- להאזנה דע את תורתך 001 אופני החיבור לתורה
01 Connecting to Your Learning
- להאזנה דע את תורתך 001 אופני החיבור לתורה
דע את תורתך 001 אופני החיבור לתורה
- 8074 צפיות
- גירסה להדפסה
- שלח דף במייל
פרק א – אופני החיבור לתורה
כמה סיבות שורשיים בצירוף של האדם ללימוד התורה
אנו עוסקים כאן, כמו שביקשו, בסוגיא שנקראת תורה – הצירוף של הגברא על התורה.
בקצרה ממש, הכח לצרף לתורה יש בה כמה גילוים. נזכיר לפחות את חלקם.
(א) גילוי השכליות בתורה. תורת ה' היא חכמה, "מחכמה נפקא". תשוקת השכל לתורה נובעת מעצם התשוקה לדעת את התורה.
(ב) פנים נוספות של חיבור לתורה הוא מצד האור שבתורה. ה"תורה אור", הגוף חמרי וחשוך, והנשמה הוא עצם מאירה, ומצד ההשתוקקות לאור, האדם עוסק בתורה.
(ג) פנים נוספות שהאדם מצטרף לתורה הוא, התורה נקראת שירה, "ואתם כתבו לכם את השירה הזאת". יש ניגון עמוק שמתגלה בתורה, וכאשר הנפש מגלה אותו ניגון עמוק, היא מתחבר עם אותו ניגון שבתורה.
(ד) פנים נוספות של חיבור לתורה הוא, תשוקת מעמקי הנפש לשלימות. הבורא עולם שלם בכל מיני שלימות, והוא חקק שהנבראים אינם שלימים. יש תשוקת הנפש לשלימות. היא חסרה בעצם יצירתה והיא דורשת ומבקשת שלימות. ההשתוקקות לשלימות יוצרים תשוקה להרוות את צמאונה על ידי התורה שהיא הויה שלימה. "תורת ה' תמימה", מלשון שלימה. החיבור לשלמיות מרווה את הצמאון של הנפש. ולכך חיבור לתורה יכול להיות נובע מהיות שהתורה היא שלם.
(ה) פנים נוספים לגילוי חיבור האדם לתורה הוא האור של התמימות שמתגלה בתורה, לא מצד שלימות אלא מצד היותה תמים. יש גילוי מצד השכליות שבתורה ויש גילוי שמתגלה בה החוקים, ובמעמקי התורה גנוז החוקים שהם למעלמה מגדרי השכל והדעת, ויש תשוקה במעמקי הנפש בתמימות שבנפש להתחבר לתורה.
(ו) פנים נוספות של צירוף האדם לתורה הוא, שהתורה בהיותה תורה היא "אסתכל באורייתא וברא עלמה", כל ההויה של הבריאה היא הויה של תורה, וכאשר הנפש מבקש הויה פנימית, היא דורשת חיבור להויה גמורה. ההויה המוחלטת בתוך גדרי בריאה נקראת תורה. כאשר האדם גילה את הויה של עצמו שהוא מעבר מגילוי החיות של עצמו, הצירוף שלו לתורה נובע ממקור הוויתי. יש הויה של הבורא ויש הויה הנבראת, שהיא התורה. [1]
(ז) כל זמן שהנפש לא הגיע להכרת ההויה עצמו, האדם מצטרף לתורה רק מכח בקשת חיות. "תורת חיים", גילוי החיים שבתורה. זה פנים נוספות של חיבור לתורה.
(ח) פנים חיצוניות מאד של צירוף לתורה הוא, מחמת שהאדם נצטווה ללמוד התורה. בפנימיות, זה נובע ממקום התמימות שבנפש כדלעיל, אבל בחיצוניות, זה דומה למשל לאדם שממצווים עליו לעשות דבר שהוא מעבר לרצונו. הוא רוצה השכר של לימוד תורה, והוא מפחד מהעונש של ביטול לימוד תורה, ולכן הוא עוסק בתורה. זה צירוף לתורה שבא ממקום מאד מאד חצוני, וזה ברור.
(ט) יש צירוף נוסף לתורה של "לומד על מנת לעשות", הוא לא מצורף לתורה כתורה אלא כי מכח התורה הוא ידע מה לעשות. יש אדם שהוא לומד על מנת ללמוד וגם על מנת לעשות, אבל אם האדם לומד רק על מנת לעשות, דוגמת אשה שלומדת הלכה, היא לא מצורפת לתורה כתורה, וגדר צירופה לתורה הוא שהיא לומדת התורה על מנת לידע מה לעשות. וכמובן זה לא צירוף לעצם תורה, אלא צירוף לתורה על מנת לעשות.[2]
סדרה זו עוסק בחיבור האדם ללימוד התורה, לא לידיעת התורה
יש עוד פנים של צירוף של תורה שהם עוד דקים, אבל העמדנו בקצרה ממש השורשים הכללים. יש פנים נוספים שהוא החלק של ידיעת התורה, אבל כרגע לא הגענו בה. כאן אנו עוסקים בצירוף האדם ללימוד התורה. אלו הם שני דינים, כמו שאמר השולחן ערוך הרב בהלכות תלמוד תורה, שיש מצות ושננתם לבניך שהוא מצות ידיעת תורה, "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", ויש מצות ידיעת התורה, שהוא מדין "והגית בו יומם ולילה". אלו הם ב' מצוות, וכאן אנו לא עוסקים בעצם גדרי ידיעת התורה, שזה עוד מערכת, אלא בעצם הצירוף של האדם אל לימוד התורה.
בירור הנפש הפרטי בסיבה האישית למה הוא לומד תורה
בסייעתא דשמיא, כל אדם שהוא שומר תורה ומצוות, הוא לומד תורה כפי ערכו וכפי השגתו. הבירור שהנפש צריכה היא: "מה מניע אותי ללמוד תורה?"
ניתן דוגמא פשוטה. יש לאדם עשר דקות ללמוד תורה. התורה ארוכה מארץ וכו'. מה הוא לומד? מה שהוא לומד מגלה למה הוא לומד.
יש אדם שהוא לומד על מנת לקבל ידיעות, ויש שלומדים על מנת לקבל חיות, תענוג. יש אדם שלומד כיון שעכשיו הגיע חודש אלול, והוא לומד הלכה כדי לידע מה לעשות. אבל בכל אופן, מה הוא לומד מגלה למה הוא לומד. אדם לא יכול להגדיר מה הוא לומד אם אין לו ההגדרה למה הוא לומד. כל אדם יש לו בחירה האם הוא ילמוד תורה או לא, ואם הוא לומד, יש לו גם בחירה מה הוא ילמוד. יש שאלה שכל אחד מאיתנו מכריע בכל יום: מה ללמוד. מאיפה נובעת ההכרעה מה ללמוד? (גם בדרך הלימוד יש עשרות דרכי לימוד, איך מכריעים? האדם צריך לבחור לפי מה שהוא, מה שהוא קרוב יותר לשורש נשמתו. "ותן חלקנו בתורתך". אם לא, הוא לא יגיע לחלקו שלו בתורה.)
לאחר שהעמדנו שורשי החיבור הכללי אל התורה, כל אחד מאיתנו עומד בשאלה לפניו: האם להתחבר לתורה או רח"ל לא? כל מי שהוא שומר תורה ומצוות לומד תורה לפי ערכו, בכמות ובאיכות, אבל למה ללמוד – זה בעצם השאלה שנדרשת מכל אחד מאיתנו. יש מה ללמוד, ואחר שהוכרע שאלה זו אז השאלה הוא באיזה דרך הלימוד.
זו שאלה שכל אדם עומד עם עצמו ומכריע אותה. כמובן שיש אלו שבורחים מלקבל החלטות. אבל לכל אדם יש זמנים פנויים שחייבים לקבל הכרעה. הכרעה זו זה לא עוד הכרעה קטנה בנפש. שורש הכל הוא תלמוד תורה, אז זה הכרעה על כל עצם ההיות של הנפש.
מודעות לעיקר הסיבה המקשר ללימוד התורה
להבין את הדברים באופן יותר פשוטה, ולאחר מכן בחדות שלהם.
יש רובדים בכל נפש, ויש סוגי נפשות. כלומר, יש בתוך הנפש עצמה כמה רובדים, וגם יש את עצם סוג הנפש של האדם.
הבירור הראשון שהאדם יזהה בו, להיכן היא נוטה. הבירור השני: מהו הרובדים שקיימים בנפש של עצמו?
יש בזה כמה פנים ולכן אין רק חיבור אחד לתורה אלא כמה חיבורים לתורה. בדקות שיש בכל אחד את כל החיבורים כולם אל התורה. כמובן שיש חיבורים שהם יותר נגנזים ונעלמים, ויש חיבורים שהם יותר גילויים, אבל כל החיבורים קיימים הנפש, ללא יוצא מן הכלל. האדם צריך לברר לעצמו: אלו חיבורים יותר גלויים בנפש, ואלו חיבורים פחות גילויים בנפש.
אם אדם מכריע מה ללמוד בלי הבירורים האלה, אז ההכרעה שלו יהיה בא מחוסר ישוב דעת ומחוסר מודעות. ההכרעה יהא לפי ההרגש הנקודתי שיש לו כרגע. אבל כשאדם בא לברר במעמקי נפשו את חיבורו לתורה הקדושה, הוא צריך לברר את נפשו על רובדיה: אלו חלקים גלויים בה, ואלו חלקים יותר נעלמים, ולפי"ז יש את החיבור לתורה – זהו יסוד ראשון.
יסוד שני, לאחר שהאדם הכריע שחיבורו לתורה נובע מאחד מכמה חלקים, בשעה שהוא ניגש ללמוד, צריך מודעות חיה שזה הכח שמחבר אותו. אדם לומד דף היומו ועושה סיום העכשיו הוא מתחיל עוד פעם. מה מחבר אותו עכשיו ללימוד? אחד יאמר כי זה הדבר היחיד שמחזיק אותו. זה סיבה מאד חיצונית. אדם שיגיע להכרה שהסיבה שמחברת אותו ללמוד הוא התענוג בהסברות שהוא שומע כל יום - האם הוא מודע לכך כל יום? כל אחד לפי גדרי ההכרעה שלו, לפי נפשו שלו. אבל לפי נפשו שלא, חייב להגיע להכרעה: מה הנקודה הראשונה שמחבר אותי? מה הנקודה השניה שמחבר אותי? מה השלישית? ישב עם עצמו ויברר את הנקודות שמחברות אותו ללימוד. לאחר שהוא בירר את הדבר, צריך מודעות חושית שהצירוף שלו לתורה עכשיו לתורה נעשה מסיבה הזה.
