דע את ילדיך 002 עולם הרגש

האהבה לילדים – מזון לנפש

 חשיבות האהבה בין הורים לילדים ידועה היטב, אולם עם זאת ענין זה נתפס אצל רבים בצורה שטחית בלבד, על כן נשתדל ללבן בשורות שלפנינו את הנושא באופן פנימי ויסודי.

תחילה יש לברר, מהי תכליתה של אהבה זו? לשם מה ההורים זקוקים לאהוב את ילדיהם? כלומר, ידוע לכולם שהקשר בין הורים לילדים חייב להיות מושתת על אהבה הדדית, אולם עלינו ללבן מה היא המטרה של אותה אהבה.

[אכן, בפנימיות, תפקיד האהבה בין הורים לילדים הוא להוביל לתכלית הבריאה שהיא אחדות בין כולם (אהבה בגימטריא אחד), דהיינו שבעקבות אהבת הילדים - יהיה קל יותר להשיג את אהבת ישראל הכללית. אולם כעת איננו עוסקים בכך, ומטרתנו היא לברר את תכלית האהבה במסגרת הבית, עד כמה האהבה נצרכת לחינוך הילדים].

הסיבה השורשית לכך שנצרכת אהבה בין הורים לילדים, מקורה מאותו צורך של הורים לתת לילדיהם לחם לאכול, בגד ללבוש, מים לשתות, ספרים וילקוט לביה"ס, וכדומה.

נבאר את דברינו. נפש האדם מורכבת מגוף ומרבדים פנימיים יותר, וכשם שברור לכל אב ואם שעליהם לספק לילדיהם אוכל, ביגוד וכל צרכי גופו הבסיסיים, כך צריך להיות ברור לכל הורה, שלא פחות מכך [ובעומק אף יותר מזה], יש צורך לנפש הילד שיאהבו אותה, וכשם שהגוף ניזון מהמזון הגשמי, כך האהבה היא סוג של מזון לנפש. [מלבד זאת יש צורך לנפש הילד אף להעניק אהבה, אולם תחילה נעסוק בהענקת האהבה מצד ההורים לנפש הילד].

כל הורה חייב להפנים, שילד או ילדה שאינם מקבלים בבית את האהבה מהוריהם, דומה הדבר לילד שלא אכל ארוחת בוקר. וכאשר האהבה אינה מוענקת במשך כמה ימים, הרי זה כילד שמלבד ארוחת בוקר, אף ארוחת צהרים וארוחת ערב אינו אוכל. ובאם הדבר קורה יום אחד, יתכן שהילד יוכל להתגבר על כך, אולם כאשר נמנע ממנו מזון למשך כמה ימים, הרי שהוא עלול להיות חולה, וח"ו לבוא לידי סכנה. וכשם שכל הורה מבין את הצורך להעניק את המזון הגשמי של הגוף, כך יש להפנים שאף את מזון הנפש שהיא האהבה, צריך להעניק תדיר לילד.

חיוניות האהבה עבור חינוך הילדים

סיבה נוספת שבגינה ההורים צריכים להעניק לילדיהם אהבה, היא סיבה חינוכית.

נבאר את הדברים. במסגרת הדברים שההורים צריכים להעניק לילדיהם, קיימים שני מימדים. מימד אחד חומרי, וחלקו נובע מכך שהילדים נולדים חסרי ישע, ועל כן עול הגידול שלהם מוטל על כתפי ההורים עם כל הכרוך בכך מבחינה גשמית. מימד נוסף שקיים בהורות, החובה של ההורים לבנות ולעצב את אישיותו של הילד, מה שמוגדר בלשוננו: חינוך. ולשם מימד זה נצרכת אהבה בין ההורה לילד, וכפי שיבואר לפנינו.

הפסוק במשלי (ג, יב) אומר: "את אשר יאהב ד' - יוכיח". כלומר, כאשר האדם משוכנע שהמוכיח אותו הוא אוהבו, ברוב המקרים הוא יקבל בקלות רבה יותר את התוכחה. לעומת זאת, אם האדם משוכנע שסיבת ההוכחה היא קנטרנות, שנאה, קנאה וכדומה, ישנו סיכוי קלוש שהוא יקבל את אותה תוכחה. נמצא, שללא אהבה בין ההורה לילד, הילד יתקשה לקבל את תוכחת ההורה והדרכתו.

אכן, ענין התוכחה הובא כדוגמא בלבד, אולם האהבה של ההורים נצרכת עבור כל הכרוך בחינוך הילדים. וכפי שהארכנו למעלה לבאר, שעצם החינוך הינו שלב שני, וקודם לזה חייבים לייסד את השלב הראשון שהוא הקשר והאהבה ההדדיים בין ההורים לילדים, שמהוים כגשר ביניהם. [והמשלנו זאת למים הנמצאים בכינרת, ועל מנת שיגיעו לביתנו, צריכים אנו לבנות צינור שדרכו יעברו המים. ובנמשל שהוא החינוך, כאשר הורים מעוניינים להעניק לילדיהם חינוך, תחילה עליהם לבנות אהבה כלפי הילדים, על מנת שתשמש כצינור שדרכו יהיה ניתן להעביר לילד את החינוך].

כאשר משה רבינו רצה לבנות את המשכן, עלה בדעתו לבנות תחילה את הכלים, ולאחר מכן את המשכן. אמר לו בצלאל: אם נבנה את הכלים קודם המשכן, היכן נניח את הכלים עד שתסתיים בניית המשכן? תחילה יש לבנות את המשכן, ולאחר מכן נבנה את כליו! ואכן, משה רבינו הסכים עם דעתו של בצלאל, ואף שיבחו על כך.

כן הוא אף בענין החינוך, אם נבנה את תכולת הכלי ללא הכלי, הרי שלא יהיה לנו מקום להניח את התכולה. ומכיון שהכלי דרכו אנו מחנכים הוא האהבה, ברור הדבר שתחילה אנו צריכים לבנות ולייסד את האהבה, ורק לאחר מכן נוכל להעניק את התכולה שהוא החינוך עצמו.

כאשר חינוך אינו מוענק בכלי של אהבה, דומה הדבר לאדם השופך מים מקנקן כאשר אין כוס תחתיו, שסופם להישפך לארץ. אף חינוך המוענק ללא כלי קיבול של אהבה, סופו לרדת לטמיון. [ועל אף שיש בחינת 'שמאל דוחה וימין מקרבת', אולם גם ה'שמאל דוחה' צריכה לנבוע מתוך אהבה].

נמצינו למדים, שישנן שתי מטרות שעבורן נצרכת האהבה של ההורים לילד: א) האהבה היא כעין המזון של נפש הילד. ב) האהבה נצרכת ככלי להענקת החינוך. אכן, המטרה הראשונה אינה שייכת לתפקיד ההורים כמחנכים, אלא היא מוטלת עליהם מעצם מעמדם כהורים אשר צריכים להעניק לילדים את צרכיהם, ומכיון שהנפש רעבה לאהבה כפי שהגוף רעב לארוחת בוקר, לכן ההורים חייבים להעניק זאת לילדיהם. לעומת זאת המטרה השניה - שייכת למימד של ההורה כמחנך, שעל מנת שההורה יוכל לחנך כדבעי, הוא חייב לבנות קודם את אותה אהבה.

ניתן אף להבחין בכך במבנה הטבעי של תחילת הקשר בין הורים לילדים, שכך הקב"ה יצר את האדם. הבה נתבונן, כאשר תינוק או תינוקת נולדים, מהי ההבעה הראשונה של ההורים כלפיהם, אהבה או חינוך? כל בר דעת מבין, שהורה אשר ינסה לחנך תינוק בן יומו - אינו מן הישוב. לעומת זאת האהבה הטבעית של ההורים כלפי ילדם - פורצת החוצה כבר מיומו הראשון עלי אדמות.

הרי, שכך הקב"ה יצר מתחילה את המבנה של הקשר בין ההורים לילדיהם, שתחילה מוענקת לילד אהבת ההורים [שאף היא משתנה אצל כל אחד - כפי רמת גילוי לבבו], וככל שמתבגרים לאחר מכן, ההורים נכנסים לתפקידם כמחנכים, אולם המימד של האהבה נגלה באופן טבעי קודם לכן.

דא עקא, שבמקרים רבים כאשר הילדים מתבגרים, ההורים אינם משלבים את המימד של האהבה בתחום החינוך [אמנם אין כוונת הדברים שהמימד של האהבה כלפי הילדים מתבטל לגמרי, אולם לרבים נדמה שהאהבה מהווה סתירה לחינוך, או לפחות אין צורך לשלבה עם החינוך], תופעה שיסודה בטעות.

אהבת ההורים לילדים – בדר"כ אינה מושלמת

עתה נבאר בס"ד את הסיבות המצויות לאי שילוב האהבה בחינוך. ובעומק יותר, נעסוק בסיבות הגורמות לחוסר גילוי האהבה בין ההורים לילדים.

על מנת לבאר את הדברים בהרחבה, נתבונן תחילה בשני דברים הנוגעים לאהבה של ההורים לילדים. תחילה נשאל את עצמנו: האם יש הורה שאינו אוהב את ילדיו? התשובה הברורה היא: הקב"ה טבע בנפש האדם את האהבה שלו לילדיו, ואם כן לא קיימת תופעה שהורה אינו אוהב את בניו.

עתה נתבונן בשאלה נוספת: האם יש הורה שהאהבה שלו לילדיו הינה מוחלטת?

נוכל לבדוק זאת בצורה מאד פשוטה. כל הורה לילדים נתקל מדי פעם במקרים בהם הצורך של ילדיו מתנגש עם הצורך האישי שלו, כאן ההורה צריך לשאול את עצמו איזה צורך גובר, האם צרכי הילד או צרכיו האישיים?

התשובה הברורה לכך היא: פעמים שההורה מעדיף את הצורך של הילד, ולעיתים יעדיף ההורה את הצורך שלו. והורה שאינו מרגיש שלפעמים הוא מעדיף את הצורך שלו על פני צרכי הילד, הרי שבמילים פשוטות הוא אינו מודע לעצמו.

הדוגמאות בזה רבות. לפעמים קורה שיש ממתק אחד בלבד בבית, האם תמיד ההורים שומרים אותו לילד? האם בכל פעם שהילד צריך דבר מסויים, ההורים אינם מתעצלים ונותנים לו כל מה שהוא צריך? כל הורה שיהיה כנה עם עצמו, יבחין שלא תמיד הוא מספק את צרכיו של הילד במאה אחוז, אם בגלל עצלות, ואם עקב העדפה של הנאותיו על פני צרכי הילד.

האם יש הורה שיכול להעיד בפה מלא, שכאשר היה צורך לכך, הוא ישב עם ילדו והשקיע בו את מירב הסבלנות הנצרכת לו? האם ההורים תמיד מנתבים את התקציב של הבית ע"פ צרכי הילדים, או שלעיתים היצר שלהם לרכוש ארון/בגד/מכונית חדשים, גובר עליהם?

דוגמא נוספת: האמא ישנה בלילה, ולפתע בשתים בלילה – התינוק צורח, האם תמיד היא תקום אליו מיד, או שהיא לא תקום עד שתשמע אותו צורח לכל הפחות שלש פעמים? אכן, אמהות רבות יטענו, שלעיתים התינוק נרגע ללא התערבות מצידה, או שהיא מעדיפה לא לקום ע"מ לחנך אותו שלא יבכה בכל לילה. אכן, כל התשובות נכונות, אולם לפעמים הסיבה האמיתית היא, שקשה מאד להיפרד מהכרית בשעה כל כך לא שיגרתית. האם אין הדבר נובע מעצלות?!

[בענין זה צריך להדגיש דבר יסודי: כשם שלילד יש צרכי גוף ונפש, כך יש להורה. ברוב המקרים ההורה אינו מסוגל, ואף אינו צריך, להקריב את צרכי גופו ונפשו האמיתיים עבור ילדיו. יתירה מכך, הורה שיוותר על צרכיו האישיים, עלול להתמוטט נפשית או גופנית. אולם מאידך, כל הורה צריך להקריב את עצלנותו ותאוותיו למען ילדיו. ובעומק יותר, לאחר מכן עליו להקריב את עצמו למען כנסת ישראל כולה].

האם יש הורה שיכול להעיד על עצמו, שלא הרים את קולו אפילו פעם אחת בבית? האם ניתן לומר, שבכל פעם שהרמנו את הטון בבית, המטרה היתה נטו לשם חינוך ולא ממידת כעס פנימית שפרצה החוצה? [אכן, ברור הדבר שאין הכוונה חלילה שההורים תמיד מתעצלים ואינם דואגים לילדיהם, אולם אין להכחיש שלעיתים נכשלים בכך].

המקרים והדוגמאות בזה משתנים מאדם לאדם, אולם הם קיימים בכל רובד החיים, וכל אחד מההורים שיבדוק את עצמו, ימצא שעם כל ההשקעה המרובה שלו בילדים, למרות זאת ישנם מקרים בהם הרצונות והמאווים שלו - גוברים על צרכי ילדיו.

הרי, שמחד לא קיים הורה שכלל אינו אוהב את ילדיו, ומאידך אין הורה שיוכל להעיד שהאהבה שלו לילדיו היא מושלמת ונקיה לחלוטין מנגיעות אישיות. דבר זה הוא טבעי לחלוטין, מכיון שכך הקב"ה יצר את האדם, ודבר מצוי הוא שלכל אדם יש נגיעות אישיות כלפי החברה, נגיעות כלפי בן או בת הזוג, ואף נגיעות כלפי ילדיו. [אכן, ההעדפה האישית אינה שוה אצל כל אדם, אולם ברובד מסויים היא קיימת אצל כל אחד, במינון ובאופן שונה].

מהי העבודה שלנו כהורים? כמובן שעלינו לא להשלים עם מצב זה, אלא להעמיק את אותה האהבה כלפי ילדינו עד כמה שניתן. כלומר, האהבה הטבעית לילדים חייבת להישאר על כנה, אולם כל הורה צריך לדעת, שכאשר ישנה נקודת ניסיון בנפש שמפגישה בין הצרכים האישיים [כגון תאוה או עצלות] שלו לצרכי ילדיו, אם הוא יעדיף את צרכיו האישיים, הרי שהדבר נובע מחוסר אהבה מושלמת כלפיהם, וכאן היא נקודת המבחן שלו, וככל שהאהבה חזקה יותר, כן תוסר העצלות והתאוה האישית. [עם זאת נדגיש שוב, שצרכים חיוניים ממש להורה, כמובן שאין לו להקריב למען ילדיו באופן תדיר].

כמובן, שעמידה בנסיון זה באופן מושלם הוא דבר קשה מאד, אולם ככל נסיונות החיים שעמם אנו מתמודדים, לעיתים מצליחים יותר ולעיתים פחות, אולם ראשית צריך להכיר בזה כסוג של עבודה ונסיון.

אדם שסבור שהאהבה שלו לילדיו היא מושלמת, הרי שאפילו אינו מנסה להתמודד עם אותה נקודת נסיון, לעומת זאת כאשר האדם מודע לכך שישנן נקודות שבהם הוא מעדיף את צרכי עצמו על פני צרכי הילדים [כל אחד לפי ערכו], כאן מתחילה נקודת ההתמודדות והנסיון שלו, וכאשר הוא יצליח להתגבר על נסיון זה, אהבתו לילדיו תתגבר ותתחזק. [ומכאן ואילך הוא יוכל להתרומם לאהבת ישראל הכללית ולאהוב כל אחד מבני ישראל כשם שהוא אוהב את ילדיו].

נמצינו למדים, שעבודת האהבה של האדם כלפי ילדיו - אינה עצם האהבה, שהרי בכל הורה קיימת אהבה טבעית כלפי ילדיו מרגע לידתם, אלא העבודה היא ללבות את אותה אהבה טבעית, עד שהוא יוכל להתמודד עמה מול האהבה האישית שלו.

אהבת ההורים לילדים משולה לגחלת עמומה, שמחד קיים בה כח האש, ומאידך אינו יוצא לחוץ, אולם כאשר מלבים את הגחלת והופכים אותה לשלהבת, האש פורצת החוצה. אף האהבה הטבעית של ההורים לילדיהם - תחילה אינה שלמה, ואחד מהיעדים של גידול הילדים הוא, להגדיל וללבות את אותה האהבה בתמידות על מנת שתפרוץ החוצה.  

האם הילד תמיד חש את אהבת הוריו?

תופעה ידועה ומצויה היא, שהורים רבים מרגישים בלבם אהבה רבה כלפי ילדיהם, אולם הילדים אינם מרגישים שההורים אכן אוהבים אותם.

אכן, בדרך כלל תופעה זו אינה באה לידי ביטוי בגיל הרך, אולם ככל שהילדים מתבגרים, ישנם ילדים שאף יהיו מוכנים להודות בפני בעל מקצוע שהוריהם אינם אוהבים אותם [כמובן שלא תמיד הם צודקים, אולם לטענתם - כך הם מרגישים].

כמובן שכאשר רוצים להתמודד עם אותה הרגשה, ראשית צריך לבחון מהו מקורה, ורק לאחר מכן נוכל לבדוק כיצד מתקנים אותה.

נקודת ההנחה הראשונה היא, שעצם ההרגשה אינה נכונה, שהרי לא קיימת מציאות שהורים אינם אוהבים את ילדיהם. ברם, ידוע הדבר שבכל שקר חבוי ניצוץ מסויים של אמת, ועלינו לזהות היכן הוא וכיצד מטפלים בו. [אמנם מסגרת זו אינה עוסקת בפתרון בעיות, אולם הצגנו כאן דוגמא של בעיה נפוצה, בכדי להבין כיצד עלינו לבנות את החינוך מלכתחילה, באופן שימנעו בעיות מסוג זה].

כפי שצויין והודגש רבות, כל הורה אוהב את ילדיו ודואג לכל צרכיהם, שהרי המציאות מראה, שכל הורה משקיע בדרך כלל את מירב החיים כפשוטו – עבור ילדיו, ואילו לא היתה לו אהבה לילדיו, הרי שהוא לא היה משקיע זמן, כח ומשאבים רבים עבורם. א"כ כיצד ניתן להבין תופעה כזו, שלאחר כל ההשקעה המרובה - ישנו ילד שסבור כי הוריו אינם אוהבים אותו?

הסבר חלקי לתופעה זו - נעוץ בדברינו לעיל. אילו האהבה של ההורים לילדיהם היתה אהבה מושלמת, הרי שהילדים היו מרגישים זאת באופן טבעי ללא שום עמל ויגיעה. אולם מכיון שאנו לא נבראנו שלמים וגם ילדינו אינם שלמים, הרי שאף שהאהבה קיימת, אבל מכיון שאינה שלמה, [אכן, בעומק הנשמה האהבה היא שלמה, אבל הילד מרגיש שאינה שלמה], לכן תיתכן תופעה של ילדים שסבורים שהאהבה של הוריהם אינה קיימת כלל, מכיון שהם מזהים את נקודות התורפה שבהם ההורה דואג לעצמו, ושם הם מוצאים את חוסר האהבה כלפיהם.

חשיבות הביטוי המילולי של האהבה

נוסף על כך שהאהבה אינה מושלמת, במקרים רבים האהבה אינה גלויה, וההורים אינם טורחים לבטאות אותה בגילוי כלפי ילדיהם באופן ברור ומוחש, כאמירה ברורה או מעשה ברור שמבטאים אהבה גלויה. [ובעומק, חוסר גילוי האהבה לילדינו - נובע מאותה סיבה שהאהבה אינה מושלמת, ואילו היא היתה שלמה, הרי שהיא היתה אף גלויה לחלוטין].

הרי לפנינו שתי בעיות מצויות באהבת הורים לילדיהם, ראשית - האהבה אינה מושלמת, ומלבד זאת - האהבה אינה גלויה בבירור לילדים.

בדרך כלל, תופעה זו נובעת מכך שההורים עסוקים תדיר בפרטים הטכניים של גידול הילדים, דהיינו התפקוד היום יומי הכולל כביסה, אוכל, נקיון, ביגוד, ושאר הדברים שיכולים להתפרס על פני כל היום כולו. האם רגש האהבה בנפש חולף במשך היום כתוצאה מכל העיסוקים הללו?

התשובה היא לא! אולם מכיון שהרובד היום יומי של החיים הוא תעשייתי, ואצל רוב ההורים הרובד הרגשי תופס חלק קטן בלבד מהחיים, לכן אין גילוי של אהבה כלפי הילדים.

מהו הדבר שתופס את רוב הזמן במשך היום בבית? הגידול הפשוט, שכולל בישול, נקיון וכו'. ואפילו העזרה בלימודים לילדים, פעמים רבות נעשית ללא כל הבעת רגש מיוחד. אם הילד לא הבין תרגיל בחשבון, אנו מסבירים לו כיצד לערוך את התרגיל, ובזה מסתיים הענין.

כמובן שכאשר נשאל כל הורה מדוע הוא משקיע כל כך הרבה עשיה, התשובה תהיה שהאהבה לילדים היא המקור לכך [וההוכחה לכך, שעבור הילד של השכן איננו מוכנים להשקיע כל כך הרבה זמן ללא תמורה]. אולם כאשר נבדוק האם אהבה זו היא גלויה או נסתרת, התשובה לכך היא ברורה: זו אהבה נסתרת. ואף שברוב הפעמים האהבה ידועה להורים עצמם, אולם במקרים רבים הילדים אינם זוכים להרגיש את אותה אהבה.

בכדי להמחיש את הדברים, נתבונן במשל מחיי הנישואין:

האם די בכך שבני זוג נשואים ידעו בלבם שהם אוהבים אחד את השני, או שהדבר זקוק לביטוי מילולי? יתירה מכך, האם הדבר זקוק לביטוי יום יומי או שמא ניתן להסתפק באמירה חד פעמית? כאשר אשה יודעת שבן זוגה דואג לפרנסת הבית, עורך את הקניות, ובבית יש כל טוב עד שלא חסר לה מאומה מבחינה גשמית, האם זה יספיק לה?

כמובן שחיי נישואין תקינים דורשים, שהקשר בין בני הזוג יבוא תדיר לידי ביטוי מילולי! מדוע? מכיון שהדאגה לפרנסה הינה חלק טכני בלבד ממחוייבותו של האיש כלפי הבית, והחלק המהותי שהאשה מצפה מבן זוגה בחיי הנישואין הוא, לפתח את הקשר והדו-שיח הרגשי שלו עמה – דבר יום ביומו, ואינה מסתפקת בדו-שיח על דברים טכניים בלבד.

לעומת זאת כאשר נבחן את הקשר בין ההורים לילדיהם, נמצא שברוב המקרים החלק המעשי של הקשר הוא רב מאד, בעוד שהקשר הנפשי שאמור להיבנות בין ההורים לילדים, אף אם הוא קיים, הינו מועט מאד.

כל הורה צריך לבדוק את עצמו, האם קיים בקשר שלו עם הילדים מימד של תפיסה רגשית, שבאה לידי ביטוי באופן תמידי בשיחות שלו עם ילדיו. בדרך כלל הדבר קורה רק כאשר מתעוררת בעיה רגשית אצל הילד ומתייעצים עם איש מקצוע, שהמלצתו היא לפתח עם הילד שיחות שידברו אל הצד הרגשי שבו. אולם כל בר-דעת מבין, שעדיף לא להזדקק לכך רק לאחר שמתפתחת בעיה, ועדיף למנוע זאת קודם לכן.

פעמים שהקשר בין ההורים לילדים לקוי עד כדי אבסורד. ההורים משקיעים במסירות אין קץ בסיפוק צרכי הילד, יש אמהות המקפידות על כך שבכל בוקר יהיו הבגדים של כל ילד במקומם, ואף ניתן לראותן טורחות בשעות מאוחרות בלילה לכבס, לתלות, לייבש וכו', שהכל יהיה מוכן, אולם כאשר הדבר נוגע בהשקעה בקשר רגשי ישיר עם הילד, לעיתים ההורים אינם משקיעים אפילו אחוז אחד מההשקעה הפיזית.

שלושה אופנים של גילויי אהבה

על מנת שהקשר בין ההורים לילדים יהיה בנוי בצורה נכונה, נתאר תחילה את המבנה של נפש האדם, ומכך נבין שדברינו אינם בגדר רעיונות חדשניים בחינוך הילדים, אלא הם מיוסדים על דברי רבותינו ז"ל, ועל המבנה הברור של נפש האדם.

נשמתו של כל אדם, עטופה בשלושה לבושים: מעשה, דיבור, ומחשבה. וברור הדבר, שעל ההורים מוטל להשקיע ולהעניק לילדיהם אהבה באמצעות שלושת החלקים הללו, על מנת שכל לבושי הנשמה שלהם יהיו מפותחים אצלם כדבעי.

כפי שהודגש לעיל, אצל רוב ההורים החלק של המעשה אכן מתנהל כראוי, והם משתדלים להשקיע בילדים בחלק של העשיה את רוב מאמציהם.

לעומת זאת, ברוב המקרים החלק של הדיבור טעון שיפור. והחלק של המחשבה, כמעט אינו קיים ברוב הבתים.

המחשבה אודות אהבת הילדים

בשלב זה איננו עוסקים עדיין בחלק של המחשבה, אולם נבאר זאת בקצרה. מאחר שנפש האדם בנויה מעשיה דיבור ומחשבה, לכן כאשר ההורים מעוניינים לפתח ולגלות את האהבה לילדיהם שקיימת בתוככי נשמתם, הם צריכים לגלות אותה בכל שלושת הרבדים הללו, ברובד המעשי, ברובד הדיבורי, וברובד השכלי, במחשבה.

הבה נתבונן. כאשר ישנם שני אנשים שאוהבים אחד את השני ויש ביניהם מרחק פיזי, האם כאשר כל אחד מהם יחשוב על כך שהשני אוהב אותו, יהיה לו תענוג מכך? התשובה הברורה היא: בודאי! ודבר זה מפורש בדברי הרמב"ם: "מדרך האוהבים - שהם חושבים באהבה הזו".

הרי, שהמושג לחשוב באהבה - אינו מחודש, הוא קיים בדברי רבותינו, ונפסק ברמב"ם להלכה בענין אהבת הבורא. וכשם שהוא קיים באהבת הבורא, כך הוא צריך להיות קיים אף באהבת ההורים לילדיהם.

נבאר בקצרה את התועלת הרבה שיש להורים המשקיעים בתחום המחשבה אודות האהבה שלהם לילדיהם. כל הורה מכיר את התופעה, שפעמים התעלולים של ילדיו מביאים אותו לידי עצבנות וכעס כלפיהם.

כיצד ההורה משכיח את אותו כעס? האם ע"י הסחת הדעת לענין אחר? אולי נסיעה לכותל להתפלל שיפסיק מתעלוליו? כל התשובות נכונות, אולם לא תמיד הדבר מתאפשר.

לעומת זאת, כאשר הורה מתרגל לחשוב על אהבתו לילדיו, זהו המתכון המוצלח ביותר להשקיט את אותם כעסים. וכלשון הפסוק: "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב).

בע"ה נרחיב להלן בנושא ההשקעה של ההורים בילדיהם בתחום המחשבה, אולם עתה נעסוק בנושא של עולם ההרגשות, כיצד הוא צריך לבוא לידי ביטוי ביחס ובקשר בין ההורים לילדיהם.

שילוב התחום הרגשי בקשר עם הילדים

כבר ביארנו למעלה בארוכה, שיש יחס של אהבה בין הורים לילדיהם שמקורו בעצם כך שהם ילדיהם, וזוהי אהבה טבעית שקיימת בכל הורה, ולעומת זאת יש יחס של אהבה בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", שאותה ההורים צריכים לטפח תדיר. כמו כן, יש צורך לטפח את האהבה הטבעית, לאהבה עמוקה יותר.

אכן, האהבה מהסוג השני - אינה קלה ליישום בין הורים לילדים. על מנת לבאר זאת, נשוב לדוגמא של האהבה בין בני זוג, שם הדבר מתנהל בקלות יחסית, וזאת מכיון שבני הזוג מתייחסים [לפחות ברוב המקרים] האחד לשני באופן שוה, ולכן הדיבור ביניהם מתנהל בצורה ישירה [עד כמה שהוא אכן נעשה בצורה נכונה], ובעקבות כך יותר קל לבנות את הקשר והאהבה ההדדית ביניהם.

לעומת זאת כאשר הורים מעוניינים לבנות קשר דומה עם ילדיהם, מכיון שלצורך המשמעת בבית חייב להיות יחס של עליונות מצד ההורים [וכבר הארכנו למעלה לבאר שאף זה צריך להיות במינון ובצורה הנכונים], לכן בחלק מהמקרים הקשר הופך להיות כיחס של עבד ואדון, ובחלק של הפתיחות הרגשית, יש תחושה בבית של עליונות מצד ההורים [ואף שלא תמיד התחושה היא נכונה, אולם זהו חלק מצורת המבנה].

נסביר את הדברים. כל הורה יבדוק את עצמו, עד איזה גיל הוא משתדל לומר לילדיו: 'אני אוהב אותך'. כמדומה שהתשובה תהיה, שככל שהילד מתבגר, כן האמירות מהסוג הזה הולכות ופוחתות, וכך בשלב מסויים הקשר הרגשי בין ההורים לילדים הולך ונעלם, בדיוק ההיפך מהצורה הנכונה בה צריך להתנהל הבית.

כולנו מאמינים שכל אדם מורכב מגוף ונפש. יתירה מכך, פשוט וברור לכל בר-דעת שהחלק העיקרי אצל האדם הוא הנפש. והנה, החיים בבית מתנהלים בדיוק בצורה הפוכה, בתחום העשיה וההשקעה בגוף - טורחים הרבה מאד עבור הילדים, מקפידים תמיד שהחולצה תהיה נקיה, הנעלים יהיו שלמות [דברים חשובים בפני עצמם] וכו', אולם בנפש שלהם שהוא החלק החשוב יותר, אף הורים שמשקיעים בכך, בדרך כלל אינם נותנים לזה את המשקל האמיתי והראוי.

כפי שהתבאר לעיל, מציאות האדם בנויה משלושה רבדים: מעשה, דיבור שמבטא את ההרגשות, וחלק השכל שבאדם. כפי שמציאות זו קיימת בנו כהורים, כך היא קיימת בילד, ועל ההורה מוטל לבנות ולטפח את שלושת החלקים הללו אצל הילד. החלק המעשי נבנה ע"י הטירחה הפיזית עבורו, החלק הרגשי נבנה ע"י הבעה, דיבור ומעשים שמבטאים רגש ברור, וכמו כן על ההורה מוטל לבנות אף את תחום החשיבה של הילד.

פעמים רבות החלק המעשי והתחום הרגשי - כרוכים זה בזה. לדוגמא, כאשר הילד רואה שאמו לא הכינה לו את הבגדים שהוא זקוק להם, על אף שזהו דבר ששייך לחלק המעשי, אולם אף החלק הרגשי נפגע אצל הילד, והוא חש שלא חסרה לו כרגע רק חולצה, אלא חסר לו את הרגש שעומד מאחרי הכנת החולצה. לעומת זאת כאשר המצב הוא הפוך, והאמא אכן מכינה לו את בגדיו דבר יום ביומו, אצל הילד נתפס רק הרובד המעשי, ועדיין חסר לנו את השורש הפנימי, הרגשי.

ראשית, כל הורה צריך להבין ולהפנים זאת. נדגיש שוב, שאין בדברינו משום הטלת אשמה על ההורים שאינם דואגים לילדיהם, שהרי ברוב המכריע של המקרים בעיה כזו אינה קיימת, וכל הורה אכן חפץ להעניק את המיטב לילדיו, וההוכחה לכך, שכמעט כל הורה משקיע את המקסימום האפשרי בחלק של העשיה וההענקה לילדים. אולם בחלק הרגשי, פעמים קורה שאף הורים שמודעים לצורך של בניית הרגש אצל ילדיהם, אינם מביאים זאת לידי ביטוי בצורה הנכונה. היכן היא שורש הבעיה?

אחוז מסויים מהמקרים שבהם ההורים אינם משקיעים בחלק הרגשי, הדבר נובע מכך שההורים חסומים רגשית, דבר הבא לידי ביטוי אף ביחס שבין בני הזוג. כאשר המציאות היא אכן כך, הרי ששורש הבעיה הוא קדום בהרבה לבעיית הקשר בין ההורה לילד. פעמים הדבר נובע כתוצאה מכך שהורים אלו גדלו כך כילדים, במקרים אחרים הבעיה נובעת מחוויות שונות שעברו עליהם בחיים, ואף יתכן שבאופן טבעי ההורים הללו חסומים רגשית. וכפי שישנם אנשים מפותחים שכלית ויש פחות, אף בתחום הרגשי - קיימות דרגות שונות אצל בני אדם.

כאשר הורה אינו משקיע בילדיו בחלק הרגשי מכיון שהוא חסום רגשית, כמובן שתחילה יש לטפל בבעיה אצל ההורה עצמו, ועליו לבדוק כיצד לפתח את עולם ההרגשות של עצמו, שהרי הבעיה אינה באה לידי ביטוי רק ביחס שלו כלפי ילדיו, אלא הקשר הרגשי שלו פגום אף ביחסיו עם בן או בת הזוג, ובמבט רחב יותר, קשה לו לתקשר עם החברה כולה, מכיון שהידידות שלו עם הזולת היא נבובה לחלוטין. [ויתירה מכך, אף הקשר שלו עם בורא עולם אינו נעשה כדבעי].

מכיון שבעיה זו אינה שייכת נקודתית לתחום של חינוך הילדים, לא נעסוק במסגרת זו בפתרון בעיה מסוג זה.

חשיבות בנין עולם ההרגשות של הילד

נעסוק א"כ, בהורים אשר באופן כללי אין להם בעיה רגשית [לכל הפחות לא בצורה קיצונית],  והקשר הרגשי שלהם כלפי בן הזוג אינו לוקה בחסר גדול, וכעת הם רוצים להשקיע בבניה נכונה של קשר רגשי עם ילדיהם ובבניית עולם ההרגשות של ילדיהם. כיצד עליהם לעשות זאת?

המטרה הראשונית של כל הורה בתחום זה צריכה להיות, לפתח אצל הילד את התחום הרגשי בצורה נכונה. כלומר, תחילה עלינו לגרום לכך שהרגש שלו לא יהיה חסום אלא פתוח [במידה הנכונה כמובן, שהרי אם הוא פתוח מדי, פעמים שזה יוצר בעיות הפכיות]. לאחר מכן, כשלב שני, כאשר התחום הרגשי יהיה מפותח אצל הילד דיו, הוא יוכל גם לבטא את רגשותיו אלינו כהורים.

התבוננות פשוטה במציאות הקיימת, תוביל אותנו למסקנה, שאצל רוב הבנים בת"ת או הבנות בביה"ס - התחום הרגשי אינו נושא כלל! בדרך כלל אצל הבנים תחום זה חסום כמעט לחלוטין, ואף אצל הבנות – אינו בא לידי ביטוי בצורה נכונה, אלא הוא מתבטא רק בפגיעות יתר וכדומה. וככל שהגיל המתבגר, ניתן להבחין בהעדרותו של תחום זה בצורה בולטת יותר.

כאשר אנו רוצים לבחון האם התחום הרגשי מפותח דיו אצל הילד, צורת המבחן תיעשה ע"פ קנה מידה ברור: אם הילד יודע לקבל הרגשה, הוא אף יודע להעניק אותה לזולת.

מעתה, הבה נבדוק האם תכונה זו אכן קיימת אצל הילדים באופן טבעי? התשובה הברורה לכך היא: תכונה זו קיימת אצל אחוז קטן בלבד! ואף כאשר היא קיימת, ברוב הפעמים אין זה תוצאה של השקעה בכך מצד הוריהם, אלא כשם שיש ילדים מוכשרים שמבינים דברים רבים אף אם לא מסבירים להם אותם, כך יש ילדים שבאופן טבעי התחום הרגשי שלהם מפותח יותר מהאחרים, אולם אצל רוב הילדים קיימת חסימה רגשית מסויימת [כמובן לא בצורה קיצונית המצריכה טיפול מיוחד, אולם מ"מ היא קיימת] שהם נולדו עמה, ועבודתנו כהורים היא לפתח להם את הרגש.

עם זאת נדגיש, שאיננו עוסקים כאן בעקירת רגשות שליליים בלבד, כגון ילד שמתבייש ללכת למכולת, שכל הורה מבין כי עליו להגביר אצלו את הבטחון העצמי, אלא אנו עוסקים בבנין עולם הרגשות של הילד שבא לידי ביטוי באופן חיובי, כגון בתחום השמחה, בתחום האהבה וכדומה.

אכן, ישנם הורים מסויימים שמשקיעים מעט בתחום השמחה, אולם נושא האהבה כמעט אינו קיים ברוב הבתים, וכתוצאה מכך המושג אהבת ה' - כמעט אינו קיים אצל רוב האנשים. מדוע? כי תחום ההרגשות אצל רוב בני האדם לא נבנה כדבעי, ולכן אף אם קורה שהרגשות מתפרצים מדי פעם, מ"מ אין זה בצורה הנכונה. והתולדה מכך היא, שחסר לנו קשר רגשי בין ההורה לילד, קשר רגשי בין אחים, קשר רגשי בחברה, ואף עבודת ה' לוקה בחסר בתחום זה.

אכן, זולת התועלת שתצמח מכך בעבודת ה', בנין עולם ההרגשות נחוץ לכל ילד עבור הנפש הטבעית שלו, שכאשר ההורים בונים זאת נכון, הנפש של הילד שמחה ואוהבת.

פעמים רבות השדר שמגיע לילדים מצד ההורים הוא, שילד מוצלח הוא ילד שמקבל מאה במבחנים, אף פעם אינו חוזר עם פתק הביתה שמבשר על הפרעה בכיתה, ואף עוזר בבית. בבתים רבים - כך מצטיירת אצל הילד מתכונת של ילדים מוצלחים.

מהי המתכונת האמיתית לילד מוצלח? ילד בריא בנפשו, שמח, מלא חיות, אוהב ונאהב. ילד אשר קיימים בו כל התכונות הללו, כמובן שיהיה לו הרבה יותר קל להשיג את כל המתכונת דלעיל.

ראשית, כל הורה צריך להעמיד את ההשקעה בתחום הרגשי כיעד, כנושא, לא פחות מהנתינה הגשמית הפשוטה, שהיא אכן מוכרחת וחיונית מאד. וכשם שמשקיעים בילד בעשיה, ואף מחנכים אותו לעשיה נכונה, כך צריך לזכור תמיד שלכל ילד יש לב עם עולם של הרגשות, ועל ההורים מוטל להשקיע בתחום זה לא פחות מתחום העשיה.

כל הורה מבין מעצמו, שלא שייך להלביש את הילד אותם בגדים או נעלים במשך שלש שנים, מכיון שהילד גדל והבגדים נעשים קטנים עבורו. אף בנפש, צריך להעניק לילד בן שנתיים בנין של רגשות שמתאים לו, בגיל שלוש בנין רגשות שונה, וכן הלאה.

בניה נכונה של עולם ההרגשות

לאחר שהוברר לנו שההשקעה בתחום הרגשי היא אכן חיונית וחשובה אף יותר מתחום העשיה, וכל הורה חייב להעמיד זאת כיעד וכנושא בביתו, נשאלת השאלה כיצד עושים זאת?

אכן, ברגע שההורה מפנים שההשקעה בבנין עולם הרגשות של הילד הינה יעד מרכזי וחשוב, זו כבר התקדמות חשובה מאד שעשויה לסייע רבות להשיג את המטרה.

בגיל הרך, יש להורים זמן שיחה יחסית ממושך עם הילדים, וזאת מכיון שבאופן טבעי הילדים נמצאים בבית יותר זמן, כל אחד לפי עניינו. [אגב, באופן טבעי, ככל שהילדים יותר בוגרים, הם נמצאים פחות בבית, ופעמים שהשיחות עמהם הולכות ומתקצרות, ולכן איכות השיחה צריכה להיות גבוהה יותר].

כל הורה יכול לבדוק בביתו מהו נושא השיחה שלו עם ילדיו. ניתן לעשות זאת באמצעות נסיון פשוט, ע"י הנחת מכשיר הקלטה בבית למשך כמה שעות, ולאחר מכן לשמוע את מהלך השיחה שלנו עם הילדים. ברוב המקרים נגלה שההקלטה מכילה בעיקר פקודות רבות: תעשה שיעורים! קחי את הילקוט! סדר את החדר! ועוד כהנה וכהנה. ואף בחלק היותר חינוכי, יתכן שנשמע שם התעניינות קצרצרה ביום שעבר על הילד בביה"ס או בת"ת, ואם נשאר זמן, נשמע את ההורה מספר סיפורים לילדים [דבר חיובי מאד לכשעצמו]. פחות או יותר זהו המבנה היום יומי שקיים ברוב הבתים.

עתה נבין, שהמטרה שלנו היא לשלב בשיגרה זו את התפיסה של עולם ההרגשות. כיצד עושים זאת, כיצד נבנה בפועל את עולם ההרגשות של הילד?

כפי שהובהר לעיל, הורה שסובל מליקויים בעולם ההרגשות האישי שלו, יהיה לו קשה מאד לבנות דו-שיח של עולם הרגשות עם ילדיו, ותחילה עליו לקבל טיפול מגורמים מקצועיים על מנת שיוכל לפרוץ את מחסום הרגשות שלו עצמו.

א"כ במסגרת זו אנו עוסקים בהורים שהתחום הרגשי פתוח אצלם דיו, אלא שהם מחפשים את הדרך והגישה הנכונים לבניית עולם הרגשות של הילדים.

בנוסף לדו-שיח היום יומי שלנו עם הילדים שעוסק הרבה בפרטים הטכניים ומעט בחינוך, ישנו חלק נוסף שצריך לשמש כנושא שיחה עם הילדים, והוא דו-שיח רגשי. אין הכוונה לתיחקור של נפש הילד, כגון: 'איך אתה מרגיש'? 'האם אתה שמח או עצוב'? וכדו', אלא כאשר חפצים להשקיע בבניית עולם הרגשות של הילד, יש לפתח עמהם דו-שיח שבו ההורים מצידם משתפים את הילדים בחוויות הרגשיות שלהם [כמובן ברמה שראוי לשתף בה את הילדים].

במה דברים אמורים? כל אחד ואחת מאיתנו חווה דברים רבים במשך חייו, לעיתים דברים משמחים יותר ולעיתים פחות. כאשר ההורים מספרים בבית את החוויות שעברו עליהם ומשלבים בהם את הרגש שלהם, בנקודה זו מתחיל להיבנות עולם ההרגשות של הילד.

הורים שרק יתבוננו מעט, יבחינו שהם חווים דברים שונים במשך כל חייהם, מהחלק הקטנוני שבהם, עד החלק הבוגר והעמוק שבתוכם. וכאשר הם יספרו בבית את אותם חוויות עם ההרגשות שבאו בעקבותיהם, הילד יבחין שחשיפת הרגשות זהו דבר טבעי, וכך נוכל לבנות בצורה נכונה את עולם הרגשות שלו.

רגש פתוח מצד ההורים, היינו שיתוף הילדים בדברים שהם חוו [כמובן שהחוויות לא יתוארו כסיפורי מעשיות, כגון: 'הלכתי לסופר מרקט', 'קניתי את זה בשבילך', שזהו דבר חשוב בפני עצמו, אלא יש לתאר לילד את החוויה הרגשית שבסיפור], וזהו המתכון המצליח ביותר לבנין עולם ההרגשות של הילד.

[עם זאת נדגיש, שאין הכוונה לשתף את הילדים בגיל הרך בבעיות החמורות של הבית, אדרבה, ילד אינו צריך להשתתף בדיון על המינוס בבנק ולא להתעניין בשידוך של הילד המתקרב. ולכן יש לשים לב על המינון של החוויות אותם אנו צריכים להעביר לילדים, וכמובן שכל הורה צריך לעשות את שיקול הדעת שלו, במה הוא יכול לשתף את ילדיו ע"פ הרמה המתאימה להם].

בארה"ב ובמערב כולו מקובל, שאנשים המדברים גלויות על ההרגשות שלהם, הדבר מעיד על חולשה נפשית, וכאשר ינסו לדבר עמהם ולפתוח מעט את הרגש שלהם, הם יחושו שנכנסים להם לחיי הפרט.

כמובן שתחושה כזו היא מעוותת מיסודה, ולכן ההורים צריכים ליצור אוירה בבית שהתפיסה החווייתית - רגשית, היא נושא פתוח שמדברים עליו, וכשם שהילד מרגיש חופשי לדבר על הצרכים הפיזיים שלו, כגון: 'חסר לי קלמר', 'אני זקוק לילקוט', 'נקרעו לי הנעלים' וכדו', כך הוא צריך לחוש פתיחות להתבטא בתחום הרגשי, כגון: 'אני אוהב', 'אני מפחד' וכו'.

חשיפת הילדים לעולם הרגשות – במינון הנכון

ישנם בתים שבהם יש כמין מחסום בתחום הרגשות, ולילדים יש תחושה שכל מה שאבא ואמא עושים – אסור להם לדעת, ולעומת זאת ישנם בתים שההתנהלות בהם היא הפוכה לחלוטין, ואף חשבונות הבנק והתעודות הרפואיות פתוחים בפני הילדים.

כמובן, ששני הדרכים הללו אינן ראויות, וכמו בכל דבר, אף בתחום זה יש הנהגה ממוצעת ראויה. ולכן כל הורה לפי חכמתו, צריך לעשות את שיקול הדעת אודות הדברים שאכן ראויים להיחשף בפני נפש הילד ואיזה לא. וכאשר הוא מחליט על אותם דברים שניתן לשתף בהם את הילד, עליו לעשות זאת בצורה נכונה שתפתח את עולם ההרגשות עם הילד.

כלומר, כאשר ההורה משלב את החוויות האישיות שלו במה שעבר עליו, בכך הוא מעניק לילד מימד של תפיסת עולם ההרגשות שקיים בתוכו, וביחוד כאשר הדבר נעשה באופן קבוע, והופך להיות למבנה של קשר בין ההורים לילדים, שהם משתפים אותם בהרגשות ששייך לשתפם.

עם זאת נדגיש שוב, שצריך למצוא בזה את האיזון הנכון, ומחד א"א להעמיס על הילדים את כל קשיי החיים של הוריהם, אולם מאידך אין זה נכון לחסום בפניהם את כל עולם ההרגשות של ההורים. 

בנין עולם ההרגשות בצורה תת-הכרתית

כידוע, החדרת הדברים באופן עקיף, משפיעה על הילדים בצורה תת-הכרתית, והיא חודרת עמוק לנפש הילד. ניתן להבחין בזה בדברים הנוגעים לתחום העשיה, כאשר הילדים רואים בבית את ההנהגות של ההורים, כיצד האבא עוזר לאמא, איך האמא מכינה לאבא וכו', הדברים החיוביים הללו משפיעים מאד בצורה עקיפה על הילדים.

ומעתה, אף בתחום הרגשי, ניתן ליצור אוירה ביתית סביב הנושא בצורה עקיפה. כלומר, כאשר ההורים משוחחים ביניהם, הם יכולים לשתף האחד את השני בחוויות וברגשות שעברו עליהם [כמובן שלא כל הדברים ראוי שישמעו לאזני הילדים, אלא באותם רגשות שהם רואים כדבר חיובי שהילדים ישמעו], וכך הילדים מפנימים שיש בביתם נידון בין ההורים במושג שנקרא רגש.

באופן טבעי, בדרך כלל הילד מסגל לעצמו את אותם הנהגות שהוא גדל עמם בבית, ולכן אם הוא יגדל אצל הורים שמבטאים את הרגשות ביניהם רק כאשר קורים דברים מאד קיצוניים, הן לשמחה והן ח"ו להיפך, הוא מפנים שהעולם הרגשי אינו תופס מקום בחיי היום יום כלל, ומשתמשים בו רק כאשר יש חתונה של אח או אחות או אחד הקרובים נפטר רח"ל, שאז הוא רואה את הוריו מתרגשים עד כדי דמעות, מעבר לכך - הוא לא יראה מאומה.

ילד שיראה את אביו לפעמים שמח מאד, או בוכה [כן, בוכה!] על דברים שהילד מסוגל לקבל אותם [כמובן שאין הכוונה שהילד צריך לראות את אביו בוכה על הבעיות האישיות שיש לו, שהרי זהו בכי הנובע מחולשה], הוא יבין שאף לאביו ולאמו יש נפש, והתועלת שתהיה לו מכך היא, שהוא יפנים שהתחום הרגשי הינו נושא לגיטימי לחלוטין.

עם זאת נדגיש שוב, שצריך לנקוט בזה במשנה זהירות, ולהקפיד שחשיפת הרגשות תהיה במינון וברמה הנכונים. ובודאי שהורה אשר יבסס את כל החיים שלו על תפיסה רגשית, עלול להגיע לתוצאות הרסניות, מכיון שהילדים יכולים להפוך לפגיעים ורגישים שא"א לחיות לצידם. אולם מאידך, כאשר הדברים נעשים בצורה הנכונה, הילדים בונים את נפשם כפי שצריך, והריוח מכך הוא גדול.

כמובן שלא נוכל לתת כאן מתכון ברור עד כמה יש לחשוף את עולם הרגשות, וזאת מכיון שהדברים משתנים לפי סוג הבית ורמת הילדים, וכפי שלא ניתן להסביר בצורה מדויקת כיצד להתנהג בכל מצב בשאר התחומים, אולם כל אדם צריך להכיר את עצמו ואת ילדיו, ולהתנהג בהתאם.

נשים לב, שבשלב זה עדיין איננו עוסקים ברגשות של הילדים עצמם, אלא דברינו נסובים אודות שלב קדום יותר, שהוא ההבעה של רגשות ההורים, אם ע"י דיבור בין ההורים עצמם בשפה רגשית, או ע"י שיתוף הילדים בחוויות הרגשיות, וכך באופן טבעי הילד יבחין שהתחום הרגשי הינו חלק מהמהלך הטבעי של החיים, ולא דבר שצריך להצניע אותו והוא נחשף רק לעיתים נדירות.

דוגמאות מעשיות של תיאור חוויות רגשיות

מכיון שנושא זה הוא חדש לרבים מאיתנו, נמנה לפנינו דוגמאות שונות של תיאור חוויות רגשיות בצורה נכונה ע"י ההורים.

הורה קורא ספר מסויים שגרם לו לרגשות שונים. כאשר הוא ישתף את בני הבית באמצעות תיאור תוכן הספר שגרם לו להתרגשות רבה והסיבה לכך, הרי שבכך הוא מפתח את עולם הרגשות של ילדיו. כמו כן, הורה יכול לספר לילדיו, שכאשר הוא רואה ילדים הולכים לדרכם ביום הראשון של הלימודים, הדבר מרגש אותו מאד. כמובן שניתן גם לשתפם בחוויות כואבות, כגון: 'עברתי ברחוב וראיתי שאדם מסויים [כמובן בלי להזכיר את שמו] נכשל בדבר מסויים, וזה מאד כאב לי בנפש'.  

כפי שניתן להבחין, ע"מ לפתח את עולם הרגשות אין צורך בסיפורים ארוכים ומרגשים, אלא הדבר יכול לבוא לידי ביטוי אף במשפטים קצרצרים וסתמיים שמתארים רגשות, וכל אדם שיתבונן מעט, יבחין שקיים מסביבו עולם רחב עם חוויות רבות שהוא יכול לשתף בהם את ילדיו, דבר שיכול להביא תועלת עצומה לבנין הרגשות שלהם.

 

בנין עולם הרגשות – תנאי מוקדם לחינוך הילדים

נסכם את החלק העוסק בחשיבות בנין עולם הרגשות של הילד, ולאחר מכן נרחיב את הדברים.

הורה שחפץ לחנך את ילדיו כראוי, עליו לעשות זאת בשלושה שלבים: א) בתחילה יש צורך לבנות את עולם הרגשות של הילדים. ב) בשלב שני יש לבנות קשר רגשי בין ההורים לילדים. ג) רק לאחר שהתמלאו שני השלבים הראשונים, נוכל להתחיל בשלב השלישי, שהוא חינוך הילדים – הלכה למעשה. הורה שינסה לגשת ישירות ולהתחיל בשלב השלישי, הרי שהוא יבזבז את זמנו לריק, וסופו שינחל כשלון חרוץ!

נחדד את הדברים. ראשית, צריך שיהיה ברור לכל הורה שלילדים בביתו יש גוף ויש נפש [מלבד זאת יש צורך לדאוג אף לנשמה של ילדינו, אולם כרגע איננו עוסקים בזה, ואי"ה בפרקים הבאים נעסוק בחינוך לרוחניות], וכשם שעליו לדאוג לגוף שיהיה לו אוכל, ביגוד וכו', לא פחות מכך [ואולי אף יותר!] עליו לדאוג לנפש של ילדיו, והוא חייב להעמיד זאת כיעד ברור ומוגדר.

כאשר ילד קם בבוקר, האמא אינה שואלת אותו האם הוא רעב ומעוניין לקבל כמה פרוסות לת"ת, אלא ברור לה שבאופן טבעי הילד יהיה רעב בהפסקת עשר, ועליה להכין לו את ארוחתו. במקביל, אף השקעה נכונה בבנין עולם ההרגשות של הילדים, אינה במטרה לפתור בעיות רגשיות שהתעוררו כבר, אלא יש להתייחס לכך כפי שמתייחסים למזון חומרי לגוף. וכשם שדואגים להאכיל את הילד בצורה בריאה אף אם אין סימנים של מחלה או חוסר ויטמינים, כך יש להזין את עולם ההרגשות אף אם לא מבחינים בצורך חיצוני כבעיות רגשיות [אכן, ודאי שבמקרה הצורך, כאשר יש ליקויים - יש לטפל בכך כנצרך, וכפי שיש צורך לטפל בילד שחסר לו ויטמינים וכדו', אולם מלכתחילה אין זו הדרך האידיאלית].

כאשר אין מודעות נכונה לכך, הרי שהעיסוק בעולם ההרגשות בא לידי ביטוי רק כאשר נראה להורים שמתעוררות בעיות בתחום זה, כגון אם הילד או הילדה חוזרים עצובים מהת"ת או מבית הספר, אולם כפי שצויין, עולם ההרגשות אינו נבנה על בעיות בלבד, אלא הוא צריך להיות בנין של 'לכתחילה', ולעסוק בו באופן קבוע ותמידי.

כמובן שבבית אשר לא עסקו בו עד עתה בנושא עולם הרגשות, תחילת ההשקעה בכך הינה ע"י תזכורת חיצונית, אולם לאחר מכן, הדבר הופך להיות טבעי ומובן מאליו. וכפי שאמא אינה זקוקה לתזכורת מדי בוקר שהיא צריכה להכין ארוחת בוקר לילדיה, אלא זהו דבר טבעי – מובנה בנפש, כך העובדה שצריך להגדיר את בנין עולם הרגשות כיעד - חייבת להיות מובנת מאליה. ולכן לאחר שההורים מפנימים את הצורך בבנין עולם הרגשות של הילד, עליהם לשאוף לכך שהנושא יהפך להיות דבר טבעי ומובן מאליו - לא פחות מהדאגה לחומר.

[ומכיון שהעברת החינוך מההורים לילדים צריכה להיעשות ע"י גשר שיקשר ביניהם, וכפי שבואר בארוכה בתחילת הדברים, הרי שלפני הדיבורים והמעשים של ההורים, חובה לפתח בילד את עולם ההרגשות שלו - שראשיתו היא אהבה. וכפי שלגוף בריא יש הגדרות מדוייקות בספרי הרפואה, כך לנפש בריאה ישנה הגדרה מדוייקת. ומהי? נפש בריאה היא נפש שמחה! כאשר חסר לנפש את צרכיה - היא אינה שמחה, כאשר יש לנפש את צרכיה – היא שמחה.

כמובן שהמושג שמחה שבו אנו עוסקים, אינו ענין רק למאורעות קיצוניים, כגון: לידה, בר-מצוה, חתונה וכדומה [אף שבאופן טבעי השמחה בכגון אלו גלויה יותר], אלא החיוניות של השמחה חייבת להתלוות לכל שיגרת החיים].

כפי המבואר, המושג עולם ההרגשות חייב להיות נושא בבית – לא פחות מחיוניותם של ארוחת בוקר צהרים וערב. וכשם שהאם חושבת כיצד להכין ארוחת בוקר, ודואגת שהאוכל לא ישרף, שלא יתבשל פחות מדי, שיהיה מתובל כדבעי וכו', כך צריך לתת את הדעת כיצד לספק את המזון של נפש הילד, ולדאוג שהנפש תקבל את המגיע לה במינון הנכון.

יתירה מכך, לאחרונה יש מודעות בציבור בדבר הצורך לבנות תפריט מאוזן ומזין בבית, ולהקפיד על איכות המזון שיהיו בו כל הצרכים של הגוף, כל ילד לפי גילו ולפי צרכיו. אף כאשר הדבר נוגע למזון של נפש הילד, יש ליצור לו תפריט מגוון שיתאים לכל ילד כפי צרכיו.

שיתוף הילדים בחוויות ההורים – באיזון הנכון

עתה נשוב לעסוק בדרכי הפעולה שבאמצעותם נבנה את עולם ההרגשות של הילד, ונדון במינון הנכון של חשיפת הילד לחוויות ההורים והרגשות שבעקבותיהם.

כאשר אנו עוסקים בשיתוף הילדים בחוויות של ההורים, חובה להקפיד על האיזון הנכון, מחד יש לשתף את הילדים במידה רבה בחוויות החיוביות של ההורים, ומאידך עלינו לשתפם במינון מועט בקשיי החיים.

הורה אשר ינסה לשתף את הילדים רק בחוויות הטובות של החיים, במטרה לשדר להם עולם שכולו ורוד, שמח ומוצלח, הרי שהוא יוצר בכך ילדים מדומיינים הסבורים שכביכול אין קשיים בחיים, ויש חשש שכאשר ילדים אלו יצאו מעט למרחב של החיים ויראו שאין זה כך, הם עלולים להיכנס למשבר מסויים. לכן הדרך הנכונה לגדל ילדים מציאותיים היא, מחד לשתף אותם בהרבה חוויות חיוביות, אולם מאידך יש הכרח לשתפם מעט אף בקשיים שאנו חווים בחיים, כמובן ברמה ובמינון שהם יכולים לסבול.

תנאי מוקדם לשיתוף הילד בחוויות הרגשיות ששייכות לקשיי החיים, הוא התמודדות נכונה של ההורים עצמם עם מצבים אלו, ורק כאשר התמודדות ההורים היא נכונה, אף השיתוף של הילדים יהיה תועלתי.

שימוש בחוויה שלילית כאמצעי לחשיבה חיובית

ננקוט דוגמא מצויה. פעמים רבות קורה, שילד צריך לשהות בבית חולים למשך כמה ימים [איננו עוסקים במקרים קיצוניים רח"ל כגון מחלות כרוניות קשות, שב"ה אינם מצויים ברוב הבתים, אלא על מקרים שכיחים הנובעים מחבלות או מחלות קלות שמצריכים אישפוז קצר של הילד], וכמובן שאחד ההורים נדרש לשהות לידו בלילות, דבר שבדרך כלל גורם סבל לילדים, וברוב המקרים אף  יוצר קושי לשני ההורים.

כעת נשאל את עצמנו, כיצד עלינו לשוחח עם הילד במצב מעין זה? ישנה אפשרות, לשאול ישירות את הילד אודות הסבל והקושי שהוא עובר, וכיצד הוא מתמודד עמם. אולם הדרך הנכונה היא, להתחיל את השיחה מנקודה מוקדמת הרבה יותר, ולשוחח תחילה אודות הקשיים שעוברים על ההורה [שנשאר בבית] וההתמודדות עמם, ורק לאחר מכן נשוחח על התמודדות הילד עם אותם קשיים.

נבאר את הדברים בהרחבה. כאשר אנו משוחחים ישירות עם הילד אודות הקשיים והסבל שלו בעקבות המצב שנוצר, הרי שלא הענקנו לו את הכלים להתמודד עם הבעיות שלו בצורה נכונה, וא"כ לא הועלנו בכך מאומה. אולם כאשר ההורה מבטא בצורה נכונה את עולם ההרגשות שלו, בכך הוא פותח ערוץ של מכנה משותף בין תחושות הילד לרגשות של ההורה, וכך הוא מסייע לו להתמודד עמהם בצורה הנכונה.

כאשר אנו עוסקים בדוגמא של ילד השוהה בבית חולים וההורים צריכים להיות צמודים אליו בתורנות, הרי שמחד האב או האם שנשארו באותו לילה בבית עם שאר הילדים, צריכים לשוחח עמהם אודות הקושי שיוצר החסרון של ההורה השני, אולם מאידך, עליהם לתת את הדעת כיצד לעשות זאת. כלומר, מטרת השיחה אודות הקושי שבחסר אינה יכולה להיות כנקודה של תוגה, אלא היא חייבת להיבנות על שני הצדדים, על החסר מחד, ועל הנקודה החיובית מאידך, וכפי שיבואר לפנינו.

קודם שנבאר כיצד נעביר זאת לילדים, נקדים ונבהיר שתחילה ההורה צריך לשכנע את עצמו בכך, ורק לאחר מכן העברת הדברים לילדים תוכל להיעשות בצורה הנכונה.

הבה נתבונן. כאשר אב או אם נשארים לבדם בבית והם מרגישים היטב את החסר של בן או בת הזוג, כאשר הם האחראים הבלעדיים לקום לכולם בלילה, ועליהם להוציא אותם ללימודים לבד בבוקר, וכל המשתמע מכך. בנקודה זו כל אחד צריך לבדוק את עצמו, מה גורמת לו המחשבה אודות המצב שנוצר. כאשר המחשבה אודות החסר, מביאה אותו לידי נטיה לעצבות או דכדוך, הרי שכמעט לא תהיה תועלת אם הוא ישתף בכך את הילדים. ואדרבה, מסר של עצבות ודכאון מצד ההורה, עלול לגרום את ההיפך מכך.

לכן, תחילה ההורה שנשאר לבדו צריך להתמודד בעצמו עם אותו חסר, וכפי שצויין, כאשר חושבים רק על החסר, אין זה נחשב להתמודדות כלל, כיצד אם כן נוכל להתמודד כראוי עם המצב שנוצר?

אדם שנשאר לבדו בבית וחש את החסר, יכול לחשוב לעצמו: 'אמנם המצב הנוכחי יוצר לי קשיים מסויימים, אולם כעת אני לומד להעריך את המצב השגרתי בבית, כאשר אני יכול לקבל סיוע מבן או בת הזוג בניהול הבית'. כאשר מצליחים לייצר סוג חשיבה מעין זה, הרי שהחסר מצליח ליצור [באופן יחסי] נקודה פנימית בנפש של אושר מסויים.

כמובן, שאין הכוונה שכאשר האדם יתרגל לחשוב כך, תפרוץ אצלו שמחה וששון בעקבות המצב שנוצר - עד כדי כמיהה שהמצב הנוכחי ימשך כמה שיותר. וברור שהחסר מציק ומפריע לו בניהול הבית, אולם במקביל לאותו חסר, נוצר אצלו מימד פנימי יותר של הערכה והוקרה, והוא הצליח להפיק ממנו נקודה של תועלת בדמות מבט של הכרת הטוב והערכה גדולה יותר על חיי השיגרה.

ומעתה, רק כאשר ההורה מצליח להביט על הצד החיובי שבדבר - באופן שהוא גובר על הצד השלילי, יש באפשרותו לשוחח עם הילדים אודות הרגש השלילי שיוצר החסר של בן או בת הזוג. מדוע? מכיון שכאשר ההורה משתף את הילדים בשני הצדדים, מחד בקושי שהחסר יצר, ומאידך הוא מתאר להם עד כמה הוא למד להעריך את הימצאותו של בן הזוג ביום יום, הרי שהוא מעביר מסר לילדים שהחסר אינו מבטא שלילה מוגמרת, ואדרבה, הילדים מפנימים שלעיתים יש בכוחו של רגש שלילי לבנות את האדם.

וביחוד כאשר ההורה עצמו מצליח להשתכנע בכך והדברים יוצאים עמוק מנפשו, הרי שהילדים קולטים זאת, והם מצליחים להתמודד [כל אחד לפי רמתו] עם החסר של ההורה, באמצעות המחשבה אודות התועלת בהימצאות התמידית. ובאופן טבעי, כאשר אנו מתחילים לשוחח בפתיחות, בשלב מסויים אף הם יתחילו לדבר על כך.

דוגמא נוספת להיבט חיובי בדבר שנראה כשלילי לחלוטין. בני זוג נשואים במשך מספר שנים, ואינם זוכים להיפקד בפרי בטן. ברור הדבר שמציאות זו יוצרת חסר מובהק בנפש, אולם האם זהו חסר גמור ללא מעלה כלל? יעידו רוב האנשים שנאלצו לחוות מציאות זו, שבעקבות כך הקשר בין בני הזוג התהדק! הרי, שאף במציאות שנראית כקשה במיוחד, ניתן למצוא את נקודת האור.

אכן, אין הכוונה שאם היו שואלים את בני הזוג הללו מלכתחילה אם הם מעוניינים להמתין שנים רבות כל כך לילדים על מנת להדק את הקשר ביניהם – הם ודאי יענו בשלילה, אולם לאחר שנקלעו למצב זה, דרך ההתמודדות שלהם צריכה להיות באופן הנ"ל, מחד עליהם להכיר בכך שיש להם חסר מובהק שיוצר בעיות וקשיים, אולם מאידך יש למצוא את המימד החיובי שבדבר.

הדחקת הקשיים אינה בונה את עולם הרגשות

ישנה דרך נוספת להתמודד עם קשיים בחיים, וזאת ע"י הדחקתם, להרחיק אותם למקום נדח בנפש, ולנסות לשכוח מהם. אולם צריך לדעת, שהשימוש באופן זה ראוי שיֵעשה רק כאשר אין ברירה אחרת, ובדרך כלל אין זה יכול להוות כשיטה נאותה להתמודדות עם קשיים, וזאת מכיון שדרך ההדחקה אינה מתמודדת עם עולם ההרגשות, אלא 'עוקפת' ומרחיקה אותם, וגורמת לכך שהאדם נעשה חסר הרגש.

ולכן השיטה היותר נכונה היא, ראשית לאתר את נקודת הקושי, לאחר מכן ליצור מעין פאזל שמטרתו לבדוק את הנקודות החיוביות בחיים מול הנקודות השליליות, וכעת לבדוק את הסך הכל, באם הצלחנו להגיע למאזן חיובי, הרי שיצאנו נשכרים בכך שהעמדנו את הנפש כנוטה לצד חיובי. בנוסף על כך, יש למדוד את נקודות החסר באופן ספציפי, האם הם חסר מושלם או שהצלחנו להפיק דבר חיובי ממנו, ומכיון שאין מציאות של חסר מושלם בבריאה, הרי שבכך הצלחנו לנתב את הקשיים [באופן יחסי] לאפיק חיובי.

הרי, שדרך ההתמודדות עם קשיים צריכה להיות בשני שלבים, תחילה יש לבדוק האם התועלת שניתן להפיק מהקושי הינה חזקה יותר מהחסר, ובאם אכן זה כך – הרי שבנינו נפש שנוטה לחיוב. ובשלב שני, אף אם לא הצלחנו להגיע למסקנה כזו, תמיד נוכל למצוא נקודת אור מסויימת בתוך הקושי, שתסייע להתמודד עם החסר שנוצר. [כמובן שהאמונה בבורא עולם, בכוחה לסייע רבות בהתמודדות עם קשיים, וככל שהאדם הוא בעל אמונה חזקה יותר – כך הוא מתמודד בקלות עם בעיותיו, אולם דברינו עוסקים לעת עתה ברובד הרגשי הפשוט].

המדד לשיתוף הילדים בקשיי החיים

לאחר שעסקנו בדרכי ההתמודדות של ההורים עצמם עם קשיים ובעיות, השאלה הנשאלת היא, באלו בעיות ראוי לשתף את הילדים ובאלו לא?

אכן, לאור הדברים דלעיל, הרי שהמדד לכך הוא מאד פשוט. באותם בעיות שהגענו למסקנה שהשלילה בהם רבה על החיוב, עדיף להימנע מלשתף בהם את הילדים, שהרי אם נעשה זאת, הרי שבכך שידרנו לילדים את נקודת החסר שבאותה בעיה, וא"כ השתמשנו בעולם ההרגשות באופן השלילי שבו. [כמובן שאם נוצרה בעיה כרונית בבית, כילד נכה או חולה רח"ל, הרי שחייבים לשתף את הילדים וללמדם כיצד להתמודד עם המציאות, קשה ככל שתהיה, אולם כאשר אין ודאות שהילדים יחשפו לאותה בעיה, פעמים רבות עדיף להעלים זאת מהם, אולם לא באופן מוחלט, וזאת על מנת שיתרגלו שישנם גם קשיים בחיים שקשה להתמודד עמהם].

באלו קשיים אכן ראוי שההורה ישתף בהם את הילד? כאשר יש קושי שההורה מסיק שהחסר שבו הינו קטן ביחס למעלות שניתן להפיק ממנו, כאן צריך ההורה להציג בפני הילד את התמונה הכוללת, מחד לתאר את הרגשת החסר, עד כמה היא מכאיבה ובלתי נעימה, ומאידך לשדר מתוך הנפש את הצד החיובי שבדבר, ובכך אנו עושים שימוש בעולם ההרגשות בצורה הנאותה.

נשוב ונמחיש זאת באמצעות הדוגמא שהוזכרה לעיל. כאשר אחד ההורים נאלץ להיעדר מהבית למשך מספר ימים, כאן צריך בן הזוג שנשאר בבית לבדוק את עצמו, האם הוא הולך לישון עצוב, או שהוא מצליח להביא את עצמו לידי שמחה.

אם ההרגשה הפנימית שלו היא עצב, הרי שכמעט לא תהיה תועלת אם הוא יקום למחרת וישדר את העצבות שלו לילדיו. אולם אם הוא הצליח להשתכנע שאף במצב שנוצר ניתן למצוא דבר חיובי, שבאמצעות תקופה זו הוא למד להעריך כראוי את החיים השיגרתיים שבהם ההורים נמצאים יחד, והמחשבה אודות כך מצליחה לעורר בו שמחה ואושר, כאן ההורה צריך לשדר את רגשותיו לילדים, ועליו לתאר להם את החסר שהוא מרגיש בהעדר בן הזוג, ובד בבד יש ללמדם את דרך ההתמודדות עם החסר, ע"י מאזן החיוב והשלילה שבדבר.

אף בקושי מובהק ניתן למצוא נקודת אור חיובית

דוגמא נוספת, ששייכת למציאות בה יש ילדים גדולים יותר בבית, ולא ניתן להעלים מהם כל דבר שקורה בבית. משפחה מתגוררת בשכירות, ובעה"ב מודיע להם שבעוד שלושים יום הם צריכים לפנות את הדירה, וההורים צריכים לתור אחר קורת גג חילופית, דבר שגורם מציאות בלתי נעימה בעליל, ההורים נמצאים במתח מסויים שתופס להם את הראש לא מעט, צריך להיות בקשר עם מתווכים, ללכת לראות דירות, לבדוק סביבה מתאימה למגורים וכו'. כאשר יש בבית ילדים גדולים, כמובן שלא ניתן להעלים זאת מהם, שהרי המציאות בשטח אינה מאפשרת להסתודד ולנעול את הדלת במשך כל שעות היממה. כיצד א"כ נוכל לחנך את הילדים להתמודדות עם מצב זה?

אף במקרה זה המינון הנכון של שיתוף הילדים, משתנה בהתאם לאופן בו ההורים עצמם מתמודדים עם המציאות שנכפתה עליהם. אין ספק שהצורך לעבור דירה אינו קל לאף אחד, וביחוד כאשר המשפחה כבר נאלצה לעשות זאת לפני שנה, ולפתע המשכיר החליט שהוא מוכר את הדירה והשוכר נאלץ לעבור שוב. כמובן שמלבד המעבר למקום אחר, עם סביבה חדשה ושכנים חדשים, יש את הקושי באריזת החפצים, פירוק הארונות והרכבתם, מיקום הרהיטים בבית וכו', שכל זה יוצר תהליך קשה ומייגע. מהי התחושה הראשונה בנפש שאדם חש במציאות זו?

כמובן שבאופן טבעי הרגש המיידי הינו קושי, הרגשה שלילית וחוסר סבלנות. אולם האם חייבים לראות בזה שלילה בלבד או שניתן למצוא כאן נקודה חיובית מסויימת?

אדם שרואה במציאות זו שלילה בלבד, הרי שאינו יכול לעבור תהליך זה באופן ראוי, ומלבד רטינה תמידית על המצב – אינו יכול לנחם את עצמו במאומה. אולם כאשר ננסה למצוא בזה נקודות חיוביות, דרך ההתמודדות עם הקושי שבדבר - תהיה קלה ופשוטה יותר.

איזו נקודה חיובית ניתן למצוא במציאות דלעיל? דוגמא. כל יהודי מודע לכך שאינו חי בעוה"ז לנצח, על אף שבדרך כלל רובנו לא שמים לב לכך בחיי היום יום, ומלבד יחידים שמשתדלים לזכור זאת תמיד, מרוצת החיים גורמת לרוב בני האדם להדחיק זאת לפינה נידחת בנפש, ולהסתפק בדין שמצריך להשאיר בפתח הבית שטח של ארבעה על ארבעה שאינו מסוייד - על מנת לזכור את חורבן בית המקדש, אולם איננו זוכרים שיום אחד הבית שלנו ג"כ יחרב.

אולם כאשר מודיעים לאדם שהוא צריך לעבור דירה, על אף כל הקשיים שתוארו לעיל בהרחבה, הוא יכול למצוא בזה נקודת אור מסויימת, שלכל הפחות בתקופה זו הוא מקבל תזכורת שאין לו קבע בעוה"ז, וחיי הנצח האמיתיים שייכים לעולם אחר לגמרי.

הרי לפנינו, דוגמא של מקרה בו הילדים נחשפו בעל כרחם למציאות של קושי, ועלינו לסייע להם  להתמודד עמה בצורה נאותה. ולכן אם ההורה מבחין שמציאות זו מביאה אותו לידי עצבות, בודאי שלא תהיה כל תועלת אם הוא ישוחח על כך בהרחבה עם הילדים, אולם אם הוא זכה להגיע לכל הפחות לנקודה אחת של הכרה פנימית שמחה, הרי שיחד עם הקושי שהוא מבטא כלפי הילדים, עליו לסייע להם למצוא לכל הפחות נקודת אור חיובית במצב הנוכחי ולבטא אותה.

כאמור, אילולא הילדים היו נחשפים בעל כרחם למציאות זו, הרי שמכיון שהצלחנו למצוא נקודת אור אחת בלבד בכל הקושי, עדיף היה להעלים את הענין מהם לחלוטין, שהרי רק באופן שהאיזון נוטה לצד החיוב יותר מצד השלילה, מומלץ לחשוף מלכתחילה בפני הילדים את צדדי השלילה והחיוב שבדבר. אולם כאשר כבר  נחשפו הילדים למציאות קשה זו, לכל הפחות נשתדל לסייע להם למצוא את נקודת האור שבדבר.

כל הורה שיתבונן מעט סביבו, יבחין בדוגמאות אין ספור בהם הילדים נחשפים לבעיות שונות בתוך הבית, שבכולם הכלל הוא אחד: ראשית עלינו לחשב את האיזון של החיוב מול השלילה, ורק לאחר שמצאנו את נקודות האור, נוכל לשתף את הילדים בקשיים מחד ובתקוות והצדדים החיוביים מאידך.

בנין עולם ההרגשות יוצר ילדים מחושלים

עתה ננתח את הדברים. כאשר אנו משוחחים עם הילדים אודות בעיות שמתהוות בבית, ואנו מציגים לפניהם את שני הצדדים של הבעיה, החיובי והשלילי, הפירות שאנו קוצרים מכך הם רבים. מחד יצרנו בכך חיבור של קשר רגשי בינינו לילדים, דבר חשוב לכשעצמו. בנוסף לכך, בעצם כך ששוחחנו עמהם על שני הצדדים, לימדנו אותם כיצד להתמודד עם בעיות שעלולות להתעורר בחייהם, והענקנו להם את המתכון שילמד אותם כיצד שייך להישאר מאושר על אף נקודת החסר שנכפתה עלינו. זהו בנין עולם ההרגשות בצורה הראויה ביותר, שמחשל את הילד להתמודד עם נחשולי החיים בדרך הטובה והנכונה.

ניתן להבחין היום בנערים בגילאי ארבע עשרה עד שבע עשרה, שכאשר הם יוצאים מעט לחיים ונתקלים בקשיים מעטים, אינם מוצאים ידיהם ורגליהם. מדוע? בחורים אלו מעולם לא נתקלו בקשיים בחייהם. כאשר היו הולכים בבוקר למכולת – המוכר היה רושם את החוב וההורים שילמו בסוף החודש. כשהיה צורך לקנות ביגוד, הם לקחו צ'ק מהאבא. אם התעוררה בעיה בת"ת או בביה"ס, ההורים התקשרו ליישב את ההדורים. לאחר מכן הם גדלים ויוצאים לחיים, ולפתע הם מגלים שהחיים אינם עוברים בצורה חלקה כ"כ, ולעיתים מתעוררים קשיים מסויימים.

מה הפתרון לכך? כמובן שאין לנו מטרה להציב קשיים בפני הילד כבר בגיל הצעיר ולהטיל עליו  שיתמודד עמם, אולם לכל הפחות עלינו להעניק להם את הכלים שבאמצעותם ניתן להתמודד עם הקשיים, ולצלוח את מהמורות החיים בצורה הטובה ביותר.

כאשר כל זה נעשה בשיתוף יום יומי של הקשר הרגשי בין ההורים לילדים, ומקפידים להציג להם את החלק השלילי מחד, ומאידך להדגיש להם את החלק החיובי באופן חזק יותר, הרי שבכך אנו בונים ילדים שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים באופן אינסטנקטיבי, וזאת מכיון שאין זה לימוד שכלי, אלא לימוד רגשי שמשפיע על החלק הפנימי שבנפש הילד.

מעלה נוספת שמושגת באמצעות בנין עולם ההרגשות. כאשר ננסה ללמד את הילדים באופן שכלי כיצד להתמודד עם קשיים בחייהם, הרי שאיננו יכולים לצפות מראש את כל הקשיים שיתעוררו אצלם במרוצת החיים ולתת להם הנחיות כיצד להתמודד עמם, אולם כאשר אנו עושים זאת באמצעות השפעה ישירה על עולם ההרגשות של הילד, הענקנו לו בכך כלי של כח התמודדות שבאמצעותו הוא יצליח להתגבר באופן אינסטנקטיבי על כל סוגי הקשיים של החיים.

משל למה הדבר דומה, אדם שיוצא בחורף מבית חם ונעים למקום קר מאד מבלי להתלבש כראוי, ישנו סיכוי גבוה שהוא יצטנן ויחלה. על אחת כמה וכמה בתחום הרגשי, מחד הבית צריך להיות מעין חממה עבור הילדים, ויש צורך להעניק להם תדיר חום ואהבה, אולם מאידך איננו יכולים להציג להם את החיים כולם כחממה אחת גדולה, אלא עלינו לחנכם וללמדם מגיל צעיר שישנם אתגרים בחיים. כיצד נעשה זאת בצורה מאוזנת ונכונה? באמצעות בניית התפיסה הרגשית שמעניקה להם כח התמודדות עם בעיות, ואזי כאשר הם יתבגרו, הם יוכלו לצלוח את האתגרים.

בנין עולם ההרגשות גורם לחיזוק הקשר בין הילד להוריו

יתרון נוסף של בניית עולם ההרגשות בצורה נכונה. כמדומה שרוב ההורים יכולים להעיד, שבמקרים רבים כאשר הילדים מתבגרים, הם אינם מוצאים את ההורים כאוזן קשבת להתמודדויות עם האתגרים והבעיות שלהם.

אכן, לעיתים הדבר נובע מכך שההורים שייכים לחוג, זרם או דור אחר וכדו', אולם במקרים רבים סיבת הניתוק בין הילד להורה נובעת, מחמת שמעולם הילד לא זיהה את הוריו כאוזן קשבת כלפי תפיסת עולם ההרגשות שלו.

מדוע? מכיון שהתחום הרגשי מעולם לא היווה נושא בבית. כאשר הילד חזר מהת"ת בוכה, הרגיעו אותו באמצעות ממתק – עד לפעם הבאה וכדו'. לפיכך הילד מפנים, שהקשר בין הורים לילדים הינו קשר מעשי בלבד, ולכן כאשר מתעוררות אצלו בעיות בתחום הרגשי, לא עולה על דעתו כלל שניתן לשתף את הוריו בכך.

יתירה מכך, אף כאשר נראה לכאורה שיש דברים המעידים על קשר חזק בין ההורים לילדים, אין הכרח לשייך אותם לתחום הרגשי. כלומר, פעמים שנוכל להבחין שישנם געגועים טבעיים של הילדים להורים, כגון כאשר הם הולכים לישיבה, לאחר שהם נישאים, או בנסיעה לחו"ל וכדומה. אולם צריך לדעת, שבאופן טבעי [אם אין בעיות חריפות ונדירות בבית], כל ילד מתגעגע לביתו כאשר הוא יוצא ממנו לתקופה מסויימת, והגעגועים הללו אינם מעידים על בנין נכון של עולם ההרגשות. 

א"כ מה יכול להוות סימן שעולם ההרגשות בנוי בצורה הנכונה? כאשר נראה שהילד לומד לראות בכל דבר את הטוב בחיים, ובעיקר כאשר ניצבים לפניו אתגרים והוא מצליח להתמודד עמם בצורה הראויה, הרי שנוכל להיות סמוכים ובטוחים שעולם ההרגשות בנוי אצלו בצורה נכונה.

צריך לזכור, שאת בנין עולם ההרגשות, הילד יוכל ללמוד בעיקר מאיתנו, ההורים. חשבון, דקדוק, הסטוריה, הילד יוכל ללמוד בין כותלי מקום הלימודים שלו, אולם את ההתמודדות היום יומית עם האתגרים שיוצבו בפניו בתוך הבית, מחוצה לו, בחברה, בעבודה, בבתי הספר ובכל מקום אחר, הוא יוכל ללמוד רק כאשר הוא יבחין כיצד הוריו מתמודדים עם בעיות. ולכן, אם הוא יזהה שכאשר הוריו נתקלים בקשיים – הם נוטים לעצבות ולדכדוך, אופן ההתמודדות שלו יהיה פעמים רבות בהתאם, אולם הורים שישקיעו כראוי בבנין עולם ההרגשות, ילדיהם יזכו לקצור את הפירות בחיי היום יום שלהם.

תפקיד עולם ההרגשות ביחס לנטיה לעצבות

היבט נוסף בדבר חשיבות בנין עולם ההרגשות. כאשר נתבונן, נבחין שרוב האנשים נוטים לעצבות, מהיכן נובעת נטיה זו?

כמובן שהמקור העיקרי של תופעה זו הינו מצד טבע האדם, וכלשון הפסוק: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ויסוד העפר בנפש הוא שורש העצבות, כמ"ש ר' חיים ויטאל בספרו שערי קדושה. אולם מלבד זאת ישנו גורם נוסף שמעצים את תחושת העצבות, והוא נעוץ בכך שאצל רוב האנשים תחום עולם ההרגשות לא נבנה מעולם בצורה הראויה.

נבאר את הדברים. בדרך כלל האדם עובר את ימי הילדות כאדם מאושר יחסית, לאחר מכן ימי הבחרות מפגישים אותו עם קשיים קלים, וכאשר מתבגרים מעט יותר ומתחילים לגלות קשיים גדולים, נזכרים לפתע שיש נפש וצריך להתמודד עמה. ואכן המציאות מראה, שאת רוב הילדים הנפש אינה מעסיקה כלל, ואף בגיל הבחרות – כאשר מדי פעם מתעוררים קשיים מסויימים, ברוב המקרים נותנים לחיים 'לזרום', ומשתדלים להדחיק אותם לפינה נידחת בנפש.

א"כ מתי הנפש מתחילה להעסיק את האדם? כאשר מתבגרים יותר ונתקלים בקשיים בתדירות גבוהה יותר, וביחוד מזמן החתונה ואילך, לפתע מתחילים להרגיש שישנו כמין חלל פנימי בלתי מובן שיוצר חסר בנפש. ומכיון שהחשיפה לעולם הרגשות מתרחשת ללא הכנה מוקדמת, כאשר אין לאדם את הכלים הנכונים להתמודד עם המציאות החדשה, לכן מתהוה אצלו נטיה לעצבות שקשה לו להשתחרר ממנה.

דוגמא לדבר. כאשר נניח סיר במחסן למשך עשרים שנה ולא נשתמש בו, מה תהיה התוצאה? במקרה הטוב, נמצא בו רק אבק ותולעים. אולם במקרה הגרוע והשכיח יותר, הסיר יחליד ויצא מכלל שימוש, עד שאפילו הגעלת כלים לא תעזור לו. ולעניננו, אדם שאינו נבנה על תפיסה של עולם הרגשות, הרי שאינו מודע לעולם הרגשות שלו, ולכן כל זמן שאינו צריך להתמודד עם רגשות, חייו מתנהלים על מי מנוחות, אולם כאשר בשלב מסויים החיים הופכים לקשים יותר, הוא מנסה להתחיל להתמודד עמהם, וכמובן התמודדות במצב זה הופכת להיות קשה ומסובכת.

ניתן להבחין היום בפתיחת סדנאות שונות שמטרתן הכרת נפש האדם, ורובן ככולן מלאות עד אפס מקום. מדוע? מכיון שאנשים רבים נחשפים לעולם הרגשות רק לאחר שנתקלו בדילמות שונות בחייהם, ולכן הם חשים את הבעיה ומתקשים להתמודד עמה.

כאשר אנו חפצים להתמודד עם בעיות שונות בכל תחום בחיים - המשוואה בזה היא פשוטה, אם ההתמודדות מתחילה כאשר הבעיות כבר קיימות, אין ספק שנתקשה מאד להתגבר על אותם בעיות, אולם אם הצלחנו להיערך לכך מראש, הרי שיקל עלינו להתמודד בהצלחה עם כל הקשיים שנקרים בדרכנו.

על מנת שילדינו יוכלו להתמודד עם קשיי החיים כדבעי, עלינו להתחיל בבניית עולם הרגשות של ילדינו מגיל קטן מאד. עם זאת נדגיש שוב, שצריך להתאים זאת לכל גיל כפי רמתו, אולם עצם ההשקעה בכך צריכה להתחיל בגיל הרך, וכפי שלתינוקות מתאימים את המאכל ע"פ הגיל, שתחילה מאכילים אותם נוזל ולאחר מכן הוא הופך להיות יותר ויותר נוקשה, כך בתפיסה של עולם הנפש, ככל שהילד מתבגר, צריך לתת לו את ההזדמנות להתמודד עם עולם הרגשות, כפי גילו וע"פ רמתו.

ישנה תפיסה רווחת בקרב הורים מסויימים, כי ההתמודדות עם החיים בגיל צעיר, עלולה להכניס את הילד לדכאון. מהיכן נובעת תפיסה זו?

נראה, כי המקור לחשיבה מוטעית זו, נובעת מכך שאצל ההורים עצמם, כל התמודדות גורמת להם לדכאון, ולפיכך ההורה סבור, שאף כאשר הוא יתן לילד שלו להתמודד, הוא עלול לגרום לו לדכאון. אכן, כאשר ההתמודדות נתפסת אצל ההורה כמנוף להתרוממות, כמובן שנוכל לחנך את הילד להתמודדות עם אתגרים שונים, שעשויה לבנות ולחשל אותו בחייו.

שילוב עולם ההרגשות בשיגרת החיים

כאשר אנו עוסקים בבנין עולם ההרגשות, חשוב להדגיש שנושא זה חייב להיות משולב כחלק בלתי נפרד מהתנהלות החיים בבית, וכשם שבודקים תמיד את הטמפרטורה בבית, ודואגים שלא יהיה חם או קר מדי [באמצעות מזגן או חימום], כך ההורים צריכים תדיר לבדוק את 'מזג האויר' של התחום הרגשי, ולדאוג שהוא יתפוס מקום בחיי היום יום. ולכן, כאשר מזהים אצל ילד מסויים שדרושה השקעה נוספת בעולם הרגשי שלו, עלינו לדאוג לכך.

כאשר יש לנו תינוק בבית, אנו נהנים להשתעשע אתו, ודואגים שהוא יצחק, יחייך ויהיה שמח, ובכך אנו אכן מטפחים את התחום הרגשי אצלו. אולם כאשר אותו תינוק מתבגר, בדרך כלל הנפש הופכת להיות פחות מרכזית, וההשקעה בתחום העשיה הופכת להיות יותר חזקה. ולכן היעד הראשון שההורים חייבים להציב בכל בית הינו: 'בביתנו לא גדלים רובוטים, אלא אנשים שיש להם נפש'! ומכיון שהשמחה היא המזון של הנפש, חובה להשקיע בכך, וליצור אוירה שמחה בבית, שתספק לנפש את מזונה.

כמובן, שראשית עלינו להשתדל שיעד זה יתפוס אצלנו מקום בחיינו הפרטיים, ורק לאחר מכן נוכל להציבו כיעד בבית, שהרי לא שייך למנות אדם עצוב שישמח אחרים.

יתירה מכך, על מנת להשקיע כראוי בבנין עולם ההרגשות של הילד, לא די בכך שההורה יהיה שמח, אלא צריך שכל ההסתכלות שלו על החיים תהיה בצורה פנימית של שמחה. כלומר, עליו להבין שהדבר העיקרי שבכוחו לגרום לו תחושת שמחה - אינו הלחם וארוחת הבוקר שהוא אוכל, אלא מקור הרגשת השמחה הינו בנפש שלו, ורק כך הוא יוכל להעניק ולשדר זאת לילד.

כל זמן שהחיים נתפסים אצלנו כטורח של גידול ילדים, פרנסה, עבודה, מטלות, רשימות וכו', הרי שזהו המסר שיועבר מאיתנו לילדים, אולם כאשר נצליח לקבוע בנפשנו את התפיסה, שעולם ההרגשות הוא מרכז נקודת החיים, כמובן שיהיה בכוחנו להעביר הלאה את מרכז החיים שלנו.

עם זאת נדגיש שוב, שאין להזניח את ההשקעה בתחום העשיה, אלא שעלינו לשלב זאת עם בנין עולם ההרגשות. כלומר, לחנך את הילד שהעשיה כולה, בין אם זו עשיה גשמית, ובין אם זו עשיה תורנית, מטרתה להוביל את האדם למצב של "שמחו צדיקים בד'".

גדרה של נפש בריאה

כאשר אנו עוסקים בבנין נפש הילד, שומה עלינו לברר מהי ההגדרה של נפש בריאה?

תחילה נבהיר, שלא שייך להגדיר נפש שאינה מרגישה חֶסֶר כלל - כנפש בריאה, שהרי ברור לחלוטין שנפש כזו היא תלושה לגמרי מהמציאות.

א"כ מהי נפש בריאה? כאשר ילד מודע היטב לקשיים בחייו, ואף הוא מרגיש אותם, אולם תחושת השמחה שמלוה אותו תדיר היא הרבה יותר חזקה מהקשיים, זו הגדרה של נפש בריאה!

כמובן, שעל מנת ליצור שמחה עצמית בדרגה כזו, נצרכת השקעה רבה מאד, אולם כאשר מעמידים את בנין עולם הרגשות של ילדינו כיעד בחיי היום יום, בזה אנו מחנכים אותם להתמודדות נכונה עם הקשיים, ורק כך יש תקוה שבשלב מסויים הם ישיגו תחושת שמחה פנימית שתסייע להם להתמודד עם כל קושי בחייהם. אולם כאשר התחום הרגשי אינו תופס מקום כלל, אזי ברגע שהילד יאלץ להתמודד עם קושי מסויים, הכשלון ידוע מראש, מכיון שהוא לא הודרך מעולם כיצד עליו לנהוג במצב זה, ולכן עצם הצורך בהתמודדות – עלול לגרום לו לעצבות פנימית.

תועלת עולם ההרגשות בחינוך הילדים

מעבר לחשיבות הרבה של בנין עולם ההרגשות עבור נפש הילד, יש בכך אף תועלת גדולה בחינוך הילדים.

הורים רבים שחפצים בחינוך נכון של ילדיהם, שואלים ומתייעצים רבות מה עליהם לומר ומה לא לומר, מה לעשות ומה לא לעשות וכו'. אכן, בודאי שאף ידיעות אלו מהוות חלק נכבד בחינוך הילדים, אולם הבה נתבונן מעט יותר לעומק.

כאשר אין אהבה בין בני אדם, אפילו אם נשתדל להעביר את המסר החינוכי [קרי: התוכחה] בצורה הנכונה ביותר, השדר לא יועבר מהמקום הטהור שבנפש, אלא במקרה הטוב הוא יגיע ממקום סתמי, ובמקרה הגרוע ממקום שלילי, ולכן הסיכוי שהוא יפעל, אינו גבוה. משא"כ כאשר קודם לכך קשר רגשי עמוק בין ההורה לילד, הרי שהפסוק במשלי (ג, יב) מעיד: "את אשר יאהב ד' - יוכיח", כלומר, הילד יזהה שההורה מוכיח אותו מתוך אותה אהבה, וממילא יש סבירות גבוהה שהתוכחה תתקבל ותופנם בלבו.

כאשר ילד אינו מחובר רגשית להוריו, וההורה מנחית עליו פקודות, מעניש וכו', ע"פ תפיסתו הוא חש שהאב או האם פועלים נגדו, וא"כ מהי התקוה של כזו צורת גידול? הרי בכך אין סיכוי שהילד יפתח רגש חיובי כלפי ההורים, וברמה מסויימת ניתן לומר שאנו בונים בכך רגש שלילי.

הבה נבדוק מהו טיב הקשר בין ההורים לילדים, איזה רגש ההורים חשים כלפי הילד, והילד כלפי הוריו?

ביחס לקשר של ההורה כלפי ילדיו, ניתן לומר שישנו רגש מסויים שהוא חש כלפיהם. אולם כאשר נבחן את הקשר של הילדים כלפי ההורים, בדרך כלל הקשר אינו בא לידי ביטוי בחיי היום יום, ורק אם הם נוסעים מהבית לתקופה מסויימת, מתעוררים בהם געגועים מסויימים להורים. נמצא, שהקשר שהילד מרגיש כלפי הוריו בחיי השיגרה, הינו רק בהקשר של הענשה [אין הכוונה שהוא צודק בתחושותיו, אולם בהחלט הוא מסוגל לחוש כך], ופשוט וברור לכולנו שלא שייך לחנך את הילד בצורה כזו.

לעומת זאת הורים שבונים תחילה מערכת רגשית מתמדת ביניהם לילדים, אף כאשר הם מענישים אותו, הרי שבהחלט יתכן שהילד יחוש במידה מסויימת רגשות שליליים כלפי הוריו, אולם כאשר נבחן את האיזון הכללי של הקשר בין הילד להוריו, נמצא שהרגש החיובי תופס מקום נכבד בקשר ביניהם, ואף אם ישנו רגש שלילי מסויים, הוא נדחק לקרן זוית וכמעט אינו משפיע.

המציאות מוכיחה, שבמקרים רבים הבעת הרגשות של הילדים כלפי ההורים [כמובן לא בגיל הרך, אלא בגיל קצת יותר מבוגר], הינה כמעט תמיד שלילית. מדוע? מכיון שבנין עולם הרגשות לא נבנה אצלם בצורה נכונה, ולכן הילדים נזכרים להביע את הרגשות שלהם רק כאשר מתעוררות בעיות, וברור שבמצבים אלו הבעת הרגשות תהיה שלילית.

התאמת עולם הרגשות לאופי הילד

עם זאת, יש לדעת שבנין עולם הרגשות צריך להיות מותאם לאופי הילד, מכיון שישנם ילדים הסובלים מרגישות יתר או להיפך, וכמובן עלינו לטפל בהם רגשית באופן שונה. וכפי שבגידול הפיזי ברור לנו שלא כל הילדים שוים, שהאחד צריך לישון יותר, השני צריך לאכול יותר, ואף יש ילד שקר לו יותר מהאחרים ולכן הוא צריך להתלבש יותר וכו', וכל הורה מבין שצריך לטפל בילדים אלו באופן שונה מהרגיל. כך בתחום הרגשי, איננו יכולים לבוא בטענות לילד שדורש יותר מאחיו בתחום הרגשי, וכפי שברור לכל אמא שלא שייך להעיר לילד שמרגיש צורך לאכול יותר מאחיו, מכיון שאלו הם הצרכים הפיזיים שלו. ולכן ילד שאנו מזהים שנפשו צורכת השקעה מיוחדת בתחום זה, כמובן שעלינו לדאוג לכך, כגון להביע את עצמנו יותר וכדו'.

ההתמודדות עם תחושות קיפוח בתחום הרגשי

תופעה נפוצה אצל ילדים היא, שלעיתים האח הגדול מרגיש מקופח כלפי האח הקטן. בדרך כלל הרגשת קיפוח זו פחות מצויה בתחום המעשי, אולם בתחום הרגשי, מצוי יותר שילד מרגיש מקופח כלפי אחיו הקטן, ופעמים שהוא מתפרץ כלפי ההורים, וטוען שהם מעניקים לאחיו תשומת לב רבה מדי לטעמו, כאשר לדעתו היחס שהוא מקבל מהם – שונה לחלוטין.

כיצד עלינו להתמודד עם תחושות קיפוח מעין אלו? כמובן שתחילה עלינו לבדוק האם יש אמת בטענותיו, ובאם התשובה היא חיובית, עלינו להעניק לו באופן מיידי את הצורך הנפשי שלו. אולם כאשר הרגשת הקיפוח הינה מוטעית מיסודה, כגון כאשר האח הגדול סבור שהוא צריך לקבל את אותו יחס שמקבל האח הקטן, עלינו להסביר לו את הטעות באמצעות דוגמאות פשוטות בתחום המעשי.

דוגמא לדבר. קורה לפעמים שהאח הגדול הולך לת"ת ללא ילקוט, בעוד שאחיו הקטן ממנו הולך עם ילקוט. נשוחח עם האח הגדול אודות ההבדל בינו לבין אחיו, שהנה מכיון שהוא בכיתה ד', לפיכך אינו צריך ללכת עם ילקוט לת"ת, מכיון שעליו לקחת לת"ת דברים מועטים, לעומת אחיו שהוא רק בכיתה א', והוא צריך להיעזר בילקוט על מנת לסחוב את הדברים הרבים שבידו.  דוגמא זו תשמש לו כמשל, שעל ידו נסביר ונמשיל לילד הגדול הבדל מעשי בין הגדול לקטן. לאחר שהוא יבין ויפנים את ההבדל בינו לאחיו בדוגמא זו [וכדו'], נוכל להסביר לו באופן ברור, שאף בתחום הרגשי - הצרכים של אחיו הקטן אינם דומים לצרכים שלו, ולכן נדמה לו שהוא מקופח כלפי אחיו הקטן.

פעמים רבות, ההורים אכן מנסים להסביר זאת לילד, אולם תגובתו היא: 'אם הענקת תשומת הלב לאחי הקטן נובעת מגילו הרך, גם אני מעוניין להיות ילד קטן'. הסיבה לתגובה זו, בדרך כלל נובעת מחמת שההורים מסבירים זאת לילד בשעת ההתפרצות, כאשר הוא כעוס ולחוץ, ולכן אין לצפות ממנו שהוא יבין ויפנים את הדברים.

אולם הדרך הנכונה שעלינו לנהוג כאשר הילד מתפרץ כלפינו, תחילה יש להרגיע את הילד ולהניח לו להוציא את הזעם שאצור בתוכו [ואף זה עד גבול מסויים], ורק לאחר מכן, נצפה לשעת כושר שבה נוכל לשוחח עמו, ולהעביר לו את המסר בצורה רגועה, על מנת שיהיה לו את ישוב הדעת להפנים את הדברים.

כמו כן, צריך להקפיד שהשיחה עם הילד תהיה בנחת, כגון למצוא הזדמנות שהילד יתלווה להורה לקניה בחנות, או לצרף אותו לטיול קצר בשעת ערב, וכך נוכל לפתח עמו שיחה ארוכה, לשמוע כל מה שמפריע לו בנפש, ולהודיע לו שתמיד אנו מעוניינים לשמוע את מה שמפריע לו.

ישנם בני אדם הסבורים, שאין צורך להסביר לילדים מדוע הם מתנהגים כך וכך כלפיו. אכן, יש בזה מן האמת, אולם זהו אחוז קטן בלבד, שעל ידו הילד לומד שלא על כל דבר צריך לתת לו הסברים. אולם אם נבנה את כל צורת התקשורת כך בבית, בהרבה מקרים רגשות הילד יחסמו, והוא עלול להתכנס בתוך עצמו. ולכן, מחד צריך להסביר, אולם מאידך, בגבול מסויים עלינו להבהיר לילד שאף אחד אינו חייב להסביר לו כלום. זהו גבול דק ועדין.

עם זאת, כמובן שאין צורך להצדיק את כל טענותיו, אולם בעצם כך שהוא מוצא אצלנו אוזן קשבת, הוא קולט את המסר שאיננו מתעלמים ממצוקותיו, ולאחר מכן כאשר נסביר לו שיש דברים שבהם הוא צודק וישנם טענות שאינן צודקות [ואף נוכל להוסיף, שישנן טענות שאפילו אם אינן צודקות – אנו מוכנים 'ללכת לקראתו' וכדו'], הוא יקבל את דברינו בשלימות.

נקודה זו, היא בסיס ויסוד חשוב לתפיסה של עולם הרגשות. כלומר, בשלב הראשון הילד צריכים להתרגל לשמוע את הוריהם מבטאים את הרגשות האישיים שלהם, על מנת לפתוח ערוץ לעולם הרגשות של הילד. לאחר מכן, כאשר הילדים עצמם לומדים להביע את הרגשות שלהם, תפקיד ההורים הוא לשמש אוזן קשבת לאותן רגשות [אפילו כאשר אלו רגשות שליליים], ולעיתים עליהם ליישר ולתקן את מה שצריך בצורה נכונה. כאשר ההורים יגשו לענין בצורה כזו, ברוב המקרים בס"ד לא תיווצר אצל הילד חסימה רגשית.

אף כאשר ההורים סבורים שהילד אינו צודק במאה אחוז בתחושותיו השליליות, מ"מ עצם כך שהוא מרגיש כך, הרי שהוא זקוק לטיפול נאות ולתמיכה.

סיכום שלבי בנין עולם הרגשות

מפאת חשיבות הענין, נסכם שוב את נושא בנין עולם הרגשות, על מנת שהדברים יהיו ברורים עד כמה שניתן.

תפיסת עולם ההרגשות חייבת להיות מובנה בנפש הבית. כלומר, כשם שברורה לנו החומריות שבבית, שהוא צריך להיות מורכב מארבע קירות, רצפה ותקרה, כך בכל בית צריך שתהיה נפש, היינו שהנושא הנפשי יהיה נידון בו בצורה גלויה וברורה. [כמובן, אין הכוונה שהתחום הרגשי יהיה הנושא היחיד בבית ועליו ישוחחו כל היום, אולם הוא צריך להיות נושא שהדיבור אודותיו יהיה טבעי ומובן מאליו].

כיצד נעשה זאת? ההורים צריכים לשתף את הילדים בעולם ההרגשות שלהם [וכפי שהסברנו בארוכה, צריך להקפיד לעשות זאת במינון הנכון ובצורה החיובית עד כמה שניתן, ולהתאים את חשיפת הרגשות לגיל ורמת הילדים]. בעקבות כך, בדרך כלל הילדים יפתחו כלפינו ויבטאו בעצמם את אותם רגשות, כאשר תפקידנו הוא להאזין ולהקשיב להם, להשתתף בשיחה, ולהזדהות עמם עד כמה שניתן.

אם הילד מגיע בזמן לחוץ ומתחיל להביע את רגשותיו, אפשר להסביר לו באופן שקט: 'כרגע אני עסוק, ואשתדל לפנות זמן בהקדם האפשרי - על מנת להקשיב לך'. כמובן שלאחר מכן אכן עלינו להשתדל לפנות עבור זה את כל הזמן הראוי.

כאשר הקשר עם הילדים מתנהל כך, הרי שיש משמעות למילים שהורים רבים מבטאים כלפי ילדיהם: 'אני אוהב אותך', אולם כאשר אין מהלך רגשי קבוע בבית, המילים הללו מהוות כמעט לזות שפתים בעלמא.

אין לצפות שהבית יתנהל בצורה נכונה כאשר 'נזרוק' מפינו משפט מעין זה לילד לפני שהוא הולך לישון בתוספת נשיקה [שבדרך כלל נובעת מיסורי מצפון של האמא על כל ה'הר געש' שהתנהל בבית במשך כל היום, שכלל ויכוחים, דיבורים ומעשים שליליים], ולמחרת הכל יחזור חלילה, והילד ישפר את הקשר שלו עם ההורים. [כמובן שזה עדיף מכלום, אולם אין זה פתרון שורשי ליחסים הבעייתיים עם הילד].

אולם כאשר הבית נבנה במהלך רגשי, אפילו אם קורה לפעמים שיש יום מסויים שבו האוירה טעונה, הילד מאמין ומקוה שלמחרת או בעוד יומיים הוריו יקראו לו, ישמעו את אשר על לבו, וישתדלו לטפל בכל טענותיו ע"פ הבנתם, וכך הוא משאיר את הערוץ הרגשי פתוח בינו לבין ההורים.

יתירה מכך, כאשר הערוץ הרגשי בין הילד להורה פתוח ומתנהל כראוי, הרי שככל שהילדים מתבגרים, אף הקשר הרגשי שלהם עם ההורים גדל, וכפי שהגוף גדל עם הגיל. לעומת זאת אם לא שמרנו על רצף רגשי מובנה בגיל הצעיר ובגיל הרך, הרי שככל שהם יתבגרו, הנתק בדרך כלל ילך ויעמיק. [אכן, לפעמים קורה שכאשר הילדים מתבגרים יותר, הם משתדלים לכבד את ההורים מצד מצות כיבוד אב ואם, אולם אין זה נובע מקשר רגשי אמיתי].

הורים שחפצים לנהל את ביתם באוירה נכונה, עליהם לבנות בית שבו מחד הם דואגים לצרכים הגופניים של הילדים, ומאידך הם מכניסים לבית את המימד של הנפש, ומשתדלים שהיא תהיה דו-סיטרית ביניהם לילדים, שהשיחות של הילדים עמהם יתנהלו בכבוד, אולם בפתיחות. וילד שיודע כי הוריו משמשים לו אוזן קשבת אמיתית לרגשותיו, הוא ילד שיש לו תקוה, והוא יכול לצמוח לגדולות.