ואדם ולא רק צורת אדם שבו, אז כל המציאות שלו בונה צורת אדם שלם, אז יכול להיות שהוא לא יהא עובד ה' לבנות את נפשו?! למה יכול להיות בן אדם שעוסק בתורה והוא לא עובד עם נפשו? כי הוא לא תופס שכל התורה צורת אדם, שהרי אם היה תופס כך אז ברור שהתורה הזו היתה מביאה אותו לעבוד עם נפשו, אבל כשזה נתפס כמערכות נפרדות אז הדברים נראים באופן לגמרי לגמרי שונה. כששאלתם אז למעשה כשהאדם מניח תפיליןן איך הוא מניח, בלשון הכי פשוטהף ודאי שכל דבר יש לו עומק ועומק לפנים מעומק כדרכה של תורה, אבל כשהאדם מניח תפילין בראשו ובזרועו לשעבד בזה מחשבות ליבנו ומוחינו לעבודתו ית"ש כמו שאנחנו אומרים, האם בשעה שהוא מניח תפילין הוא מקשר את המחשבה שלו לבורא ית"ש? האם בשעה שהוא מנח תפילין בזרועותיו כנגד ליבו הוא מקשר את ליבו? האם הוא מבין שהתפילין הקיום זה ההנחה בפועל בכל פרטיה ודקדוקיה אבל כל עניינה לבנות את מוחו וליבו שיהיו כיסא להשראתו ית"ש? כן? כאשר הוא אוכל מצה האם הוא מרגיש שבזה הוא בונה את פיו ואת מערכת כל העיכול שלו שתהיה כלי להשראת הבורא ית"ש? או שהוא עושה מעשה מצוות סתם. ודאי, מי שיכוון ולא יעשה כמו שאומר נפה"ח לקמן זה עורבא פרח, מחשבות שאין להם כלום, דמיונות, אבל מי שעושה ואין כל ההעמדה של החיים שלו על בניין צורת אדם שבו אז בעצם הוא חי מנורה של פרקים, הוא חי מציאות נפרדת, עד הקיצוניות שאנחנו רואים שהאדם יכול לעסוק בתורה יום יום ואין לה קשר לצורת אדם שלו.
צריך להבין עוד פעם, קשה לבטאות יותר ברור ממה שנאמר, הספר נפה"ח בא ללמד אותנו את הלכות דיעות איך שרבותינו הביאו את זה בלשון הרבה יותר קשה והרבה יורת עמוקה והרבה יותר רחבה עם הרבה מאוד פרטים. אבל הוא ראה חובה לדורו ולדורות אחריו להעמיד את התפיסה של החיים הפנימיים, תפיסה של חיים פנימיים, זה ספר שבא בעצם להעמיד את האדם לא כהסתכלות של תורה כפשוטו ומצוות כפשוטו ותפילה כפשוטו וחסד כפשוטו ועוד ועוד כפשוטו. אלא הוא בא להעמיד אותו בתפיסה לגמרי שונה, אדם יכול ללמוד חוה"ל, ללמוד רבנו יונה הוא יכול ללמוד רמב"ם הלכות דיעות, אבל קשה להבין משם שכל המציאות שלנו זה בניין צורת אדם. את הנקודה הזו בא הנפה"ח ללבן לאורך ולרוחב ולעומק, שהדברים יהיו ברורים לנפש האדם. ועל גבי זה הוא עוסק בסוף פרק ג' בחלק התפילה, הוא עוסק לאחר מכן בשער ד' כידוע בחלק שנקרא תורה, בארוכה מאוד מאוד מאוד, אבל לפני שער ד' שנקרא תורה הוא הקדים שער א'. התורה הזו היא צריכה שתבנה אצלך את צורת אדם.
יש כאן איזשהו קושי, אני מקווה שמבינים את נקודת הקושי, אנחנו חיים בעולם שאפילו שהוא יקרא עולם של תורה, אפילו שיקרא עולם של מצוות, אפילו שיקרא עולם של תפילה, אפילו שיקרא עולם של חסד, אבל את נשמת תפיסת רבותינו יכול להיות שזה נעלם מרוב בני אדם, לא "יכול להיות" זו היא המציאות הברורה והמוחלטת! זה פלא! הרי כתלמידי אותם בתי מדרשת את החיצוניות של תורתם לקחנו ואת תפיסת כל חיותם הנחנו למשהו אחר, אז אם ר' חיים וואלזין לא היה מחבר את ספרו עוד היה מקום להבין שהוא אוחז שזה לא שייך לרוב אנשי דורו, אבל כשהו חיבר את הספר הזה וביקש בצוואה שדבר ראשון שיוציאו את הספר הזה למען תועלת הרבים, יותר מאשר כל כתביו, אז הוא אחז שזה מה שחסר כנראה בדורו, כנראה שזה מה שהוא אחז. אם זה היה חסר בדורו ק"ו בן בנו של ק"ו שזה חסר בדורנו שלנו. הנטיה הפשוטה הנפש היא ללמוד מה כתוב בסוגייא ובמקרה היותר טוב הלכה למעשה מה עושים ואם זוכרים אז גם לעשות למעשה, אבל כל התפיסה שממנה יצאו רבותינו הנקודה הזו נעלמת, גנוזה, רוב ההתמודדיות שבני האדם מתמודדים בחיים זה מחמת שנשמת תפיסת הבתי מדרש של התורה שממנו הגענו נעלם לנו, נשארנו עם החלק החיצוני מה לעשות, אבל הפסדנו ברוב המקרים את התפיסה שממנה יצאו אותם בתי מדרשות. כשהפסדנו את עיקר שורש התפיסה הפנימית אנחנו מתמודדים עם דברים שמעיקרא לא היה צריך שנתמודד איתם. אדם שכל עסקו הוא בבניין הנפש שלו, עוד פעם לא בתפיסה שנקראת ספר מוסר שכל היום הוא עוסק בחובות הלבבות מהבוקר ועד הלילה, ח"ו, אבל אני אומר עוד פעם, הנפה"ח האריך בשער ד' כמדומה שאין כמעט אחד מרבותינו שהאריך בעסק התורה כמו הנפה"ח בשער ד', אולי מעלות התורה לאחי הגר"א אולי, אחד מהספרים היותר ברורים שעסק לברר את מהות עסק התורה לאורכה ולרוחבה זה הנפה"ח בשער ד', אבל הוא הקדים לכל זה כמה וכמה הקדמות ששורשם הוא אחד, בניין צורת אדם. בכדי שלא יתפסו לימוד של תורה כמו שתופסים בחיצוניות ובפשיטות אלא שיתפסו את לימוד התורה שיש לה צורת אדם והעולם יש לו תורת אדם וכל המציאות שלי היא להצטרף לאותה צורה.
