- להאזנה פרשת השבוע תשסה 034 במדבר
פרשת השבוע תשסה 034 במדבר
- 5142 צפיות
- הדפס
- שלח דף במייל
נתינת התורה, וקבלת התורה
א
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באֹהל מועד, באחד לחֹדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמֹר" (א, א).
אומר בעל הטורים: "לעיל מיניה (בחקותי כז, לד) כתיב 'אלה המצות', וסמיך ליה 'במדבר', לומר- אם אין אדם משים עצמו כמדבר אינו יכול לידע תורה ומצוות".
"אם אין אדם משים עצמו כמדבר- אינו יכול לידע תורה ומצוות", אלו הם דברי חז"ל (במד"ר א, ז).
ההשגה של תורה ומצוות, תלויה ב-'משים עצמו כמדבר'. התנאי להשגה, מה שמוכרח שיקדם בנפשו של האדם בשביל שיהיה לו חיבור באמת לתורה ולמצוות- זה 'משים עצמו כמדבר'. ואיזה מדבר?- 'מדבר סיני', כלשון הכתוב "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ה'מדבר סיני'- הוא ההכרח לשורש היניקה לתורה ולמצוות!!
ביאור הדברים.
ב
פשוט וברור הדבר, שהבחינה של "והחכמה מאַיִן תִּמָּצֵא" (איוב כח, יב), מורה לנו שמי שמשים את עצמו כ'אַיִן'- הוא זה שמתגלית אצלו החכמה. אשר על כן, כאשר האדם רוצה לזכות לחיבור פנימי לתורה ולמצוות- מוכרח שישים עצמו כ'מדבר'!
'מדבר' כל ענינו הינו- שהוא בבחינת 'אַיִן', ש'אינו' מקום ישוב! לעומתו, 'ישוב' אותיות 'יֵשׁ בּוֹ', ענינו- שהוא בחינת ה'יש'!
'מדבר', עליו כתיב- "תעו במדבר ב'ישימון' דָּרֶך" (תהלים קז'), הוא בחינת מקום ש'אין' בו מגע יד אדם, ענינו- מקום שנשאר בתפיסה ש'הקב"ה' יצרו ורק הוא עשאו, הוא קרוב לנקודת השורש העליון. 'מציאות' המדבר- היא 'אַיִן', היא 'תפיסת' מקום שאין בו אחיזה, שאינו מקום קיום, שאינו מקום ישוב לנבראים. זוהי מציאות ה'מדבר'!
מעתה, ה"משים עצמו כמדבר" בתפיסה הפנימית של הדברים- זו ההעמדה בנפש לחבר את עצמו ל'מקור' היניקה של התורה והמצוות, שהוא- ה'אין', בבחינת "והחכמה- מאַיִן תמצא"!!...
זוהי, באופן כללי, ההגדרה של 'מדבר'. אבל, כמו שדקדקנו תחילה: 'איזה' מדבר?- "וידבר ה' אל משה במדבר סיני"! כלומר, ה"משים עצמו כמדבר"- זו התפיסה הכללית, ואלו ההגדרה המפורטת ב'איזה' מדבר עסקינן?- מדובר ב"מדבר סיני" דייקא.
מה מבררת לנו ההגדרה, ההבחנה של "מדבר סיני"?
ג
באמת, מחד אומרים לנו חז"ל (שבת פט ע"א), למה נקרא שמו סיני?- "שירדה שנאה לאומות העולם עליו". כלומר, נקודת ה'הבדלה' בין ישראל לאומות נתגלתה בהר 'סיני', אֵלו- קבלו את התורה ואֵלו- לא קבלו את התורה. נקודת ה'הבדלה', אשר בחר 'בנו' מכל העמים, אתה 'בחרתנו' מכל העמים, זה המהלך שנקרא: "סיני- שמשם ירדה שנאה לעולם"!!
אמנם בתפיסה יותר פנימית, כמו בכל דבר, גם כאן יש גילוי של דבר והיפוכו.
