בלבבי-ב 005 כח הדיבור וצורתו הפנימית

"נשמה מלאה את כל הגוף"

בסוף הפרק הקודם ביארנו, שהצורה לעורר את הנשמה להיות בגלוי, היא ע"י כח הדיבור. "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - הצירוף של הנשמה עם הגוף הוליד את ה"נפש חיה" - היא "הרוח ממללא". דיבור כצורתו הוא דיבור הנובע מן הנשמה. כשהנשמה אינה בגלוי, הדיבור הוא כמעט בבחינת פטפוטי עופות. זוהי תמצית הדברים.

כדי להבין יותר לעומק ויותר בבירור את ענין כח הדיבור, נקדים מאמר חז"ל ידוע: "מה הקב"ה מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף" (ברכות י ע"א).

משל למה הדבר דומה: אדם לובש על גבי ידו כפפה. כל אחת מאצבעותיו ממלאה חלק מהחלל של הכפפה, והכפפה כולה הינה לבוש ליד. מה יש כאן לפנינו? יד שכפפה מלובשת עליה. מה יקרה אם ח"ו האדם קטוע אצבע? - במקומה של אותה אצבע שנחסרה הכפפה תישמט ותיפול, כי אין לה מעמיד שיחזיק אותה.

"נשמה מלאה את כל הגוף" פירושו, שחיוּת הנשמה מתפשטת לכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם. כשאנחנו רואים ח"ו אדם שיש בו מקום שאין בו חיות - כגון יד או רגל וכו' - העומק הפנימי של הדבר הוא, שהחיות של הנשמה לא התפשט לאיבר זה, וכיון שהחיות הפנימית נעלמת, ממילא הופך האיבר להיות איבר מת שאין בו חיות. כלומר, מה שהנשמה ממלאה את הגוף, הוא דבר תמידי שקיים כל רגע ורגע, וכשהנשמה מסתלקת מכל הגוף זוהי בחינה של "מיתה", וכשהנשמה מסתלקת מאיבר אחד, הרי אותו איבר נעשה נטול חיות והוא "מת".

לפי"ז נבין כי ישנן שלש מדרגות: הקב"ה, הנשמה והגוף. הנקודה הפנימית של כל דבר הוא הקב"ה. הנשמה מלבישה כביכול את הבורא, והגוף מלביש את הנשמה. אם אדם רוצה להגיע אל הרבש"ע, ראשית עליו לצאת מתוך הלבוש - הגוף - ולהכנס לנשמה. מכאן ואילך סלולה לפניו הדרך להדבק בבורא יתברך שהוא הנקודה הפנימית יותר. [והוא ענין עמוק ודרך פנימית כיצד מגיעים מן הנשמה לקב"ה בשלמות].

"ויהי האדם לנפש חיה", ודרשו חז"ל: "מאן דנפח מדיליה נפח". הבה נתבונן: כשאנו משתמשים עם כח הנפיחה, מה אנחנו פועלים אתו? ישנה גחלת ובתוכה אצור כח של אש שאינו נגלה כל כך. ע"י הנפיחה, מלבה האדם את האש הנמצאת בהעלם בגחלים, ומביאה לידי גילוי.

הנקודה של "מאן דנפח" אצל האדם היא בחינה של הוצאת האש מן הבכח אל הבפועל. זוהי הצורה של: "ויפח באפיו נשמת חיים". כלומר, הכח לעורר את הנקודה הפנימית, שהיא הנשמה, ואת הנקודה העוד יותר פנימית, שזו האלוקות - הקב"ה בכבודו ובעצמו - הוא ע"י "נפח"! כשם שיצירת האדם נעשית ע"י נפיחה, כך ההתעוררות בכל פעם ופעם, גם היא נעשית ע"י "נפיחה".

נתבונן במשל שהבאנו, ונבין את הדברים יותר בבירור. כשם שע"י הנפיחה מוציא האדם מן הגחלת אש ממשית, מציאות גמורה שכעת מתגלה - כך ע"י שאדם נופח, הוא מוציא את הנשמה מהעלם לגלוי. כשם שהקב"ה הוא מציאות גמורה, ה"ה לגבי הנשמה הקדושה של כל יחיד ויחיד: הנשמה הינה מציאות גמורה כמו שהגוף מציאות גמורה, והנפיחה שהאדם נופח היא לגלות את הנשמה כמציאות. לא כהתעוררות, לא כהתלהבות, התפעלות או רגשות של שמחה וכדו' - כל אלה הם תולדות ממנה, אבל השורש של הכל הוא המציאות הגמורה של הנשמה.

את הנשמה יש לעורר בלשון המיוחדת לה

עתה נמשיך ונתבונן מהו סוג הדיבור הנדרש כדי לעורר את הנשמה.

נפתח במשל. קבוצת אנשים עומדים ומשוחחים זה עם זה. לאחד קוראים ראובן, לשני שמעון, לשלישי לוי וכו'. מגיע אדם וקורא בשם "ראובן". כמובן שמי שנענה לקריאתו הוא ראובן, ולא שמעון או לוי, כי הוא קרא בשמו של ראובן. אם הוא יקרא "שמעון" - שמעון ייענה לקריאה וכו'.

יתירה מזו: בתוך קבוצת אנשים נמצאים לפעמים אנשים שמבינים שפות שונות: אחד מבין עברית, השני אידיש, השלישי אנגלית וכו'. גם אם לא יפנה אותו אדם אל משתתפי הקבוצה ע"י שינקוב בשם מסויים, אך יפנה אליהם בשפה כלשהי - רק זה שדובר את אותה שפה יענה לו.

ודאי שהמשל לא ממצה את הנמשל, אבל ננסה להבהיר את הנקודה. כל דבר שבאים לקרוא לו, יש צורך לקרוא למהות הדבר לפי מה שהוא. עם ילד לא מדברים כמו שמדברים עם מבוגר, כי ילד לא יבין את השפה שיבין מבוגר. אם כן, כל דבר שרוצים לעורר אותו, לגלות אותו, למשוך תשומת לב ממנו - משתמשים ב"שפה" שהוא מבין וקולט.

אנחנו מכירים בעיקר דיבור של גוף. עתה נתבונן: איזו צורה של דיבור הנשמה מבינה? הנשמה הרי נמצאת, ויש צורך רק להוציאה מן הבכח לבפועל. השאלה היא, אפוא, כיצד? מהי השפה שעל ידה ניתן להגיע אל הנשמה?

צריך לדבר עם הנשמה בשפת הנשמה! כל זמן שאדם מדבר בשפה של גוף, מי ששומע אותו הוא הגוף, וממילא רק הגוף מתעורר ולא הנשמה. אם אדם אינו יודע מהי שפת הנשמה, הרי נשמתו היא כביכול בבחינת "מת מצוה" אשר "קוראים אחריו ואין עונים" - אין מי שעונה.

אליהו בהר הכרמל ערך מבחן: "אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו", ואם ח"ו להיפך - לכו אחריו. ומה היה המבחן? הם קראו בקול גדול, והמתינו לתגובה. ובאמת הבעל לא נענה, כי אין לו אוזניים לשמוע.

הנשמה הקדושה אוזן קשבת לה, אבל האוזן הקשבת של הנשמה צריכה לשמוע "שפה" של נשמה, דיבורים של נשמה, וכשם שאדם שפונים אליו בשמו, מיד הוא מסתובב ומחפש מי קרא לו, כך בדיוק אם ידבר אדם בשפת הנשמה - היא ודאי תפנה אליו! היא מצפה מזה זמן רב מאוד שמישהו יקרא לה! אלא שתפקיד האדם ללמוד להכיר את שפתה.

נתבונן, אפוא, מהי באמת אותה שפה המיוחדת לנשמה.

שפת הנשמה - לשון רכה

העולם נברא בעשרה מאמרות, והתורה הק' ניתנה לנו בעשרת הדברות. והנה עה"פ (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", מובא ברש"י: "תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל - עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין".

חז"ל הגדירו לנו כאן שישנם שני סוגי דיבור: יש דיבור המוגדר כדיבור, ויש דיבור המוגדר כאמירה. לנשים פונים בלשון אמירה - בלשון רכה, ולאנשים פונים בלשון דיבור - לשון קשה כגידים.

והנה ודאי שגם פשוטם של דברים אמת. אשה טיבעה רך ואין דרכה וטיבה לשמוע דברים קשים, ואילו איש מסוגל לשמוע גם דברים קשים כגידים. אבל מונחת בדברי חז"ל אלו נקודה פנימית יותר: כידוע "נתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (נדה מה ע"ב). האשה מבחנת בכח הבינה שנתנה לה.  והרי הפסוק אומר: "נשמת שד-י תבינם" (איוב לב, ח), ואם בינה יתרה נתנה לנשים, הרי כתוב כאן יסוד גדול, שהנשמה אצל האשה היא יותר בגלוי מאשר אצל האיש! [ואף שודאי יש בחינה הפכית לזה, שהאשה יותר קרובה לחומר, אולם יש בחינת אורות ויש בחינת כלים, ואכמ"ל].

אלו דברים מפורשים בספרים הקדושים, שהנשמה של ה"נוקבא" היא יותר בגלוי מאשר של ה"דוכרא". ממילא, נלמד מכאן יסוד נורא: השפה של הנשמה היא לשון רכה, והשפה של הגוף היא לשון קשה!

מהי "לשון רכה"?

הפסוק אומר: "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח, יג). טבעו של תמים שהוא שומע ומקבל דברים. ערמומי חוקר כל דבר. "והנחש היה ערום מכל חית השדה", ומשם הגיע לעץ הדעת שעניינו העדר של קבלת דברים. ודאי שישנה גם תמימות שלילית. אדם תמים ניתן לרמות. אבל ישנה תמימות דקדושה שהיא המהות הפנימית של הנשמה. הנשמה מהותה מידת התמימות. [שורש נשמות ישראל מן האצילות - תמימות, שלמעלה מן הבריאה - שכליות, כ"כ הגר"א].

יעקב אבינו, אשר נקרא "איש תם", הוא הנחשב "בחיר האבות", כי אצל התם הנשמה נמצאת יותר בגלוי.

כשמדברים עם אדם שהוא קשוב לשמוע את הדברים ומעוניין לקבלם, ורק צריך להסביר לו איך וכיצד - אין טעם לומר לו דברים קשים כגידים. אדרבה, אומרים לו דברים רכים, דברים שנעים לשומעם, כי בין כה וכה חפץ השומע לקבלם, ואף משתוקק להם. אבל כשח"ו נפגשים עם אדם שמתגלה בו בחינת "יצר לב האדם רע מנעוריו", אדם שהוא קשה-עורף - כדי לשבר את קשיות העורף, כדי לשבר את "יצר האדם רע מנעוריו", יש צורך בדברים קשים כגידים.

הגוף הוא קשה, אבל הנשמה הינה רכה, עדינה ושופעת. הנשמה מעצם טבעה מחפשת רק אלוקות, את הקב"ה, ואין צורך ללחוץ אותה ולדבר אתה דברים קשים. כל דיבור של אמת, כל דיבור של תמימות - הנשמה מתענגת עליו, רוצה בו ומשתוקקת להתחבר אליו. אבל כשמדברים עם השכל האנושי [שהוא מחלקי הגוף] דברי תמימות, זהו הפך המהות של השכל, וממילא הוא מתנגד לדברים.

והרי הכלל הוא: "עם חסיד תתחסד עם גיבור תמים תתמם, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל" (ש"ב כב, כו-כז). לכן, עם הנשמה, שהיא בחינת תמימות, הדרך להתעסק אתה היא תמימות. יש לדבר עימה בלשון נעימה, לשון רכה, לשון תחנונים, "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג). אבל עם השכל האנושי, שהוא מידת הערמומיות שקיבל האדם מעץ הדעת - איתו צריכים לדבר דברים קשים ; דברי שכל עמוקים, או לשון מחודדת וכדו'.

כשאדם מדבר דברים של שכל אנושי - מצד מהותו של הדיבור, או מצד החיצוניות של הדיבור, כלומר דיבור מכח הגוף - את הגוף הוא יכול אולי לשבור עם דברים אלו, אבל לפנות אל הנשמה, לקרוא לה בשמה, ולעורר אותה מצד מהות עצמותה - זה הוא לא יצליח לעשות, כי הוא מדבר בשפה של גוף, ואותה רק הגוף שומע, לא הנשמה. נשמה שומעת שפה של נשמה.

דברים היוצאים מן הלב

אמנם, כאן ישנה נקודה שהיא קשה, ונשתדל לבארה.

כדי שאדם ידבר דברים של רכות, צריך שיהיה מקור בנפש שלו בגילוי שממנה תתגלה אותה רכות. אם דיבוריו נובעים מנקודת השכל, הרי שמקורם אינו מקור של רכות. אם הדיבורים יוצאים מן השכל והוא מנסה לדבר אותם בלשון רכה, יש כאן כעין סתירה מיניה וביה: המקור של הדיבורים הוא מקור של גוף, ובאמצע הדרך מנסים להפוך את הדיבורים לדיבורים של נשמה, דיבורים שיעוררו את הנשמה. כדי שהנשמה תוכל להתעורר, יש צורך לדבר עימה דיבורים ששורשם רכות, ודיבורים כאלו ניתן לדבר רק מן הנשמה.

כשהמקור של הדיבורים הוא מקור של רכות, מקור של נשמה, ממילא הם מעוררים את הנשמה. חז"ל אומרים: "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב". מדוע? כי דברים שיוצאים מן השכל, הם דברים שיוצאין מן הגוף, "קשים כגידים", ואי אפשר לעורר את הנקודה הפנימית של הנשמה בלב אלא ע"י דברים שבאמת יוצאים מן הלב.

אם כן, מצבו של האדם הוא, שנשמתו נמצאת בהעלם, ואם ברצונו לגלותה, עליו לדבר דיבורים של רכות. כשהנשמה שומעת דיבורים של רכות, היא מבינה את השפה ומתעוררת. השאלה היא רק, כיצד באמת יכול אדם למצוא את שורש הדיבורים של רכות.

בעזהשי"ת נרחיב בזה בהמשך, אבל העצה הראשונה כשהאדם שומע מישהו שמדבר מן הנשמה, גם אז עליו לשמוע את הנשמה שלו ולא לשמוע רק את השכל אשר הולבש בדיבורים. כאשר אדם מדבר מנשמתו, וחברו שומע, אם הוא מתמקד בדיבורי השכל בלבד, הוא עוזב את הפנימיות של הרכות שטמונה מאחורי הדברים, ומתייחס לחיצוניות, ללבוש של הדברים, וממילא הדברים לא יגלו את נשמתו.

דיבורים שאינם דיבורים של שכל, אלא דברי רכות כפשוטו, אלו דברים היוצאים מן הלב, מלבו של המשפיע, והם ודאי ייכנסו בלב השומע, והנשמה תתגלה. או שהוא ישמע דברים שיש בהם שכל, אבל הוא יידע להפשיט את הצורה ולקבל את הנקודה הפנימית שיוצאת מן הלב, מנשמת המדבר. אבל ודאי שאדם אינו יכול כל העת לעורר את עצמו ע"י אחרים ולחפש נקודות חיצוניות שיעוררוהו.

על כל יחיד ויחיד למצוא דרך איך הוא בכוחות עצמו יכול לדבר דברים רכים, דברים מן הנשמה, שיעוררו ויגלו את הנשמה של עצמו, בחינה של "צבת בצבת עשויה". זוהי נקודה שכל יחיד ויחיד חייב מיניה וביה למצוא את נקודת הרכות בעצמו ולעורר את הנשמה שבתוכו.

זוהי בקצרה התבנית הכללית של הדברים, ונשתדל בעזהשי"ת בהמשך להרחיב את היריעה, עד שיובנו אצל כל יחיד ויחיד, והנשמה תכיר את יוצרה בגילוי בלבו ושכלו של האדם.