הדברים זועקים מהספר מכל פינה מכל צד למי שרק רוצה להקשיב לזעקה של ר' חיים וואלז'ין, ואם הזעקה הזו נקלטת בנפש האדם אז החיים שלו משתנים, ואם האדם יניח את הספר בצד ויגיד, נו זה דברים גבוהים ועמוקים ולא בשביל הנפש שלי, אז הוא החליט לחיות חיי חוץ, ההחלטה הזו זה החלטה של פיקוח נפש, זה לא עוד ידיעות, צריך להבין עוד פעם, אנחנו לא מרחיבים בשיעור הרבה מעבר לדברי הנפש החיים, אלא להבין את דבריו שלו. אבל דבריו שלו הם תמצית תפיסת פנימיות החיים, תמצית התפיסה הפנימית של החיים! ננסה להמשיך בעז"ה הלאה אבל אהי מקוה מאוד שנקלט הצורך הפנימי להבין את המהלך של דברי הנפה"ח, זה לא התעוררות! זה לא רעיון, זה לא תיקון מידה, זה הלכות דיעות שעל גביהם מבוסס כל תפיסת החיים כפי שקיבלנו מכל רבותינו גדולי הדורות האחרונים, האריז"ל רמח"ל וגר"א. (25:43)
פרק ה'- אדם נברא ראשון
ומה שעלתה ברצונו ית"ש. להרכיב את האדם התחתון לראשי העולמות עליונים, שיתנהגו ע"י.
אז כמו שנתבאר בדברי הנפה"ח, האדם כולל את כל העולמות כולם וכל מעשה ומעשה שהוא עושה הוא פועל בכל העולמות כולם. עכשיו יסביר לנו הנפה"ח בס"ד את עומק צורת הדבר, איך האדם במעשיו פועל בכל העולמות כולם.
כי ידוע בזוהר וכתבי האר"י ז"ל בסדר השתלשלות והתקשרות העולמות שכל עולם הוא מתנהג בסידור מצבו וכ"ל פרטי ענייניו כפי נטיית כח העולם שעליו. שמנהיגו כנשמה את הגוף. וכן הולך ע"ז הסדר גבוה מעל גבוה. עד הוא ית"ש נשמת כולם.
מעמיד הנפה"ח יסוד ראשון שמפורש בדברי רבותינו, כמו שהוא יביא כמה לשונות בהמשך דבריו. "מבשרי אחזה" בעולמנו דידן, מי מנהיג את מי? גדול מנהיג את הקטן או הקטן את הגדול? סדר הבריאה הוא שגדול מנהיג את הקטן, בעקבתא דמשיחא כמו שאומרת המשנה בסוף סוטה אז רח"ל הדברים מתהפכים, אבל סדר הבריאה הוא שגדול מנהיג את הקטן, אז כשאנחנו מדברים עכשיו בסדר העולמות כולם, כל עולם עליון מנהיג את מי שתחתיו, כל עולם תחתון מונהג ע"י העולם שמעליו. מה זה נפק"מ לנו? עוד מעט הוא יסביר. אבל ראשית היסוד שיהיה ברור. עכשיו הוא מביא שני לשונות של דברי רבותינו שמפורש בהם הדברים כן.
ע' זוהר בראשית ך' ע"א וכל עלמא כו' עילא ותתא מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין כלא איהי דא לבושא לדא ודא לדא כו' דא לגו מן דא ודא לגו מן דא כו'.
כלומר, כל העולמות כולם לא רק שהעליון מנהיג את התחתון, כאן כתוב יסוד עצום ונורא, כל העולמות כולם בנויים באופן של "דא לבוא לדא" כלומר יש רק מציאות אחת וכל עולם תחתון מלביש את העולם שמעליו. הדוגמא הברורה והפשוטה, יש אדם, ויש לו בגדים, ברור שהאדם בעל מדרגה יותר אבל הבגדים נמצאים בארון? או שתכליתם להיות על גבי האדם? ברור שעל גבי האדם. כאשר אני מנענע את היד אז איך זז עכשיו השרוול של החליפה? כיוון שאני לובש אותו אז כל תנועה שאני עושה ממילא מנענע גם את השרוול, אני צריך לכוון בשעה שאני מנענע את היד שהשרוול של החליפה יזוז? לא, זה בעמם כל מבנה העולמות כולם, בתוך כל העולמות כולם כמו שאמר נפה"ח בהמשך דבריו אנחנו רק מתמצתים אז זה בהתחלה, כל העולמות כולם מולבשים על האדם, כל העולמות כולם מולבשים על האדם! והאדם מלביש את כל העולמות כולם, אז מה קורה ברגע שהוא מנענע את ראשו? כל העולמות שמולבשים על ראשו מתנוענעים, ברגע שהוא מנענע את ידו כל העולמות שמולבשים על ידו מתנוענעים, וכן על דרך זה בשאר האברים.
נחדד, בתחילה הסביר הנפה"ח שכל פעולה שהאדם פועל, הוא פועל בכל העולמות כולם, אבל הוא לא הסביר לנו איך הוא פועל בכל העולמות כולם. הוא הגדיר לנו הגדרת אמת שכל פעולה ופעולה שהאדם פועל היא פועלת בכל העולמות כולם, אבל איך כל פעולה ופעולה שהוא פועל פועלים בכל העולמות כולם? כאן בפרק ה' הוא מסביר לנו את הדברים ברור, כל העולמות כולם מלבישים את האדם, האדם מולבש בכל העולמות כולם, אז מה קורה בכל תנועה ותנועה שהוא עושה? הוא בעצם מנענע את העולמות.