כמו שאומרת הגמ' (ע"ז ב ע"ב): "מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון", שהקב"ה חיזר על האומות 'לתת' להם את התורה!! אלא, שכל אחד שאל: "מה כתיב בה?" וכו' כדברי חז"ל (ספרי דברים שמ"ג) הידועים, ולכן לא קבלוה.
בבירור עומקם של הדברים, הרי שישנה חלוקה בין צד הנותן- שהיה 'רצון לתת', משא ומתן 'לתת', לבין צד המקבל- ש'לא קבלו'.
כלומר, כביכול מצדו יתברך נתגלה מהלך- שהקב"ה 'רוצה לתת' את התורה גם לאומות, הקב"ה 'שאל' אותם אם הם רוצים את התורה, כלומר, צורת המהלך של הדבר הוא בהתגלות של רצון כביכול 'לתת' לאומות את התורה! אלא שמצד המקבל, שזה האומות נתגלה- שהם 'לא' ראויים לקבל, שהם 'לא' יכולים לקבל, "כל עצמם של אותם האנשים רוצח הוא שנאמר 'ועל חרבך תחיה'", כפי שאומרים חז"ל.
ברור ופשוט, שמצד הדקות של הדברים, שתי ההבחנות- אמת.
אף שעל פני פשוטו, הם 'לא' קבלו את התורה, הם 'לא' רצו את התורה, עצם מהותם 'אינה' ברת קיבול לקבל את התורה, אבל באמת, מצד נקודת ה'שורש' של הדבר, בנקודת ה'רצון העליון', כביכול שם- כן יש אחיזה לאומות. מצד הרצון העליון, יש כביכול מהלך שהקב"ה 'רוצה לתת' את התורה גם לאומות (ע' בראשית ס"ה אות ו')!!
ועומק הדברים.
הרי "קוב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוה"ק תרומה קסא ע"ב), ופשוט וברור הדבר, ש'כל' הדומם צומח חי מדבר וישראל- נבראו משם, ובהכרח שגם ה'אומות' נכללים באורייתא! שאילו לא נכללו באורייתא- לא היה להם קיום, לא היה להם שורש, וממילא גם לא היתה להם חיות תמידית, שכל יניקת החיות היא התמידיות של המחדש בטובו שמסתכל באורייתא בכל עת ובכל שעה.
הרי שבהכרח שלאומות- 'יש' שורש ענף ויניקה מהתורה הקדושה!
ד
מצד פשוטן של דברים, ישנה הדרגה, שהרי התורה נתבארה "באר היטב- בשבעים לשון" (כי תבוא כז, ח; סוטה לב ע"א). יוצא איפא, שיש את ה'עצמיות' של התורה הקדושה- לשון הקודש, את ה'ממוצע'- לשון ארמית, ואת ה'התפשטות'- השבעים לשון שבהם נתבארה התורה, וזה גופא שורש היניקה של השבעים אומות מהתורה הקדושה!
אולם כל זה נכון ביחס לצורת האילן 'איך' הם יונקים מהתורה, אבל מצד הרצון 'לתת'- הרי שהרצון שוה!
כלומר, מצד התפיסה 'איך' המקבל מקבל, הרי שהמקבל יכול לקבל: ישר מהנותן- פנים בפנים, אחור בפנים, פנים באחור, או אחור באחור. הוא יכול לקבל מהנותן עצמו, הוא יכול לקבל על ידי שליח, הוא יכול לקבל במהלך של הפקר- שהנותן מפקיר והמקבל זוכה מן ההפקר והרי שיש כאן ניתוק גמור בין הנותן למקבל אבל סוכ"ס זה בא מכח הנותן שהפקיר את הדבר. כל צורת ה'השתלשלות' של כל העולמות כולם, זהו אופן של 'צורה' של נתינה מריש דרגין עד סוף דרגין, אלא שיש התחלקות ב'אופן' של הנתינה איך המקבל מקבל. אבל אלו לא היה 'רצון לתת' למקבל- הרי שהמקבל לא היה מקבל!
