בלבבי-ב 013 צורתה ומהותה הפנימית של תפילה

שלמות מדרגת התפילה - "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'"

בפרק הקודם עסקנו ביסוד של "תפילה", וביארנו שתפילה אינה ענין פרטי. מצינו בספרים הקדושים שכשם שהתורה שקולה כנגד כל תרי"ג המצוות, גם התפילה הינה כנגד כל תרי"ג המצוות. כלומר, כל מצוה מתרי"ג המצוות שאדם עושה, כל חלק מהעבודה, צריך שיקדם לו מהלך של תפילה.

עתה נתבונן כיצד צריכה להיראות תפילתו של אדם.

נאמר בפסוק: "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג). אמנם, ישנן בתפילה כמה וכמה צורות, וכמו שמצינו בדברי חז"ל (דברים רבה ב, א) עשרה לשונות של תפילה.

כאשר עוסקים בתפילה לאורך כל היום ברציפות, ודאי שאי אפשר שהתפילה תהיה כל העת במהלך של "תחנונים". ישנה אמנם רמה מסוימת של תחנונים, אבל "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" הוא לא מהלך שאדם יכול להחזיק אתו לאורך כל היום. ישנם רגעים מסוימים, זמנים מסוימים, שהקב"ה מזכה את האדם ולבו "נפתח", ואז הוא במצב של "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" (איכה ב, יט), הוא "נוכח" עם הבורא ושופך לפניו את לבו, אבל אי אפשר לחיות במדרגה נעלה זו  כל היום כולו [זולת יחידי סגולה].

לכן, הצורה היותר ברורה והיותר מסודרת לנהוג בה היא, לעמוד לאורך כל היום ולבקש מהקב"ה בלשון של נוכח, לדבר עימו כביכול בצורה טבעית. "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כ). כשאדם אומר לקב"ה "אתה" - הקב"ה בא. הזכרת שם ה' פירושה שאדם באמת רוצה לדבר עם הקב"ה, וכשזהו רצונו הפנימי והאמיתי - הקב"ה ודאי יגיע אליו!

וכשהקב"ה ניצב ליד האדם, המהלך צריך להיות, כמש"כ ה"מסילת-ישרים": "כדבר איש אל רעהו", כמו שמבקש הוא בקשות מבני ביתו: "בבקשה הביאו לי חפץ פלוני" או "האם יכולים אתם לעשות עבורי פעולה מסויימת?" וכיוצ"ב, כך הוא מדבר עם הקב"ה בצורה ברורה, ומבקש ממנו: "אני רוצה ללמוד, עזור לי שאבין את הנלמד. אני רוצה להתפלל, עזור לי שאוכל להתפלל. אני הולך ברחובה של עיר, שמרני שלא אכשל בראיה אסורה". על נקודות אלו, ושאר כל הנקודות שמעיקות על האדם, ידבר עם בוראו.

בזמן ההתבודדות שלו [כמש"כ הרמח"ל ב'דרך עץ החיים', שעל האדם לקבוע לו זמן בכל יום להתבודדות ולהתבוננות], או בעתות רצון מיוחדות שמזדמנות לו, ישתדל אדם לשפוך את כל רחשו לפני בורא עולם, ואז הוא במהלך של "שפכי כמים לבך", אבל לאורך כל היום יש לדבר עימו כדבר איש אל רעהו, כפשוטו! כמו שיש כאן כסא, ויש כאן שולחן, כך, ויתר על כן, הקב"ה נמצא כאן! וכמו שהוא מדבר עם בני ביתו והוא בטוח שהם שומעים אותו, כך צריך להיות גם המהלך עם הקב"ה.

"אתהלך לפני ה' בארצות החיים"

אחת מעשרה לשונות של תפילה זו "צעקה", "צעק לבם אל ה'" (איכה ב, יח).

נתבונן קודם במשל הגשמי.

מתי בן-אדם צועק? - ישנם בזה ב' אופנים: האחד - כשאדם מנסה לדבר עם חבירו והוא רואה שחבירו לא מתייחס אליו, הדברים אינם מעניינים אותו, בסופו של דבר סבלנותו פוקעת, ואז הוא מתחיל לצעוק. הוא לא צועק אליו, אלא עליו, שיקשיב לדבריו ויתייחס אליהם ביחס הראוי. זהו סוג אחד של צעקה שמוצאים אנו בין בני-אדם.

הסוג השני של צעקה הוא: אדם נמצא בקצה אחד של הרחוב, והוא רואה את חברו עובר בקצה השני של הרחוב. הוא מאוד זקוק לו, ויודע שאם לא יקרא לו בצעקה, חבירו יעלה על האוטובוס ויפליג לדרכו, ואז שוב לא יוכל להשיגו ולקבל ממנו את מבוקשו. הוא צועק בקול את השם של פלוני, ואומר לו: "חכה רגע, אני זקוק לך!" כלומר, צעקה כזו נובעת מכך שאדם יודע שחברו אינו יכול לשומעו אם ידבר בלחש. לכן הוא צועק כלפיו בקול רם.

עתה נתבונן: כשאנו מדברים עם הקב"ה, מהי הבחינה של הצעקה שישנה כאן?

הבחינה הראשונה - צעקה מחמת שהשומע אינו שומע ואינו מתייחס - פשוט וברור שאינה שייכת אצל הקב"ה. "כי אתה שומע תפילת כל-פה" - הקב"ה שומע כל יהודי, ומבואר בספרים שהוא גם נענה, רק שלא תמיד הדבר נראה בהתגלות, אך ברור למעלה מכל ספק שהקב"ה שומע תפילת כל יחיד מתוך עמו ישראל. לא צריך לצעוק כדי שהקב"ה ישמע. הקב"ה שומע תמיד, וכשהוא רואה שמילוי הבקשה טוב לאדם, הוא נענה, וכשרואה שאינה לטובת האדם - לא נענה, אבל צעקה על הקב"ה -  הס מלהזכיר! זהו חסרון באמונה ובהבנה מהו הבורא ית'!

כך בנוגע לסוג הראשון של הצעקה.

ובנוגע לסוג השני של הצעקה - שאדם נמצא רחוק ממני, ומחשש שמא אפסיד אותו אני צועק כלפיו, שכן אם אדבר בלחש הוא לא ישמע - הרי בגמ' (ברכות לא ע"א) למדו חז"ל מתפילת חנה כמה הלכות יסודיות בענין התפילה, ואחת מהן היא: "...וקולה לא ישמע - מכאן, שאסור להגביה קולו בתפילתו".

דין זה, של תפילה בלחש, אמור דוקא בתפילת שמונה-עשרה. משא"כ בשאר חלקי התפילה, אין מניעה מן הדין להרים את הקול ולהתפלל בקול רם.

עלינו להתבונן, אפוא, מהו החילוק העקרוני בין תפילת שמונה-עשרה לשאר חלקי התפילה? מדוע בתפילת שמונה-עשרה יש דין להתפלל בלחש, ואילו בשאר חלקי התפילה מותר לאדם להרים את הקול?

ביאור הענין  באופן הפשוט ביותר [בלי להכנס למושגים הפנימיים] הוא, שתפילת שמונה-עשרה נעשית במהלך של "כדבר איש אל רעהו". אדם חי במצב של "נוכח פני ה'", הוא נוכח עם הבורא, כביכול הוא והבורא ית' נמצאים יחד, במקום אחד, ולכן שם אין צורך לצעוק.

כשאדם נמצא במדרגה של "ה' בשמים, ואני על הארץ", מרגיש הוא בעומק הנפש שהקב"ה רחוק, ואם הוא רחוק - ממילא ישנן צעקות. אבל בשעה שאדם מרגיש שהקב"ה לידו - כשם שכשהוא מדבר עם בני-ביתו הוא לא נזקק לרמקול ואין לו שום צורך להגביר את קולו ע"י צעקות, כך כשהוא מדבר עם הרבש"ע, דיבורו נעשה במתינות ובנחת.

אצל אנשי נינוה כתוב "ויקראו אל אלוקים בחזקה" (יונה ג, ח), ואמר על כך האדמו"ר מקוצק זיע"א, שאכן כך היו נראים אנשי נינוה, אנשים מגושמים, החושבים שכדי לדבר עם הקב"ה צריך לצעוק בחזקה. אבל יהודי, שהוא זך ועדין נפש, יודע שניתן לחיות במהלך של "נוכח פני ה'", ודיבורו עם הקב"ה אינו בדרך של צעקות ולא בחוזקה, אלא כדבר איש אל רעהו.

אדם שלאורך כל היום חי עם הקב"ה, חי במצב של "שויתי ה' לנגדי תמיד", הוא מודע לכך שהקב"ה "לית אתר פנוי מיניה" והוא נמצא בכל מקום, ואם כן בהכרת הנפש הפנימית מרגיש הוא שהקב"ה לידו.

אם אדם מרגיש שהוא נדרש לצעוק, ידע נאמנה שעדיין חסר לו בהרגשה שהקב"ה נמצא לידו! כשמדברים עם קרוב משפחה הנמצא בחוץ-לארץ, אפילו אם קו הטלפון תקין ואף איכותי, כיון שבהכרת הנפש מרגישים שהדיבור נעשה עם אדם מרוחק, טבע בני אדם שמדברים בקול רם! עצם הכרת החוש בכך שישנו מרחק בין המדבר לשומע, גורמת לאדם להרים את קולו ואף לצעוק.

ככל שאדם מרגיש יותר שהקב"ה ניצב לידו ממש, כך הוא מדבר יותר במהלך של "כדבר איש אל רעהו" ובאופן של "דברי חכמים בנחת נשמעים". ככל שאדם מדבר יותר בצעקות, בהכרח שחסרה לו הכרת הנפש שהקב"ה ניצב לידו.

ודאי שבתחילת עבודתו, אדם אינו חש את ה"כדבר איש אל רעהו", וזוהי עבודה עצומה שרק לאחר זמן ניכרת השפעתה. בדברינו אלה אנו רק מעמידים את הדברים כיצד ללכת מחיל אל חיל: מתחילים בהרגשה שהקב"ה לא כל-כך קרוב [אלא אם כן כבר זכה האדם והוא מרגיש כך, שהקב"ה קרוב לידו, אבל גם מי שעדיין אינו זך, זהו המהלך], ומתקדמים שלב אחר שלב, להרגיש יותר ויותר שמדברים עם בורא העולם באופן מוחשי והוא ניצב לצידנו.

זוהי השאיפה וזוהי המטרה - לחיות עם הרבש"ע גם כאן, בעולם הזה. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". כאשר זוכה האדם להיות דבוק בקב"ה - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד) - הרי גם העולם הזה הופך להיות עבורו בבחינת "ארצות החיים", ומתוך כך הוא זוכה למדרגת "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" גם כאן, בעודו בעולם הזה.

תפילה - כלי קיבול לחיזוק האמונה בהשגחה פרטית

מכל מקום המהלך הברור, שהתפילה היא הקומה השלימה שמעמידה את האדם מרישא עד גמירה בכל ענין וענין. צריך, אפוא, להשתדל לבקש מהקב"ה על כל פרט-ופרט.

פעם נכנס אל החזון-איש יהודי עם נעלים קרועות, וכששאל אותו החזו"א מדוע אינו קונה נעליים, ענה היהודי שאין לו כסף.

שאל אותו החזו"א: "האם כבר בקשת מהרבש"ע שיתן לך כסף לקנות נעליים?"

"לא", ענה היהודי. "אני מתבייש לבקש מהקב"ה על נעליים, זה לא מכובד..."

אמר לו החזו"א: "דע לך, שהנהגה זו שלך אינה נובעת מ'יראת-הקדושה' אלא מ'יראת-הבושה'!... זהו חסרון בקשר שלך עם הרבש"ע! אם באמת היית מרגיש שהקב"ה הוא אביך והוא באמת נמצא כאן לידך, לא היית מתבייש! הרי כשהיית ילד והנעליים שלך נקרעו, לא התביישת לבקש מאבא שיקנה לך נעליים חדשות, אלא אם כן ידעת שאין לאביך כסף ומצבו דחוק מאוד, אבל אם היית יודע שאביך עשיר גדול, וכסף לא חסר לו, האם היית מתבייש, ולו לרגע קט, לבקש ממנו נעליים? ודאי שלא!!!"

"וכך" - סיים החזו"א ואמר - "היד ד' תקצר?! אצל הקב"ה ודאי שאין מחסור!

כשאדם זוכה, והוא מרגיש שהקב"ה ניצב לידו, הוא מתפלל על כל פרט ופרט מחייו, ואפילו על הקטן ביותר.

כל זאת למה?

כי בעומק הדברים, מי עשה שיחסר לאדם נעליים? וכי הנעליים נקרעו מאליהן? מדוע אין לאדם כסף לקנות נעליים חדשות? הרי כל זה בהשגחה פרטית מדוקדקת לגמרי! אדם זה קנה את הנעליים הללו, והן החזיקו אצלו שנה. כל זמן שהיה צורך בשימוש בנעליים, הנעליים לא נקרעו. ברגע שהסתיים זמן השימוש שנקצב לו משמים להשתמש בנעליים אלו - הקב"ה קרע אותן! נמצא, אם כן, שמי שקרע לו את הנעליים, הוא בורא העולם ממש, בכבודו ובעצמו!

לגבי בית-המקדש מצינו בגמ' (ב"ק ס ע"ב): "כי תצא אש ומצאה קוצים - תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון, שנאמר: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ואני אהיה לה... חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". כשאדם מכיר בכך שמי שהחריב את בית-המקדש הוא הרבש"ע, הוא פונה למי שהחריב, ומבקש ממנו שיבנהו שנית.

ולא רק בנשמת החיים - בית-המקדש - אלא בכל פרט ופרט ממהלך החיים, אם אדם מעתיק את הנקודה הזו ומבין שכשנקרעות לו הנעליים, זה הבורא עולם, ממש בבחינת "ויצת אש וכו'", הרי שבמובן הפנימי הוא מבין שגם "ואני עתיד לבנותה באש", והוא מחפש את צרכיו אצל הרבש"ע, כי הוא מבין שאין כתובת אחרת לחפש דברים. אם ראובן שבר - ראובן צריך לשלם, ואם אדם מבין שהכתובת של כל דבר ודבר הוא רק הרבש"ע כפשוטו, רק הוא פועל כל פרט ופרט - הרי ברור לו מעל לכל ספק שאין לו כתובת אחרת לפנות אליה ולבקש דברים.

ההרגש שמבקשים דברים גדולים ולא דברים קטנים, נובע מחוסר הכרה בהשגחה פרטית. כלומר, התפילה וההכרה בענין ההשגחה הפרטית הינם שני דברים שתלויים זה בזה. כשאדם מכיר שישנה השגחה פרטית - ממילא מתחזקת בו נקודת התפילה, וכך הוא מתקדם "מחיל אל חיל". וככל שהוא מתפלל על כל פרט, ע"י התפילה הוא משריש בקרבו את האמונה בהשגחה פרטית.

אמרו חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב", וביארו בספרים הק' שהדברים נכנסים אל הלב שממנו הם יצאו! ודאי שיכולים הם להכנס גם בלבבות אחרים, אך דברים שיוצאים מן הלב ואינם נכנסים אל הלב של מי שאמרם - אינם יכולים להכנס ללב השומע אותם! אם המדבר בעצמו אינו "כלי קבול" לדברים של עצמו, גם אחרים שישמעו לא יוכלו להיעשות כלי קבול להם, כי הנותן מעמיד למקבל גם את כלי הקיבול. כיצד? אם הוא עצמו שואף בכל מאודו לקבל את הדברים שאומר, נמצא שהדברים הם עם כלי קיבול, ממילא הוא נותן לשומע הדברים גם את כלי הקיבול.

כשאדם מתפלל, ודבריו יוצאים מן הלב - צריכים הדברים לחזור ללב של עצמו!! שאמונתו תתחזק ע"י כח-התפילה!

אדם עובד על השגחה פרטית, והוא מתפלל על ענין ההשגחה, והיא גופא: ע"י התפילה הוא משריש בחזרה את ההשגחה הפרטית יותר בעומק. אם באמת רוצה אדם שהקב"ה ישמע את תפילתו, הוא חייב להיות מקבל.

ענין זה מבואר היטב עפ"י המשל שהובא לעיל: אדם נכנס למכולת ומבקש בקבוק שתיה, וכשהמוכר נותן לו, הוא מחזיר את היד, והבקבוק נופל ארצה.

התפילה, כפי שביארנו, היא בחינה של "יד" - כלי קיבול. אנחנו מבקשים הרבה בקשות מהקב"ה ולא תמיד נענים. אחת הסיבות לכך היא משום שהתפילה עצמה צריכה להיות כלי קיבול.

אדם שמכח תפילתו מקבל אמונה, נמצא שתפילה זו הינה כלי קיבול של אמונה, וכשיש כלי קיבול של אמונה, ישנו גם כלי קיבול לכל השפע שמבקשים: פרנסה, ברכה, הצלחה וכו'. אבל אם התפילה היא רק למען הפרט - מבקשים רק את הנעליים, רק פרנסה, אך לא יוצרים כלי קיבול לעצם התפילה - זו איננה תפילה אמיתית! ואם אין כאן תפילה - ודאי שאין בכוחה לפעול. ככל שהתפילה היא על מנת למלאות מבוקש, והיא אינה משרישה באדם יותר את האמונה בהשגחה פרטית, כך חסרה יותר כל המהות הפנימית של תפילה.

טיפה מצטרפת לטיפה

כאן עלינו להוסיף נקודה פשוטה, ולהבנת הדברים נשתמש במשל הידוע במעשה של רבי עקיבא עם המים ששחקו אבן, וכמו שהאריכו בספרים הקדושים.

כל טיפה וטיפה בפני עצמה, אם אדם היה בא לבדוק במראה העיניים מה היא פעלה, לא היה נראה לו שפעלה משהו. רק לאחר שמצטרפות עשרות ומאות אלפי טיפות, מתגלה הנקודה המשמעותית שהופקה ע"י הטיפות.

גם בנקודת העבודה - באופן כללי, ובאופן פרטי בענין התפילה בה אנו עוסקים - זוהי בחינה של טיפה ועוד טיפה, שבסופו של דבר מצטרפות זו לזו ו"שוחקות אבן". תפילה צריכה להכניס בלב כל אחד השגחה פרטית, אבל אדם לא יכול לבחון את הלב שלו בכל יום ויום: הנה רגע לפני התפילה הרגשתי כך וכך, האם כעת, לאחר התפילה, מרגיש אני יותר אמונה?!

אין כלי שעל ידו יכול אדם לבחון את הדברים! אלא מאי? התפילה עצמה צריכה להיות במהלך של חיזוק יסודות האמונה באדם, ובדיקת השפעתה יכולה להתבצע רק לאורך זמן, כמו המים ששחקו את האבן. אבל כשאדם ניגש לתפילה, צורת הגישה צריכה להיות השרשת האמונה בעצמו!

זוהי הקדמה יסודית לכל מהלך התפילה. כשאדם מדבר עם הרבש"ע, זוהי גופא זכות שאין כדוגמתה. וכשאדם מכיר בזאת, והוא יודע שזהו העומק הפנימי שניתן לקבל מהתפילה, ממילא תפילתו נעשית בשמחה ובהתעוררות.

הקב"ה יהיה בעזרנו להמשיך ולברר את הדברים, ונזכה באמת להתדבק בו יתברך כל הימים, אמן.