להיות מחובר להתורה
מה קורה בלי תהליך המודעות הזה? יכול ללמוד חודש וחדשיים, שנה ושנתיים, אבל הצירוף שלו ללימוד הוא לא כל כך גבוה. יכול לגמור את כל הש"ס, וב"ה הוא עוד שמח, ועושים שמחה לגומרה של תורה, אבל האם הוא באמת מחובר? יכול להיות שבכלל לא. כמובן שגם זה עדיף מכלום, ובודאי שזה יותר טוב מאדם שלא לומד, וברוך השם שהוא לומד.
כאשר האדם זיהה את נקודת החיבור שלו ללימוד תורה ולפי"ז בירר לעצמו את מה שהוא לומד, צריך שיהיה לו מודעות חיה וברורה שזה הסיבה שמחברת אותו ללימוד. כי אם לא כן, רמת החיבור לו ללימוד היא נמוכה – אפילו אם הוא עוסק בחלק ששייך לו. ככל שהוא מודע יותר ברור, מה המניע בפועל שגורם לו לעסוק בתורה, (וזה לא סגי בבירור אחת שבירר עצמו בגיל שבעים או בגיל שלושים מהי עיקר הסיבה שהוא לומד). בלשון עמוקה, החיבור החי של הנפש הוא כפי רמת ההכרה שלו בכח המחבר. אם אדם לא בירר לעצמו את החלק שמחבר אותו לתורה, אפילו אם הוא יעסוק בחלק התורה שהוא צריך לעסוק לפי נפשו, החיבור יהיה חיבור חלוש.
זה בעצם הסיבה האמיתית שאצל רוב אלו שעוסקים בתורה, החיבור שלהם הוא לא גבוה. הבירור הראשוני בחלק הגדול מן המקרים לא נעשה. וגם אם הבירור נעשה, המודעות אל כח הדק שמחבר, והמודעות החיה שלו בחיי יום יום, אלו דברים שהם פחות גלויים. ולכן החיבורים של רוב העוסקים בתורה הם נמוכים.
"מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי". איך האדם מגיע למציאות שהתורה יהיה השיחה שלו? האם אדם יכול לעסוק כל היום ולדבר דברים שהם לא קרובים לנפש שלו? זה לא יתכן. יכול לקרות זה "עמל התורה"? זה דברי הבל. אי אפשר לעמול כל היום בדבר שהנפש לא מחובר למה שהוא עושה. אולי מלאך יכול לעשות זאת, אבל לא בן אדם. אפשר לשעה או לשעתיים, או לשבוע או לשבועיים, אבל אי אפשר לעסוק כל היום בדבר שנפש לא מחובר איליה.
בודאי שגם אין לעסוק כל היום רק במה שהנפש מחברת איליה. האדם חייב לעמול ולהתייגע בתורה גם כשהנפש לא מחוברת. אבל, הבסיס של הדבר נבנה על גבי החיבור. מצות עסק תלמוד תורה שהקב"ה ציווה אותנו הוא גם אם אין לנו כח. במקרה שהאדם נמצא במקום שאין לו רק ספר אחד, והספר זה אינו קרוב ללבו, הוא מחויב עכשיו לעסוק בזה. אבל זה מקרים של אונס, ולא זו הצורת הבריאה לכתחילהף לא לכך נברא האדם ולא זה צורת עסק התורה מלכתחיחה. כמובן שיש מקרים פרטיים וזמנים פרטיים שהאדם צריך לעסוק בתורה להדיא גם אם זה לא "הוא". אבל כבסיס של חיים, צריך לעסוק בחלקו שלו.
התחלת גילוי החיבור לתורה לכל אדם בכל מדרגה
נחדד יותר.
האדם בתחילת דרכו לא יכול לדעת בברור מה החלק שלו בתורה. ההויה הפנימית של הנפש נעלמת, ושם בהויה הפנימית של הנפש נמצא החיבור האמיתית של האדם לתורה. בלשון חז"ל מאד, "ישראל ואורייתא וחד". באיזה מקום באדם נתגלה ישראל ואורייתא חד? זה בפנימית מעמקי הנפש, ולא בגוף, ולא ברובדים החיצוניים של הנפש. אלא רק באותו מקום של "קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא".
בכדי להגיע לחיבור הפנימי של הנפש, האדם צריך להגיע למקום ה"ישראל ואורייתא חד." רק כיון שבדרך כלל בתחילת דרכו של האדם הוא לא נמצא שם (זולת מיחידי סגולה שהם קדושי עליון), אז הוא לא נוגע באותו מקום של חיבור של "ישראל ואורייתא חד". אבל, ברובד שבו הוא נמצא, בהתגלות הנפש שהוא כן נמצא, הנפש שלו יש לו חיבורים לתורה, לפי מדרגתו השתא.
לא יתכן שיש בר ישראל שבכל מצב שהוא נמצא, שאין לו סוג אחד של חיבור לתורה. אין כזה דבר, ואם יש כזה דבר, או שהוא לא מנשמות ישראל, או שרח"ל נכרתה נשמתו ממקור החיים. כל בר ישראל יש לו רמה מסוימת של גילוי של חיבור לתורה.
ההתחלה הוא, להתחיל מאותו נקודה בנפש שהיא כבר פתוחה איליה.
אבל להבין ברור. בשעה שהוא מתחיל, הוא צריך להבין, שהמודעות שלא לנפש שלו הוא רק לפי מדרגת נפשו עכשיו – וא"כ למחר, מדרגתו יכול להתהפך.
זה לא תהליך של הסכמה של "זה הוא. ביררתי, הדברים מבוררים. ומכאן ואילך רק צריך לעשות." ודאי שכאשר האדם מגיע למקום הפנימי של "ישראל ואוריתא חד", ברור לו מהו חלקו שלו בתורה. אבל מדברים עכשיו בתחילת דרכו של האדם, שהאדם צריך לברר לעצמו, לפי מדרגתו וגילוי לבבו ודעתו שלו עכשיו,: מה הם החיבורים שלו לתורה, שמתגלים עכשיו. והם החיבורים שעכשיו הם דרכם להתחבר לתורה.
משל לתינוק שהוא נולד ויונק ואוכל, נתגדל יותר הוא אוכל באופן שונה, וכל על זה הדרך. גם בעסק הפנימי של הנפש, הבירורים האלה נמצאים בתהליך מתמיד, לפי ההשתנות שלהם. אם אדם תמיד חי את החיבור, הוא מזהה בנפש שלו את החיבור ואת ההשתנות. אבל אם האדם לא חי את החיבור בפועל, יכול להתעורר אחרי תקופה ולומר "פתאום אני מרגיש שמשהו בנפש לא אותו דבר." אם הוא חי באופן תמידי את החיבור הגלוי ומכוחו הוא מחבר, אז בשעה שהנפש השתנה, הוא מרגיש את החיבור שנשתנה, שנפשו השתנה, כי הוא חי את התהליך.[3]
החיבורים האלה בנפש, בנקודה העמוקה בנפש, יש דבר יסודי שנקרא השורש הנשמה של האדם. שם ברור מאד מה הם החיבורים של הנפש. אבל כל זמן שזה (שורש הנשמה שלו) לא נתגלה בנפש, האדם הוא בבחי' תלמידי חכמים אין להם מנוחה וכו', שנא' "ילכו מחיל אל חיל" (ברכות סד.), והליכה מחיל אל חיל זה לא רק שקובצים עוד ועוד ידיעות, שזה בודאי, אלא כוונת הדבר הוא, שהאדם מגלה חיבורים יותר בנפש לתורה. הוא "ילך מחיל אל חיל" ברובדים של הנפש, בהצורות שבהם הוא מתחבר דרכם להתורה.
אבל היסוד הוא, שהאדם חי את החיבור באופן תמידי ובאופן חושי, שמכח כך הוא מתחבר. "מה אהבתי תורתך" – יש הרבה פנים של אהבה לתורה, כל אחד לפי הנפש שלו, אבל בכל אופן חייב להיות שיש גילוי מתמדת של "מה אהבתי תורתך" להנפש. אם אין גילוי מתמדת של זה, האדם יכול ללכת בהרבה חלקים בתורה וכל הזמן הוא מתרחק מחלקו שלו בתורה.
הכלי הנצרכת – היקף הבסיסי של ידיעת התורה
נחדד נקודה יסודית.
יש את כללות חלקנו בתורה, ויש את החלק הפרטי לתורה ששייכת לכל נפש ונפש. הזכרנו שיש את ידיעת התורה ויש את החיבורים שיש לנו לתורה. החיבורים האלו הם נבנים על הכלי, שהוא, ידיעת התורה.
יש בנ"א הסבורים שהחיבורים שלהם להתורה הוא העיקר, ומנסים להשלים את חיבורם לתורה על ידי ידיעות התורה. אבל כל דבר בבריאה נבנה באופן של אור וכלי, וידיעת התורה הוא הכלי, והחיבור לתורה הוא האור, ה"תורה אור" שדרכו הוא מתחבר להתורה.
הבסיס השרשי של כל דבר הוא הרוחב וההיקף של הידיעה. כל מה שנאמר עד השתא, זה החיבור הפנימי. אבל כשאנחנו מדברים על הכלי – זה הוא היקף הידיעות בתורה, כל אחד לפי היכולת שלו. לשון הגמרא הוא "אני שלמדתי את כל התורה כולה" - לא כל אחד יכול לומר את משפט הזו, אבל ההיקף של הידיעה בתורה הוא לא נפקא מינה כלפי עצם חיבורו לתורה, וזה צריך להיות קיים בכל נפש. אי אפשר להגיד שכל נפש יש ידיעה שווה בתורה, ברור שלא. יש אדם שטבעו יכול להכיל יותר ידיעות, ויש אדם שבטבעו מכיל פחות ידיעות. אבל הצד השוה של כולם, כלפי המערכת הנקראת היקף של ידיעת התורה – היא לא נקלט במערכת החיבור שלו. האדם צריך להקיף ידיעות בתורה כמה שהוא יותר מסוגל.
בודאי שכיון שלא יכול להקיף את הכל, אז איזה חלקים הוא יקיף? בחיצונית, יש רמת מסוימת שנפשו יכול להגיע. אבל זה לא מדויק. יש היקף שהנפש צריך להגיע, בין אם זה קרוב לנפשו בין אם זה לא קרוב לנפשו. אדם שאומר רח"ל שהוא לא מרגיש טעם בלימוד חמשה חומשי תורה או בלימוד גמרא או בלימוד הלכה, אז הוא רוצה לדלג על לימוד זה, ויש הרבה אנשים שחושבים כך.
כל מה שנאמר הוא ביחס לחיבור הפנימי תורה אבל לא רח"ל ביחס לההיקף החיצוני בידיעת התורה. האדם צריך למצוא החיות הפנימית שבתוך ההיקף החיצוני של לימוד ידיעת התורה, אבל, ההיקף החצוני הוא מוכרח שיהא, הוא כל כך בסיסי שהנפש צריכה, עד כמה שניתן: חומש, משניות, ש"ס בבלי וירושלמי.[4] זה ההיקף הבסיסי שכל נפש צריכה. ואם האדם על גבי זה רוצה להוסיף, מוסיפין לו מן השמים, ואשריו וטוב לו וחלקו. אבל לא יתכן שהאדם גמר הרבה חלקים בתורה, אבל בחלקים של הידיעות השורשיים של התורה הנצרכות לנפשו, שהוא הכלים של הדבר שנפשו נצרכת להם - הוא נשאר בזה כמעט עם הארץ גמור.
ההיקף הוא הכלי, הוא הבסיס שעליו בונים האור. לא יתכן אור בלי כלי, לא יתכן חיבור בלי רוחב של כלים. ודאי שהאדם לא יכול להעמיס על עצמו כלים שהם מעבר לכוחותיו, אבל היסוד הוא, שההיקף היא הכלי שדרכו יוצרים כל חלקי החיבור.
הדברים האלה מקבלים יותר תוקף כמו הרבה ברי דעת מבינים שיש הרבה מאד טעיות ושגיונות במושגים האלה.יש בנ"א שסבורים שאם יש להם נקודה מסוימת שהיא גלוי, אז מזניחים את כל הרקע של ההיקף מסביבותיו. לא זו דרכה של התורה, ולא זו הדרך שדרכו בה רבותינו במשך כל הדורות כולם. ודאי שבתוך ההיקף, יש לכל אחד את יחידיותו, אבל הבסיס צריך להיות היקף רחב שורשי שהנפש משיגה.
כשההיקף הזה מיוסד בנפש, במקביל אליו, או באחריו – האדם יכול לעשות את זה לאחר כמה שנים של עמל בתורה ללא חיבור מבורר – בודאי זה עדיף, אבל זה קשה מדי לרוב הנפשות. אבל מכל מקום, כשההיקף חזק מיוסד ותקיף, החיבור מקבל משמעות. אם ההיקף הוא לא מיוסד ותקיף, החיבור הפנימי יהיה רופף, בבחינת עוף פורח באויר.
אור וכלי בלימוד התורה – חיבור פרטי לתורה (אור) והיקף ידיעות בתורה (כלי)
בתמצית הדברים, שהדברים יהיו ברורים: בלימוד התורה, יש אור ויש כלי.
מצד הכלי, צריך להקיף ידיעות בתורה, וזה דבר שורשי הנצרכת לכל נפש. והנפש מחויב בזה, ואין זה תלוי כלל בתשוקת הנפש. ודאי שהאדם גם צריך להיות בר דעת לא להעמיס את הנפש יותר מיכולתו להקיף בידיעת התורה, אבל הדבר הזה לא נתלה בחיבורו לתורה. לעומת זאת, האור תלוי ברמה מסוימת בחיבורו לתורה.
וזה דבר דק מאד על פי גדרי החכמה. כל סוד עמל התורה, ברור לכל בר דעת, לא נובע מהאור של התורה, אלא מהכלים שמתגלים בהתורה. התורה מצד האור שבה היא כולה תענוג, לא עמל. מצד הגילוי של הכלים שבתורה, יש עמל.
בלשון אחר, זה יותר פשוט שהעמל הוא לא מצד התורה אלא מצד הנפש העוסקת, וזה אמת, אבל גם מצד הנפש שעוסקת בתורה, כלפי איזה חלק מתגלה העמל? זה החלק של הכלים שבתורה. וכלפי איזה חלק מתגלה החיבור והתענוג שבתורה? זה החלק של האור שבתורה. אלו הם שתי חלקים.
חז"ל אמרו, "אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ" – וזהו רק מצד האור שבתורה. לעומת כך, מה שאומרים חז"ל "ממית עצמו באהלה של תורה" נאמר על ההיקף של התורה שהוא הכלים של התורה.
ודאי שגם בכלים בתורה צריך לברר גם מה שלבו חפץ – וגם מצד אור שבתורה האדם חייב גם לעמול. ברור. אבל השורש של הדברים הוא, שיש אור ויש כלים, יש חיבור פנימי לתורה שיסודו אור, ויש את היקף הידיעת בתורה שיסודו כלים. ולכן העמל בתורה שורשו בכלים של התורה.[5]
א"כ בחיבור של הנפש לתורה הקדושה, יש את החיבור הפנימי ואת החיבור החיצוני. החיבור הפנימי לתורה הוא "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ", ויש את החיבור החצוני לתורה שכל יסודו הוא עמל ויגיעה והתאמצות. כל מה שדיברנו בראשית הדברים היה ביחס לחלק הפנימי של חיבור לתורה, ששם הנפש מברר את עיקר חיבורה לתורה ומכך היא מתקשרת אל התורה – אבל אין הדברים אמורים כלפי חלק החיצון של חיבור לתורה, שנצרך עמל.
העבודה המעשית – לאזן בין עמל ותענוג הלימוד
כתוצאה מעשית של הדברים, צריך להעמיד הדברים באופן של מבחן לנפש.
לאחר שהאדם עמל בתורה, לשון הגמ' על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", בתחילה התורה נקראת תורת ה', ולאחר שהאדם עמל, נקראת תורתו שלו. לאחר שהאדם עמל בדבר, מצד הכלים שדבר, הוא נקראת שלו, "תורתו".
אבל זה רק אם מחתבר איליה מתוך התענוג שבדבר. אם הוא לא עמל בתורה, אז על ידי התענוג בתורה בלבד לא יכול להיות "תורתו", כי הכלים לא נתיישבו. ואם הוא רק עמל אבל לא מתחבר לתורה כי הוא לא מתענג בנפש שלו לדבר, זה גם לא נקראת תורתו. כאשר אדם עבר זמן מסוים שהוא למד תורה, צריך שיהיה בירור מאד בנפש – לא "כמה ידיעות יש לי בתורה" בלבד, אלא: "כמה אני מחובר? האם החיבור שלי לתורה הולך ומתחזק, או לא?"
משל לאדם שיש לו ידיד, האדם מכיר ידידו היטב יותר ויותר ככל שהולך זמן הידידות ביניהם, ואז החיבור ביניהם הולך ומתחדד. כל אדם לומד תורה, הוא לומד לחודש או לחודשיים, שנה או שנתיים – האם הוא מרגיש שחיבורו לתורה הולך ומתחזק? אם לא, זה סימן שדרכו לא נכונה.[6]
בתמצית הדברים
ניסינו כאן להעמיד את שורשי החיבורים לתורה שקיימים בנפש, שיהיה ברור להנפש.
ראשית: ביחס להאור שבתורה, שהוא החיבור הפנימי להתורה, האדם צריך צירוף לתורה ולברר באיזה חלק אנו מצורף בתורה, ולאחר מכן לגלות את הצירוף הזה כצירוף חי וגלויה בנפש בשעה שהוא עוסק בה. וזה צריך לנבוע מתוך מודעות פנימית, ולא סתם לחשוב על זה במחשבה חיצונית, שזהו בכל רגע, אלא להיות מודע לזה.
והדברים אלו נאמרים רק כלפי חלק האור שבתורה, שהוא חיבור פנימי ותענוג בתורה, אבל הדברים לא אמורים כלפי הכלים שבתורה, שהוא החיוב לעמול בהיקף ידיעות התורה, שדבא זה אינו תלוי בחיבור הפנימי של הנפש. אם האדם מנסה להשתמש באור של התורה (חיבור הפנימי ותענוג בתורה) כלפי הכלים של התורה, הוא יבא להרבה שיבושים חריפים בחלק ההיקף בידיעות התורה, וזה כבר קרה רח"ל להרבה בנ"א.
רק כאשר יש לאדם יש את שני החלקים, זה הבסיס השורשי בצירוף האדם לתורה הקדושה.
גם אם נאמר שהעשייה ש התורה היא עיקר (וכמו שאמרו חז"ל בגמרא ב"ק יז. "אין המדרש עיקר אלא המעשה"), שזה סוגיא לעצמה, מכל מקום, צירוף לתורה על מנת לעשות זה לא צירוף לתורה, זה צירוף לעשייה דרך התורה, אבל לא זה התכלית. אדם שמנסה להתחבר לתורה רק מחמת ללמוד על מנת לעשות וכדי לקיים צווי הבורא, לעולם הוא לא יצליח. מי שרוצה להתחבר לתורה שלא על מנת לעשות – רחמנא ליצלן, כי הוא איבד את התכלית. בלשון פשוטה: התורה היא עצם ההוית של הנבראים. התדבקות בתורה היא התדבקות עצם הנברא שבי בבורא. אדם שמנסה להתדבק בבורא בלי התדבקות בתורה, הוא לא יכול להיות דבוק בעצם עצמיות שלו שדבוק בבורא. ההתדבקות בתורה בשורש הנבראים היא התדבקות לעצמה.
לא מדברים עכשיו על כל ההיקף של עסק התורה של האדם, אלא על דרגה בסיסי יותר: בשעה או שעתיים שיש לאדם ללמוד – מאיפה הוא מקבל את חיותו מלימוד באותו שעה. זה הסוגיא כאן.
אצל רוב בני אדם, הסיבה הפשוטה החיצנית שהם לא מרגישים חיות בלימודם לאחר הרבה זמן של לימוד הוא, שהנפש פגה ומרגיש צורך בחידוש. אבל הסיבה הפנימית והאמיתית יותר הוא, שאם הוא באמת עמל בתורה כדבעי, הנפש מרגיש שכבר עלה בדרגתו, הוא גילה עומק יותר של הנפש ולכן הוא גילה רובד חדש של חיבור לתורה שהוא יותר מדויק למדרגתו עכשיו שנתעלה.
גם יכול שהאדם שמע שיעור נפלא על גודל מעלת כח לימוד התורה והוא מתלהב מאד מזה, ומחליט שהוא צריך להתמיד בלימודו, ואחרי זמן הנפש פגה מהדבר. זה קורה משום שהתחיל ממצב של התלהטות, וטבע הנפש שלאחרי זמן מסוים ההתלהטות נחלשת, והוא מאד מתאכז על זה, כי הוא רואה שהדברים לא עלו בידו כפי דעתו. גם שייך שהוא התחיל להתמיד בלימודו בזמן שהיה בגדלות מוחין, ואחרי זמן המוחין אלו נסתלקו. עבודת האדם היא "סולם מוצב ארצה ומגיע שמימה", להעמיד הסולם בארץ כפי מדרגתו השתא, כדי לעלות נכון שלב אחר שלב - עכשיו הוא צריך לברר את מדרגתו נפשו למעשה. ועל כל פנים, יש הרבה אפשרויות למצבי שינויים בנפש.
עוד נקודה חשובה הוא שבכל דבר יש חיצוניות ופנימיות. אנחנו עוסקים כאן בנקודה הפנימית של לימוד התורה, אבל לא באנו לשלול את החיצונית הנצרכת ללימוד התורה, שהוא עמל ויגיעה החיצונית בתורה. ובעזי"ת נגיע לסוגיא זו בפרקים הבאים.
יש תשוקה של הנפש לשלימות, לעשות סוימים או על תנ"ך או על ש"ס. זה סוג חיבור לתורה. אבל גם בלי תשוקה, אדם חייב לדעת את התורה, אפילו אם הוא לא יגלה שום תשוקה. העמל השורשי שלפחות צריכה כל נפש אפילו במקום שאין עונג מלימוד התורה הוא: עצם ידיעות בתורה. על זה הנפש לא יכולה לדלג. במקום של האור הפנימי, האדם יכול לחבר עצמו למקום שמצריך פחות עמל, אבל בעצם הידיעות, הנפש חייב ביגיעה ובעמל, בין אם יותר גלוי החיבור בין אם פחות גלוי החיבור. כלפי ההיקף של ידיעות התורה, חיובו של כל האדם שווה. כלפי החלק הפנימי, האדם בוחר לעצמו את החלק הקרוב יותר לנפשו.
אנחנו לא מדברים על הלכה למעשה, שזה סוגיא אחרת, אלא מדין שורש מצות תלמוד תורה. שתי סוגיות לגמרי. יש זמן שלא היה עדיין השולחן ערוך בעולם, וידוע שאמר הגר"א שאחרי שנכתב השולחן ערוך, נפסק בשמים שכל אדם צריך לדעת אותה. אבל כאן אנחנו מדברים בשורש הדבר כפי שהוא קיים: האדם חיית לדעת היקף שורשי של ידיעת התורה. כמה הוא זוכר – זה ענין אחרת.
האדם צריך ללמוד ולעבור הש"ס. יש שיטות סגוליות לקחת מכל החלקים של תורה, כמו ספר "חק לישראל", וזה חתיכות מפוזרים של חלקים בתורה ולא דבר שלם, וזה יכול להיות הכנה סגולית ללימוד התורה אבל לא יכולה להיות היקף ידיעת התורה. בודאי שיש ברבותינו איך לחבר כל חלקי הנפש להתורה, אבל צריך לידע מהי היחס של זה – שזה לא נאמר ביחס לידיעת התורה, אלא היחס הזה הוא, שעל ידי דרכים אלו האדם מתחבר לכל, וזה אמת. אבל כאן אנחנו לא מדברים מצד הסגולה שבצד הדבר אלא מצד תפיסת הידיעה: שיהיה לאדם היקף.
5 ולכן שכחת התורה הוא קלקול הכלים שבתורה. שורש שכחת התורה בשברי הלוחות (של הלוחות הראשונות שנשתברו על ידי חטא העגל, שגרם לאדם לשכוח לימודו כמו שאמרו חז"ל) שמונחים בארון, ושברי לוחות הם כלים נשברים, שנשארו כלי חלקי. ואמרו חז"ל, הזהרו בזקן ששכח תלמודו – משום שרק הכלים של התורה חסרה לו, אבל עדיין יש לו האור של התורה שקיים אצמו בבהירות. אין כוונת הדבר שאע"פ ששכח לימודו עדיין נשארו אצלו רשימו מהתורה שלמד, אלא שהאור של התורה עדיין קיים אצלו, ורק הכלים שלו חסרה.
6 ואיך מודדים את זה? כמו שהאדם מרגיש אם הוא קר או חם, וכמו שהאדם מרגיש אהבה כלפי בני ביתו, כן אפשר להרגיש זאת. האדם אינו מרגיש זאת רק אם הוא לא עוסק בתורה בצורה של חיבור, אלא בצורה חיצונית מאד.
יש אדם שהוא לומד, ולא מבין שהוא באמת מחובר ללימודו, ויש אדם שלומד ואינו מבין שהוא לא מחובר ללימודו. ודאי שמי שהוא לומד ומבין שהוא מחובר לתורה שהוא לומד, הוא יכול לעלות להתחבר לתורה עוד יותר.
כל אדם מקבל שכר על לימוד תורה בכל אופן, אבל להבדיל, גם לו יצויר שפרעה ונכובנצדר היו לומדים תורה, גם הם היו מקבלים שכר על לימוד התורה.
השתוקקות בלבד ללמוד, בלא יגיעה, הוא אור בלי כלי, ולא יכולה להיות חיבור שלם לתורה. "אין כלים לרצון". וזה ההגדרה של כל השתוקקות. אמנם בודאי יש כזה דבר של "אי אפשר לו לעסוק בתורה והוא עוסק בה", שהם אחד מאלו שהקב"ה בוכה עליהם כמו שאומרים חז"ל.
ההשתוקקות מגיע מיסוד האש שבנפש שרוצה לעלות ומשתוקק לעליון, וזה בדרך הכלל מכלה את העונג של הנפש כי האדם אין לו עונג עכשיו ורוצה לעלות, ונעשה צמאון בנפש, מכח השתוקקות האש של נפשו. לבנ"א כאלו שיש להם הרבה השתוקקות, ובדרך כלל קשה מאד להם להיות "שמח בחלקו" ולכן הם לא שקטים, כי יש להם יותר הרבה תנועה בנפש שאינו מניחה להם להיות במנוחה ובשמחה ובתענוג. התנועה להשתוקקות מגיעה מיסוד האש של הנפש, וכשהאש גברה על המים שבנפש, האדם משתוקק ומשתוקק לעלות, אבל אין לו תענוג ואינו יכול להיות שמח בחלקו.
מאידך, אלו שהם נוטים בטבעם להם להיות שמח בחלקם, למרות שאינם חפצים כ"כ לעלות כמו הנפשות שיש להם הרבה אש, הם עולים רק לאט לאט על ידי התענוג שיש להם בדרגה הנוכחית והם בקלות חוזרים למצב ה"שב" של טבע הנפש שלהם להיות שמח בחלקו, כטבע המים לרדת. על דרך כלל, אלו שגוברים יסוד המים שלהם, שהם מתענגים בקלות והם שמחים בחלקם אע"פ שאין הם עולים כ"כ כמו אלו ששורשים באש – הם אנשים שקטים מאד, אבל השמח בחלק שלהם ברוב הפעמים הוא חיצונית והוא רק תרדמה של שטות. באופן המאזונת, אנשים ששורשם ביסוד המים מתענגים ומשמחים בחלקם שלהם אבל גם יש להם רצונות של קדושה לעלות, ויש להם איזון של רצוא ושב בנפש, שהם ממשיכים לעלות על אף שהם שמחים בחלקם. וזה נקודה דקה מאד מאד בנפש. בעומק, הכח של שמח בחלקו נובע מההויה שבנפש, שאינה עולה אלא נשארת במקומה והיא שמחה במקומה, כיון שיש בה את הכל. אבל לפני שהאדם מגלה ההויה שבנפש, אסור לו להיות שמח כחלקו באופן גבוה כזה, שאז מאבדת לו כל רצונות לקדושה ואינו יגיע לשלימותו כלל והוא מזניח את כל עבודתו בחיים. רק לאחר שהאדם יש לו רצונות לקדושה והוא מגלה את ההויה של הנפש, ויש לו את האיזון הדק בין שמח בחלקו להשתקקות לקדושה, אז יש לו לשמוח בחלקו בשלימות,
כל חיבור יסודו תענוג. דבר מוסד בבריאה שאין חיבור בלי תענוג. גם רצון והשתוקקות ללמוד התורה הוא סוג של תענוג, שהאדם מתענג בעצם רצונו ללמוד תורה, אבל זה רק אור בלי כלי, חיבור בלי עמל, ואינו חיבור שלם לתורה.
גם יש אדם שאין לו רצון בפועל ללמוד תורה, אבל יש לו כאב על כך, והוא רוצה שיהא לו רצון ללמוד תורה. כשהוא השיג את אותו רצון ללמוד התורה, יש לו תענוג בזה, אפילו שלא הצליח להוציא את רצונותיו לפועל, כיון הוא מתענג על עצם כך שהלב שלו נפתח לרצות את הדבר. וא"כ גם ברצון עצמו לתורה, גנוז תענוג בתורה. רק שהנפש לא מרגישה כל תענוג ככל שהתענוג ביא פחות גלויה להנפש.
[מה שעולה מן הדברים הוא: הן תענוג בלימוד התורה, והן רצון והשתוקקות ללמוד התורה - בלי העמל בפועל בהיקף ידיעת התורה - הוא אור בלי כלי, ולא יכולה להיות חיבור שלם ואמיתי לתורה.]