ראש חודש מזל 004 אייר מזל שור

המלחמה בין שור דקדושה (יעקב ויוסף) נגד שור דקלקול (עשו)

מזל אייר, נקרא שור.

בגמ' (ב"ק סה:) מבואר, שור בן יומו קרוי שור. יש דין של עגל נעשה שור, אבל מאידך, שור בן יומו נקרא שור.

אמר הגר"א, תכלית יציאת מצרים היה "תעבדון את האלוקים בהר הזה", לקבל התורה. אחר מכן היה מעשה העגל, ומכח זה ירדו כלל ישראל ממדרגת קבלת התורה. אמר הגר"א, שמזל אייר, שהוא שור "בו נעשה פירצה", ומכוחו ירדו ממדרגתן.

ננסה קצת לההתבונן, מהו שור דקדושה, ומהו שור דקלקול, ולפי"ז לקרב מושגים אלו לנפש דידן.

כל קלקול בבריאה נעשה מחטא העגל, שהוא שור. בלשון ברורה, לשום ארמי של שור נקרא "תורא", לעומת ה"תורה" – כלומר, השור (של העגל) הוא הפיל את דרגת קבלת התורה. היה קבלת תורה, ואח"כ חטא העגל, שור, ואז התורה שלהן נפלה לדרגת טומאה, שור, תורא – נפלו מתורה לתורא. מכאן ואילך, כל התורה שנתגלה מאז, הוא במדרגת "שור" – הלוחות שניות. השור של העגל הוריד דרגת התורה למקום אחר. וצריך להבין להיכן הוריד אותו, אבל עכ"פ, השור של העגל הוריד את התורה.

יש שור תם ויש שור מועד. מהו תם, ומהו מועד, ומהו העומק בהן? תם כנגד יעקב אבינו, "איש תם", וכנגד זה יש שור דקלקול, שהוא השור. שור מועד נקרא "בכור שור", שנאמר ביוסף, והוא ה"שור" דקדושה. יעקב ויוסף הם מקבילים לשור דקדושה. יעקב הוא שור תם דקדושה, ויוסף הוא שור מועד דקדושה.

כח המלחמה מתגלה אצל שור מועד, בעיקר, שהוא בר נגיחה. השור מועד הוא המלחמה של יוסף נגד עשו: "ובית יוסף להבה, ותהי עשו לקש", יש מלחמה בין יעקב ועשו, וגם יוסף הוא הכח המתנגד לעשו, וא"כ יש את יעקב שהוא "תם" דקדושה ויש את יוסף שהוא "שור" דקדושה, נגד השור דקלקול שהוא עשו.

זהו התמצית הדברים, עכשיו נבין מהו המהות של הדבר.

שור – כח הראייה

שור הוא בעל חיים כפשוטו, אבל שור הוא גם מלשון ראייה. שור מלשון שורה, "יוצאין מן השורה". שור הוא ענין של נסיונות העולם, שנמצאים בעינים. "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל". שורש כל הקלקול הוא בעינים, בחוש הראייה.

ההבדל בין קבלת התורה לדרגת לאחר חטא העגל הוא, שבקבלת התורה אמרו "נעשה ונשמע", כלומר, לא בודקים מה יש בו, (ודלא כמו שאמר הגוי לרבא עמא פזיזא הוא שלא בדקתם תחילה מה יש בו. התפיסה של אומות העולם הוא לבדוק הדבר תחילה כי אין להם אמונת אומן בהנותן להם,) אלא כלל ישראל מקבלים התורה באמונת אומן. אמרו "נעשה ונשמע" מכח אמונה מוחלטת שיש להן, בבורא. אבל כשנפלו בחטא העגל, מכח ה"שור", התורה נעשה תורא, נפילה למדרגת שור, שמאז כל דבר צריך בדיקה.

אילו לא חטאו בעגל, היו נכנסים מיד לארץ ישראל ולא היה שייך חטא מרגלים שנתנו עיניהם בא"י. מרגלים הם "משלכי רגל" של השור – מדרגת "רגל", לבדוק הדבר היטב. בקבלת התורה, שהקדימנו נעשה לנשמע, הדבר לא היה טעון בדיקה, היה להם אמונת אומן מוחלט בהנותן התורה. כשאין את אותו אמונה, אז עומק הנפילה הוא שמכאן ואילך כל דבר צריך בדיקה.

חוה ראה המאכל, ראה ש"טוב הוא למאכל", כלומר, שבדקה אם הדבר היה טוב או לא. כל זה הוא תוצאת הראייה, כוחו של שור דקלקול. "ותרא" הוא לשון "לתור", שנאמר במרגלים לתור את הארץ לבדוק אם הוא טוב או לא. לעומת כן, במצב של אמונה המוחלט, אין צריך בדיקה בשום דבר. שורש הנפילה הוא בראייה, בעינים שבודקים כל דבר.

כשעמדו בהר סיני, פסקה זוהמתן של הנחש. מהו הזוהמא? זוהמת הנחש הוא לבדוק מה שה' נתן לנו. זה חסרון באמונה מוחלט בנותן התורה. הנחש הטיל זוהמא בחוה, הפיתוי של הנחש הוא להרהר לבדוק כל דבר, זהו זוהמא. הזוהמא זו פסקה מהן בהר סיני, ואז היינו חוזרים לאמונת אומן, למצב של חתן וכלה, כלה שעיניה יפות לא צריך בדיקה. אבל כשנפלו בחטא העגל, חזרו למצב שבכל דבר ודבר צריך בדיקה.

זהו עומק המושג שור תם. יעקב נקרא איש תם, שור שלא נוגח. זהו תמימות. כשהשור נוגח, מאיפה זה מתחיל? מבואר בגמ' שהשור מסתכל בלבנה וכועס, ואז הוא נוגח. הוא רואה דבר, ואז הוא נוגח.

יש ג' אבות שנאמרו בשור – שן, קרן ורגל. קרן הוא "כוונתו להזיק". מאיפה חל כח באדם של כוונתו להזיק? גם שור תם נוגח, אבל נגיחתו לא בא מראייה. נגיחתו בא מתמימותו. לעומת כן, שור מועד נוגח בכוונה, מראייה של הדבר.

תחילת התועבה מתחיל בנחש, שכוונתו להזיק היה, והחטא אדה"ר התחיל ע"י "ותרא" האשה, ראייה שגרם כל הקלקול בבריאה, ע"י הנחש.

תפיסת עין טובה ותפיסת עין רע

יש עין טובה ועין רעה. משה רבינו נקרא טוב עין, בלעם נקרא סומא (שתום עינים). עין טובה בעומק נובע מתמימות. עין רעה בודקת כל דבר, שמא יש בו רע.

מאיפה יש הוא אמינא של רע בעולם? מאז חטא אדה"ר. במעשה בראשית קודם החטא, הכל היה טוב, "וירא ה' כי טוב". מאיפה בא כל הרע? ממצב שבאדם לא מאמין שהכל טוב. זהו "שור", שנוגח, מכח ראייתו להסתכל על דברים. שור תם מסתכל באופן שונה משור מועד. שור מועד נוגח מחמת שהוא רואה דבר רע בראייתו.

טוב עין זה משה, עין רעה זה בלעם, וזהו החילוק.

על הקב"ה נאמר, "לא הביט און ביעקב". הקב"ה רואה רק טוב בבריאה, הכל טוב. רק אדם בבחירתו נוצר אפשרות לרע, להסתכל ברע. זהו עומק הכח ה"שור" לנגוח, האפשרות להסתכל על דבר ולראות רע. זהו תחילת כל הקלקול בבריאה. עין רואה, והלב חומד, וכו'. כל הקלקול מתחיל בהסתכלות – להסתכל ולראות רע שבדבר. זה אינו רק לראות רע ואז הוא חומד להרע. אלא עצם הראייה הוא כבר שורש הקלקול.

יש בחירה איך לראות כל דבר, וכאן עומק הבחירה. "לאדם מערכי לב", הקלקול מתחיל אמנם ב"עין רואה", ולא בה"לב חומד". שורש הקלקול הוא ב"ותרא האשה". זהו כח ה"שור" דקלקול, ראייה, להסתכל, לבדוק אם הדבר הוא טוב או לא.

עומק הבחירה שלנו - כיצד אנו רואים. הבחירה שלנו אינו מתחיל בהלב. "עוצם עיניו מראות ברע" – העומק בזה, להסתכל בנפש רק על טוב. מי שיש לו לב טוב, אינו רואה בעין רעה.

יש כאן נקודה עמוקה. איפה מתחיל בחירה בנפש? חטא העגל הוריד אותנו מקבלת התורה לדרגה של עכשיו. "והעם לא ידע ממשה" – כלומר לא ידעו מטוב עין שהוא משה. "וירא העם כי בשש משה לבוא" – זה התחיל בעין רע, להביט ברע שבדבר. חטא העגל התחיל בשור, בראייה, שהעין יש בו אפשרות לראות רע. בדרגת מתן תורה, העין רואה רק טוב, ובדרגת אחר החטא, האדם רואה רק טוב ורע, ועל דרך כלל, רואה יותר רע מטוב. "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – התורה נקרא טוב, הבריאה נבראה מדבר שכולו טוב ואין בו רע, וכשאדם חוטא, הוא מאבד את ראייתו.

זה עומק המלחמה בין עשו ליעקב. על עשו נאמר "הנה אנכי הולך למות", וכתיב "חכם עיניו בראשו וכסיל הולך בחושך", הכסיל רואה בכל דבר את נקודת הרע שבו, והחכם רואה בכל דבר את נקודת התחלה שלו שהוא טוב. המלחמה בין עשו ליעקב הוא מלחמה בראייה, איך מסתכלים על דבר.

עשו אמר "הלעיטני נא מאדום הזה" הוא רק אדום, דם, שפיכות דמים, רע. זה מה שעשו רואה, וזהו עשו איש השדה, ובגמ' מבואר שלא קרא שור אלא שדי, לשון שדה. זהו שור, עשו, איש השדה. לעומתו, יעקב איש תם, הוא נלחם בעשו בכח אחד שיש לו [ובעזהי"ת נבאר מהו הכח הזה], ויוסף נלחם בעשו בכח אחרת.

שני אופני מלחמה עם רע - תפיסת יעקב (תם דקדושה) ותפיסת יוסף (מועד דקדושה)

יש בעצם שני אופני מלחמה נגד עין רעה, ולגלות את העין טובה. עשו מגלה אדמימות, הוא רואה רק רע. יעקב ויוסף מגלים התפיסה של ראיית טוב. יעקב הוא שור תם דקדושה, יוסף הוא שור מועד דקדושה. מה החילוק ביניהם?

יעקב ראה טוב מעיקרא. זהו איש תם, וכמו שאמר רש"י, זה איש שאינו יודע לרמות. כלומר, אינו עובר במחשבתו שום צד של רע. זהו תמים. יעקב מתנגד לעשו על ידי שהוא רואה רק טוב, לעומת עשו שרואה רק רע. יוסף לוחם בעשו בדרך שונה. יוסף יש לו מלחמות עם רע, הוא פוגש עם הרע ורואה ואותו ומתמודד איתו. אבל הוא לוחם עם הרע. "בנות צעדה עלי שור" לראותו, אבל יוסף אינו רואה אותם, אינו מסתכל בהם.

וא"כ יש ב' מדרגות איך ללחום עם הרע. המדרגה התחתונה היא יוסף. אדם רואה רע, אבל הוא לוחם בזה ורואה טוב. אמנם מדרגת יעקב הוא למעלה מזה, הוא "איש אמת", "איש תם", "תורת ה' תמימה", כולו טוב, אין צד של רע.

להתחיל מתפיסת יוסף (מלחמה עם רע) דייקא, ואח"כ לעלות לתפיסת יעקב (תמימות, עולם שכולו טוב)

סדר הנפש צריך להיות, שהאדם מהתחיל ממקום ה"יוסף" שבנפש, מהכח ללחום עם רע, ואחר מכן לעלות למקום ה"יעקב", להיות תמים, לא לראות רע כלל.

יוסף היה מנסה לראות רע בהשבטים, ונלחם עם הרע ורואה טוב. לכן יש לו נסיונות עם רע, ואפי' כשלוחם בו יש לו פגמים, וכמו שאמרו חז"ל, כשברח מאשת פוטיפר, יצאו עשרה טיפין ממנו, מכח ראייתו. יוסף מתמודד עם הראייה הרעה, הוא לוחם.

אבל יעקב הוא מקום עליונה יותר בנפש – הוא הכח של תמימות, שלא לראות שום רע מעיקרא.

אני ה' רופאיך – שורש הרפואה באייר ע"י תיקון כל בעיא בשורשו

אייר הוא מזל שור, מלחמה עם כח הראייה. כל הקלקולים נובעים מראייה. אייר הוא ר"ת אני ה' רופאיך – על מה צריך רפואה? על שורש כל חולי הנפש, שהוא ראייה. השורש לרפואה בנפש היא, לרפאות את כל כח הראייה. עומק הרפואת הנפש היא, שצריכים רפואה על כל כח ראייה של עבר עד השתא.

עכשיו נקרב זה לנפש דידן.

בכל מלחמה שיש לאדם, האדם יכול ללחום עם נקודה האחרונה של המלחמה, שהם הענפים והתולדות של הבעיא, או יכול ללחום עם הראשית של המלחמה, השורש הבעיא. "חכם עיניו בראשו", החכם נלחם עם הראש, עם התחילה של הדבר. הכסיל הולך בחושך – הוא לוחם רק עם האחרונה שדבר.

הכסיל מסתכל רק על הבעיא עכשיו, אבל החכם רואה הראשית של הבעיא ומתקנו בשורשו. בכל הנסיונות שיש לאדם, הוא יכול ללחום עם הלשון הרע או העבירה עצמה. אבל חז"ל אומרים, בעידנא שיש בו יצה"ר לית דמדכיר לי' מיצה"ט (נדרים לב). הכסיל הולך בחושך – וקשה מאד ללחום עם רע בחושך!

כוחו של יוסף ללחום עם רע – להתמודד עם עם השורש (הרצונות, מחשבות, והרגשות) ולא עם הענפים (מעשים)

צורת המלחמה האמיתית הוא הכח של יוסף. כאשר אדם חי באופן פנימי, הוא חי באופן של זיכוך מחשבות. בכל סטייה שיש בו במחשבתו, הוא מתקנו במחשבה.

כתיב "עולה בא עול", יש עול בשור, היפוך "עולה". העולה בא לכפר על הרהורים, הוא כח העול, השור דקדושה. במתן תורה לא היה עול, ורק לאחר מכן בחטא העגל נעשה התורה עליהם לעול, מכוחו של ה"שור". עומק הבעיא הוא, כשאינו מתקן הבעיא בשורשו, ואז יש "שורש פורה ראש ולענה".

חודש אייר הוא רפואה, הרפואה של "חכם עיניו בראשו", רפואה על תחילת הקול של הדבר.

דוגמא ברורה לכך, אנו מתמודדים עם האחרית של הנסיונות של שית אלפי שנין, שכל זה בא מתולדת חטא אדה"ר. אבל צריכים לתקן את הראשית של כל הבעיות שלנו. כל הבעיות שלנו הם באים מחמת שלא מתקנים את הבעיא בשורשו. זה נאמר על הבריאה בכלל, אבל גם זה נאמר על נפש בפרטות.

עשו אמר הנה "אנכי הולך למות". סוף האדם הוא מות. אדם שהוא כסיל נלחם רק על האחרונה, אמנם החכם לוחם עם ההתחלה - ושם שורש כל ההצלחות. אי אפשר להצליח כשלוחמים עם מעשים בלבד. צריך ללחום על רצונות של הלב, ועם המחשבות וההרגשים. זהו כוחו של יוסף, "אב בחכמה ורך בשנים" – רק בשנים, כלומר הוא לא הגיע למעשים רעים, אבל גם הוא אב בחכמה, כלומר, הוא הגיע ללב ומחשבה שלו.

יש שני תפיסות בחיים. טבע האדם הוא להתמודד רק עם המעשים שלו. אבל כוחו של יוסף, שהוא "בכור שורו", כי הראשית, הוא הכח שכאשר האדם חי באופן של פנים, הוא חי בעולם המחשבה וההרגש, ואז נלחם עם ההרגשים והמחשבות שלו, הוא לא נלחם סתם עם המעשים שלו.

היה מעשה בתלמיד של ר' דסלר, שפעם חלם שהיה רוצה להרוג את בנו, ונזדעזע מאד מהחלום, ובא לר' דסלר, ור' דסלר אמר לו שיש לך איזה הרגשים נסתרים של שנאה על בניך שאינך מתמודד עמהם, ועל כן היה יכול לך לחלום חלום כזה. החכם מתמודד עם הראשית של הדבר. מי שמתמודד באופן כזה, אין לו את רוב הנסיונות של רוב בנ"א. בודאי יהיה לו נסיונות, אבל נסיונותיו הם שונים לגמרי. הוא לוחם עם שורש הבעיא, ומתקנו בשורשו.

אני ה' רופאיך – מה ההבדל בין רפואה שעל ידי ה', לרפואה ע"י רופא בשר ודם? מה הנפקא מינא, הלא בין כך ובין כך האדם נתרפא. החילוק הוא, שרופא בשר ודם מרפא רק ענפי הבעיא. רפואת ה' היא על ראשית הקלקול של האדם, שם עומק הרפואה. כי אני ה' רופאיך - היינו כשיש יותר גילוי אלוקות בנפש, ואז יש לו יותר רפואה.

ככל שהאדם חי חיי חוץ, המלחמות שלו רק עם המעשים שלו. כשאדם חי חיי פנים, הוא לוחם עם יצרו, עם ההרגשים שלו – הוא מלחמה של הנפש הפנימית. שם, הוא נלחם עם הראשית של כל דבר.

מי שחי שם, אין לו "עול" של השור, אלא יש לו את ה"שור" דקדושה – הכח ללחום כם הראשית של הקלקול.

הכח העליונה בנפש – יעקב, תמימות, לראות עולם שכולו טוב

למעלה מכך, יש את כחו של יעקב אבינו, איש תם, השור תם דקדושה, תמים לה' אלוקיו. שם האדם רואה עולם שכולו טוב. אנחנו חיים בעולם שהוא רובו רע, כמו שאמרו חז"ל. אבל במעמקי הנפש, יש מקום לחיוץ בעולם שהוא כולו טוב. "וירא ה' וכו' והנה טוב מאד". מי שמתחבר למקום הזה, בתורה, במקום זה בנפשו, הוא חי בעולם שהוא כולו טוב. בואדי שהוא עדיין נמצא בעולם שיש בו רובו רע, אבל נפשו נמצאת בעולם שהוא כולו טוב, "עולמך תראה בחייך". ככל שהנפש יכנס יותר פנימה ויחיה בעולם שהוא כולו טוב, ולוחם עם הראשית של הדבר, הוא אינו בגדר של אנכי הולך למות. וכך הוא יוצא ממדרגת חטא העגל, משור דקלקול, ונכנס לשור דקדושה.

אומרים חז"ל שהשור הוא מלך הבהמות. השור מתגאה, וכח זה נמצא הן בקלקול והן בקדושה. שור דקדושה הוא, "אני ראשון ואני אחרון" – כשהאדם מגלה ה"אני ראשון" שהוא הקב"ה, ע"י גילוי הראשית בכל דבר. ככל שהאדם נלחם עם ראשית הקלקול, אז מתגלה "ומבלעדי אין אלוקים". יש לו עזר מה', לעמוד בנסיון. זהו העומק של אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו (סוכה נב.). אבל זהו רק אם יש גילוי של אני ראשון ואני אחרון.

לסיכום ולסיום

דברים אלו צריכים להכנס לפנים של האדם, והם משתנים את כל סדר החיים שלו. אדם שלוחם רק עם החוץ של בעיא, עם גלד המעשים בלבד, אז אין לו סדר בנפש. אבל מי שחי חיי פנים, הוא בונה חייו ע"י מחשבה שהוא כולו סדר. זהו שור דקדושה. מקום שהוא כולו סדר של כוחות הנפש. שור דקדושה הוא "שורה", סדר, לסדר את עולם המחשבות והרגשות שלו, לעשות סדר בכוחות הנפש שלו. כשהאדם לא חי עם מחשבה וחי רק עם המעשים שלו, אז כל נסיונותיו שלו יהיו במעשים. אבל ת"ח, שהוא חי בעולם פנים, בעולם המחשבה, עולם של סדר המחשבה – זהו שור דקדושה, איש תם יושב אוהלים. הסדר של יושב אוהלים בא מהסדר בכוחות הנפש.

יזכה ה' אותנו שכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אבוא אליך, כי אני ה' רופאיך.