והיינו, שיש רצון- 'לתת', ויש רצון- 'איך' לתת אשר ממנו נקודת החילוק!
מצד ה'רצון לתת'- הרי שהן אם הדבר ניתן באיתגליא מן הנותן למקבל בחיבה אהבה ורעות, והן אם הדבר ניתן כשָׁדֵי אחר כתפוהי, בנקודה של העלם והשתלשלות רחוקה של סיבה ומסובב, עילה ועלול, ואופנים רבים של לבושים, סוף דבר, בכולם יש נקודה אחת שוה, שהוא- ה'רצון לתת'!
אלא, שמצד הבחינה השניה, הרצון 'איך' לתת- כאן מגיעה נקודת החילוק: שמצד התפיסה העליונה, 'אופן' הנתינה הוא בצורה של חיבה, חביבין ישראל (אבות ג, יד) שמקבלים בצורה של חיבה, בצורה של נותן ומקבל, של אחדות, מה שאין כן מצד התפיסה היותר תחתונה, מצד ההשתלשלות היותר רחוקה, הרי ש'אופן' הנתינה הוא בצורה של הרחקה, בצורה של העלם, וביותר בירור בצורה שהנותן והמקבל כביכול 'אין' להם התקשרות, והמקבל אינו יודע מי הנותן, שזה סוד ההעלם, של שכינתא בגלותא!!
הרי ששתי ההבחנות אמת: מחד ה'רצון לתת'- שוה בכולם, ומאידך הרצון 'איך' לתת- בזה נקודת ההתחלקות!
כאשר נתבונן בצורת היניקה של העכו"ם מהתורה הקדושה, שהם יונקים מה"באר היטב- שבעים לשון", כל התפיסה הזו- זוהי תפיסה 'איך' לתת, מה 'צורת' הנתינה, ומצד כך יש נקודה של 'התחלקות' בתוך האומות עצמן, ובין כלל האומות לכנסת ישראל.
ישראל מקבלים תורה מפומיה דקוב"ה (שמ"ר מא ד"ה ג ד"א ויתן אל משה), מה שאין כן האומות שמקבלות אותה בלבושין, בהתלבשות של לשונות.
ישראל מקבלים במהלך מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, והרי שהוא 'למעלה' מתפיסת הלשון, לא רק מהשבעים לשונות, אלא אפילו מלשון הקודש! זה העומק ה'פנימי', המקום של ה'גניזה' של הלשונות, שָׁם- מקור היניקה הפנימית של ישראל!! מה שאין כן האומות- כל חד וחד כפום לבוש שורש אומתו, ישמעאל ועשיו, ומשם כל ה-ל"ה, כל חד כפי ענינו.
אבל באמת, כל זה מצד 'אופן' צורת הקבלה, 'כיצד' כל אחד מקבל את היניקה ואת שורש החיות מהתורה הקדושה.
אבל מצד ה'רצון' של הקב"ה לתת, הרי שכשם שרצונו שהישראל יחיה- כך רצונו שהעכו"ם יחיה, שהבע"ח הצומח והדומם יחיו. הרי, שמצד הרצון 'לקיים' את הדבר, לתת לו 'חיות'- יש 'השתוות' בין הדומם לישראל, בין העכו"ם לישראל, כי כל חמשת המדרגות של 'דומם צומח חי מדבר וישראל'- כולם יונקים, והרי שיש רצון 'שוה' לתת לכולם!!
ה
שתי התפיסות הללו, בהכרח שתהיה להן התגלות במהלך דמתן תורה. חייב להיות שיהיה גילוי: שמצד תפיסת המקבל- יש 'חילוק' בין ישראל לאומות, שישראל מקבלים מפומיה דקוב"ה והאומות רק בדרך של אחוריים, בדרך של "באר היטב", אבל גם בהכרח שיהיה גילוי לתפיסה השניה, שמצד הרצון- הרצון 'שוה' בכולם.
הרי שמצד התפיסה של 'אופן' המקבלים: "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן" (שבת קמו ע"א), וענין הזוהמא הוא המסך המבדיל בין הנברא ליוצרו, וכאשר ישראל עמדו על הר סיני- הרי שנשמתן נקשרה באחדות הבורא אחדות גמורה. מה שאין כן העכו"ם, שזוהמת החטא הקדמון שאדם הראשון נמצא ע"י בהעלם לא פסקה מהם- הם נשארו בהעלם, ועדיין יש להם מסך המבדיל בינם לבין קונם!
אבל מצד התפיסה של 'רצון' הקב"ה בכל נברא: הרי שהיה מהלך שהקב"ה 'רצה' לתת את התורה גם לעכו"ם! ובעומק, הקב"ה 'רצה' לתת לבע"ח, 'רצה' לתת לצומח, 'רצה' לתת לדומם. 'רצה' כלומר: שמצד גילוי הרצון ה'מקיים' את הדבר- הוא 'שוה' בכולם! ומצד כך, בהכרח שכביכול יהיה 'רצון לתת' גם לעכו"ם את התורה, ועצם ה'רצון לתת' להם- זה גופא שורש היניקה שלהם מאורייתא. אלא, שמצד מה שהתורה נקראת תורה מלשון הוראה, הרי שהתפיסה של הלבוש של תורה מלשון הוראה, נתקבלה אצל ישראל דייקא ולא אצל שאר האומות!
ו
הרי, שמצד התפיסה של ההתחברות ליניקה של התורה ב"מדבר סיני", 'מדבר' כפי שבואר בתחילה- הוא במהלך של 'אַיִן', שאין מגע יד נברא שם, ו'הר סיני' מברר לנו- את המהות ב'איזה' מדבר עסקינן.
'סיני' אומר לנו שתי בחינות: מחד, יש לנו בחינה של "סיני- שירדה שנאה לעולם", והרי שבהר סיני התגלה מהלך של 'הבדלה' בין ישראל לאומות, אתה 'בחרתנו' מכל העמים, וישראל 'קבלו' את התורה והעכו"ם 'לא קבלו' את התורה, אבל מאידך, התגלה בסיני מהלך של 'השתוות', שהקב"ה 'רצה לתת' לכולם את התורה!
ז
והרי שעבודת הנפש היא להתחבר לשתי הבחינות.
מחד- להתחבר לנקודת ה'התחלקות' של "ירדה שנאה לעולם". אבל מאידך- לקבל את התורה ב'טעם עליון' דילה, שענינו: קבלת התורה מצד ההתקשרות ב'נותן', ולא מצד ההתקשרות ב'מקבל'!
ביאור הדברים.
'הקב"ה' נתן את התורה, ו'ישראל' קבלו את התורה. מצד הנפש של האדם, ישנן שתי עבודות: ישנה עבודה- לקבל את התורה מצד ה'מקבל', וישנה עבודה- להתחבר ל'צורת הנתינה' של הנותן, ובברור יותר בדקות, ל'רצון' של הנתינה, (וביותר עומק, ל'נותן' שלמעלה מן ה'רצון'!!).
מצד העבודה הראשונה, שההתחברות היא התחברות לתפיסה של ה'מקבל', הרי שיש לנו עבודה של "סיני- שמשם ירדה שנאה לעולם", ישראל 'קבלו' את התורה והעכו"ם 'לא קבלו' את התורה.
אבל יום "מתן תורה", כך הוא נקרא בלשון חז"ל הקדושים (ברכות נח ע"א; תיקוה"ז תי' כ-כא נו ע"א), יש כאן עבודה להתיחס ל'נותן', ומצד ה'נותן' הרי שהיו כאן שני חלקים: מצד הבפועל- היה גילוי שנתן את התורה ל'ישראל' ולא לאומות, אבל מצד ה'רצון' של הנותן, מצד הבכח בלשון המושאל- הרי שהיה רצון לתת ל'כולם'. והרי שהעבודה להתחבר ל'נותן' גונזת בתוכה שני חלקים: להתחבר- ל'בפועל' שהוא נתן את התורה רק לישראל ולא לאומות, ולהתחבר- ל'רצון' של הנותן, שהוא רצה לתת את התורה לכל הנבראים כולם!!
ח
ההתחברות ל'רצון לתת' את התורה לכל הנבראים כולם, היא סוד ה'אחדות' של ה"איסתכל באורייתא וברא עלמא".
ה"איסתכל באורייתא" כביכול 'קדמה' לעולם, שהרי, "איסתכל באורייתא, ו[אח"כ]-ברא עלמא", והרי שההסתכלות 'קדמה' לבריאה, לא בערכין דזמן, אלא מצד התפיסה, ההבחנה, היחסיות של הדבר, היא 'קודמת' לתפיסה של ה'ברא עלמא'.
החיבור ל'איסתכל', הוא באותו מהלך- שהאדם יכול להתחבר לנקודה ש'למעלה' מן העלמא!!
במעמד הר סיני בני ישראל 'ראו' את הקולות (יתרו כ, טו), ועומק הדברים של ראיית הקולות.
מצד ה"ברא עלמא", הרי שהקול נשמע ואיננו נראה. 'ראיית' הקולות, עומק תקפו של נס, זה לא רק בתפיסה החיצונית שנעשה נס שאפשר לראות את הקולות, אלא ישנה כאן עליה לנקודה של 'שורש' הקול לפני ההתפשטות שלו מה"איסתכל"!
"איסתכל באורייתא וברא עלמא", והרי בכלל הנבראים כולם בעלמא נברא הקול, וכאשר ברא במהלך של "איסתכל", הרי הקול נתפס שמה בצורה של 'הסתכלות'. הקול כאשר הוא במהלך של הסתכלות, וכאשר המקבלים זכים להתחבר לשם, הרי שהם מתחברים ל"רֹאים את הקולֹת", זהו כביכול ה'שורש' של הקול לפני ה"ברא עלמא", שזהו ענין התגלות 'מתן' תורה.
הכח של 'מתן' תורה, הוא במהלך פנימי של "וירד ה' על הר סיני" (שם יט, כ)- התחברות ל'נותן' התורה עצמו, ולא רק ל'התלבשות' של כל המעמד כולו! אלא שכל האופנים של המעמד, הם ביטויים, הם שבילים 'איך' לשתק את כוחות הנברא ולתת לו 'דרך' להכנס לתפיסה היותר פנימית שנמצאת (ע' בראשית ס"ה אות ו'), עד- "קרע את כל הרקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו" (רש"י ואתחנן ד, לה)!!...
זו התפיסה הפנימית שמתגלה במהלך דפנימיות דמתן תורה!
ט
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באֹהל מועד". אומר רש"י הקדוש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה, כשיצאו ממצרים- מנאן, כשנפלו בעגל- מנאן לידע מנין הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהן- מנאן".
והרי כידוע, שהמנין יוצר נגף, אשר על כן צריך לקחת כופר בשביל שלא יהיה נגף (כי תשא ל, יב).
עומק הדברים.
חז"ל אומרים על קרבן דראש חדש (חולין ס ע"ב), "אמר הקב"ה: הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח"- כי אֵין "שני מלכים משתמשים בכתר אחד"!! אבל באמת- "והיה אור הלבנה כאור החמה" (ישעיהו ל, כו).
וביאור הדברים: מצד ה'אֵין', מצד ה'אַיִן'- שני מלכים 'כן' משמשים בכתר אחד. אבל מצד ה'התפשטות' דנותן ומקבל שאין אחדות גמורה של הדוכרא והנוקבא- הרי ש'אֵין' שני מלכים משמשים בכתר אחד.
ולעניננו, המנין מביא נגף וצריך להביא כופר. המנין שמביא נגף, הוא מחמת 'התיחדות' הכנסת ישראל מנגד לשאר האומות!
כאשר כל הנשמות כולן היו גנוזות באדם הראשון- לא היתה עדיין 'התחלקות', ושם לא היה מהלך של מנין, כי אדם היה 'אחד', ו'אחד' איננו נמנה. הריבוי, ההתפרטות, היא זו שהולידה מציאות של מנין, כי נעשו 'סוגים' של שורשים לנשמות, שיש נשמות מהבל, ויש נשמות מקין, ומכאן הגיע כל מהלך ההתפרטות: ששורש נשמת משה- בהבל, שהוא שורש נשמתן של ישראל, מה שאין כן מצד קין, באופן כללי- הוא שורש נשמות של קו הדין, של האומות. (ומה שיש דין בחסד, זוהי בחינת קין שבהבל).
מצד 'שורש' הדבר- אין מהלך שצריך להביא 'כפרה', אין מהלך של 'כופר נפש', כי אין מהלך של 'מנין'!
גלות מצרים, היא תיקון של החטא הקדמון, ולכן, "כשיצאו ממצרים- מנאן". "כשנפלו בעגל"- זו עוד פעם נפילה לחטא הקדמון של אדם הראשון כידוע- עוד פעם "מנאן, לידע מנין הנותרים". "וכשבא להשרות שכינתו עליהן", שזו עדות לבאי עולם שכיפר להם על מעשה העגל (ע' רש"י פקודי לח, כא)- עוד פעם "מנאן". הכל כאן זהו במהלך דתיקון, מהלך דקלקול, ושוב מהלך דתיקון, אבל התיקון- הוא ביחס לקלקול.
מה שאין כן מצד 'עצמות' שורש אדם הראשון קודם החטא- אין מנין! וממילא אין צורך בכפרה... מצד נקודת 'התאחדות' הנשמות דישראל ואומות, שזה היה גנוז רק באדם הראשון, שמה- אין מהלך של מנין, ואין מהלך של כפרה, שם- משמשים בכתר אחד! זהו אותו מהלך שחוה, הנוקבא, לפני הנסירה היתה גנוזה באדם הראשון, כי אין מנין ואין התחלקות. מה שמצריך את המנין- זוהי נקודת ההתחלקות!!
י
מעמד הר סיני הוא חזרה לנקודה של אדם הראשון קודם החטא, כמו שדרשו ז"ל (שמ"ר לב, א) "אני אמרתי אלֹקים אתם" (תהלים פב').
אבל 'אלֹקים'- הרי יש רק 'אחד'!? אלא, שכאשר במעמד הר סיני "וירד ה' על הר סיני" ו'הקב"ה' נגלה לבני ישראל, הרי שהוא נגלה אצלם במהלך של 'אחד', של אדם הראשון קודם החטא. אלא שבאומות עדיין לא נגלה הדבר במעמד הר סיני, אבל אצל בני ישראל נתגלה במעמד הר סיני שאין חילוק, שיש רק נברא 'אחד' (ע' בלבבי ח"ח פ"ה אות י-יב')- אדם הראשון קודם החטא, ובעומק יותר קודם הנסירה, זהו שורש ההתגלות, ומצד כך- 'לא' ירדה שנאה לעולם!
ה"שנאה שירדה לעולם", זהו מצד שה'מקבלים' לא קבלו את האור! שהרי אלו שקיבלו- הם ישראל, ואלו שלא קיבלו- הם האומות, והרי שמצד ה'מקבלים' נעשתה שנאה בעולם. אבל מצד 'עצמיות' האור שנקלט בעומק נשמתן של ישראל- הרי לא ירדה שנאה לעולם, ירדה אהבה ואחוה שלום ורעות. כל הבריאה כולה דממה בזמן שהקב"ה השמיע את קולו (תנחומא שמיני י'), "ארץ יָרְאָה ושָׁקָטָה" (תהלים עו'), מחד 'יראה' ומאידך 'שקטה'. מצד ה'פנימיות'- זה שקטה! אבל מצד החיצוניות- יש קול רעש, קולות מים רבים...
והרי שמצד כך יש 'אחדות פנימית' במעמד הר סיני, המעמד הר סיני הוא אותה נקודה שמתגלה בה האדם הראשון 'קודם' החטא ששם אין מנין!
ממילא, הרי שה"וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל", המנין כאן הוא דוקא בהתיחסות למדבר 'סיני'. כלומר, אף שמצד החיצוניות צריך לתת כופר שלא יהיה נגף וכו', אבל כל דבר יש לו שורש של הארה. ה'התפשטות' שמונעת את הנגף- היא נתינת הכופר, נתינת הכפרה, אבל ה'שורש' שממנו המשכת היניקה שלא תהיה מציאות של נגף- זהו מאותה בחינה פנימית שאין שם תפיסה לנגף, שאין שמה נגיעה של נגף, כי יש שמה רק נברא 'אחד', אדם הראשון קודם החטא!!
ואף שבודאי שבמעמד הר סיני תוקף נקודת ההארה לא התפשטה לכל הגלדים, ולכן עדיין לא חזרו למצב טבעי של 'גוף אחד' כאדם הראשון קודם החטא, אבל 'שורש' ההארה- היא זו. אלא שה'כלים' לא הגיעו להתאחדות, אבל בנשמתם, בנקודה הפנימית, האלוקית שבנשמה- הם קבלו את זה בצורה של 'אחדות' של 'גוף אחד', ושמה- אין מהלך של מנין, ואין מהלך של חטא, ואין צורך בכפרה!!...
יא
על הר סיני -המקום שעליו נתנה התורה, כמ"ש (שמות ג, יב) "תעבדון את האלקים על ההר הזה"- אמר הקב"ה למשה: "של נעלֶיך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קֹדש הוא" (שם ג, ה).
ידועים דברי הזוהר הקדוש (תיקון כ-כא' מח ע"ב), שבחינת הגוף היא בחינת נעל. אם כן "של נעליך מעל רגליך", זוהי בחינת- "פשוט גופך מעל נשמתך" (זוה"ק תיקון יב')!!
והעומק של הדברים.
מצד התפיסה החיצונית שיש התחלקות, הרי שהנשמה- היא אור ה'אחדות', והגוף- הוא שורש ה'התחלקות', וכאשר נגלה אור של אחדות, הרי שהנשמה מקבלת את האור, ואילו הגוף לא יכול לקבל אותו. ומצד התפיסה הזו נאמר- "פשוט גופך מעל נשמתך", בשביל להִכָּלל באור האחדות שהגוף לא יהיה מסך המבדיל. כל זה מצד- עטיו של נחש, ובעומק יותר מצד שבירת המלכין קדמאין!
אבל אדם הראשון, מצד צורת היצירה של הקב"ה, הוא נברא בגוף 'אחד', לא רק אחדות בנשמה, אלא אחדות בגוף, ומצד האחדות בגוף, הרי שכביכול גופו גם כן היה זך לקבל אור של אחדות עילאה. ומצד כך, העבודה היא דייקא- התאחדות של 'נשמה וגוף', ולא פשוט 'גופך מעל נשמתך'!!
זהו עומק החילוק בין התפיסה דשית אלפי שנין, גזרת "ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), לבין אור דתחיה, ששם העבודה דייקא- 'נשמה בגוף', לגלות את אור האחדות בגוף! והרי שמצד התפיסה הזו- הגוף נתאחד בנשמה (ע' בלבבי ח"ח פ"ו אות ט-י').
במעמד הר סיני כתוב (יתרו יט, טו) שהיה ציווי פרישה מן האשה, זהו מחמת- שהאור הפנימי לא ירד למהלך דגופין. אבל מצד התפיסה היותר עליונה, אילו זכו להכנס לארץ ישראל (ע' ואתחנן ס"ה אות ....), שהיא הנוקבא- היה מגיע התיקון הגמור, והרי שאין פרישה מן האשה אלא יש 'התאחדות' כמו קודם הנסירה!!
והרי שמצד תוקף האור הפנימי, שנמצא בגניזה במה שהקב"ה 'רצה לתת' את התורה לאומות ולא נתנה, שם- מונחת 'אחדות' הנשמות והגופין. כי מצד התפיסה הכללית, הרי שישראל- הם בחינה של נשמת העולם, והאומות- הן בחינה של גוף. נמצא, שמה שהאומות 'לא קבלו' את התורה, זהו מאותה תפיסה שישראל 'לא נכנסו' לארץ ישראל, ובעומק- זה חד.
והרי, שמצד ה'רצון לתת' לאומות- יש 'אחדות' בין ישראל לאומות, יש 'אחדות' בין הנשמה לגוף. אין מהלך של פרישות, אלא יש מהלך של התדבקות, של גילוי האלוקות בכל דבר ודבר!!
הרי, ש'שלמות' ההתחברות ל"מדבר סיני", היא התחברות מצד החיצוניות- ל"ירדה שנאה לעולם", אבל מצד הפנימיות- לנקודת ה'אחדות' שאין בה שום מציאות של חילוק!!...
(א) שורש יניקת התורה: לשום עצמו כ'מדבר'. איזה מדבר?- "מדבר סיני". * (ב) מדבר- בחינת אַין, ישוב- בחינת יֵש. * העמדת הנפש בחיבור לאַין, "והחכמה מאין תמצא". * (ג) במתן תורה: מחד- סיני שירדה שנאה לעולם, מאידך- החזירה הקב"ה על 'כל' אומה ולשון. * העומק: מצד הנותן- השוָאה. מצד המקבל- חילוק בין ישראל לאומות. * גם לאומות שורש ויניקה בתורה. * (ד) ההשוָאה- ב'רצון' הנתינה. ב'צורת' הנתינה- הדרגה, השתלשלות. * (ה) פועל יוצא: מצד 'אופן' המקבלים- ישראל פסקה זוהמתן משא"כ אוה"ע, מצד 'רצון' הנתינה- קיום הנבראים בהשואה. * (ו-ז) שורש יניקת התורה ב"מדבר סיני": ע"י התחברות מחד- לנקודת ההתחלקות, ומאידך- בהתקשרות ל'נותן', ול'רצון' הנתינה. * (ח) התחברות ל'רצון' הנתינה- התאחדות ל"איסתכל באורייתא" שקדם ל"וברא עלמא". * והעם "רואים" את הקולות- תפיסת הקול בשורשו לפני התפשטותו, בצורה של "איסתכל". * יום 'מתן' תורה- התחברות ל'נותן' התורה. * (ט) מנין יוצר נגף- מחמת התחלקות והתפרטות שלאחר החטא הקדמון. מצד עצמות אדה"ר- אין פירוד, אין מנין, א"צ בכופר. * (י) מעמד הר סיני מצד ה'נותן'- במהלך של אחדות, שאין נברא אלא אחד, חזרה לאדה"ר קודם החטא. * נתינת הכופר- רק מצד החיצוניות: סיני, שנאה, התחלקות. * (יא) של נעליך- פשוט גופך מעל נשמתך: זהו מצד עטיו של נחש, 'התפרדות' הנשמה מגוף. מצד יצירת אדה"ר, אור התחיה: העבודה- 'התאחדות' הנשמה בגוף. * ציווי פרישה מן האשה- מחמת ההתחלקות שעדיין בין ישראל לאומות, מחמת שישראל 'לא נכנסו' לארץ ישראל. * שלמות ההתחברות ל"מדבר סיני".
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס