- להאזנה פסח 073 ארבע לשונות גאולה והצלתי תשפ”ג
פסח 073 ארבע לשונות גאולה והצלתי תשפ”ג
- 1289 צפיות
- גירסה להדפסה
- שלח דף במייל
כח ההצלה המתגלה ביציאת מצרים
ארבע לשונות של גאולה, כמו שאומרים חז"ל בירושלמי ועוד, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. הלשון השני א"כ של הגאולה הוא לשון של הצלה – והצלתי. כנגד מה שמשה רבינו אומר להקב"ה ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, כנגד כך הקב"ה אומר והצלתי. פירוש, שמה שמשה רבינו אומר להקב"ה אינו בבחינה של טרוניה ח"ו כלפי מעלה, אלא הוא בא בתפילה, מלשון צלי-צלותא. התפילה עצמה שנקראת צלותא היא תובעת את ההצלה, בעצם המהות שלה היא תובעת מציאות של הצלה. וצורת ההצלה שבנ"י ניצלו ממצרים – וינצלו את מצרים. מלבד כפשוטו כלי כסף וזהב ושמלות, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, בעומק מה שניצלו ממצרים – הוציאו ממנה את כח ההצלה.
כמצולה שאין בה דגים, כמו שאומרים חז"ל, זה המצולה שהם הצילו את כח ההצלה ממצרים. עיקר כח הגילוי מתגלה בקרבן פסח – פסח הקב"ה על בתי בנ"י, שנאמר בו שהוא נאכל צלי אש. כלומר כח ההצלה שגנוז בפסח זהו תולדת הדין שצריך להיות צלי אש. וכשהם יוצאים ממצרים ונוסעים לרעמסס ומשם סוכותה – צילא דמהימנותא, סוכות, זה צורת היציאה ממצרים. עד שהם נכנסים מגיעים למדרגת מתן תורה, ונמצאים בצילו ית"ש, בצילו חימדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. זהו בקצרה ממש סדר כח ההצלה ממצרים, לשון של הצלה ד' לשונות של גאולה.
כח ה'ואצלתי' המתגלה ב'והצלתי'
בהרחבה יותר. מה שכבר חידדו הראשונים והמפרשים הבאים אחריהם, שלשון של הצלה בלשון תורה יש בה כמה וכמה לשונות: יש הצלה בה', והצלתי, ויש בא' – ואצלתי מן הרוח, שורשים קרובים אחד לשני. כפשוטו ממש כל הצלה עניינה, מלשון מניעת נזק, ושזיב, כמו שאומר התרגום. זה מניעת ההזקה. להינצל ממצרים כלומר – להינצל מגלות ושיעבוד מצרים; זהו האופן של והצלתי כפשוטו. אבל בעומק יותר כח ההצלה שמתגלה, כמו שאומרים הראשונים, זה הצלה מלשון הפרשה, להפריש מן הדבר. כאשר מצילים מן הדבר כלומר – או שמפרישים את הדבר מהכח המזיק או את המזיק מהדבר הניזוק, וזהו הצלה מאותו שורש של אצלתי, מלשון של הפרשה, שגם כל הצלה זה להפריש את הדבר מן הדבר, את הדבר המזיק מן הדבר הניזוק.
כח של צל המתגלה בליל התקדש חג
ובעומק יותר, כח ההצלה שמתגלה הוא מלשון צל, שכאשר יש כח גדול שבא להציל דבר קטן מדבר אחר – אז הוא מכניס את הדבר הקטן לצלו שלו, וע"י כן האחרים אינם יכולים להזיקו. בנ"י ניצלים ע"י הקב"ה ומכוחו של הקב"ה. ועומק ההצלה היא במה שהם נכנסים לצלו של הקב"ה, וכאשר הם נכנסים לצלו – זהו עומק ההארה שהיתה בליל התקדש החג שלילה כיום יאיר. אז כמו שביום יש כח של חמה, ויש כח של צל כשהחמה בראש האילנות וכדו' – כך גם בליל פסח מה שמצד סדרו של עולם זה לילה-חושך, וכיון שאין מציאות של אור א"כ גם אין מציאות של צל. אבל כאשר מתגלה לילה כיום יאיר אז היה כח של צל בלילה. זה עומק ההצלה של בנ"י בליל התקדש החג.
וא"כ מה שנאמר אנכי יוצא בתוך ארץ מצרים, שהאנכי הזה ממנו מתגלה האור שאין לו סוף – אורו ית"ש, בנ"י אינם יוצאים מפתח הבית והם ניצולים, כלומר – הם נמצאים במקום של צל הבית. הבית עצמו הוא צל, באופן הרחב יותר זה נקרא צל של כתלים, כמו שמבואר בגמרא, צלו של היכל. אבל מ"מ א"כ, עומק ההצלה של בנ"י היא איננה רק תוקף של כח וגבורה כפשוטו, שמצילים אותם מכח תוקף וחוזק, אלא עומק ההצלה נובע מכח כך שהם נכנסים לצלו של הקב"ה, וע"י כן מונח עומק ההצלה מפרעה ומכל מצרים.
בעומק יותר – כח ההצלה שמתגלה שמתגלה לישראל במצרים הצל הצלת את עמך, והצלתי, - הרי כמו שאומרים הראשונים הלשון של ואצלתי מן הרוח, זה לשון של המשכה. ולפי"ז אצלתי מן הרוח כלומר – נמשך כח של רוח כביכול ממנו ית"ש שמרוחו יתברך נמשך כח של רוח הקודש, זה ואצלתי מן הרוח. וכאשר מתגלה ליל התקדש החג שהקב"ה מציל את בנ"י – והצלתי, כלומר הקב"ה ממשיך כביכול מאורו ית"ש על ישראל. רק בערך לאור העצמי, האור הנמשך ממנו נקרא צל, האור העצמי הוא גדול יותר, ואז האור הקטן יותר שזה מה שנמשך, לעולם הוא קטן ממקור ההמשכה. והאור הנמשך הוא נקרא בערך כך – צל, ביחס לאור של השורש. וזהו והצלתי שנאמר בלשונות שהקב"ה מציל.
ועומק הדבר א"כ – ראשית מתגלה בכח ההצלה שהקב"ה הציל את בנ"י מלבד ההצלה כפשוטו, שמונח כאן גם הצלה של הפרשה, הקב"ה מבדיל את בנ"י ממצרים, בתי מצרים ניזוקו וניגופו ובתי ישראל ניצולו. אבל מונח כאן יותר, שכח ההצלה הוא ע"י כניסה לצלו של הקב"ה. ויתר על כן, מונח כאן המשכה של אור שהאור הנמשך נקרא צל ביחס למקור האור שזה אורו ית"ש.
"לא יחרץ כלב לשונו" – מכח הלשון 'והצלתי'
מה שזה נקרא לשונות של גאולה – ובפרט בלשון דידן, הלשון של והצלתי – כנגד כך נאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. יש את כח הלשון דקדושה, לשונות של גאולה, ויש מכנגד כך כח הקלקול שהוא נקרא כלב שחורץ את לשונו. וכאשר מתגלה כח ההצלה של הלשון דתיקון – לשון והצלתי – אז נעשה היפך כך גם ההחלשה של כח הלשון דקלקול. וזהו מה שנאמר לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עומק הדברים מהו לא יחרץ: סדר הדבר של הבריאה היא באופן כזה, גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, כך חקק הקב"ה את עולמו, יום ולילה לא ישבותו. ומצד הסדר הפנימי של הבריאה אז יש יום ויש לילה ויש יום ויש לילה וחוזר חלילה, וכל יום ויום יש לו את ההארה שלו, את הכדי פרנסתו שלו ואת המזון הראוי לו. זה העומק שהתגלה במן שבכל יום ויום ירד המן, ובנ"י קיבלו דבר יום ביומו את המן, כלומר – עומק ההגדרה היא שיש את ההארה של היום עצמו – ודייקא מהאור של היום עצמו – ממנו גופא מגיע המזון. ולכן כל יום ויום המאיר בו המזון של אותו יום במה שיורד מן באותו היום.
יתר על כן, בדוגמא השורשית מה שנאמר בהדלקת הנרות במנורה כל יום נותנים לה כמדתו שידלק באותו יום. שהרי עיקר ההארה במקדש של בחינת יום-הארה-יממא - ויקרא אלוקים לאור יום, מתגלה במנורה. במה שכל יום ויום נותנים במנורה כמדתה, שתהא דולקת מערב עד בוקר, כלומר: זה ההארה של אותו יום שמאירה מצד מהות עצמות היום, וזה גופא ההארה שקיימת.
אבל כלב כידוע מאוד דברי חז"ל, שוהה מזונותיו ג' ימים במעיו. משום שיודע הקב"ה שמזונותיו מועטים, ולכן מצד "ורחמיו על כל מעשיו", שוהה מזונותיו במעיו ג' ימים. כלומר מונח כאן עומק ההגדרה שמה שמתגלה מצד שורש הגמור של התיקון שלאוכלי המן המזון – המן ניתן להם דבר יום ביומו, וזה עומק האכילה של המן – אבל במה מתגלה שכלב שוהה מזונותיו במעיו ג' ימים, הוא ההיפך הגמור לאכילה של המן דבר יום ביומו. יש כאן הארה של יום אחד כביכול לג' ימים, מה שהסדר הפשוט הוא שמכח ויהי ערב ויהי בוקר גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, תן לו כמדתו דבר יום ביומו כך גם המזון הוא דבר יום ביומו וכמו שאומרים חז"ל שמי שיש לו מזון לאותו יום ואומר מה נאכל למחר הוא מקטני אמנה, כלומר: כי האור של כל יום הוא גופא מאיר את המזון של אותו יום גופא, הוא מגיע יחד עם היום עצמו. ולעומת כך מתגלה הכח של קלקול של כלב שיש בו את האופן של שוהה מזונותיו ג' ימים.
גדר אכילת המצות שהיתה עד ירידת המן
בפשטות זה קדושה לעומת טומאה, קלקול לעומת תיקון. אבל ביציאת מצרים הרי שלא הספיק בצקם להחמיץ ועמהם הוציאו את המזון של המצות, משארותם צרורים והוציאו עמהם את המצות. והרי כמו שאומרים חז"ל המן התחיל לרדת רק לאחר זמן דהיינו בחוש אייר, שלאחר שעבר זמן מיציאתם ממצרים בחודש ניסן עד לאמצע חודש אייר לערך, אז ירד המן. ונמצא שכל הימים האלה הם אכלו ממה שהוציאו עמהם ממצרים את המצות שהיה בהם טעם מן. כלומר, העומק שמונח כאן – שלכאו' מה שנראה כלפי החיצוניות הוא, שכביכול מה שהם אכלו ביציאתם ממצרים היה מעין דמעין של כלב ששוהה מזונותיו במעיו ג' ימים, וא"כ השהייה הזו היא ההיפך הגמור של ירידת המן דבר יום ביומו. שהרי כשהם אוכלים כל הימים האלה את המצות שהיו עמהם ביציאה ממצרים, אז מתגלה בהם לכאורה מצד הנקודה הזו בחיצוניות שהם דומים לצד ההפוך מהמן שזהו השוהה מזונותיו. ואמנם זה לא ממש בתוך מעיו, בכלב זה בתוך מעיו ואצלם זה היה בידיהם, אבל זה היפך דבר יום ביומו של המן. אבל בעומק כמו שהוזכר- המצות היה בהם טעם מן. ולכן על אף שמצד החיצוניות של המצות מה שהם אכלו זה היה אותם מצות, שהם הוציאו ממצרים אבל הטעם שהיה במצות הללו, הוא נתחדש כל רגע ורגע, כלומר – הרי במן הרי היה שני חלקים: היה את חיצוניות המן שירד כל יום ויום, והיה את טעמו של המן כדברי חז"ל ביומא – שיכלו לטעום בו כל טעם שבעולם [כמעט]. כלומר, מדין הטעם שבמן, הוא התחדש בכל רגע ורגע. השורש של זה בדברי תורה כמו שאומרים חז"ל מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו הוא טועם בו טעם, כך גם בעסק הדברי תורה כל זמן שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם, ומכח כך גם במן יכלו לטעום כל פעם טעם חדש מהשורש של דברי תורה, כמו שאומרים חז"ל.
וא"כ בעומק, בחיצוניות המצות היו אותם מצות שהם הוציאו ממצרים, אבל בפנימיות של המצות שהם הוציאו ממצרים התחדש בהם טעם מן, והחידוש היה בפנימיות המצות. וזה כמובן שונה בעצמיות מהכלב ששוהה מזונותיו ג' ימים במעיו, במעיים אין טעם, והטעם שהוא טועם באותו אכילה זה טעם אחד של הדבר הנאכל ותו לא. מונח כאן עומק עצום: שבנ"י כאשר הם יצאו ממצרים, במן ירד כל יום ויום והיה בו את החידוש של כל יום ויום דבר יום ביומו, ואת החידוש של טעם; אבל במצות שהוציאו ממצרים בחיצוניות זה היה אותו מצות שהוציאו ממצרים. אבל בפנימיות זה היה מצות שיש בהם טעם מן, זה היה מצות שפנימיותם מן. טועמים בו בכל זמן טעם חדש.
כח ה'לילה כיום יאיר' שנגנז במצות שהוציאו ממצרים
ובעומק של הדבר א"כ שמתגלה במצות הללו, המצות האלה היה בהם שיעור זמן מרובה של אכילה. אנחנו לא מוצאים כזה שיעור זמן של אכילה, מוצאים בקדשים יום ולילה, או שני ימים ולילה, אבל מצות שנאכלים כסדר מפסח ראשון עד פסח שני ומעט לאחר מכן – יש כאן חידוש עצום באכילת המצות האלו. מהו החידוש של המצות? זהו העומק של והצלתי! שהרי כמו שנתבאר יש גדר של יום ויש גדר של לילה, ביום יש צל בלילה אין צל כהלילה הוא כולו חושך. [כמובן בדקות יש גם צל בלילה, זה נקרא צל של הלבנה כמו שאומרים חז"ל, אבל זה מדין ההארה של הלבנה שמאירה מהחמה. אבל מדין לילה כשלעצמו – הוא חושך ואין בו צל. הצל שמתגלה בלילה מכח הארת החמה בלבנה, הארת היום בלילה – לכן יש גם מעט צל בלילה; אבל ברור ופשוט שבלילה בפני עצמו שמכח הויקרא אלוקים לחושך לילה, אין בו מציאות של צל].
ובעומק א"כ: הכח שהתגלה במצות שהיו להם בזמן היציאה ממצרים שהיה בהם פנימיות טעם מן כמו שהוזכר, מאותו שורש שנאמר לילה כיום יאיר בליל היציאה, שהלילה היה לו דין של יום, - והרי רבותינו הרחיבו בכך, האם זה היה גדר של יום גמור או שרק היה הארה, אבל בהגדרה הכוללת לילה כיום יאיר, היינו שיש בו הארה של יום מעין דין של יום, אז מצות שהתגלו אתם ביציאה ממצרים האיר בהם שלילה כיום יאיר. אז היום הזה בעצם המשיך בכל הימים האלה. כלומר, להבין עמוק – כמו שביום יש צל, כך גם לילה שעבר על המצות זה לא היה בגדר גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור, כי הרי השורש שלהם היה בלילה כיום יאיר. אלא מה התגלה? שהיום היה דין של הארה והלילה היה דין של צל. זה עומק ההארה של המצות שהיו ביציאת בנ"י ממצרים.
ולכן קרבן פסח שנאכל בלילה דינו צלי אש, כלומר: שעומק האכילה של הפסח הוא מדין צל של אור בלילה שהלילה עצמו הופך להיות מציאות של צל. ולכן והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, קרבן פסח נאכל בלילה ולא ביום כי היסוד של הוא "צלי" אש, הוא דין של צל שהלילה הוא צל של היום.
זה מה שהתגלה ביציאת מצרים. – זה מה שהתגלה בפסח שהוא נאכל צלי אש, וזה העומק שהתגלה במצות, כמו שנתבאר, שבכל הימים שהאלה שהמצות התקיימו עד שהתחיל לרדת המן בפועל – היה בהם מעין דין של מן, אלא שבמן היה דין שהוא יורד כל יום ויום, וכאן זה היה יום אחד ארוך מכח שהלילה היה לו דין של צל של היום, אבל לא דין של לילה. זה ההארה שהיתה כשהם יצאו מכח הליל התקדש החג של לילה כיום יאיר, האור הזה נגנז במצה, ונגנז בו התפיסה שיום הוא אור ולילה הוא צל, זה עומק הדבר.
כח הצל שיוצא ממצרים
כמובן השורש של הדבר הוא מעשה בראשית כמו שנאמר ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך, ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה. וכידוע בדברי חז"ל שהחמש אותיות של אלקים מצטרפים לק"כ צירופים כמנין צ"ל, זה השורש של הצל שמתגלה מהשם אלקים של שורש בריאת יום ולילה אור וחושך.
אבל מ"מ א"כ, זה העומק של כח ההצלה שמתגלה בוהצלתי. אז כמו שפתחנו בראשית הדברים, והצלתי היינו שכח ההצלה יצא ממצרים. והעומק לפי מה שנתבאר עכשיו מהו כח ההצלה שיצא ממצרים? וינצלו את מצרים, ניצלו אותם להוציא את כח הצל, ועומק כח הצל שיצא ממצרים כשהוא יצא מהגלות לגאולה אז התגלה שהצל הוא לא צל של הארה של יום רק ביום עצמו, אלא כאשר הצל מתעלה – אז מתגלה שהלילה כולו הוא במדרגה של צל ל ועמת האור של היום, לא יום ולילה כפשוטו אלא אור וצל. זה שורש היציאה של בנ"י ממצרים, צא-יציאה, יציאת מצרים, צ"א זה ראשי תיבות צל אור! זה יציאה שבנ"י יצאו ממצרים. וזהו א"כ עומק ההצלה ממצרים, להוציא את הצל של האור ממצרים, זה שורש הדבר שבנ"י יצאו ממצרים.
והשורש של קרבן פסח הוא להקריבו מן הצאן, כלומר: צא-נ'. מה שלמטה מתגלה שהאור לעצמו, וחושך לעצמו, יום ולילה – אבל יציאת מצרים הרי כידוע היא בסוד הנו"ן, ובפרטות לעניינא דידן: סוד נו"ן זהו בבחינת נוני ימא, דגים שנקראים כך, זה שורש בנ"י שיצאו ממצרים מכוחו של יוסף עולי עין למעלה מן העין, עינא פיקחא, הנה לא ינום ולא יישן שמר ישראל.
הכח של 'מפה לאוזן' המתגלה בתורה שבע"פ בבחינת 'בצלו חמדתי וישבתי'
להבין ברור לפי מה שנתבאר: בלילה ההוא נדדה שנת המלך – מלכו של עולם, אין שינה ואין תנומה לפניו יתברך שמו, אז כביכול מה שאצלנו מתגלה יום ולילה, יצא האדם לפעלו ביום 'ולא נברא לילה אלא לשינתא' – זה מצד הסדר של הנבראים, אבל כביכול אצלו ית"ש שנאמר בו הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אז הגדרת הדבר הוא שהנהגת היום הוא מדין אור והנהגת הלילה הוא מדין צל. זה כביכול אצלו ית"ש. בשורש השורשים זה מתגלה כדברי חז"ל הידועים שכאשר משה רבינו עלה למרום מהיכן היה יודע מתי הוא יום ומתי לילה, כשהוא למד תורה שבכתב הוא ידע שהוא יום וכשהוא למד תורה שבע"פ הוא ידע שזה לילה, ובהקבלה למה שהוזכר: ביום מתגלה תורה שבכתב בסוד תורה אור, ובהבחנה של לילה זה תורה במדרגה של תורה שבע"פ, שזה צל. עומק הדברים לפי מה שהוזכר השתא, מה עומק הדברים שתורה שבע"פ היא צל? בפשטות תורה שבע"פ היא שייכת לחושך, כי בכדי לקרוא תורה שבכתב צריך אור, [ואם זה בלילה, צריך נר], אבל תורה שבע"פ אז אפשר גם לשמוע בחושך. אבל בעומק יותר, זה לא רק בע"פ כפשוטו, אלא זה בע"פ בבחינת מפה לאוזן, כמו סוד שנאמר מפה לאוזן. והגדר של מפה לאוזן שסוד נאמר בצורה הזו – היינו שמי שמשמיע ומי ששומע צריכים להיות זה אצל זה. כי אם הם לא זה אצל זה, אז אין מהלך של מפה לאוזן. זה עומק מהלך ההבחנה הפנימית של תורה שבע"פ.
באופן החיצוני של תורה שבע"פ אז אפשר לשמוע את התורה למרחוק. שמועה קרובה שמועה רחוקה, הוא יכול לשמוע למרחוק. אבל באופן הפנימי של תורה שבע"פ הם בבחינת כבושים תחת לבושך, דבש וחלב תחת לשונך כמו שאומרת הגמ' בחגיגה (י"ג א') פנימיות התורה שגנוזה – אז היא נמסרת מפה לאוזן; והרי שמי שמשמיע ומי ששומע הם צריכים להיות זה אצל זה. זה מדרגה של צל בבחינת בצלו חמדתי וישבתי שהוזכר בראשית הדברים שהקטן נמצא בצלו של הגדול, ומצד כך כשמשה רבינו שמע את התורה שבע"פ בלילה – זה מחמת שהוא עלה והיה כביכול עמו ואצלו, אצל הקב"ה, וזוהי מדרגתו - מחציו ולמטה איש מחציו למעלה אלוקים, - ודייקא אלוקים כמו שהוזכר שזה בבחינת צל, אז הוא קיבל את התורה שבע"פ כביכול מפה לאוזן, והיה בצלו ית"ש.
פנימיות מדרגת 'הוי"ה צילך' שהתגלה בליל פסח
וא"כ בעומק, זה הכח הפנימי שהוזכר שמתגלה ביציאת מצרים, מתגלה שהלילה מצדו ית"ש הוא במדרגה של צל, ובליל פסח כאשר מתגלה האנכי יוצא בתוך ארץ מצרים, שה'צא' שביוצא הוא ר"ת צל-אור כמו שהוזכר, בנ"י מתעלים ממדרגת לילה של חושך, - החושך ניתן לקלקול במצרים שזה מכת חושך שהוא הופרד מן האור, ואז מתגלה הצד העליון של החושך שיסודו הוא הצל. זה המדרגה שבנ"י דבקים בה בליל התקדש החג, שהשורש של הדבר הוא לעולם אור, אור וצל, כמו שנתבאר. והמעמקים הללו זה השורש של ההצלה שהקב"ה הוציא מבנ"י.
והרי בכללות ולהבין עמוק: יש מכת דם שהמים של מצרים לקו. במים הרי מתגלה כח של כמים פנים אל הפנים כן לב האדם לאדם. מתגלה כביכול צל כדברי חז"ל הידועים שמובא בנפש החיים ועוד, ה' צלך, כשם שאתה הווה לו כך הוא הווה לך. על זה מביאים את דברי רבותינו שנאמר הפסוק שהוזכר - כמים פנים אל הפנים כן לב האדם לאדם. אז במים מתגלה מציאות של צל. אבל כאשר מימי מצרים הפכו להיות דם, כלומר, דם כבר אין בו גילוי של צל. זה היה תחילת המכה.
אבל בליל התקדש החג במכת בכורות לא התגלה רק המדרגה של כמים הפנים אל פנים שזה כבר התגלה אצל בנ"י במה שלא היה אצלם מכת דם אלא נשאר גילוי של מים. אלא במכת בכורות התגלה כביכול הוי"ה צלך, כשם שאתה הווה לו כך הוא הווה לך. התגלה המדרגה של הצל העליון כמו שהוזכר, שחושך הלילה מתעלה ועולה למדרגה של צל. וא"כ בעומק התגלה הפנימיות של הוי"ה צלך, כשם שאתה הווה לו כך הוא הווה לך. וע"י כן מתגלה בעומק שכל ההוויה של הנבראים בכלל וישראל בפרט, זה מהותם בגילוי שהם אינם אלא צלו של הקב"ה. מדגישים הלשון: לא שבנ"י נכנסים לצלו של הקב"ה, אלא בעומק מתגלה שהוא ית"ש הוא אור שאין לו סוף ואין לו קץ. וישראל הם כח הצל של הקב"ה, שכביכול מצמצם-מציל (שורשים קרובים) את אורו ית"ש. זה עומק הגילוי שמתגלה בליל פסח ובשלמותו במתן תורה.
לא רק הוי"ה צלך כשם שאתה הווה לו כך הוא הווה לך, שכביכול יש אור ויש צל וישראל נמצאים בצלו של הקב"ה, בבחינת צלו של אילן, צלו של היכל, צל של העליון שהקטן נכנס לצלו של העליון; אלא בעומק מתגלה שהוויתם ומהותם של ישראל גופא הופכת להיות במדרגה של צל. ובדקות מתגלה שהשורש שלהם – זה מהותם – במדרגה של צל. זה העשר מכות שהוכו המצרים שהיו בבחינת נגוף למצרים ורפוא לישראל", שמתגלה מכח כך העשרה דקדושה בישראל, ואז התגלה שהוא יתברך שמו, כביכול מאיר באור שאין לו סוף. וישראל אינם אלא צלו של הקב"ה. זה והצלתי.
והצלתי כלומר, שהתגלה שבנ"י הם צלו של הקב"ה, זה עומק הגילוי של הצלי אש שנאכל בליל התקדש החג, צל-י, זה צלי אש. זה גילוי שכל הוויית הנבראים בכלל, אבל הגילוי של זה מתגלה אצל ישראל, שבנ"י אינם אלא צלו של הקב"ה; זה האכילה של צלי אש. צל-י' כמו שנתבאר.
ההתראות הפנימית שכל הווייתם של ישראל היא – צילו של הקב"ה
כשזהו מציאות של הגילוי אז מצד כך אין שום מחיצה המסתרת בין ישראל להקב"ה, כי כל מחיצה המסתרת ביאור הדבר הוא שיש את הדבר המאיר, יש את הדבר שמקבל את האור, וביניהם יש את הכח המחשיך או מצמצם את האור. אבל כשישראל מתגלה בהם ההתראות הפנימית שכל הווייתם אינה אלא צלו של הקב"ה, אז הם גופא מקבלים את האור במדרגת הצל. הצל מונע מאחרים לקבל את האור כי הוא מקבל את האור, וע"י כן אחרים לא מקבלים את האור, זה ההגדרה של צל, - יש את תולדת הצל בפועל אבל בעומק יש את השורש שממנו נובע הצל וכדוגמא – יש חמה ויש עץ, וכשהעץ מקבל את האור של החמה וע"י כן הוא יוצר צל שהאור לא ממשיך הלאה. ובעומק, מה שישראל הם גופא שורש הצל כמו שנתבאר, זה לא רק כפשוטו שעל ידם נעשה מציאות של מחיצה כלפי שאר העולם כולו; אלא הם השורש של הצל במה שמקבלים את כל האור כולו, ושממילא הם הצל שמצמצמים את האור לאחרים כמו שנתבאר. זה עומק ההארה של ליל התקדש החג שמאיר ממנו השורש של האור של הצלי אש של הבצלו חימדתי וישבתי. אבל לא צלו במה שהצל מסתיר את האור, אלא מה ששורש הצל הוא המקבל את האור – זה נקרא ה' צלך בעומק שמתגלה במדרגתם של ישראל.
ובאופן הזה זה העומק של לילה כיום יאיר, כי מצד מדרגת ישראל בליל התקדש החג הם זוכים לעצמות מציאות האור, וע"י כן נעשה ההסתרה לאומות העולם שהאור מתקבל על ידיהם והם עושים צל שאחרים אינם יכולים לקבל את האור. ובנ"י דבקים עמו ואצלו, והם הם – הווייתם היא צלו של הקב"ה.
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס