נושאים בפרשה_025_שבת.פסח.תשעח

שאור - פסח

כתיב (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ג’ שמות יש לו, חמץ, מחמצת, שאור. ורמוז במילת “בראשית” שאר - בית. להשבית שאור מן הבית.

והנה שאור נקרא שאור מלשון שארית, האחרית הנשארת, היפך ההתחלה, ראש. ראש, מלשון ראשית. לעומתו “שאור” ענינו, שארית אחרית. וזהו עיקר מקומו של הרע, בסוף בשארית בבחינת ויזנב בך כל הנחשלים, מכת זנב שהכו את אלו שפולטן הענן, כמ”ש גבי עמלק. אולם כאשר הרע גובר אינו נמצא רק באחרית ושארית כנ”ל, אלא מתרומם עד הגעתו לראש בבחינת “מנשאיך נשאו ראש”, וכמ”ש “כל המיצר לישראל נעשה ראש”. וזהו שאור שעולה וטופח. וזהו שורש גלות מצרים שהוא בבחינת כל “המיצר לישראל” - מצרים - מיצר, נעשה ראש ולפיכך היא ראשית הגלויות. ואז ישראל במקום לי - ראש. נעשים שאר - שארית. בחינת “שארית נחלתו”, ולכך היוצאים ממצרים היו אלו שנשארו ממכת חשך, כי ד’ חלקים מתו במכת חושך, והנותרים הם בבחינת שארית.

ובגמ’ יומא (עט ע”ב) אמרו ששאור חימוצו קשה, והוא בבחינת כל ההתחלות קשות ועיקר הקושי שהופך הראש לשאר - שארית כנ”ל.

וגואלם של ישראל “משה” שורשו בזה, כמ”ש רבותינו שנאמר במשה “מן המים משיתיהו”, וזה קאי על מי המבול. ובנח כתיב (בראשית ז, כג) “וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו’, וישאר אך נח ואשר אתו בתיבה”, בחינת שאור מן הבית כנ”ל, והרי שכל מהותו של משה בבחינת וישאר.

וזהו שאמר יוסף לאחים (עב מה, ז) “וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה”. והיינו שכל מהות בנ”י במצרים הם בבחינת “לשום לכם שארית”, וזהו תחילת הגלות.

וזהו עומק מ”ש בגאולה (שמות יב, לד) “וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארתם צררת בשמלתם על שמכם”. ופרש”י במכילתא, שיורי מצה ומרור. ודייקא נאמר על שכמם, מקום הראש, שהעלו את משארתם שירים, שארית, לראש, להתחלה.

ובשלמות גאולת מצרים, בקריעת ים סוף נאמר (שם, יד, כא) “וישבו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, לא נשאר בהם עד אחד”. ויש לשונות בחז”ל עד אחד ולא עד בכלל, שנשאר פרעה. והיינו שהראש פרעה, נעשה שארית, וזהו התיקון, שחוזר למקומו.

והנה כתיב (שם, כא, יא) ואם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. שארה פרש”י אלו מזונות, והוא לשון אחד מחז”ל. ועוד אמרו חז”ל שזהו קרוב בשר, ועיין ברמב”ן שם. והנה טעם אחד שהמזונות נקראים ‘שאר’ מפני שחלק נבלע בבשר והנותר יוצא לחוץ. והנה במן אמרו בגמ’ ביומא (עה ע”ב) לחם אבירים אכל איש, לחד לשון, לחם שנבלע באיברים. ועל המצה שיצאו עמה ממצרים אמרו בגמ’ טעמו בו טעם מן. וא”כ אפשר שנבלע באיברים כמן, כי היה במדרגת “טעמים”, מן. וא”כ אין בו פסולת היוצאת מן הגוף בבחינת שארית, אלא כולו קודש, והוא בחינת “מאשר שמנה לחמו, והוא יתן מעדני מלך” ש’אשר’ הופך שאור לראש - מלך. וזהו אכילת מצה. ■  [מתוך כתבי הרב, שליט"א]