חובת הלבבות 003 הקדמה הכחמה הצפונה

וְכָל הַמִּצְוֹת הֵן נֶחֱלָקוֹת לְמִצְוֹת עֲשֵׂה וּלְמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה. וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְבָאֵר אֶת זֶה בְּמִצְוֹת הָאֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן יְדוּעוֹת לַכֹּל. אֲבָל אֲנִי זוֹכֵר מִמִּצְוֹת עֲשֵׂה וּמִמִּצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת מַה שֶׁיִּזְדַּמֵּן לִי, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה דִמְיוֹן לְמַה שֶּׁלֹּא אֶזְכֹּר מֵהֶם בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

אין עניין המצווה רק המעשה שהאדם עושה, אלא עיקרה של מצווה שהרי היא כתובה בתורה והתורה היא חכמה, עניינה גילוי החכמה בפועל. וכשאנחנו מגדירים שחובות האברים הם מצוות כלומר הם מגלים את חכמת המצפונים.

וּמִמִּצְוֹת עֲשֵׂה שֶׁבְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, שֶׁנַּאֲמִין כִּי יֵשׁ לָעוֹלָם בּוֹרֵא בְּרָאוֹ מֵאַיִן, וְשֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְשֶׁנְּקַבֵּל עָלֵינוּ יִחוּדוֹ, וְשֶׁנַּעַבְדֵהוּ בְּלִבֵּנוּ, וְשֶׁנִּתְבּוֹנֵן בְּפִלְאֵי יְצִירוֹתָיו כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לָנוּ לְאוֹת עָלָיו, וְשֶׁנִּבְטַח בּוֹ, וְשֶׁנִּכָּנַע מִפָּנָיו, וְשֶׁנִּירָא אוֹתוֹ, וְנִפְחַד וְנֵבוֹשׁ מֵהַשְׁקִיפוֹ עַל נִגְלוֹתֵינוּ וְנִסְתְּרוֹתֵינוּ, וְשֶׁנִּכְסֹף לִרְצוֹנוֹ, וּנְיַחֵד מַעֲשֵׂינוּ לִשְׁמוֹ, וְשֶׁנֶּאֱהַב אוֹתוֹ וְאֶת אוֹהֲבָיו כְּדֵי לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, וְנִשְׂנָא אֶת שׂוֹנְאָיו, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה, מִמַּה שֶּׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הָאֵבָרִים.

יותר מעשרה מצוות עשה של חובות הלבבות. לכאורה יש כאן כמות של מצוות עשה, צריך להבין שודאי שבפועל יש כאן מניים מצוות, אבל הם באים לגלות את המדרגה שנקראת לב, זה לא שיש לנו עוד מצווה ועוד מצווה ועוד מצווה, מצוות שהעבודה שלהם היא עבודת המצפונים הם באים לגלות את המצפונים. לב כמו שאומרים רבותינו "לב נתיבות חכמה" בראשית ברא אלוקים אומרים חז"ל הבריאה נבראה בשם אלוקים במיעשה בראשית של לב פעמים שם אלוקים.

אם אצל רוב בני אדם כשמזכירים את המילה לב זה נתפס כהרגש, אצל חז"ל זה לב נתיבות חכמה אבל "החכמה תחייה את בעליה" חכמה שהיא מציאות גמורה של חיים. המצוות שבלב הן נר מצווה שמגלים את הלב שזה גילוי פנימיות החכמה באדם.

אַךְ הַלָּאוִין שֶׁבְּחוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, הֵפֶךְ כָּל אֵלּוּ, וְגַם מֵהֶם: שֶׁלֹּא נַחְמֹד וְלֹא נִקֹּם וְלֹא נִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֵּנוּ, כְּדִכְתִיב (וַיִּקְרָא יט, יח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וּמֵהֶם שֶׁלֹּא נְהַרְהֵר בָּעֲבֵרוֹת, וְלֹא נִתְאַוֵּם, וְלֹא נַסְכִּים לַעֲשׂוֹתָם, וּמַה שֶׁדּוֹמֶה לָזֶה, בְּמַה שֶּׁהוּא בְּמַצְפּוּן הָאָדָם וְלֹא יַשְׁקִיף עָלָיו זוּלָתִי הַבּוֹרֵא, כְּדִכְתִיב (יִרְמְיָה יז, י): אֲנִי יְיָ חוֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת, וּכְתִיב (מִשְׁלֵי כ, כז): נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן.

הלאוין שבחובות הלבבות, הם מגלים בלב הם באים להסיר את ערלת הלב. המצווות עשה מגלים את הלב בשר והמצוות ל"ת באים להסיר את הלב אבן. שתי תפיסות מהו ערלות הלב (זה דברים נפלאים ועמוקים שמבוארים בדברי רבותינו), יש ערלת הלה כפשוטו שזה היצה"ר שנקרא ערל, כמש"כ בסוף סוכה ז' שמות נקרא יצה"ר ואחד מהם 'ערל', ומצד כך ערלות זה כל הרצונות שאינם של הקדושה, לב מקום גילוי הרצון וכאשר האדם רוצה דברים שאינם של קדושה זה נקרא ערלות. לב. הסוג השני של ערלות לב "כל הגויים ערלי לב" וכל ישראל נקראים מולים (כמ"ש המשנה בנדרים לדינא), הגדרת הדבר כמושנ"ת לב הוא לב נתיבות חכמה זה חובות הלבבות, ישראל נקראים מולים כי בראשית בשיל ישראל שנקראו ראשית בשביל התורה שנקראה ראשית, ישראל הם בבחינת חכמה, אורייתא וישראל חד, לגויים אין חלק בתורה, ומצד כך מולי לב זה מי שבליבו גלוי הלב נתבות חכמה שזה ישראל, ערלי לב זה אומות העולם שבליבם גלוי הרגשים ולא חכמה, ובלב שיש אצל האדם "כל חכם לב יבואו ויעשו" כמו שננאמר במלאכת המשכן, חכמת לב זה חכמת ישראל, חכמת מח זה גם יכול להיות אצל האומות. התורה ניתנה לישראל ולא לאומות, ובעמעד הר סיני כתוב שההר היה בוער עד לב השמיים, התגלה שם הלב הפנימי, זה נקרא לב השמיים, ההבדל בין לב השמיים ללב הארץ, לב השמיים- מקום גילוי החכמה, לב הארץ- מקום ההרגשים. אלו א"כ שני מדרגות מהי ערלות שבלב.

"ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם ולא ישקיף עליו זולתי הבורא"- בשונה מעבודת האברים שזה נגלה לכל, העבודה הפנימית לעומת זאת שהיא עבודת הלבבות הגדרתם שרק הבורא ית"ש משקיף על מה שקורה פנים האדם. עבודת המצפונים, בשונה מעבודת האברים, שבעבודת האברים זולת האדם והבורא יכול להיות שיהיה מי שמצורף ומכיר בה אבל עבודת המצפונים "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" זה מה שהאדם נמצא עם בוראו נבין כמה מבהיל ההבנה מהי עבודת המצפונים, מי שחי רק בשביל הבורא ית"ש הוא חי פנים הוא חי מצפון הוא חי מקום שרק הוא ובוראו יודעים מה יש שם, ומי שחי רק בעבודת האברים בור שהוא לא חי רק עם הבורא ית"ש. זה לא רק שהקב"ה יודע מה קורה שם אלא הגדרת הדבר שהאדם מצורף רק עם הבורא עולם. נקראים אברים מלשון לבר לחוץ כי הם פונים גם לחוץ לעומת זאת הלב נקרא מצפטן הוא צפון הוא נעלם.

הנשמה של הקב"ה הוא נתנה בתוך האדם, והעבודה שהאדם צריך לעשות איתה זה לגלות את מצפוני הלבבות הפנימיים שנמצאים בקרבו (זה חופש כל חדרי בטן) העבודה היא בעומק לחיות בעיקר במצפונים ולא לחיות באברים, אלא כיוון שאנחנו גדלים על תפיסת אמת שהעיקר זה תורה ואנחנו תחפסים שהתורה היא בדיבור בהיגיון ואת המצפןונים אנחנו תופסים כהרגשים לכן רוב בני האדם חיים באברים ולא פנים. כיוון שעיקר תפפיסתנו ששורש כל בהריאה כולה היא אורייתא חכמה והחכמה נתפסת אצלנו כלימוד עם ספר בלבד או כדבירו או כקצת מחשבה אז אנחנו עוסקים מבוקר ןעד ליל ההבחובת האברים אבל כשקולטים 7ותתופסים את עומק היסוד של חוה"ל ועוד מרבותינו, שפנימיות המצפונים זה חכמת המצפון וזה לא רק עבודת המצפונים, אז כארש האדם חי במצפון הוא חי בחכמת התורה, בני אדם הרבה סבורים שבשעה שהם מתעסקים בעבודה מה שנקרא מוסר, אז בעצם הוא עוזב סוגיא של חכמה והוא עוסק בתיקון מידות בהתפעלות בהתעוררות, נו אי אפשר בלא זה זה קב חומטין גם את 7זה צריך, חסר את כל הנשמה הפנימת שמעמידה את התפיסה שזה חכמת המצפונים, מי שעוסק בחכמת המצפונים זה לא מדין קו חומטין זה מדין חכמה, רק יש חכמת האברים ויש חכמת המצפנים, אם באים לעסוק בזה מדין החזק במוסר אל תקף נצרה כי היא חייך, הגדרת הדבר שזה מדין קו חומטין זה צריך לעסוק בזה בזמן מועט ביום היו מרבותינו שעסקו בזה שעתיים היו שהפליגו יותר אבל זה דרך ליחידי סגולה ממש, אבל כשתופסים שהעעסק כאן הוא חכמת המצפון אנחנו לא מאים למדוד את זה בזמן אלא זה תפיסת חיים, חכמת המצפון עם אותו עומק ודקות של העיון.

צריך בשביל זה פתיחות דעת ופתיחות לב, להבין שכל העבודה הפנימית היא חכמה פנימית. מי שקלט את הדברים לאמיתותם הוא נשאב אחרי העבודה הפנימית. יש בני אדם שזה בגלל ההרגשים אבל מיש הוא בעל חכמה ובעל עבודה ומגלה את החכמה הפנימית זה בן עליה.

וּמִפְּנֵי שֶׁחָכְמַת הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה עַל שְׁנֵי עִנְיָנִים, הָאֶחָד מֵהֶם גָּלוּי וְהַשֵּׁנִי נִסְתָּר, עִיַּנְתִּי בְּסִפְרֵי הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ אַחֲרֵי אַנְשֵׁי הַתַּלְמוּד, אֲשֶׁר חִבְּרוּ בְּעִנְיָנֵי הַמִּצְוֹת חִבּוּרִים רַבִּים לַעֲמֹד עַל חָכְמַת הָעִנְיָן הַנִּסְתָּר, וְרָאִיתִי כִּי כָל מַה שֶׁכִּוְּנוּ לְפָרֵשׁ וּלְבָאֵר אֵינֶנּוּ יוֹצֵא מֵאֶחָד מִשְּׁלשָׁה עִנְיָנִים.

הָאֶחָד מֵהֶם, לְפָרֵשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים, וְזֶה עַל שְׁנֵי דְרָכִים, אוֹ לְבָאֵר פֵּרוּשׁ הַמִּלּוֹת וְהָעִנְיָנִים, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה רַבֵּנוּ סְעַדְיָה זַ"ל בְּרֹב סִפְרֵי הַמִּקְרָא, אוֹ לְבָאֵר עִנְיְנֵי הַלָּשׁוֹן וְהַדִּקְדּוּק וְהַשִּׁמּוּשׁ לְכָל עֲבָרָיו וּצְדָדָיו וּלְתַקֵּן מִלּוֹתָיו, כְּסִפְרֵי בֶּן גַּנָּאח וּבַעֲלֵי הַמָּסֹרֶת, וּמִי שֶׁנָּהַג מִנְהָגָם.

וְהָעִנְיָן הַשֵּׁנִי, לְחַבֵּר עִנְיָנֵי הַמִּצְוֹת עַל דֶּרֶךְ קְצָרָה, כְּסֵפֶר רַב חֵפֶץ בֶּן יַצְלִיחַ זַ"ל, אוֹ מַה שֶּׁאָנוּ חַיָּבִים בָּהֶן בַּזְּמַן הַזֶּה, כַּהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת וּגְדוֹלוֹת וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אוֹ חֵלֶק מֵחֶלְקֵיהֶן, כְּסִפְרֵי קְצָת הַגְּאוֹנִים בִּשְׁאֵלוֹת וּתְשׁוּבוֹת בְּמִצְוֹת הַגּוּף וּפִסְקֵי דִינִין.

וְהָעִנְיָן הַשְּׁלִישִׁי לְיַשֵּׁב עִנְיְנֵי הַתּוֹרָה בִּלְבָבֵנוּ בְּדַרְכֵי הָרְאָיוֹת וּתְשׁוּבַת הָאֶפִּיקוּרְסִים, כְּסֵפֶר הָאֱמוּנוֹת וְהַדֵּעוֹת, סֵפֶר שָׁרְשֵׁי הַדָּת, וְסֵפֶר הַמְקַמֵּץ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם.

וְחָקַרְתִּי עֲלֵיהֶם, וְלֹא מָצָאתִי בָהֶם סֵפֶר מְיֻחָד בְּחָכְמַת הַמַּצְפּוּן. וְרָאִיתִי הַחָכְמָה הַזֹּאת, שֶׁהִיא חָכְמַת חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, שֶׁהִנִּיחוּהָ וְלֹא חִבְּרוּהָ בְּסֵפֶר שֶׁיִּהְיֶה כוֹלֵל שָׁרָשֶׁיהָ.

וְתָמַהְתִּי עַל זֶה תֵּמָּהּ גְּדוֹלָה, עַד שֶׁאָמַרְתִּי בְלִבִּי, שֶׁמָּא הַמִּין הַזֶּה מִן הַמִּצְוֹת, אֵין אֲנַחְנוּ חַיָּבִין בּוֹ מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא שֶׁחִיּוּבוֹ מִדֶּרֶךְ הַמּוּסָר לְהוֹרוֹת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה וְהַיְשָׁרָה, וְכָמוֹהוּ כְּמוֹ הַתּוֹסָפוֹת שֶׁהֵם רְשׁוּת, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ נִתְבָּעִין בָּהֶם וְלֹא נֶעֱנָשִׁים אִם נִתְעַלֵּם מֵהֶם, וְעַל כֵּן הִנִּיחוּ הַקַּדְמוֹנִים לְחַבְּרָהּ בְּסֵפֶר.

עַד שֶׁחִפַּשְׂתִּי עַל חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת מִן הַשֵּׂכֶל וּמִן הַכָּתוּב וּמִן הַקַּבָּלָה אִם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים בָּהֶם אִם לָאו, וּמְצָאתִים שֶׁהֵם יְסוֹדֵי כָל הַמִּצְוֹת, וְאִם יֶאֱרַע בָּהֶם שׁוּם הֶפְסֵד לֹא תִתָּכֵן לָנוּ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הָאֵבָרִים.

צריך להבין כאן את דברי החוה"ל, בני אדם מסתכלים על דרך כלל יש חיים שזה לימוד תורה וקיום מצוות ויש עוד איזושהי בעיה שזה המידות רעות, מה אפשר לעשות? בעיה צדדית שצריך לטפל בה וללמוד קצת מוסר, לא תמיד יש כח. ההסתכלות הזאת היא הסתכלות של שוטה של קטן בן יומו שמוטל בעריסה, מי שמסכל כך על צורת אדם הוא פשוט מסתכל על בן אדם כמו שהוא מסתכל על זבוב, זה לא צורת אדם, צורת אדם יש לו פנים ויש לו חוץ. חוץ- אברים, פנים- לב. לב הוא הפנים של כל דבר. עיקר העבודה הפנימית היא לא להתעסק עם המידות רעות מיש שמתסכל כך הוא מתעסק עם עבודת המצפונים ולא עם חכמת הממצפונים ובעומק חסר לו גם רוב העבודה. ההסתכלות שצריך להסתכל על האדם היא שיש לו פנים וחוץ, העבודה של הלב שבפנים היא חכמת הלב החכמה הפנימית. אף אחד לא בא להמעיט ח"ו את חובת האברים.