דרשות 142 חיים עם השי”ת תשפ”ג

לחיות עם ה'

צורת החיים של יוסף הצדיק

חז"ל הקדושים אומרים על יוסף הצדיק: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ" (תהלים, מ', ה'),  זהו יוסף הצדיק, שבטח בקב"ה (בר"ר מ"ט, ג). חז"ל מלמדים אותנו: איך היה צורת חיים למעשה של יוסף הצדיק שבטח בקב"ה?

התורה אומרת: "וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִֽי, וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". (בראשית ל"ג, ב' – ג'). בפשטות דברי הפסוק, איך אפשר להבין ש"ה' איתו"? 'היה לו השגחה פרטית בכל מה שהוא עושה, על מנת להצליח'. אבל מלמדים אותנו חז"ל, מה זה "כי ה' איתו"? "היה שם שמים שגור על פיו".

יוסף שנמצא במצרים, שהוא עוזב את יעקב אבינו, מעין 'כי אבי ואמי עזבוני', הוא נמצא בארץ נכר לבדו, מההיה צורת החיים שהוא חי, שזה הוליד את ה"ויהי איש מצליח" - "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"? "היה שם שמים שגור על פיו"!!!

כמה פעמים ביום אדם מדבר עם הקב"ה

ה' יתברך נאמר בו: "אכן אתה קל מסתתר", הוא נעלם מ'עין' האדם, אי אפשר לראות אותו, "כי לא יראני האדם וחי".

אבל הוא לא רק נעלם מהעיניים שלא רואים את הקב"ה – "לא יראני האדם וחי", אלא ברוב הפעמים, זה סדר לב האדם, ש"יצר לב האדם רע מנעוריו", עורלת הלב, אז גם בחוש שבליבו של האדם, הוא לא מרגיש שה' איתו!

בשכל, בוודאי אם נשאל יהודי שהוא שומר תורה ומצוות, מאמינים בני מאמינים, בוודאי שהוא יאמר שה' איתו. הי"ת עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם. אבל בחוש הלב, באמצע היום ביום פשוט לא ראש השנה לא יוה"כ לא סוכות לא חנוכה לא פורים לא פסח לא שבועות, יום פשוט, הוא חש את מציאות ה' יתברך עמו?

זה כבר צורת חיים אחרת לגמרי, זה מה שנאמר אצל יוסף: "ה' אתו – היה שם שמים שגור על פיו", מה פירוש הדבר "שם שמים שגור על פיו"? הוא היה אומר שם הוי"ה? היה אומר שם אלוקים? מה כוונת הדבר שם שמים שגור על פיו?

מתקנת אנשי כנסת הגדולה, אנחנו מצווים להתפלל ג' פעמים בכל יום. [יש את המצווה אורייתא של תפילה, מחלו' הידועה של הרמב"ם והרמב"ן האם זה מצווה שבכל יום או בעת צרה].

היום כשיש את הפלאפונים, אדם ממוצע כמה פעמים הוא מדבר עם אשתו ביום?

[לפני שהיה את זה, אז אנשים היו מדברים אחת ל... יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, הוא הלך לכולל בבוקר חוזר בצהריים, חוזר בערב, אז הוא מדבר מעט...] רוב בני אדם, כמה פעמים הם מדברים ביום עם נשותיהם? איש לפי עניינו.

אדם מתפלל שחרית שבע שמונה תשע בבוקר. מתי פעם  הבאה הוא מדבר עם רבונו של עולם? עד מנחה... וממנחה עד מעריב כמה שעות זה יוצא שהוא לא מדבר עם הקב"ה... אז איך הוא יזכור מהרבוש"ע כל היום כולו?

"מזכירין הרבה"

אומר הרמב"ם[2] כידוע, שהקב"ה עשה לאדם "מזכירין הרבה" שהוא יזכור אותו, אומר הרמב"םהדוגמא הבהירה של מזכירים הרבה, שהוא יזכור אותו לאורך היום – מצוות מזוזה בפתחו, כל פעם שהאדם עובר ליד המזוזה אומר הרמב"ם, זה צריך להזכיר לו את ה' יתברך!

אבל פוק חזי, כמה פעמים כל אחד מאיתנו עובר ליד המזוזה ביום, כשהוא יוצא כשהוא נכנס, זה מזכיר לו את ה' יתברך?

"וראיתם וזכרתם", כמו שאומרים חז"ל, כאשר האדם רואה ציצית, תכלת דומה לים, לרקיע לכסא הכבוד, אז כשהוא רואה ציצית מה הוא צריך לראות? כסא הכבוד!

הוא רואה את כסא הכבוד, אבל בעומק הוא לא רואה רק את כסא הכבוד, הוא צריך לראות את מי שיושב על הכסא. הוא לא נעצר בכיסא.

הרי התכלית של כסא הכבוד הוא לא כסא לכבוד לעצמו, אלא יש "יושב על הכסא", זה נקרא בעומק "כסא הכבוד" הוא כסא לכבוד המתגלה בו שזה כבודו ית"ש כביכול. הוא בכבדו ובעצמו. אבל על דרך כלל שהאדם מסתכל ורואה ציצית, [עם תכלת, בלי תכלת, אם זה התכלת או לא זה התכלת...], אבל כשהוא רואה ציצית, הוא לא נוטה מיד לזכור עד להגיע לכסא הכבוד, וליושב על הכסא.

צורת חיים של ה' עמו

יש כאן איזשהי צורה פשוטה. צורה פשוטה, אבל שורשית מאד של חיים, שמעמידה את האדם במציאות של חיים שה' עמו!!! 'שהיה שם שמים שגור על פיו'. זה בעצם היה צורה שחיו בה כמו שמובא בתולדות של החפץ חיים, היא אותו צורה למעשה. אדם שמדבר עם הקב"ה, ג' פעמים ביום, והלוואי שבאותם ג' פעמים הוא באמת מדבר להדיא עם הקב"ה.

אבל אפילו אם הדיבור שלו באמת של תפילה בפרט תפילת העמידה שמונה עשרה כעומד לפני המלך, אז הוא מדבר באמת עם רבוש"ע, אבל אם הוא מדבר עם רבוש"ע בוקר צהוריים ובערב בלבד, זה לא ה' עמו כל הזמן! זה לא שם שמים שגור על פיו!!!

הצורה הפנימית של החיים, היא שהאדם מרגיל את עצמו, לדבר עם הרבוש"ע כסדר לאורך ככל היום כולו, לא באפן של עומד בקרן זווית 'ולוואי יתפלל אדם כל היום כולו' (ברכות כ"א, ע"ב),  זה בגדר 'לוואי', מדובר על משהוא אחד, מדובר להרגיל את נפשו לדבר עם בוראו.

מה כוונת הדבר לדבר עם בוראו? הוא יכול לדבר בפה, הוא יכול לדבר במחשבה.

דוגמאות לצורת חיים של דיבור עם הקב"ה

הוא יצא מהבית, מישהו בדיוק עצר לו ולקח אותו לביהמ"ד. 

כשהוא יורד מהרכב, מה הוא אומר למי שלקח אותו? יש"כ. מי עם יש"כ לקב"ה? זה הוא יכוון במודים הבא...

הקב"ה שלח כן מישהו עכשיו, למה הוא רק אומר יש"כ לשליח??? 'חמרא למריה טיבותא לשקייה[3]' ... אבל איפה עדיין ההודאה לקב"ה? ומה הצורה הנכונה?

אדם יורד מהרכב והוא אומר יש"כ באמת לבעל הרכב שלקח אותו, הוא שליח הבורא, אדם יוצא ומה הוא עושה? אומר: "רבוש"ע ישר כח על הטרמפ שלקחו אותי"!

אולי יש אנשים שזה יראה להם משונה... אבל האמת שמי שחושב שלא צריך לומר, הוא המשונה! רק זה לא דרך העולם...

ודאי לא צריך לומר את זה בפה מלא שכולם ישמעו אלא כמו שנאמר "וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ" (אסתר ו, ו), "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי" (קהלת א, טז). לדבר במחשבה! אבל זה צורה פשוטה, זה צורה אמתית ופשוטה של החיים! כמובן זה דוגמא אחת בלבד!

אבל צורת החיים האמתית לאורך כל היום כולו, אדם יש לו קושי מסוים, הוא מחכה עכשיו להגיע שמא יפסיד את התור לרופא, אז מה הוא עושה? אז הוא לחוץ, הוא נסה להשתדל להתקשר למי שיכול לבוא ולקחת אותו? וודאי שלפעמים גם את זה צריך לעשות. ברור ופשוט...

אבל הצורה הפנימית של החיים מה הוא עושה?

הוא מדבר עם הקב"ה במחשבה, 'תפילה קצרה', עוברי דרכים שיש להם תפילה קצרה.

מה הוא עושה? הוא אומר: "רבוש"ע אני צריך להגיע לשם ולשם תעזור לי להגיע"... וכשהקב"ה עזר לו והוא הגיע מה אומר? "ישר כח שעזרת לי להגיע"!

אדם לומד סוגיא... הוא יוצא בסוף הסדר עם בהירות, את ה'מודה ששמת חלקנו בין יושבי ביהמ"ד ולא שמת חלקנו מיושבי קרנות',  הוא אומר בסוף היום. [למרות שרוב העולם לא נוהגים לומר את זה למעשה, סומכים על כך שאין דעתו לצאת מהבית מדרש, דעתם לשוב מיד] אבל מתי הוא אומר תודה לקב"ה על לכל מה  שהוא למד, והוא נהנה מהלימוד?

הוא הגיע להגדרות בהירות בסוגיא, הוא לומד אליבא דהילכתא והוא הגיע למסקנה של הלכה, הוא אומר ברכות התורה פעם אחת ביום, הוא מברך 'נותן התורה', נותן תודה לקב"ה שהוא נתן לנו תורה, וזכינו לעסוק בתורה גם בברכה הוא יכול לכוון קצת. אבל כל היום כולו הוא עוסק בתורה, מתי הוא מודה לקב"ה, על זה שהוא זיכה אותו לעסוק בתורה??

["והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו, והנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו וגו'"... אז הוא מבקש שיהיה ערבות, זה ברכה לפניה. וכשהוא קיבל את אותה עריבות למה אין ברכה לאחריה? זה שאלה. למה אין תקנה של ברכות הנהנין, אחרי לימוד תורה? הרי זה הברכה שמבקשים לפניה 'והערב נא', אז יש כאן עריבות, למה אין ברכה לאחריה? זה דבר רוחני והוא דבר שלית בו ממש כל אדם בספק כלסדר האם הוא צריך לברך האם הוא נהנה באמת מהלימוד... מה השיעור של ההנאה כמו שיעור שאכילה, וודאי אפשר להגדיר כל מיני הגדרות שוודאי יש בהם צד].

אבל להודות לקב"ה, בפה על מה שהוא באמת למד זכה עצם הזכות לשבת ללמוד, והוא זכה להשיג לפי חלקו שלו מה שהוא השיג, יש להודאה לקב"ה?

'מודה אני ששמת חלקי מיושבי ביהמ"ד ולא שמת  חלקי מיושבי קרנות', הוא הבין דבר טוב, הוא אומר רבוש"ע יש"כ שזיכיתי אותי להבין?

אפשר כמובן לתת דוגמאות ועוד דוגמאות, כל אחד מבין לבד. אבל המסקנה, אדם שחי נכון, כמה פעמים ביום הוא מתפלל לקב"ה?

יש את השלוש תפילות שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, מהם אין לפחות!!! מי שמוסיפים, מוסיפים! אבל איך הוא חי למעשה כמה פעמים הוא פונה לקב"ה ביום?

עשרות פעמים לפחות!!! [מאות? לא יודע... עשרות פעמים – בודאי!!!]

הוא כסדר, הוא לא צריך לחפש מה לפנות לקב"ה, יש בנ"א שיש להם צרות, אולי נגדיר את זה הפוך, יש בני אדם שאין להם צרות... וגם זה לתקופות... החיים כל אחד ב"ה הקב"ה נתן לו מה שנתן לו...

חלק מהסיבה הרי שמפורש בחז"ל מדוע יש לאדם צרה?

אומרים חז"ל, "הראיני את מראייך השמיעיני את קל כי קולך ערב ומראייך נאווה", הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל[4]!!!

ועל מנת שהם יתפללו אליו מה הוא עושה? נותן להם צרות!!!

למה צריך לחכות שה' יביא צרה, ואז נתפלל? אדם שחי כסדר יום יום הוא מתפלל על כל דבר קטן, לא תפילה ארוכה, תפילה קצרה במחשבה, בפה, משפט קצר והוא מודה לאחר מכן כסדר אצלו הקב"ה לא צריך להיות שהוא במדרגה של נסתר בו,

וודאי, יש קומה בנסתר בכמה הוא נסתר, נתאווה הקב"ה לתפילתן של צדיקים לכן היו אבותינו ואימותינו עקרות שמו שאומרים חז"ל[5], זה כבר מדרגות גבוהות של האבות הקדושים. אבל איך הצורה הנכונה, יקדים תפילה לצרה אומרים חז"ל מה כוונת הדבר בעומק?

הקב"ה נותן לו צרה בשביל שהוא יתרגל לדבר אליו!

אדם שרחמ"ל הבן שלו שוכב בבית חולים בפיקוח נפש, כמה פעמים הוא מדבר עם הרבוש"ע! יש כאלה שגם אז עסוקים רק ברופאים, אבל אדם יותר 'מבין', אז מה הוא עושה רוב היום באותו זמן? הוא נמצא בעת צרה מה הוא עושה? מ דבר עם הרבוש"ע הוא יושב שם ליד המיטה, מה הוא עושה כל הזמן, כמובן יש מתח ויש עצבים ויש קושי וצריך לדבר עם הרופאים, מי שמכיר יותר ומי שמכיר פחות שיכירו כמה שפחות אבל מה האדם עושה באותו זמן?

הוא רואה צרה הוא רואה סכנה המדד יורד המדד עולה הוא לא יציב, אז מה הוא עושה?הוא פונה לרבוש"ע שיעזור לו! אבל זו הצורת חיים האמתית!

אין כוונת הדבר שכל סדר א' האדם ישב ויודה לקב"ה על כל סברא שהוא הבין, ויתפלל על כל שורה הבאה שיבין וודאי שלא על זה מודבר אבל איך סדר החיים באופן כללי.

שהאדם המציאות שלו קבוע הוא פונה לרבוש"ע, יום יום, לא עובר זמן שעה אחת שהוא לא החליף מילה עם הקב"ה, למה הקב"ה ברא את כל המדיה שאנחנו רואים כל הפלאפונים שאנשים מדברים מחוץ לביהמ"ד בתוך ביהמ"ד, בתוך הסדר , הלא דבר הוא.

וודאי זה קליפה של יצה"ר שמבטלת תורה תפילה ומבטלת ישוב הדעת ומבטלת כל חלקה טובה. אבל הקב"ה רק רצה לומר לנו שצריך לדבר באמצע הלימוד. אבל איזה דיבור לפעמים צריך לדבר באמצע הלימוד? אדם מבין משהו הוא אומר לקב"ה יש"כ. זה צורת הלימוד לדבר באמצע הלימוד כמה השיעור ואיך כמובן בשום שכל. אדם יכול לא מדייקת לאבד את כל שורש לימודו בקומת לימודו אבל מי שהיה מגיש לו באמצע הלימוד תה והיה משתעל מה היה עושה? היה אומר לו ישר כח, [אמנם חז"ל לא היו אומרים אפילו אסותא בביהמ"ד אבל זה לא המדרגה שחל הדור כבר כמה דורות לפנינו כמו שאומרים רבותינו], אז היה אומר לו יש"כ אם היה מגיש לו תה באמצע? או שהוא היה אומר 'ביטול תורה', היה אומר לו יש"כ זה אם הקב"ה נתן באותו זמן משהו אי אפשר לומר ישר כח? וודאי שאפשר! זה צורת החיים האמתית כך החפץ חיים היה חי.

לא שיש זמן שמדברים עם הרבוש"ע שחרית מנחה מעריב כ"א בזמן שיש לו צרות, אלא כסדר איך האדם חי יום יום שעה שעה למעשה? "היה שם שמים שגור על פיו".

אנחנו רואים שבין בני אדם, זה כל צורת החיים! אדם שחי בבית, הוא מדבר עם הילדים שלו רק בבוקר צהריים וערב? מתי הוא מדבר איתם? הוא נמצא במטבח, אז מה הוא עושה? מחליפים מילים...

אדם שלא מרגיש שהקב"ה נמצא איתו, [מדגישים], אז הוא מדבר עם הקב"ה ג' פעמים, 'ה' בשמים אתה על הארץ על יהיו דבריך מועטים'... אבל האדם שמרגיש שהקב"ה נמצא איתו אז הוא מדבר איתו בטבעיות כסדר. כמו אחד מבני הבית שנמצאים בבית, 'אפשר להביא את זה'? 'בבקשה', 'תודה רבה שהבאת לי את זה'... מספר מה עבר עליו באותו יום, מדבר כסדר... זה צורת בני אדם שחיים בבית, כך הם מדברים. אז כשאדם חי ומרגיש שה' עמו, אז עם הוא מדבר? הוא מדבר עם הקב"ה.

יש מעשה נורא, על ר' שלמה זלמן אוירבך, היה אדם גדול, כדרכם של אנשים גדולים שאנשים באים לתנות את צרותיהם בפניו, מי יותר ומי פחות, כל גדול לפי טבעו ולפי נפשו. ר' שלמה זלמן היה אדם רך לבב והיה שומע הרבה. יום אחד איזה עת רצון, הוא אמר לא' מן הסובבים אותו, אתה חושב שלי אין צורך לספר את הצרות שלי למישהו? [מי שיודע היה לו הרבה צרות בחיים, שורה שלימה של צרות ידועים לכל מי שמכיר את תולדות חייו]. רק בני אדם בדרך כלל למי הם מספרים? הבעל מספר לאשתו אשה מספרת לבעל, הוא מספר להורים שלו, לילדים שלו, או לחברים שלו. אומר הגרש"ז יש לי בדיוק את אותו צורך לדבר, רק יש לי עוד מישהו לדבר איתו. יש מישהו אחד שאני מספר לו את הכל, לרבוש"ע! אז לא צריך לדבר עם כל כך הרבה בני אדם. [מי שהכיר את רב שלמה זלמן כמעט לא היה  מדבר על עצמו לא היה מספר על עצמו, הוא אמר גם לי יש את אותו צורך לדבר, רק השאלה היא עם מי אני מדבר].

אין כוונת הדבר שלאדם אסור לדבר עם אשתו האשה עם הבעל וכדו' ברור ופשוט לית דין בר נש, אדם חי כמו שהוא חי, כסדר אבל יש לו לפחות עוד מישהו או שאיתו הוא מדבר, הרבוש"ע!

אדם שחי בצורה הזו שזה צורת החיים שלו, אז בעצם ה' עמו! באופן הזה לאיזה חיים האדם מגיע? הוא חי נוכח פני ה', כסדר!

כשאדם רגיל לדבר עם הרבוש"ע אומר לו "תודה רבה שנתת לי אני מבקש את זה ואת זה אם זה טוב לי תתן לי, תעזור לי כי יש לי לחץ מזה", כסדר, כך הוא מדבר, אז לאט לאט הלב של האדם נפתח! והוא מתחיל לאט לאט יותר להרגיש שה' עמו!

הוא לא רק 'יושב בשמים', אלא 'נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים', 'ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד' כדברי חז"ל הידועים, בליבו של כל אדם ואדם, ביאור הדבר מה כוונת הדבר שהקב"ה שוכן בלב כל אדם? שהאדם חש בליבו את נוכחות מציאות ה' יתברך שנמצאת עמו! וכמו שאומר המס"י בפרק החסידות, מי שהוא בעל שכל מעט בהתבוננות קלה כאשר הוא ניגש לתפילה, אומר הרמח"ל, הוא חש שהוא מדבר עמו יתברך שמו, כדבר איש אל רעהו.

 אדם שמדבר ג' תפילות ביום קשה לו להרגיש שמדבר אל רעהו. אבל מי שחי בצורה הזו, זה כדבר איש אל רעהו! עמו הוא נושא ונותן, ולפניו הוא מחנן, כך לשון הרמח"ל, כדבר איש אל רעהו, כך הוא מדבר, זה דיבור של אדם שחי נכון!

'הרגל' פשוט לחיים

זה לא מדרגה גבוהה, אם יש מי שחושב כך. זה בעומק שאלה של הרגל לחיים, אם היינו מתרגלים מגירסא דינקותא ממש כך היינו רואים בעינינו וכך היו מרגילים אותנו כמו שהחפץ חיים חי וכדו', היינו מתרגלים לזה מלידה אם נחזיר את העטרה ליושנה כפי צורת החיים האמיתית, בצורה הזו האדם חי כסדר עם הרבוש"ע, כל הקשיים שיש לו לאורך היום, עוד פעם, הוא מדבר בקצרה, אבל עם מי? עם הקב"ה. וכל הטובות שהוא מקבל, הוא מדבר עם הקב"ה. זה "אשרי הגבר ה' שם ה' מבטחו", זהו יוסף, שלא בטח בשר המשקים, (יש המשך של דברי חז"ל גם הפוך), זה ההבחנה של חז"ל שהוזכר בראשית הדברים, וירא אדוניו כי ה' מצליח בידו ה' איתו כל אשר הוא עושה הוא מצליח, היה שם שמים שגור על פיו, הוא היה מדבר כסדר עם הקב"ה.

ואז מה התוצאה של זה כמו שמפורש בפסוק? 'ויהי איש מצליח' בזה הוא בוטח בקב"ה - שהוא מצליח, הוא כסדר מדבר עם הרבוש"ע.

יתן הבורא יתברך שמו, שהדברים הללו, יהפכו למילתא דפשיטא, שאין בהם צד חידוש. והפשיטות הזו תבקע בנפשות, להרגיל את עצמם לחיות עמו ואצלו יתברך שמו לחיות נוכח פני ה' תמיד כי ה' עמו כל הימים.