- להאזנה גמרא 002 נדרים שבועה בלשון ונדר ונדר בלשון שבועה
גמרא 002 נדרים שבועה בלשון ונדר ונדר בלשון שבועה
- 5035 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
הר"ן בדף ב: בעניין שבועה שהוציאה בלשון נדר ונדר שהוציאו בלשון שבועה כותב: "ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה, הלכך כל שהחליף זה בזה אין בדבריו כלום...אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הך סוגיא ולמימר דלא דייקי בלישנייהו אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני, מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה דהא אמרי' בסוגיין דנדר ושובעה לא שוו בלישנייהו, אלא מדין ידות הוא דמהני, דנדר שאמרו בלשון שבועה כיוון דליבו ופיו שווין לאסור שבועה על עצמו, אע"פ שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי". צריך להתבונן ולהבין מה שורש מחלוקת הראשונים, הר"ן והרמב"ן, האם יש כאן חלות מדין יד או שאין כאן חלות כלל.
ראשית הדברים, הרי כידוע הצדדים מה הגדר של יד, בכללות ידוע שיש שלושה הגדרות מה זה יד, ההגדרה הפשוטה- הוא אמר רק חלק מהדיבור והתורה היא זו שסיימה את דיבורו (לשון הרא"ש ועוד).
ההגדרה השניה ביד- שהתורה חידשה שאפי' מקצת דיבור חשיב כדיבור שלם, לא שהתורה השלימה את הדיבור אלא התורה החשיבה את מקצת הדיבור כדיבור.
הגדרה שלישית- שבעצם, הרי בנדרי צדקה וכד' דברים שבלב הוי דברים אלא שבנדרים התורה חידשה שצריך לגלות את מחשבתו שבליבו בפיו ולכן בשעה שיש יד אין הכי נמי שאין כאן דיבור גמור ומדין דיבור אי אפשר ליצור כאן חלות אבל כבר לא הוי דברים שבליבו כי היד גילתה את מה שבליבו, יד בעצם הוא בין מצב של דברים שבלב לבין מצב של דיבור, אין הכי נמי שדיבור אין כאן אבל גם דברים שבלב לא הוי וכיוון שזה לא הוי דברים שבלב אז לכן זה חל. אלא שא"כ צריך ביאור הרי איסור נדרים זה "בל יחל דברו" ואם נאמר שכל ההגדרה של יד שאין הכי נמי שאין כאן דיבור רק שזה לא נקרא דברים שבלב כי הוא גילה את מחשבתו ע"י דיבורו אז איך יהיה לאו של האיסור של בל יחל דברו הרי אין כאן דיבור. אלא שביאור הדבר שאין הכי נמי שדיבור גמור אין כאן, אבל החצי דיבור הזה הוא סיבת החלות של הנדר שלא יהיה דברים שבלב אין לו דין דיבור מדין דיבור שהוא זה שיוצר את החלות של הנדר, החלות של הנדר הוא מכח הלב, אבל דברים שבלב לא הוי דברים ומה הופך את הדבר לדברים שאינם דברים של לב, זה ע"י גילוי דיבורו, הרי שסיבת החלות של הנדר היא הדיבור, כח החלות שבנדר הוא מכח המחשבה לפי"ז, אבל סיבת החלות שהנדר לא נקרא דברים שבלב זה מכח הדיבור, נמצא שבשעה שהוא עובר על נדרו הוא מחלל את הדיבור שהדיבור סיבת הנדר, לא שהוא מחלל את הדיבור שהוא סיבת החלות אלא הוא מחלל את הדיבור שהוא סיבת הנדר שהנדר לא הוי דברים שבלב.
זה לכאו' שלושה הביאורים הידועים. לפי"ז לכאו' קצת עדיין אפשר להבין את הרמב"ן אבל קשה, ננסה להבין אם נספיק לפי הזמן הגדרה רביעית בידות, ולפי"ז לכאו' לתלות את מחלוקת הר"ן והרמב"ן. נקדים כמה הקדמות קצרות על אף שחלקם בודאי ידועים אבל בכדי להגיע למכוון.
יש מחלוקת ר"ן ורמב"ם, ראובן הדיר את שמעון, שמעון שאסור לו עכשיו להנות מנכסיו של ראובן, אם הוא נהנה מנכסיו, האם הוא עובר בבל יחל והוא לוקה או שהוא לא לוקה, שיטת הרמב"ם- ששמעון אסור לו ליהנות מנכסיו של ראובן אבל הוא לא לוקה, שיטת הר"ן- לקמן בט'ו ועוד, שהוא עובר גם על בל יחל, הסברא הפשוטה של דברי הרמב"ם, "בל יחל דברו", וכיוון שהוא לא החיל את החלות של הנדר אין כאן בל יחל דברו ולכן הוא לא עובר, משא"כ שיטת הר"ן, כמו שאומר הר"ן לקמן, נאמר בל יחל על הדיבור, אם נאמר בל יחל על הדיבור לכן על אף שהוא לא נדר אבל סוף כל סוף שמעון במעשה מחלל את הדיבור. א"כ פשיטות ביאור מחלוקת הרמב"ם והר"ן, שנאמר בתורה לא יחל דברו, האם זה דין בגברא לא לחלל את הדיבור שלו או שזה דין לא לחלל דיבור של נדר, לרמב"ם זה דין על הגברא לא לחלל את דיבורו, לר"ן זה דין לא לחלל דיבור של נדר.
לפי"ז לכאו' אפשר לתלות מחלוקת ר"ן ורמב"ן, כל התפסה כאשר מתפיסים חפץ נדר בנדר, ראובן נדר למשל על חפץ אחד שיהיה אסור הרי שעכשיו החפץ הזה נאסר, יש בו איסור קדושה והוא נאסר ויש בו דיבור שהחיל את אותו חלות, עכשיו ראובן עצמו יבוא ויתפיס חפץ שני באותו דיבור, באותו חפץ, הוא מתפיס חפץ בחפץ הראשון שהוא נדר, מה ההתפסה? ההתפסה היא התפסה של האיסור קדושה או שהיא גם התפסה של הדיבור הראשון? בשעה שהוא יעבור על הנדר השני על 'בל יחל' של איזה דיבור הוא יעבור? על הדיבור שהחיל את הנדר על החפץ הראשון או על הדיבור של החפץ השני שבו הוא התפיס עכשיו? כאן עדיין לא יצא כ"כ הרבה נפק"מ, אבל אם שמעון התפיס בחפץ של ראובן ועכשיו שמעון בא ומחלל ועובר על הנדר, אם ההתפסה עניינה שהוא מתפיס גם את הדיבור של ראשון הרי שלפי הרמב"ם היה צריך להיות שלא יהיה מלקות שהרי זה בל יחל דברו והיכן יש דיבור בנדר השני? מכח הדיבור של הנדר הראשון לא היה צריך להיות מלקות, ע"כ שהרמב"ם סובר שכל התפסה עניינה שאני ממשיך את האיסור קדושה מהחפץ הקודם אבל הדיבור של הנדר הוא דיבור של המקדיש השני, של הנודר השני, משא"כ לשיטת הר"ן אפשר ללמוד שההתפסה היא הן על עצם האיסור קדושה והן על הדיבור, ובעצם ה'בל יחל דברו' שהוא עובר זה לא על הדיבור שהוא עשה התפסה אלא על הדיבור של החפץ הראשון שבו חל הדין נדר ובשעה שהוא מחלל את נדרו השני הוא עובר בבל יחל הדיבור הראשון (יכול להיות שיש נפק"מ לדינא אבל לא ניכנס עכשיו). בכל אופן לדברי הרמב"ם מבואר שכל נדר יש בו שני חלקים, יש את עצם הנדר ויש את הדיבור של הנדר, דברים ידועים ופשוטים.
ר' שמעון, כידוע, מחדש ע"ג זה שהרמב"ם כותב בפרק שלישי בדין התפסה אומר הרמב"ם מהי התפסה? שכאשר הוא אומר זה כזה ראובן נדר ולאחמ"כ בא שמעון ואומר שהוא יהיה כמוהו, אומר הרמב"ם שצריך שהדבר יהא תוך כדי דיבור, שואל המשנה למלך על המקום, למה שיהיה צריך התפסה תוך כדי דיבור? הרי כל התפסה שהוא מתפיס את הדבר זה בזה זה גם לאחר זמן, הגמ' אומרת שיש דין של תוכד"ד באופן שאחד אומר הריני נזיר שהשני אומר לשון שהוא יד שהוא דבר לא מפורש אז אם זה לא יהיה תוכד"ד הרי שאנחנו לא תולים את דיבורו כהמשך לדיבור הראשון וכיוון שלא תולים את דיבורו כהמשך לדיבור הראשון לכן אין כאן דין שחל הנדר, אבל כאשר יש חפץ גמור שחל עליו הנדר ובא חברו ובא להתפיס גם לאחר זמן למה שלא יחול? כך שואל המל"מ. אומר ר' שמעון, שהגמ' אומרת, מחלוקת אביי ורבא בשבועות (בדף כ.) האם יש התפסה בשבועה או אין, אומר ר' שמעון הרי נדר הוא איסור חפצא שבועה היא איסור גברא, לפי אביי שיש התפסה בשבועה, ההתפסה בשבועה לא יכולה להיות התפסה של חפצא הרי שבועה היא לא חפצא, אז מהי ההתפסה? אומר ר' שמעון ההתפסה היא התפסה של דיבור, אין התפסה בשבועה של חפצא ועל כרחך שכל ההתפסה שיש בשבועה היא רק התפסה של הדיבור, משא"כ בנדר, נדר יכול להיות בו שתי סוגי התפסות אומר ר' שמעון, הוא יכול להתפיס חפץ זה כזה ואז הוא מתפיס את עצם החפצא את האיסור שבחפצא הוא מתפיס אותו ומעביר אותו לחפץ השני, והוא יכול להתפיס את הדיבור, אומר ר' שמעון מה שהרמב"ם אומר שיש דין שצריך להיות תוכד"ד מדוע? אם הוא יתפיס חפץ בחפץ אה"נ שאי"צ בתוכד"ד אבל אם הוא לא מתפיס חפץ בחפץ אלא הגדרת ההתפסה שלו שהוא מתפיס את הדיבור, מבאר ר"ש שזה צריך להיות תוכד"ד כי ההתפסה של דיבור בדיבור לאחר שהדיבור הראשון כבר עבר מהעולם אין כאן עכשיו מציאות של דיבור, אם הוא מתפיס בעצם החפצא אז קדושת החפצא, האיסור חפצא, קיים עד עכשיו ואפ' לאחר זמן אז אפשר לעשות בו התפסה, אבל הדיבור הרי הוא דבר שעובר מן העולם, אם הוא מתפיס תוכד"ד אז מהני אבל אם לא אז זה בעצם לא מהני.
אלא שלפי זה יש מקום להתבונן למה זה דין של תוכד"ד, תוכד"ד אנחנו מוצאים שאדם יכול לחזור בו תוכד"ד וכדו' למה תוכד"ד הוא זמן של התפסה שהשני יכול להתפיס את הדיבור שלו בדיבור של הראשון? ביאור הדבר לכאו', שהגדרת ההתפסה בדיבור שהוא מתפיס את הדיבור שלו בדיבור של ראשון, זה הגדרה שזה הופך להיות המשך של דיבור של ראשון, זה לא הגדרה של התפסה שהוא מתפיס דיבור, אין התפסה בדיבור, באיסור קדושה יש התפסה מה שייך התפסה בדיבור? דיבור אין לו חלות מצד עצמו להתפיס את עצם הדיבור? אין התפסה לעצם הדיבור, איסור קדושה יש בו התפסה כמו שיש לדבר אופן של חליפין יש בו אופן של התפסה אבל דיבור שהוא לא בר החלפה איך יכול להיות שיהיה התפסה על דיבור, התפסה על דיבור ע"כ היא באה מסוגיא כמו שיש דין של תכד"ד שאדם יכול לחזור בו מדיבורו ולתקן דיבורו מחמת שזה זמן שאני יכול להמשיך את הדיבור הראשון אז גם כאשר שמעון בא וממשיך את הדיבור של ראובן בתכד"ד אז זה לא הגדרה של התפסה שהוא מושך את הדיבור של ראובן עליו אלא הגדרת הדבר שהוא ממשיך את הדיבור של ראובן הוא ממשיך את אותו דיבור ולכן הוא מצטרף לאותו דיבור, וא"כ זה כמו שאמרנו קודם ברמב"ם שהרמב"ם אומר שהוא לא חייב על דיבור של חבירו כי הרמב"ם לומד שההגדרה של ההתפסה כאשר היא התפסה בדיבור מה עניינה של אותה התפסה בדיבור התפסה בדיבור אני לא מתפיס את הדיבור של חברי עלי אלא התפסה בדיבור כשזה דיבור לעצמו הגדרת ההתפסה היא שאני ממשיך את הדיבור של חברי תוכד"ד ולכן זה נקרא דיבור שלי, הרי שהגדרת תכד"ד זה לא דין בהתפסה תכד"ד אלא שאם הדיבור הראשון נגמר אני לא יכול להמשיך את אותו דיבור כל זמן שהדיבור הראשון קיים זה תכד"ד אני יכול להמשיך. א"כ מ"מ העולה בדברי ר' שמעון שיש שני סוגי התפסה, יש לנו התפסה שהיא בעצם החפצא של הדבר ויש לנו התפסה שהיא בעצם הדיבור.
בראשונים לגבי מחלוקת אביי ורבא האם יש התפסה בשבועה או אין התפסה בשבועה, ידוע דברי הרמב"ן שלומד שלפי רבא אם אין התפסה בשבועה אז לא חל כלום, שיטת הריטב"א כידוע שאה"נ שאם אין התפסה בשבועה אז לא חל שבועה רגילה אבל מדין יד חל כאן שבועה, שואל הריטב"א א"כ מאי נפק"מ לדינא במחלוקת אביי ורבא? אומר הריטב"א את היסוד המחודש הידוע שיד אין לה התפסה, אם השבועה חלה מדין שבועה אז יהיה לזה התפסה שלישית השני התפיס בראשון והשלישי התפיס בשני, אבל לפי רבא שהחלות של השבועה הגדרתו שזה חל מדין יד, השלישי לא יהיה יכול להתפיס את אותו דבר.
למה השלישי לא יכול להתפיס הרי ממ"נ אם יד לאחר שהוא יד אז יש כאן חידוש תורה שלמעשה זה נקרא שיש כאן חלות של נדר ועוברים על בל יחל למה שהשלישי לא יוכל להתפיס באותה יד, הגדרת הדבר (שלכאורה זה כוונת ר' ברוך בער), כאשר התורה באה ומחדשת שיש לנו דין יד הרי האדם הזה לא גמר את כל דיבורו, כאשר האדם לא גמר דיבורו התורה מחדשת שהיא השלימה את דיבורו, (לפי אחד מהצדדים שאמרנו בהתחלה), אז בשעה שעכשיו הוא אמר רק חצי מדיבורו וחל כאן כל הדיבור זה נקרא דבר האסור או דבר הנדור? אם ההגדרה היא שהתורה השלימה את הדיבור, הרי שמצד מה שהוא דיבר לא יכל לחול כלום אז מי שהחיל עכשיו את החלות זה חידוש תורה שהשלימה את דיבורו, השלמת הדיבור זה לא דבר הנדור זה דבר האסור, אם זה דבר האסור אז אין לזה התפסה. א"כ הגדרת הדבר שכאשר האדם נודר, אם הגדרת יד עניינו שהתורה מחשיבה שגם חצי דיבור סגי והדיבור יכול לחול גם בחצי דיבור שזה החידוש תורה של יד א"כ בשעה שהחלות חל הוא חל מכח החצי דיבור אז זה נקרא דבר הנדור, אם זה דבר הנדור אז החלות צריך להיות בבחינת דבר הנדור ושאפשר להתפיס בו, משא"כ אם הגדרת הדבר שמה שחל כאן ע"י יד, כוונת הדבר שהתורה חידשה שהיא משלימה את הדיבור אם התורה היא זו שמשלימה את הדיבור זה הופך להיות דבר האסור, אם זה הופך להיות דבר האסור אז יד אין לה התפסה זה פשטות שיטת הריטב"א.
אבל בעומק לכאורה אפשר להגדיר כאן הגדרה נוספת של יד, מה שמבואר אם כן בדברי הריטב"א שההתפסה בשבועה לפי רבא היא בהגדרה של יד והיא לא התפסה גמורה, לפי זה ננסה להבין הפוך בדיוק, מכח שורש דברי הריטב"א, הגדרה של יד בעצם אין כאן דיבור יש כאן רק חצי דיבור אז אנחנו מגדירים שהתורה השלימה את הדיבור, מאיפה התורה השלימה? הרי אין דיבור! סתם גזירת הכתוב שיש כאן דיבור. לכאו' ביאור הדבר כל השלמת הדיבור היא מדין התפסה, כמו שיש התפסה על כל הנדר אז כאשר בעצם הוא נודר ביד יש כאן חצי דיבור אם יש כאן חצי דיבור איפה שאר ההשלמה? התורה אמרה שהיא משלימה, מאיזה דין היא באה ומשלימה? זה מדין התפסה. הרי הראשונים מחדשים הרבה סוגי התפסה, הר"ן (בשבועות) למשל אומר בשבועות לפי הצד שהגדרת נדר עיקרה התפסה אומר הר"ן נדר שאינו בהתפסה בעצם הוא התפסה, הריטב"א לומד שלשיטת רבא מה שלא חל כאן מדין התפסה רגילה אבל חל כאן מדין יד, הגדרת הדבר בפשטות בריטב"א שמדין התפסה זה לא מועיל אבל מדין יד כן אבל לפי מה שעכשיו אנחנו רוצים לטעון, הריטב"א אומר שיד והתפסה השורש שלהם בעצם אחד, מה שאומר רבא שזה לא חל מדין התפסה רגילה אלא מדין יד כלומר כיוון שיש כאן הגדרה שחסר כאן בדיבור אז התורה חידשה כאן דיבור, אם ההגדרה תמיד של התפסה אז הפשט שיש דיבור שלי רק חסר חלות אז התורה באה ומצרפת את החלות, רבא סובר שלא התחדש כאן דיבור בהתפסה בשבועה, אז צריך להגיע לחידוש תורה שהיא גם מתפיסה את הדיבור, לא רק שהיא מתפיסה את עצם החלות אלא שהתורה גם מחדשת דיבור, כלומר בדברי הריטב"א מתבאר כל התפסה רגילה מה שאני מתפיס זה רק את הקדושה ויש לי את הדיבור, אז התפסה בשבועה לדברי רבא לא רק שחסר לי בחלות הרי אין התפסה בשבועה בחלות כמו שהזכרנו בשם ר' שמעון כל שבועה הרי אין חלות זה איסור גברא, אלא כל ההתפסה בשבועה היא רק התפסה של דיבור, התפסה של דיבור כיוון שלפי שיטת רבא אין התפסה סתם במושג של שבועה כי התפסה היא בעצם החפצא אז מאיפה יש התפסה של דיבור כל התפסה של דיבור היא מדין יד, הרי אמר ר' שמעון שבועה אין בה התפסה בחפצא, יש בה רק התפסה בדיבור, רבא סובר שבעצם כל התפסה עניינה התפסה של החפצא אם כל התפסה היא התפסה של החפצא, בשעה שעכשיו הוא בא בשבועה ואומר התפסה, איזה התפסה יש כאן? התפסה ילפי' מנדרים ועיקר התפסה שנאמרה בנדרים היא התפסה של חפצא כי זה נדרים, כשבאנו ללמוד את זה מהיקש של שבועות לנדרים שגם בשבועת יהיה התפסה אין שם את אותו התפסה שיש בנדרים כי בנדרים זה התפסה של חפצא, אז מה ההתפסה שהתחדשה כאן? התחדשה כאן התפסה שאני מתפיס דיבור, התפסה של דיבור היא סוגיא של יד, התפסה של חפצא היא סוגיא של נדרים זה עיקר הסוגיא בהתפסה, התפסה של לשון הרי הוא בעצם לא אמר? ההתפסה הזו זה הפשט שהתורה אמרה שעל אף שאני לא אמרתי מתפיסים את הדיבור של חברי וזה נחשב שאני אמרתי, עצם ההגדרה של התפסה של דיבור בעצם זה התפסה של יד (כמו שר"ש אומר ברור, יש התפסה בחפצא ויש התפסה בדיבור, בשבועה לא שייך התפסה בחפצא, כל ההתפסה שיכולה להיות היא התפסה של דיבור, איפה התחדש התפסה של דיבור? זה יד, כל יד חסר לי בדיבור ובאה התורה וחידשה דיבור, זה אותו יסוד של התפסה!),
לפי"ז רק נחזור לנקודה הראשונה שהתחלנו, לסיים את הדברים, במחלוקת של הר"ן והרמב"ן, נדר בלשון שבועה שבועה בלשון נדר אומר הרמב"ן שזה מהני מדין יד אז השאלה ידועה, כל יד כוונת הדבר שכאשר האדם אמר חצי דיבור, חסר בהמשך של הדיבור ויש כאן דין של יד אבל לכאורה כאן האדם לא אמר כלום אז אין כאן כלל דיבור, זה שאלה ידועה מאוד תמיד אם הוא לא אמר כלום למה אין התפסה? כי זה הופך להיות דברים שבלב אדם שנודר בליבו והוא לא אמר כלום למה אין דין יד שנשלים את כל דיבורו זה לא שיש בעיה שרק חצי דיבור משלימים ולא דיבור שלם אלא שאם הוא לא דיבר כלום זה נשאר דברים שבלב ואינם דברים, אבל ב'לא יצוייר' שיהיה לי דברים שבלב שלא יהיה לי את הבעיה שלא הוי דברים ואני אצטרך להשלים דיבור שלם, עדיין אני אשלים, פשטות הגדרת הדבר שהתורה חידשה שמשלימים חצי דיבור, דיבור שלם לא התחדש אז לא משלימים, זה פשט הדבר באמת, אבל אפשר להבין כאן נקודה נוספת אם דברים שבלב הוי דברים אז הגדרת הדבר שאין כאן לכאורה דיבור היה ראוי שיהיה צריך להיות כאן דיבור מדין התפסה מדין שהתורה תתפיס את הדיבור אבל זה נשאר דברים שבלב אבל שבועה שהוציאה בלשון נדר ונדר שהוציאו בלשון שבועה זה דברים שבלב? לא, אלא אין כאן בכלל דיבור התורה חידשה כאן התפסה של דיבור שלם, זה לא התפסה לחצי דיבור זה התפסה של דיבור שלם אין בעיה גם להתפיס דיבור שלם.
לפי זה אפשר ליישב קושיא פשוטה ברא"ש. הרא"ש כותב, "ואע"ג דגמר בליבו לידור, אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר, כדאמרי' בפרק ג' בשבועות אמר שמואל כיוון שגמר בליבו צריך להוציא בשפתיו", שואל הרא"ש למה צריך להוציא את הדיבור בפיו? שידור בלב! מה קשה לרא"ש? שאלה מאוד פשוטה, כל איסור של נדרים איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו נניח שנדרים היה להם דין של דברים שבלב הוי דברים, עכשיו הוא בא ומחלל את הנדר, אז על מה הוא יעבור? על בל יחל דברו? אין דיבור! מה שואל הרא"ש? הרא"ש שואל שאלה פשוטה, לכאורה, למה צריך פסוק? למה צריך שיהיה דין של דיבור בנדר הרי דברים שבלב הוי דברים. אה"נ הוי דברים, בסדר אבל על איזה שם איסור הוא יעבור? הרי השם איסור בנדר הוא שם איסור לא של מעילה, יכול להיות שגם, אבל השם איסור שנאמר מפורש בפסוק הוא שם איסור של לא יחל דברו, אומר הרא"ש שדברים שבלב יהיו דברים ויחול הנדר ועכשיו שיחול הנדר אז מה יהיה כאן כשיחול הנדר על איזה איסור יעבור, בל יחל דברו? הוא לא אמר כלום, אלא שביאור הרא"ש לפי מה שנתבאר אם דברים שבלב הוי דברים אז מדין יד היינו משלימים לו דיבור שלם כמו שמשלימים חצי דיבור, אלא שתמיד לא משלימים דיבור שלם כי לא הוי דברים ולא התחדש יד לדיבור שלם, בשעה שהוא הוציא דיבור אז זה כבר לא הוי דברים שבלב, עכשיו אני מחדש לו דיבור, אבל אם באמת הוי דברים אז אני יכול לצרף לו דיבור שלם ואם אני יצרף לו דיבור שלם אז הוא יעבור על בל יחל דברו אפי' שהחלות של הנדר באה מכח דברים שבלב שהוי דברים.