ובאידרא זוטא רצ"א ב' וכלהו נהורין אחידן נהורא דא בנהורא דא ונהורא דא בנהורא דא ונהרין דא בדא כו'.
כל ההארות אחודים.
נהורא דאתגליא אקרי לבושא דמלכא נהורא דלגו לגו כו' ע''ש.
כלומר מבואר א"כ בדברי הנפה"ח שראשית כל נבין איך העולמות בנויים, העולמות בנויים באופן שכל העולמות כולם הם לבושים זה על גב זה, כאשר האדם מנענע כל אחד מאבריו הנענוע של כל אחד מאבריו, כמו שכאשר הוא מנענע את גופו מלבושיו מתנוענעים אותו דבר בשעה שהוא מנענע את גופו אז העולמות העליונים מתנועעים, כי הם לבושים לאדם. כשמבינים את הדברים, הדברים הם מבהילים כשלעצמם, יש כאן אדם שלכאורה נראה כ"כ קטן, אבל כל העולמות כולם לבושים רק על גביו, כמו שהשרוול של היד צריך להיות תואם ליד, או שהוא יכול להיות יותר ארוך או יותר קצר? "מידו בד- שתהא כמידתו" כל העולמות כולם הם מקבילים לצורת אדם ומלבישים אותו! אז כשעוסקים כאן בתיקון כל העולמות כולם, לא מדובר במשהו שם, שם. מדובר ראשית על פנימיות מערכת קומת אדם שבתוכי, הבחנה אחת, הבחנה נוספת- כל העולמות כולם מלשבישים את האדם, אז כל פעולה ופעולה שהוא פועל נפעלת באופן ממילא בלבוש שלו. מה קורה עכשיו אם האדם מתייחס לעצמו כאדם קטן? כלומר הוא לא תופס מי הוא, הוא לא מבין את מהות צורת הבריאה איך היא, אז איך היחס שלו לעצמו? קטן, ובהגדרה יותר חדה מה עומק ההקטנה? הוא לא תופס שיש לו צורת אדם, הוא לא תופס שכל העולמות כולם בצורת אדם, הוא לא תופס שכל העולמות כולם מלבישים אותו, ואז היחס שלו לדברים, משל לאדם שאוחז גרזן בידו והוא חושב שזה משחק אז הוא מנענע אותו לכל צד ומי שעובר בדרכו- הרגו.
התפיסה של כל המציאות של אדם היא כאשר הוא מבין מה זה אדם ממילא נקודת הבחירה שלו משתנה באופן קיצוני כמו שדובר לעיל, כאשר האדם נולד קטן ומסתכל על החיים כמו שמסתכל עליהם בהיותו קטן, רק הוא גבה בכמה סנטימטרים הוא כבר גדול ביותר ממטר משעה שהוא נולד, אבל הוא אוכל כמו שהוא אכל אז, הוא שותה כמו שהוא שתה אז, וכן על זה הדרך, כל פעולותיו בעצם נתסים כמעשה בהמה, לא כמעשה אדם, מה ההבדל בין אדם לבהמה? בהמה אין לה צורת אדם וכל העולמות כולם הם לא בצורת בהמה והם לא מלבישים את צורת בהמה, לעומת זאת אדם, כל העולמות כולם הם בצורת אדם, וכל פעולה שאני פעול פועלת בכל, היחס הזה לצורת אדם הוא השינוי העצום בכל הקומה, "אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה", זה נאמר לשאול המלך, גבוה משכמו מכל העם, "אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה", מה זה "קטון אתה בעיניך" אין עסקנו בשאול המלך, אנחנו מתייחסים למה שנוגע אלינו, מה זה "קטון אתה בעיניך"? אדם שלא למד את הדברים כפי שם כתובים כאן בנפש החיים, איך הוא מסתכל על עצמו? אנחנו הרי נמאים בדור אחרון, דור שפל, ו"לב יודע מרת נפשו" שיש לי הרבה חסרונות והרבה גריעויות, נולדתי בבית כזה וכזה, עברתי חיים כאלה וכאלה, שיניתי את חיי בגיל מסויים, אני עמל על עצמי בגיל מסויים אבל אני יודע את כל העבר שלי מה היה בגלגול הקודם אני לא זוכר, אבל מספיק לדעת מה עשיתי בגלגול הזה, בתוספת לכך כל המידות, בתוספת לכך כל הנסיניונות שיש בדורנו, נו אז הוא מוצא איזושהיא נקודת הנחה כמו שאומר ר"ח ויטאל כמו שידוע לכלולם, שבדור חלש כל מעשה קטן שקול כמו שאמר האריז"ל למהרח"ו עצמו שביחס למעשי הדורות הקדמונים אז מעשיו יותר גדולים ובזה הוא מנחם את עצמו. ודאי שהדברי האלה הם אמת, כתובים ברבותינו, אבל זה נקרא "ניחום אבלים", צריך מעיקרא להסתכל על החיים אחרת, להסתכל לגמרי אחרת, אם האדם תופס שכל הבריאה כולה היא רק צורת דם, וה"אני" שלי הוא צורת כל הבריאה כולה, וכל הבריאה כולה מולבשת עלי, איך הוא יכוך להסתכל על עצמו קטן? היחס לעצמו כקטן הוא שורש כל הנפילות כולם, היחס שלו לעצמו כקטן הוא שורש כל הנפילות כולם, "מי בזבז את שולחנם של צדיקים לעתיד לבוא?" אומרים חז"ל "מי בז ליום קטנות?" "קטנות שהיתה בהם" מה זאת אומרת? אם אדם חושב שאני גדול כי אני חכם כי אני מוכשר ואני מוצלח ועוד כמה אני, אז כולו גאוה אבל אם האדם תופס שהאני שלי גדול כי יש בו צורת אדם טגםמ אבא שלי גדול וגם אח שלי גדול וגם הבן דוד שלי גדול וכל כנסת ישראל גדולים, זה לא גאוה, זה "על ישראל גאותו". מצד מה שהוא ברא אותי, זה לא תלוי בבחירתי, כמו שהוא ברא את הדומם דומם ואת הצומח צומח הוא ברא חי חי ומדבר מדבר, זה לא בבחירתי, "אשר בחר" הוא בחר כך ומכח כך שהוא בחר לברוא אותי אדם אז המציאות שלי היא מציאות גדולה ונוראית, ודאי שרח"ל האדם יכול לעבור עבירות, והוא צריך לעשות על זה תשובה, אבל בן מלך שעושה עבירה הוא הפסיק להיות בן מלך? לא, וזה שהוא בן מלך זה דבר שאפשר להתנתק ממנו? לא, זה תלוי בבחירתו? לא, הגדלות הזאת מוכרחת מעצם היותו? כן, התפיסה הזו היא תפיסה שחייבת לשנות את כל מציאות החיים.
אם אדם באמת הדברים נקלטים במוחו היטב, ובליבו, כל מציאות חייו יוצאת מנקודה הרבה הרבה יותר גבוהה, אפשר אולי לומר שהסיבה שדברים אלו התגלו בדורות האחרונים לרוב בני אדם מי שרוצה למצוא אותם, בדורות ראושנים הדברים שכתובים כאן בנפה"ח היו נחלת יחידים שעמלו בתורה לעומקה, אבל הנפה"ח בדורו ראה צורך להוציא את הדברים להמון העם, הוא מצטט כאן לשונות מדברי רבותינו הוא הוציא את הספר על מנת שיתפרסם ברבים, לא על מנת לגנוז אותו בתוך היכל ביתו של הגר"א. דייקא בכדי שיתפרסם ברבים. כי בדורות כמו שלנו בנטיה לפתוס את האדם כקטן היא מאוד מאוד טבעית, יש ספרים של אנשים שחיברו אותם שתחילת כל הספר יוצא מתפיסה אחת- תראו אנחנו אנשים קטנים, נמצאים בדור אחרון דור קטן, בואו נראה איך מתמודדים עם אנשים קטנים ועם דברים קטנים, מתחילים בקטנות ומסיימים בקטנות. אבל הנפה"ח בנה את ספרו לגמרי לגמרי שונה! עוד פעם, צריך לתפוס את השמנה של הספר, לא רק כל מילה שכתובה, לתפוס מה הספר אומר, המציאות שבה אני נמצא, ובלשון יותר ברורה, המציאות שבה כך הקב"ה ברא אותי, בהיותי אדם, זוהי מציאות שחובקת את הכל, אם מישהו היה רואה עכשיו לנגד עינינו, מטוס ארוך באורך של שמונה עשרה קילומטר, איך הוא היה מסתכל עליו? פעם הלב מחה נסע בשוויץ, הוא כותב מכתב לבן שלו שהוא עומד ליד הרים גבוהים, ארבעת אלפים מטר, חמששת אלפים מטר, אני לא יודע בדיוק, הוא אומר שהוא עמד והסתכל על זה ואמר אני קטן בקושי שני מטר, וזה חמשת אלפים מטר, אבל בעצם מי יותר גדול? האדם. בשעה שהאדם נברא אומרים חז"ל במסכת חגיגה הוא היה מסוף העולם ועד סופו, מן הקצה אל הקצה, כיוון שחטא הקב"ה מיעטו על מאה אמה "ותשת עלי כפיך" אבל בעצם צורת אדם מה הגדול שלה? מסוף העולם ועד סופו, אם האדם תופס שמציאותו שלו היא מסוף העולם ועד סופו, הוא יכול התייחס אל עצמו כקטן? מישהו פעם הלך לגן חיות וראה פיל? הוא מתייחס אליו בנפש כמו נמלה? למה לא? באמת הפיל הוא יותר בעל מדרגה כמו נמלה? לא יודע יש לעיין, למה אנחנו מתייחסים לפיל כיותר גדול? כי המציאות שלו היא יותר גדולה, כאשר האדם עומד ליד פיל, פיל נראה כמה טון ואני שוקל רק כמה עשרות קילו, מי נראה לי יותר גדול? אם התפיסה של החיים תהיה אחרת, כל המציאות החיים שלנו תשתנה, עוד פעם. ודאי שתשאר בחירה, ושם בעצם מתחילה העבודה האמיתית. אבל נקודת ההתחלה, אנחנו חוזרים על זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, נקודת ההתחלה מתחילה ממקום לגמרי אחר, משל למה הדבר דומה, היה בן אדם שהיה גדל בן האומות, מעשים שהיו כולם מכירים, הוא חשב שהוא גוי, יום אחד מתברר לו שהסבתא היתה יהודיה והאמא היתה יהודיה הוא יוהויד, נו, הוא בכלל לא מה שהוא חשב, התפיסה איך האדם מסתכל על עצמו, כאן שאלת השאלות, איך אני מסתכל על עצמי, נו, יש מליארדי בני אדם בעולם, כמה יש היום? ארבע חמש ומשהו מליארד? יש עוד אחד שזה אני, זה ההסתכלות? או שההסתכלות יוצאת מאותב נקודה שהמיאות שלי חובקת את כל העולמות כולם, איך יכול ליהות שיש בני אדם שתפסו שהם אלוקים, היה כמה כאלה לדאבונינו בבריאה, איך מישהו חושב על כזה דבר, אם היו שואלים אןתנו באופו פשוט, הוא משוגע מוחלט, אמת ודאי שיש כאן הטעיה מוחלטת, אבל מאיפה זה מתחיל? אדם שתופס שכל מציאותו חובקת את כל העולמות כולם, כבר מסוגל להתבלבל קצת יותר, אבל אדם שתופס את עצמו מראש, מי אני ומה אני חי בשנות אלפיים ושתים עשרה, האדם השפל בדור האחרון, הוא יחשוב שהוא אלוקים?! הוא כלום, ודאי שהזצד שהני הוא יותר גרוע מהצד של הקטנות, אין צל שך ספק, אבל מאיפה בתפיסות האלו יכולות לנבוע? רק מתפיסה של מציאות של אדם שחובק את כל העולמות כולם.
הדברים שיתבארו בהמשך יחדדו את אותה נקודה, הנפה"ח מאירך ומאירך הרבה אבל הוא מאריך על מנת שהדברים יתפסו בעצם הוויתם, המציאות שלי חובקת כל המציאות כולה, כשמשה רבינו עלה לקבל תורה שמו שאומרת הגמרא במסכת שבת כולם נתנו לו מתנות "שבית שבי לקחת מתנות" למה? כי כולם קרובים שלו, למה? כי הוא חובק את כל העולמות כולם, אף מלאך המוות נתן לו מתנה- קטורת, אבל הוא חובק את כל העולמות כולם, לאיפה האדם שייך? לכל מקום, כי כל מקום זה רק צורת אדם והוא בצורת אדם. (43:25)
מקום האדם באצילות קדשו ית'
ופרטות הענין מבואר בע"ח שער פנימיות וחיצוניות דרוש ב' ובפע"ח בהקדמת שער השבת פ"ז ופ"'ח ובשער השבת פכ"ד. שחיצוניות של כל פרצוף ועולם מתפשט ומתלבש בהפרצוף והעולם שתחתיו ונעשה לו לפנימיות ונשמה.
כלומר, כל עולם תחתון מונהג מהעולמות העליונים.
עכשיו יסביר הנפה"ח איפה מקומו של האדם בעולמות? הדברים יסודיים ביותר. אם אחד גר בחיפה אז מקומו בחיפה?, אם אחד נמצא בנהריה אז מקומו בנהריה? לא! איפה מקומו של האדם במערכת הבריאה?
וכל העולמות נכללים ונחלקים לד' כידוע. שהן האופנים והחיות. וכסא כבודו. ואצילות קדשו יתברך.
כללות העולמות מתחלקים לד' חלקים. עולם התחתון כמו שאנחנו אומרים בברכת יוצר 'אופנים', עולם העליון יותר 'חיות הקודש', עולם יותר עליון 'כיסא כבודו', ועולם יותר עליון 'אצילות קדשו יתברך'. אם היו שואלים אותנו איפה אנחנו נמצאים מה היינו עונים? מתחת לאופנים, איפה האדם הפשוט היה תופס את עצמו? הלואי שאני אזכה להיות אותו אופן של המרכבה שהיא תדרוס עלי, ודאי שיש בזה הרבה מאוד מן האמת, אבל הנפה"ח עכשיו בא עוד פעם להבין ולברר את הנקודה היסודית ביותר: איפה מקומו של אדם?
ונשמת כל אחד הוא העולם שעליו. כמ"ש (יחזקאל א') ובהנשא החיות גו' ינשאו האופנים
כמו שהנשמה נושאת את הגוף, כך החיות נושאים את האופנים, כך כיסא הכבוד נושא את החיות
לעומתם כי רוח החיה באופנים. בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו וגו'. והחיות ג"כ מתנהגים ע"י עולם הכסא שעליהם
א"כ האופנים מתנועעים מכח החיות, החיות מכח כיסא כבודו
כמשארז''ל שהכסא נושא את נושאיו. ובז''ח יתרו מעשה מרכבה ל''ג א' דחיות נטלין לדנטלין לון כו' כרסייא קדישא נטול לחיות. ונשמת החיים של הכסא. הוא סוד שרש העליון של כללות נשמות ישראל יחד
איפה מקום נשמות ישראל? למעלה מהכיסא
שהוא יותר גבוה ומאד נעלה גם מהכסא. שהוא האדם שעל הכסא כמ"ש שם ועל דמות הכסא וגו'.
אז איפה מקומו של האדם? עוד פעם, זה לא האדם האני הפרטי, מי שחושב שהאני הפרטי נמצא מעל הכיסא וכולם נמצאים מתחת לאופנים אוי לו ואוי לנפשו. עמו שמחדד הנפה"ח "כללות נשמות ישראל יחד", מקומם בין הבורא לכיסא קוראים לזה בלשונו "אצילות קדשו יתברך" (בדקות קוב"ה וישראל חד). אם שואלים בן אדם איפה אתה גר? מה הוא יגיד? ודאי שהרגע אנחנו נמצאים גוף שבתוכו נמצאת הנשמה וירדנו למטה כמו שהנפה"ח יאריך, אבל בעצם איפה מקומי? כל אחד מאיתנו נוסע לפעמים בימי בין הזמנים בחופש לכמה ימים מהבית, פוגש אותו בן אדם בצפת ושואל אותו איפה הוא גר, אז מה הוא עונה לו? שהוא גר בצפת? הוא יכול לשלוח מכתב לשם? לא, הרי למחרת בבוקר הוא כבר לא נמצא שם, אז שאלים אותו איפה אתה גר אז הוא עונה שהוא נמצא בקדימה. נו עכשיו שואלים כל אחד מאיתנו איפה אתה גר התשובה צריכה להיות, באצילות קדדשו ית', איפה אתה נמצא עכשיו? יש לי איזה כתובת זמנית, אם עד שתשלח את המכתב אני עוד אהיה שם אני לא יודע.
איפה התפיסה של החיים, זו השאלה! יש לכם הו"א שאדם שחי באצילות קדשו ית' אז הוא מסתכל על עצמו אדם שפל?! מאיפה נובע התפיסה שאנחנו מרגישים שפלים? רוב בני האדם מרגישים את עצמם שפילים חוץ מכמה בעלי גאוה ועוד כמה בעלי עבודה פנימיים, מאיפה הם מרגישים את עצמם שפילים? כי הוא מזהה את עצמו שאני גר כאן בתי חומר שוכני עפר כאן אני נמצא זה מקומי, אוי הלוואי שאני יזכה פעם להגיע לאיזושהו מקום. אבל בעצם אני נמצא באצילות קדשו ית"ש, מי מנענע את האופנים? אני, מי מנענע את החיות? אני. מי מנענע את כיסא כבודו? אני. אם זו התפיסה של האדם הוא יכול לתפוס את עצמו קטן?!
שאלת הזיהוי מהיכן באתי ואיפה מקומי היא לא עוד שאלה, היא הגדרה עמוקה איפה אני תופס את המקום שלי. אדם הראשון כאשר הקב"ה ברא אותו הוא שם אותו בגן עדן, הוא חטא ונתגרש ועכשיו מקומו בחוץ, כאשר הוא נמצא עכשיו בחוץ שואלים אותו "איפה המקום שלך" מה התשובה צריכה להיות? "בגן עדן, רק גרשו אותי" אבל מה קורה כששואלים בן אדם איפה המקום שלו אז הוא אומר כאן. זה ההבחנה של "יתומים היינו ואין אב" אפילו לא זוכרים מאיפה באנו, כשאני לא זוכר מאיפה באתי אז אני תופס את המציאות של עצמי כשפילה כרחוקה כקטנה, והיחס לעצמי הוא כזה וממילא היחס לכל תורתי ולכל קיום מצוותי ולכל פעולותי הוא לי היחס של הגדלות. [משל למה הדבר דומה? אנשים הולכים בפורים לאסוף צדקה, הוא דופק בבית של מישהו ואומרים לו שכאן גר גביר, אז מעיקרא כשהוא בא לבקש כמה הוא בא לבקש? מחצית השקל? לא. אבל אם הוא דופק בבית שהוא יודע שגר שם עני והוא רק רוצה לזכות אותו במצוות צדקה אז כמה הוא מבקש ממנו? פרוטה. אבל איך אדם מתייחס לעצמו??? הוא הגיע מאצילות קדשו ית'? או שהוא מתחת לאופנים?].
כל ספר נפש החיים בא להעמיד את האדם שיתופס את מקומו באצילות קדשו ית"ש, שם אני מתנהג כמו נשמה ששייכת לאצילות קדשו ית' [מה שהאריז"ל אומר שהנשמה היא בעולם הבריאה, הכוונה שהיא מתגלה שם, לא שמקורה שם, זה לשון חז"ל שהנשמות שורשם בכיסא הכבוד, זה הנפה"ח מדגיש שהם למעלה מהכיסא, ומקום גילוי התפשטותם הוא מהכיסא אבל שורשם למעלה].
עכשיו הוא מרחיב את יסוד הדברים:
הגהה: בי עיקר האדם הוא נטוע למעלה בשורש נשמתו.
הדברים שאומר נפה"ח חדים וברורים למבקש אמת. אז איפה אני צריך להיות "נטוע למלעה בשורש נשמתו".
ולזאת נקרא הגוף נעל (עיין בתקונים) נגד הנשמה. כי רק בחי' עקביים מהשורש נכנס לתוך גוף האדם.
מה שנאמר על האדם שהוא נעל על איזה חלק זה נאמר? על הגוף. ראיתם פעם אדם שמזהה את עצמו עם הנעליים של עצמו? בדורינו יש כאלה דברים, כפי עומק הנעליים כך הוא שווה! אבל כל אדם מעט בר דעת שואלים אותו מי אתה אז הוא יענה לפי החברה של הנעליים? באופן טבעי האדם מזהה את עצמו עם הגוף שלו אז הוא מזהה את עצמו עם הנעל. כל הזמן הנעליים נוגעות באדמה אז הנפש שלו נמצאת באדמה. על זה נאמר "כי עפר אתה" מי שמזהה את עצמו עם הגוף זה נקרא נעל. מי שכל המקום שלו הוא באדמה מה כבר הציפיות ממנו? עם הארץ הוא מחובר לארץ.א"כ עוד פעם, האדם מורכב משנמה וגוף, מאיפה הגוף? עפר מן האדמה, נעל. מאיפה הנשמה? אצילות קדשו ית', כל אחד מאיתנו יש לו נשמה ויש לו גוף? כן. איפה אנחנו מזהים את עצמו. אדם רוה לזהות את עצמו עם הגוף ולללמוד תורה? הרי זה לא יכול להיות, אז הוא עם הארץ שלומד תורה. איך אפשר ללמוד חמישים שנה עם זיהוי של גוף, כשבני ישראל קיבלו את התורה במעמד הר סיני, זה היה עם גוף או בלי גוף? על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, זה היה בלי גוף, ואדם עכשיו רוצה ללמוד תורה, שהוא תופס את עצמו כולו גוף, נו, איזה פנים יש לאותה תורה? כאן יש את שורש הדברים שהנפה"ח מחדד. מי שקובע בדעתו בדעת אמת בדעת טהורה, דבר שנקי מגאווה ונבוע מביקוש אמת שאיפה מקומי? באצילות קדשו ית' שמו. אז כשאני קם בבוקר איפה אני נמצא? באצילות קדשו ית"ש, ודאי יש לי גוף שנמצא למטה והחלק הנשמה התחתון נכנס למטה [אדם שעיקרו חי בחוץ אז קשה לו אחרי זה לתפוס את המהלך שכל החיים הם אמונה ותורה כי בגוף לא רואים את קבלת התורה, וק"ו לא את מציאות הבורא, אבל אדם שכולו פנים, אז העניים מה הם רואים? "יראהו בעין שכלו" כלשון החובת הלבבות, אז העיניים "ויחזו את האלוקים"].
האדם מן העלונים
ובזה יובן מאמרם ז''ל בב"ר פי"ב ובויקרא רבה פ"ט. שלא רצה הקב"ה להטיל קנאה במע"ב. וביום א' ברא שמים וארץ. בשני רקיע בשלישי תדשא הארץ וכן עד"ז בד' וה'. בששי בא לברוא את האדם. אמר אם אני בורא אותו מן העליונים אין שלום בעולם. ואם אני בורא אותו מן התחתונים כו'. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים. עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים.
אז ממה האדם נברא? משניהם, גוף מן הארץ, נשמה מן השמיים. שואל הנפה"ח שאלה פשוטה:
ולכאורה הלא עתה תתגבר הקנאה יותר משאם היה בורא אותו מן התחתונים לבד שעתה יש בו חלק מן העליונים והוא כולו למטה עם החלק העליון שבו.
אה"נ שמקור בריאתו היה חצי מן העליונים וחצי מן התחתונים, אבל כולו עכשיו נמצא בארץ ונמצא שתחתונים גברו.
אך הענין הוא. שהאדם השלם כראוי עיקרו הוא נטוע למעלה בשרש נשמתו העליונה
הנפה"ח מדגיש "האדם השלם כראוי" עליו נאמר "ראיתי בני עליה" הם נמצאים בשורש נשמתו העליונה, לכן הם נקראים "בני עליה".
ועובר דרך אלפי רבואות עולמות עד שקצהו השני הוא נכנס בגוף האדם למטה. זהו כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו שעיקרו קשור ונטוע למעלה חלק הוי"ה ממש כביכול. ומשתלשל כחבל עד בואה לגוף האדם (ועיין לקמ' פ' י"ז). וכל מעשיו מגיעים לעורר שורשו העליון כענין החבל שאם ינענע קצהו התחתון מתעורר ומתנועע גם ראש קצהו העליון.
אומר כאן הנפה"ח דברים יסודיים מאוד מאוד מאוד בקומת האדם. האדם לא נמצא לא למעלה ולא למטה. "כי כל בשמיים ובארץ" דאחיד בשמיא ובארעא הוא מחבר בין השמיים לארץ, האדם הוא בבחינת "סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה" אז אני נמצא גם בשמיים וגם בארץ, אדם שמרגיש ככה איך חייו נראים? למה רוב הנסיוניות של האדם מגיעים? כי הוא מרגיש שהוא נמצא בארץ. [לעולם יהיו נסיונות, אנחנו מדברים שנקודת הנסיון תתחיל ממקום הרבה הרבה יותר גבוה]. כאשר האדם מרגיש, לא רק יודע, בתחילה הוא אמין ולאט לאט קובע את הדברים בדעתו לאט לאט הדברים חודרים ללבבו, אז הוא מרגיש שהוא נמצא למעלה ולמטה, על דרך כלל אנשים סוברים שי שחושב שהוא נמצא לעמלה אז הוא חי כולו בדמיונות, ודאי זה דבר שיש בו סיכון של דמיונות, אבל כאשר הוא זוכה והוא עמל בתורה באמת ומזכך את מידותתיו ואת אברי גופו בקיום המצוות אז באמת מתגלה לו החלק שהוא נמצא למעלה ואז הוא נמצא למעלה בחוש. זה נקרא "ראיתי בני עליה והם מועטין" הגמ' הרי במסכת סוכה כשהיא מונה את בני העליה היא מונה שלוש מדרגות, המדרגה הרחבה יותר אומרת הגמ' יש שם שמונה עשרה אלף, למטה מכך שלושים ושש, למטה מכך שניים. מי שחי למלע הוגם למטה כל החיים שלו הם שונים, שמונה עשרה אלף כאלה כל אחד מאיתנו יש לו בחירה האם להיות כזה או לא, אם היה כתוב רק שניים אז זה אולי באמת לא נוגע אלינו, אבל כשהגמרא אומרת שזה הרבה יותר מכך אז אשר לבחור אם לחיות כך או לא. מי שחי בעצם גם בשמיים וגם בארץ אז החיים שלו הם אחרים. מי שחי רק באץ אז הוא צריך להתמודד עם כל הנסיונות שבהם אנחנו מונחים עכשיו.
הוא מחדד את דבריו:
(ודעת לנבון נקל. שכן הוא הענין גם בשורש הדברים למעלה בסוד האדם העליון כביכול. ע' אדרא רבא קמ''א ב' בפסוק וייצר ה' אלקים את האדם גו' על סוד האדם העליון. וסיים וכל דא למה, בגין לאשתלפא ולעיילא בי' סתים דסתימא עד סופא דכל סתימין. הדא הוא דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים נשמתא דכל חיי דעילא ותתא תליין מההוא נשמתא ומתקיימין בה. ויהי האדם לנפש חיה לאתרקא ולעיילא בתקונין כגון דא ולאשלפא לההיא נשמתא מדרגא לדרגא עד כופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא ומתפשט' בכלא כו' ע''ש):
לאיפה האדם קשור?
עכשיו אנחנו מבינים את היסוד הרבה יותר ברור, כשהאדם נמצא כל העולמות כולם מתלבשים עליו, אז איפה הוא צריך להיות? בכל המקומות כולם יחד. נבין את שני היסודות שהתבארו שהא בהא תליא. נתבאר שהאדם פועל בכל העולמות כולם. נתבאר שאיך הוא פועל כי כל העולמות כולם מלבישים אותו. אם כל העולמות מלבישים אותו, אז איפה הוא צריך להיות? בכל המקומות כולם ביחד, זה נקרא "דאחיד בשמיא ובארע" הוא נמצא גם למעלה וגם למטה. אדם שתופס שהוא נמצא רק למטה, הוא יכול לפעול בעולמות העליונים?! לא, רק מי שנמצא גם למעלה וגם למטה יכול. כל עסקנו בתורה, מאיפה התורה באה? מלמעלה, היא נקראת "בת שמיים", מאיפה הנמשה באה? מלמעלה, ואיפה אנחנו נמצאים? ההבדל בין כאשר האדם חי למה שהאדם מת, גם בשעה שהוא חי הוא קשור למעלה, חבל נחלתו, גם בשעה שהוא חי הוא קשור למעלה, מי שמרגיש כך כל חייו הם אחרים. יש סיפור ידוע מאוד על אחד מרבותינו שהיה פעם באירופה שלג כבד מאוד, היה הר וכל מי שהיה יורד באותו דרך היה מחליק למטה, אחד מגדולי הצדיקים ירד את ההר, פסע פסיעה אחר פסיעה הלך בנחת עד שהוא בגיע למטה, שאלו אותו התלמידים "רבינו, איזה שם אמרת שמכח כך ירדת את הירידה ולא נפלת?", הוא אמר להם "מאוד פשוט, מי שקשור למעלה לא נופל למטה" התשובה הזו היא חדה ועמוקה מאוד מאוד מאוד. איפה האדם קשור? זו השאלה. האדם חי יכול הליות שהוא מקיים מצוות אבל איפה הוא קשור? למטה, יכול להיות שהוא לומד תורה אבל איפה הוא קשורר? למטה. אומר לנו הנפה"ל "יעקב חבל נחלתו" לאיפה אני קשור? "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" והעזרי בא למעלה מההרים, העיניים שלי קשורות כאשר משה ירים ידו וגבר ישראל, מכח מה? כי הם מקשרים את עצמם ללמעלה, בחוש! לא דמיונות, ילד קטן כאשר הוא תינוק בן שנתיים והוא מדבר עם אביו ואימו ורוצה משהו אז הוא מסתכל למעלה, הוא נקשר באופן טבעי למעלה כי הוא מרגיש שמישהו כאן גבוה.
הדברים שמתבארים כאן בנפה"ח הם תורת חיים למעשה ממש. אבל בכדי לחיות אז זה כך, אז האדם צריך לעמול הרבה בתורה לעמול הרבה בתפילה לעמול הרבה בקיום המצוות, אבל מתוך התקשרות לעילא. היה פעם מעשה עם החזו"א שהגיע אליו אחד מתלמידי החכמים והוא ביקש לדבר דבר ביחידות, ישב שם אחד מהתלמידים המובהקים של החזו"א, החזו"א הוציא את כולם מהחדר לאותו תליד החזו"א לא אמר לצאת, אז אותו אדם שבא לדבר עם החזו"א רמז לחזו"א שיש כאן עוד מישהו וצריך לבקש שיצא החוצה, אז החזו"א אמר לו "הוא לא כאן". הדברים מבהילים, יכול להיות שהאדם נמצא בגוף שלו כאן, אבל איפה הוא נמצא? למעלה. אדם עומד בתפילה לפני בוראו, איפה הוא מרגיש עכשיו שהוא נצא? "והיו עיני וליבי שם כל הימים" יכוון ליבו כנגד בית קה"ק, איפה הוא מרגיש שהוא נמצא? ביהמ"ק של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה. כמובן שצריך איזון בין ההרגשה שהוא נמצא למעלה לבין המציאות הפשוטה שהוא נצא למטה. אבל מיש מרגיש כל הזמן שהוא נצא רק למטה, נו, אז נמשלו כבהמות נדמו, זה הנסיונות. אבל מי שחי את הידיעה ששורש נשמתו למעלה, וכל חייו הוא קושר את עצמו ללמעלה, אז הוא נמצא בכל העולמות כולם. לא רק כידיעה, אלא כמציאות חושית.
אם הדברים ישארו כידיעה הם יפעלו מעל הנפש. אם האדם בכל ימי חייו בעסקו בתורה ובמצוות, הוא קושר את עצמו לממעלה אז הנפש שלו מתחברת למעלה, האדם עומד בתפילה ומבודד את נפשו הוא צריך להרגיש שהוא נמצא במקום אחד שהוא והקב"ה נמצאים, ודאי שאם הוא יכנס לדמיונות שהוא למעלה, לא יודע לאיפה הוא יגיע. אבל אם הוא יחשוב במחשבה פשוטה, שמי נמצא עכישו איתי? רק אני והקב"ה. זה נקרא במילילם הפשוטות למעלה. אנחנו לא מדברים למעלה במושגיםמ שהנפש לא מסוגלת להבין. אנחנו מדברים למעלה שהנפש מסוגלת להבין. מה זה למעלה? אצילות קדשו ית', כשאני עוד עכשיו בתפילה לפני בוראי מי נמצא איתי? איפה אני נמצא, אם אני מרגיש שאני נמצא רק עם השי"ת אז אני נמצא באצילות קדשו ית'. זה נקרא למעלה. אם לא אז נפרש את המילים למעלה כל אחד יכנס לדמיונות איך נראים האופנים איך נראים החיות איך נראה כיסא הכבוד הוא ילמד עכשיו את מרכבת יחזקאל וידמיין שהוא שם? מסוכן מאוד.
שנבין את הדברים למעשה שלא יצא דברים לא ברורים. מקום הנשמה הוא באצילות קדשו ית"ש. מקום הגוף הוא כאן בארץ ואנחנו נמצאים בשניהם בבת אחת. מה כוונת הדבר לחיות באצילות קדשו למעלה? כשאני חי במוחש שאני נמצא עם הבורא ית"ש ואין כלום זולת זה, זה נקרא אצילות קדשו ית'. מי שחי ברצוא בנפש, מחד הוא חי את המציאות שהוא נמצא עם הבורא ית"ש, מאידך הוא חוזר למציאות היום יומית שאנחנו נמצאים עם הנבראים, תורה עבודה וגמ"ח. יש בני אדם ויש נבראים ויש אשה ויש משפחה, אבל הוא חי ברצוא ושוב בנפש. האדם הז קשור למעלה וקשור למטה. חייב להיות שיהיה לאדם כח חושי ברור שהוא נמצא בנפש רק הוא והבורא ית"ש, באותם זמנם שהוא מבודד את נפשו עם בוראו באותם זמני תפילה, או באותם זמנים אחרים שהוא מבודד את הנפש עם בוראו אז איפה הוא מצא? רק עם בהורא ית"ש, ולאחר מכן כששואלים אותו "איפה אתה נמצא" אז איפה הייתי, בצל קל היית.
הדברים האלה הם שורשי כל התפיסה הפניממית. יזכנו הבורא שנזכה בעז"ה ללמוד וללמד לשמוא ולעשות בפועל ממש
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס