בלבבי-ב 003 הקבה וכנסי חתן וכלה

הקב"ה "מזווג זיווגים"

דיברנו עד עתה שהנקודה המרכזית של החיים, שורש היסוד והתכלית של כל חיי האדם - הן בעלמא הדין והן בעלמא דאתי - זו האמונה. "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק באמונתו יחיה".

המשכנו והרחבנו לבאר שישנן שתי נקודות: אמונה של ידיעת השכל, ידיעת המושכלות, ואמונה שבלב. מהות האמונה שבלב, כפי שביארנו, זו ההכרה שהקב"ה הוא מציאות גמורה, ויתר על כן שהלב מרגיש אותה כחלק ממנו, שיהודי מרגיש את עצמו כחלק אלו-ק ממעל.

ועתה נמשיך ונבאר את הדברים.

ידוע המעשה המובא במדרש (ויקרא רבה ח, א): "שאלה מטרוניתא את ר' יוסי בר חלפתא, אמרה לו: בכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה ימים, אמרה לו: ומאותה שעה עד עכשיו מהו יושב ועושה? אמר לה: מזווג זווגים, אשתו של פלוני לפלוני, בתו של פלוני לפלוני וכו'".

ודאי שהדברים אינם כפשוטם, וכבר עמדו המפרשים על השאלה, וכי כמה זמן לוקח לזווג זיווגים? מהו, אם כן, עסקו של הקב"ה כל היום לזווג זיווגים?

ננסה לבאר את הדברים, ונראה עד כמה שייכים הם לכל אחד ואחד, ועד כמה הם הנקודה הפשוטה של כל יהודי ויהודי.

נתבונן ראשית בשורש הבריאה של אדם וחוה, ומשם נבין את ענין הזיווגים שהקב"ה מזווג. אדם הראשון בתחילת בריאתו נברא יחיד, ללא בן זוג. לאחר מכן נאמר: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגדו", ומובא שם ברש"י: "כשהביאן, הביאן לפניו כל מין ומין זכר ונקבה, אמר: לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג, מיד ויפל ה' אלוקים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה".

כלומר, שורש המציאות של בת זוגו של האדם, היה חלק מהאדם עצמו. לפני שנפרדה ממנו, היתה בת זוגו חלק ממנו. לאחר מכן היה פירוד, ואחר שבנאה הקב"ה, כתוב: "ויביאה אל האדם".

מצורתו של הזיווג הראשון שהיה בעולם, למדים אנו שענין הזיווג אינו סתם לחבר בין שני דברים, אלא עניינו למצוא את החלק של האדם עצמו, כמו שאמרו חז"ל שהאדם הוא "פלג גופא". כלומר, הדברים הם כפשוטם, וכפי שמתבאר מהפסוקים שהזכרנו: "האשה אשר נתת עמדי" - האשה היא חלק מהוויית האדם.

מתוך ההתבוננות במשל של הזיווג הגשמי, נתחיל להבין את עניינם של אותם זיווגים שהקב"ה יושב ומזווג כל היום.

בפשטות, כשלומדים את דברי חז"ל שהקב"ה מזווג זיווגים, מבינים שהכוונה שהקב"ה מזווג זיווגים בין איש לאשה. אמנם כשמתבוננים לעומק, הפשט בדבריהם שונה לחלוטין: עיקר הזיווגים שהקב"ה מזווג אינו הזיווג בין בני אדם בלבד. כידוע, בכל מקום בדברי חז"ל כנסת ישראל נקראת רעייתו - כלתו - של הקב"ה. במעמד הר סיני יצא הקב"ה לקראת עמ"י כחתן היוצא לקראת כלתו. כנסת ישראל היא כביכול בת זוגו של הקב"ה, והקב"ה יושב כל היום ומזווג את האדם אליו!

"וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". מה הכוונה "וידעת היום"? - ידיעה היא מלשון חיבור, כביכול זיווג בין האדם לבוראו.

בין ה'חתן' וה'כלה' קיים קשר מציאותי

נתבונן בדברים ונראה כמה פשוטים וברורים הם, ואעפי"כ עד כמה שהם פשוטים וברורים - ההעלם בהם מצוי עוד יותר.

נצייר לעצמנו בחור במיטב שנותיו. הוא כבר הגיע לגיל שמונה-עשרה, והרי אמרו חז"ל "בן שמונה-עשרה לחופה" [ואם הוא עסוק בתורה, יכול הוא להמתין עוד כמה שנים]. הגיעה, אפוא, העת לחפש לו את בת זוגו. והנה ניגש אליו שדכן ומציע לו הצעת שידוך.

"נו", הוא שואל. "מי המדוברת? בת כמה היא? מה מעלותיה? מה טיבה?"

עונה לו השדכן: "לא, לא! יש לי הצעה ייחודית מאוד עבורך!"

"מהי ההצעה?"

"יש לי איזה רעיון שכלי, ועם רעיון זה מציע אני לך להזדווג כל החיים ולהקים עמו את ביתך..."

כשיבוא שדכן ויציע כזו הצעה, יבין הבחור כי שדכן זה הוא רח"ל חולה נפש, המדבר דברים חסרי טעם... הוא יתייחס אליו אמנם בכבוד, כפי שצריך להתייחס לצלם האלקים הטמון בכל אדם, אבל אל תוכן הדברים הוא לא יתן שום שימת לב, כי הלוא אלו דברים חסרי טעם וחסרי כל הגיון. [ואמנם בעומק ודאי שייך זיווג עם ענין שכלי, ואכמ"ל].

כלומר, במשל הגשמי מבינים אנו היטב, שידיעות אפשר לדעת, אבל בן זוג אינו איזו ידיעה בעלמא. זוהי מציאות! ודאי שכשיש בת זוג חשוב מאוד שהשכל יכיר במעלותיה, ואף ישנה מצות עשה מן התורה לשבח את הכלה לפני החתן וכו', אבל כשישנם רק שבחים בלי שמקבל החתן את בת זוגתו בפועל - שום דבר לא ייצא מזיווג זה! אין חופה ואין קידושין, והבחור לא ימצא עם מי להתחתן.

כי אדם בחייו הגשמיים, בנקודה הבסיסית של "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו", מבין שהוא מחפש בת זוג ממש, בת זוג מציאותית, יצור אנושי שניתן למשש אותו ולהרגיש אותו, אישיות שניתן לחלוק עימה את חוויות החיים, ושניתן להרגיש כלפיה רגשות של נעימות, קרבה וידידות.

והנה כבר ידוע שכל "שיר השירים" הוא משל, והנמשל הם קוב"ה וכנסת ישראל. כשם שבמשל מבינים אנו שעם ידיעות אי אפשר להזדווג ועם שבחים ומעלות אי אפשר לחיות בצוותא - כך גם לענין יחסנו עם הבורא ית'.

אמנם, ברור כי בנמשל - שהחתן הוא הקב"ה והכלה היא כנסת ישראל - אין הדברים ממש כפשוטם. אדם אמנם יודע במוחו ובמחשבתו שיש בורא לעולם. זוהי ידיעה נפלאה, נקודת היסוד הבסיסית של החיים, והוא אף משבח ומהלל את הקב"ה בכל יום ויום: "מלך מהולל בתשבחות", "למען יזמרך כבוד" - אבל כל זה אינו אלא מתוך ידיעה שכלית שיש בורא עולם, אך אי אפשר למצוא אותו ית' כבן-זוג גשמי! הקב"ה מופלא ומכוסה מבני-האדם, אלא שהאדם יודע שישנה מציאות נעלמת אותה הוא משבח ומכיר בגדלותה. הוא יודע שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף וכו'.

ואעפי"כ, אחרי שהגיע לידיעת מציאותו ית' בלב, עליו להתייחס אליו כאל בן זוג, כביכול.

הטעיית היצר הרע

ובאמת, היצר הרע מנסה כל העת להטעות את האדם, והוא עושה את עבודתו היטב כפי שהקב"ה גזר עליו.

הוא מכניס באדם מחשבה, שהמשל אינו דומה לנמשל. במשל הגשמי ברור כי צריך למצוא בן זוג ממשי, אבל ברוחניות כיצד ניתן להעלות על הדעת למצוא את הקב"ה? הרי הקב"ה נעלם מעיני כל חי, לא ישיגוהו משיגי הגוף, וודאי שבנקודה זו אין דמיון בין המשל לנמשל. אם כן, אדם צריך לקחת את הנקודה הזו, 'לשים אותה בצד', ולהתחיל לעבוד את הקב"ה על סמך בסיס זה. את הקב"ה אי אפשר להשיג, צריך רק להיות "עבד" שלו, להתפלל אליו, להודות לו וכו', וכל הדברים הללו הם אמת ויציב.

אלא שאת הנקודה הבסיסית של המציאות של הקשר בין היהודי לקב"ה, בין החתן שנקרא בורא עולם, לבין הכלה שנקראת כנסת ישראל, היצר הרע משמיט, וכשחסר היסוד של החיים, כשחסרה ההבנה המהותית האמיתית מהי מהות החיים - מכאן ואילך כבר יכול אדם לבנות לעצמו "מגדלים פורחים באויר".

בהבחנת הנפש יכול אדם להרגיש את הרבש"ע

הבנה זו שאנו מדברים עליה, צריכה להיות אצל האדם פשוטה ביותר! עד כדי כך שאפילו ילד יוכל לקלוט אותה. ודאי שילד אינו יכול להבין כמו שמבוגר מבין, אבל גם ילד מבין שידיעה, ואפילו הבהירה ביותר, אינה דומה למציאות המוחשית של הדבר.

כדי להמחיש את הענין, נצייר לעצמנו ילד שבליל פסח גנב את האפיקומן כמנהג ישראל, וביקש מאביו שיקנה לו אופניים.

עונה לו אביו: "אני מסכים, אך כיון שבחג אי אפשר לקנות, נמתין לסיום החג ואז אקנה לך את האופניים".

אחרי החג פונה הילד לאביו ומזכיר לו הבטחתו.

אומר לו האב: "תשמע, האופניים שוקלים כך וכך, ונראים כך וכך, ואפשר לנסוע אתם כך וכך וכו'", וכך הוא משבח ומתאר לילד את אותם אופניים שהובטחו לו, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע. עד שנה הבאה הוא לא מפסיק לשבח את האופניים...

אבל הבן אינו מוותר ודורש: "אבא, הבטחת לי, נא תקיים את הבטחתך! צריך לקנות את האופניים!"

שום ילד לא יתרצה בסיפורים, בידיעות ובשבחים. כי יודע הוא היטב שאופניים הם דבר מוחשי שרוכבים עליהם ומשחקים אתם.

בכל תחום מהחיים שאדם נפגש אתו, ברור לו לחלוטין שמי שמתעסק בדברים שאינם מציאותיים, נקרא בעל דמיון, וככל שאדם יותר מדמיין, כך קשה יותר לחיות עימו. אבל כשמגיעים לנקודה הבסיסית והפשוטה ביותר בחיים - ל"אמונה", לידיעה שיש בורא לעולם - שם היצה"ר מצליח ליצור תחושה שנקודה זו שונה מכל הנקודות: יש בורא עולם, אבל ח"ו אי אפשר להרגיש אותו!

אם אדם יתחיל להיות מציאותי באמת, וידע כי המציאות האמיתית היא אמיתת מציאותו יתברך - יבין היטב כי לא דורשים ממנו עכשיו דברים שאינם נתפסים במושגי השכל האנושי. דורשים ממנו שיכיר וידמה, ישכיל ויבין, שמציאות הקב"ה הינה הרבה יותר מציאותית והרבה יותר מוחשית ממציאויות אחרות בבריאה!

ודאי שהכלים של מוחשיות הגוף והכלים של מוחשיות הקב"ה שונים, כמו שהארכנו לבאר לעיל [את הגשמיות רואים, שומעים, מריחים וממששים, ואילו את הקב"ה "מרגישים  בלב", בנשמה], אבל ההכרה צריכה להיות שכשם שבגשמיות כל דבר אדם ממשש, חש ומרגיש, וכל הבחנותיו הינן הבחנות מציאותיות - כך בדיוק בהבחנת הנפש הפנימית אדם יכול להרגיש את הרבש"ע לא פחות, ואף יותר מכך!

הכרה זו צריכה להביא את האדם להבנה כי החיים שהוא מכיר כפשוטם, אינם כלל העולם שאותו הקב"ה מצפה מהיהודי שיחיה! יהודי רגיל ללמוד, רגיל להתפלל ולקיים מצוות, אבל צריך בדיקה האם הוא רגיל גם לנסות לחוש את הרוחניות כמו שהוא חש את הגשמיות!

גן עדן - מציאות מוחשית ולא ידיעה בעלמא

נוסיף כאן משל שאולי יבהיר מעט את הדברים.

כולנו מאמינים בני מאמינים שיש בורא לעולם, והוא אמת ותורתו אמת, וכל דבריו אמת. והוא ית' הבטיחנו בתורתו הקדושה שיש שכר על קיום המצוות, וביארו חז"ל שעיקר השכר אינו כאן בעוה"ז, אלא "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב ע"א) - השכר יינתן לנו בעתיד: גן עדן, ימות משיח, עולם הבא, וכל שאר העולמות הנצחיים שישנם.

והנה ינסה אדם לצייר לעצמו נקודה אחת פשוטה: בעולם הזה ההנאות שהוא מכיר, הוא מרגיש שזאת הנאה.

לאחר כך וכך שנים - כל אחד ואחד כמספר השנים שקצב לו הקב"ה לעובדו עלי אדמות - מסתלק האדם מן העולם ומגיע לבית-דין של מעלה. שוקלים את זכויותיו ואת חובותיו, ובסייעתא-דשמיא מכריזים ואומרים עליו שהוא זכאי!!

איזו שמחה! הנו מוכן ומזומן ללכת לגן-עדן! נו, הרי הוא מצפה לכך כל חייו. הוא עבד הרבה, קיים הרבה מצוות, תמיד שאף להכנס לגן-עדן, וברוך ה' כעת שאיפתו הגדולה עומדת להתממש. [כמובן שזהו משל שעוסק בעבודה שלא לשמה גמור, ואכמ"ל].

שואל הוא את המלאכים: "היכן גן עדן? מהו המקום שאליו מוליכים אותי?" ואז מסבירים לו המלאכים: "דע לך כי גן עדן אינו בדיוק מה שאתה חושב. כשהיית בעולם הזה אתה מששת בידיים את גן-עדן? ודאי שלא, וכי מי יכול למשש את גן-עדן בעולם הזה?! אלא מה? האמנת שיש גן עדן. דע לך שאותו גן עדן שידעת שישנו הוא אכן רק ידיעה ותו לא. עצם  הידיעה השכלית שהשגת שישנו גן עדן - זה גופא הגן עדן"...

כשיאמרו לאדם כזה דבר, תגובתו תהיה אחת: "נכון, מעלמא דשיקרא יצאתי, אך לעולם האמת עדיין לא הגעתי... אינני יודע בדיוק היכן אני נמצא, אבל מקום זה ודאי שלא בשם 'עולם האמת' ייקרא!"...

מדוע? כי אם חז"ל אומרים לנו שיש גן עדן - בהכרח שזוהי מציאות קיימת. ישנו מקום שבו הנפש מתענגת! [ואף שבודאי ג"ע העליון עניינו השכלה רוחנית, מ"מ כל זה מצד בחינת הנפש, אולם מצד בחינת המקום, בהכרח שזהו גם מקום ממש].

פשוט וברור שגן עדן זו אינה ידיעה בעלמא, זוהי מציאות מוחשית גמורה. ואף שאיננו מרגישים זאת, לא מבחינים באותה מציאות - אין זאת אלא משום שחסרים לנו הכלים הרוחניים לחוש דברים אלו, אבל כל יחיד ויחיד שאמונתו ברורה, מאמין בבירור שגן עדן הוא מקום של הנאה מוחשית כמו העולם הזה. איך בדיוק נראית ההנאה ומהי צורתה? איננו יודעים, אבל דבר אחד אנחנו יודעים: בשעה שאדם יוצא מן העוה"ז, והוא זכאי בדינו, הוא נכנס למקום מציאותי ומוחשי הנקרא "גן עדן"!

זהו בעצם הפשט הפשוט בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד, ד), וכמו שהאריך הרמח"ל בתחילת ספרו 'מסילת ישרים' (פרק א) לבאר את היסוד הפשוט של ענין הגן עדן "כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך".

אם כן, כשם שבענין גן עדן ברור לנו שהוא מציאות מוחשית גמורה, ואדם שהוא זכאי בדינו, נכנס לשם, ומרגיש את ההנאות הניתנות בו - כך בדיוק מציאות הקב"ה הינה מוחשית וברורה!

יתר על כן, הן הרמח"ל כתב שכבר כיום, בעודו בעולם הזה, על האדם להיות דבוק בבוראו. למדנו אפוא מדבריו, שגם כאן, בעולם הזה, יכול האדם לחוש את הקב"ה כמציאות גמורה ממש!

לכן, הנקודה שהיא כביכול פשוטה אצל כולם - "האמונה שיש בורא עולם" - אינה ענין של ידע שכלי בלבד, אלא של עולם מוחשי גמור. כמו שהמציאות של העולם הזה מוחשית, והמציאות של ימות משיח ושל גן עדן מוחשית - כך גם המציאות של "ואני קרבת אלקים לי טוב" ושהאדם "לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" גם היא מציאות גמורה שאין מציאות יותר גמורה הימנה.

נדרשת מהאדם התבוננות גדולה בדברים. לראות מה חשב עד היום, מה הבין עד היום, ומה מבין הוא מכאן ואילך. להבין שאם התורה שלמד עד היום והתפילה שהתפלל עד היום לא הביאוהו לנקודה הפשוטה שירגיש בלבו שהקב"ה הוא מציאות מוחשית שנעים לחיות עימה ולהידבק בה - אם כן תורתו ומצוותיו היו תורה ומצוות של ידיעת השכל, אבל הלב עדיין לא פעל בצורה הנכונה.

יש להדגיש כי עת עתה לא נגענו בשאלה איך וכיצד לעבוד. ביארנו רק נקודה אחת: מהי התכלית, מהי המציאות האמיתית שהיא חובת האדם בעולמו.

עוד לפני העבודה המעשית, על כל יחיד ויחיד לקחת את הדברים ולשמוע אותם פעם ועוד פעם ועוד פעם, ולהתבונן ולקבוע את הדברים במחשבת המח, עד שלאט לאט ייכנסו למחשבת הלב, ייצמדו לקירות לבו, ויולידו בו תשוקה עמוקה לעבוד את בוראו בשלימות.