- להאזנה דע את יחודך 003 התדבקות בהיות מבט עליו מנוחת הנפש
003 Inner Peace: Getting Closer To Your Essence
- להאזנה דע את יחודך 003 התדבקות בהיות מבט עליו מנוחת הנפש
דע את יחודך 003 התדבקות בהיות מבט עליו מנוחת הנפש
- 4588 צפיות
- גירסה להדפסה
- שלח דף במייל
נחזור בעז"ה רק על היסוד האחרון שבו עסקנו, על מנת להמשיך את הדברים כבנין.
לשון רבותינו: סוף מעשה במחשבה תחילה. כשאנחנו עוסקים בקומת נפשו, מצד מדרגת האדם עם עצמו, הלשון של הרמח"ל במסילת ישרים, מי שעבר את גן המבוכה ועומד על האכסדרה. מצד סוף מעשה במחשבה תחילה, צריך להיות שבמחשבה תחילה של האדם, צריך להיות שתהיה לו איזו שהיא נגיעה, איזו שהיא מחשבה של אופן של מי שנמצא על האכסדרה. זה היה תמצית הדברים בקצרה ממש שנתבארו בפעם הקודמת.
עכשיו ננסה להסביר בעז"ה, איך וכיצד לגעת באותו סוף מעשה כבר בתחילת המחשבה.
אחד מהבתי מדרשות בדורות שלפנינו, שהיו מאור גדול לעבודת האדם עם נפשו בעבודתו את בוראו, זה היה בית המדרש דקלם.
בקלם, היו כמה וכמה נקודות יסודיות, שהם היו היסוד והשורש שעל זה נשתת כל העבודה.
היו שם כמה נקודות, היה שם נקודה של נושא בעול עם חבירו. היה שם נקודה יסודית מאד של סדר. ואחת מהנקודות היסודיות, אם לא הנקודה היסודית, היתה הסוגיא של מנוחת הנפש.
המציאות של מנוחת הנפש, כמובן שיש לזה פנים הרבה, אבל אנחנו נוגעים השתא בנקודה השרשית של מנוחת הנפש.
ידוע המעשה שהיה עם הסבא מקלם, עם הבת שלו שהיא היתה חולה, והלכה לרופא, והרופא אמר לה שהתרופה זה מנוחת הנפש. היא באה לספר את זה לאביה, אמר לה הסבא מקלם, ודאי שזו התרופה, אבל האם גם הרופא יכול להציע איך להגיע למנוחת הנפש.
צריך להבין שכל עבודת ה', זה לא שאחריתה היא מנוחת הנפש, בודאי שהאחרית של כל דבר היא מנוחה. בסוף ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי תשבות, שבת וינפש. המנוחת הנפש היא חלק מציור העבודה, ובעומק, עבודה שאינה באה באופן של מנוחת הנפש, הרי שאין צורתה צורת אמת, ועל דרך כלל היא גם לא תביא את האדם לתכלית המבוקש.
מה הציור הפנימי של מנוחת הנפש?
המציאות של קומת נפשו של אדם, היא שיש את עצם ההיות של האני. עצם ההיות של האני, ועל גבי כך חלים הלבושים. כמו שהזכרנו לעיל בארוכה.
כוחות הנפש, יש את עצם ההויה, ועל גבי אותה הויה, חל כל הכוחות שהוזכרו: אמונה, תענוג, רצון, חכמה, התבוננות, דעת, אהבה, יראה, התפארות, נצחון, הודיה, התקשרות, שפלות, מעשה. כל החלקים הללו הם לבושים של קומת הנפש.
המנוחת הנפש, היא בעצם כאשר האדם יש לו נגיעה בעצם נפשו. משם בעצם מגיע מקור מנוחת הנפש.
המנוחה היא בעצם ההיות של הנפש, בעצם ההויה של הנפש. כמובן שהמנוחה השלמה נמצאת, יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, אצל הבורא ית"ש, אבל בהדרגה שבה אנחנו עוסקים השתא, אז מנוחת הנפש נמצאת בעצם ההיות של הנפש.
שאר הכוחות של הנפש, הם כוחות, ויתרוצצו הבנים בקרבה, יש בהם פעולה של התרוצצות כסדר. בקשת התענוג, עצם התענוג, זו תנועה לג', הרצון - תנועה רץ, החכמה כל מציאותה ל"ב נתיבות חכמה, אלו הם תנועות, הם לא מציאויות קיימות נחות, אלו תנועות.
המנוחה הנפש, זו הנגיעה בעצם ההיות של הנפש, שהנפש איננה פועלת. לא שהוא נח שם, אלא הוא נוגע במקום שכולו מנוחה. ודאי שמי שנוגע באותו מקום, אז הוא נוגע במנוחה. שבת - אין עניינה שכאשר האדם מגיע לשבת, אז הוא נח. שבת היא מנוחה. רק מי שהגיע לשבת - הוא נח.
הצורה הפנימית של כל עבודת ה', היא מוכרחת שתהא מושתתת על סוגיא שנקראת מנוחת הנפש.
הנגיעה במנוחת הנפש כמו שנתחדד, היא עצם הנגיעה של האדם בהיות של נפשו. כמובן שזו אחרית העבודה, אבל בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה, צריך להיות שיהיה לאדם נגיעה באותו מקום של נפשו.
זה גם המקום האמיתי הפנימי ששם נאמר בלשונות רבותינו איזהו עשיר השמח בחלקו, במקום ההתרוצצות של הנפש,אז הנפש איננה שמחה בחלקה, היא תמיד רוצה עוד, ילכו מחיל אל חיל. אבל במקום העצמיות של הנפש, יש לה את עצם ההיות שלה, זו מנוחתה, וזו שמחתה. זה גדר שבת ויום טוב, מנוחה ושמחה.
להבין עכשיו יותר ברור. כאשר האדם נוגע באותו מקום, עוד מעט ננסה להסביר כיצד, אבל כאשר האדם נוגע באותו מקום בנפשו, במקום הפנימי של נפשו, אז בעצם כל הבריאה כולה הוא מסתכל עליה מבחוץ. כל התנועות כולם שהוא פועל עצמו, ושאר כל הנבראים כולם פועלים, הוא לא מסתכל ע"ז מתוך הדבר, אלא הוא מסתכל עליהם מחוץ לדבר. זהו עומק ההגדרה של מי שנמצא על האכסדרה ועבר את גן המבוכה.
מי שנמצא בתוך גן המבוכה, אז הוא עצמו נמצא כהגדרת ים שיש בו מערבולת, וכל אחד מנסה לנוע אנה ואנה, אז האדם נמצא בתוך אותה מערבולת וגם הוא מנסה לנוע, והוא רואה גם איך אחרים מנסים לנוע.
אבל כאשר האדם נמצא, לא בתוך גן המבוכה, אלא הוא נמצא על האכסדרה, זה לא רק שהוא הגיע למקום המיוחל, אלא הוא הגיע לשם והוא נח, וכל התנועות כולם של אלו שנמצאים בתוך גן המבוכה שהם פועלים, הוא מסתכל על התנועות שלהם ממקום של מנוחה.
יש בן אדם למשל, שהולך בדרך והוא לא יודע איפה הדרך, אז הוא אומר, מסתמא רוב בני אדם הולכים לשם, גם הוא הולך. הוא מסתכל ממקום של תנועה, לאיפה כולם מתנועעים, וגם הוא מתנועע. ממקום התנועה של הנפש, משם הוא רואה את כל התנועות כולם.
מי שמסתכל ממקום התנועה שבנפש על כל התנועות כולם, כל תנועה זה אותו שורש של המילה עינוי. יש לו כל הזמן עינוי הנפש. ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.
המקום הפנימי שממנו האדם צריך לראות את כל המציאות, דברים מאד יסודיים בכל קומת נפשו של אדם, זו נגיעה בשורש הפנימי של ההיות, המקום הפנימי שממנו האדם מסתכל על כל המציאות, הוא מסתכל ממקום של מנוחה, משם הוא רואה את כל התנועות כולם.
מי שלא נגע במקום של מנוחת נפשו, במקום של עצם ההיות של הנפש שלו, לא בסוד ההשגה ולא בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה, אז כל המציאות שלו זו מציאות של תנועה.
ודאי, יש תנועה לטב, יש תנועה לביש, יש תנועה גשמית, יש תנועה רוחנית, יש הדרגות עד אין קץ, אבל כל המציאות שלו זו מציאות של תנועה. ואת כל המציאות כולה של עצמו, הוא תופס כמציאות של תנועה, ואת כל המציאות שכל הנבראים כולם נמצאים בהם, הוא רואה את הכל במבט של תנועה. כך הוא רואה את כל המציאות.
והרי שההסתכלות שלו על המציאות, היא הסתכלות מתוך הדבר, ולא מחוץ לדבר. מי שרואה דבר מתוך הדבר ולא מחוץ לו, הוא לא יכול לראות אותו ראיית אמת.
יתר על כן, מחמת שהוא עצמו לא נמצא במצב של מנוחה, אלא במצב של תנועה, הרי זה כאדם שנמצא באמצע דרכו, שלעולם אין לו ישוב דעת גמור, ולכן הראיה שלו היא גם ראיה שאיננה אמיתית, מחמת שאין לו מנוחה.
ההסתכלות על כל המציאות כולה ממקום של חוץ, לא ממקום של פנים, זה בעצם הסוד הפנימי של המציאות של העבודה. זה המקום של מנוחת הנפש, וזהו המקום שממנו האדם מתחיל לראות עולם אחר.
כפי שהזכרנו בהתחלה כמה וכמה יסודות, הקדמות לשורש העבודה, אחד מהדברים היסודיים שהוזכרו, לשון הגמרא: עולם ברור ראיתי. כאשר האדם רואה דברים מתוך הדבר ולא מחוץ לדבר, הוא לעולם לא יראה עולם ברור.
אבל כאשר האדם רואה דברים מחוץ לדבר, הוא רואה את כל ההיקף שלהם, הוא רואה את כל הכללות והפרטות, ואז הוא חי ויכול לראות עולם ברור.
על דרך כלל, מי שנמצא הרי בתוך גן המבוכה, הרי זה דוגמת לשון הרמח"ל עצמו, הוא לא רואה עולם ברור. מי שנמצא מחוץ לגן המבוכה, הוא זה שרואה עולם ברור. יש הבחנה שהאדם שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל לעולם, הם אלו שהגיעו לגן המבוכה, ויש את מקום העצה שנמצא בתוך קומת נפשו של אדם, כליות יועצות. נעשו כליותיו כשני רבנים, ומהם למד תורה שנאמר באברהם אבינו. מה שנאמר באברהם אבינו ויוצא אותו החוצה, הוציאו מאיצטגנינות שלו, צא מאיצטגנינות שלך, הוציאו מחללו של עולם. זה מה שנאמר באברהם אבינו, שאברהם אבינו יכל להביט על כל המציאות ממקום של חוץ ולא ממקום של פנים.
אברהם אבינו, בהבראם, באברהם, הוא מביט על כל דבר, לא מתוך הבריאה, אלא ממקום שהוא חוץ לבריאה. לא מתוך הדבר, אלא מחוץ לדבר.
כאשר ההסתכלות נוגעת מחוץ לדבר, שם בעצם נפתחים לאדם כל שערי החכמה, כל שערי ההבנה. זה המקום ששם הערפל וההסתר הולך ונחלש, הולך ומתמעט.
באותו מקום, האדם יכול להתחיל לעבוד מחמת שהוא נוגע במקום של מנוחת הנפש, ומאותו מקום האדם יכול לעבוד, כי הוא רואה דברים בצורה הרבה יותר קרובה לאמת.
אבל על דרך כלל כשנכנסים לסדר של עבודה בלי נגיעה באותו מקום, הרי שהאדם נמצא בתוך התנועה, ויתר על כן יש לו רצון חזק, אז יש לו ריצה חזקה, והרי שהוא שקוע עמוק בתוך גן המבוכה, ומתוך כך הוא מנסה לפעול. אין לו מנוחת הנפש בפעולתו, ואין לו בהירות במה שהוא פועל, וכך הוא יכול להיות כסדר שנים על גבי שנים.
יש כאן א"כ שורש עמוק ויסודי מאד בכל תפיסת קומת הנפש. כמו שנתחדד, נגיעה במקום מנוחת נפשו של האדם. זה סוד של שורש העבודה הפנימית.
עכשיו בעז"ה נבין יותר למעשה, איך נוגעים באותו מקום.
הקב"ה ברא בריאה, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטון לממשלת הלילה, מעשה בראשית, זו צורת הבריאה. יש אור, ויש חושך. אור, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. זה אור. חושך, זה זמן של סגר בחוץ, ולעבודתו עדי ערב, יצא בכי טוב, ישן בכי טוב, ולאחר מכן הוא חוזר לסביתו, זה מצד המשל החיצוני, אבל מצד קומת הנפש הפנימית, החושך הוא זמן שהאדם יכול להשתמש בו ולשם כך בחלקו בודאי נברא, על מנת להעמיד את הנפש במקום של נגיעה בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה בעצם ההכרה של נפשו, בעצם ההויה של נפשו.
החושך שבורא עולם ברא בעולם, זה לא רק על מנת שבני אדם יהיה להם היכי תימצי להדליק נר ולהאיר בחזרה, ודאי שיש גם בזה הבחנה, אבל החושך שהקב"ה ברא בעולם, זה על מנת שהאדם ישקיט את כל מה שנמצא חוצה לו.
אור מחבר בין הבני אדם, אבל החושך מבדיל ביניהם. רבותינו בעלי העבודה, היסוד מבואר בארוכה מאד בספר המספיק לעובדי השם, רבי אברהם בן הרמב"ם, הכח הזה בנפש, הוא בעצם כח שהאדם משקיט את כל מה שנמצא סביבותיו.
אדם יכול להיות לבד, והוא מעולם לא נמצא לבד. הוא יכול להיות בלב ים, והוא לא לבד. הוא יכול להיות במעמקי היער, והוא לא נמצא לבד. זה לא רק סוגיא של מקום. ודאי שהמקום פעמים רבות יכול לעזור לו, אבל יש כאן סוגיא הרבה יותר עמוק, הרבה יותר חזקה.
רבי אברהם בן הרמב"ם מאריך ע"ז הרבה מאד, זה יכול להיעשות בביתו, והוא יהיה לבד, והוא יכול להיות במקום שהוא יהיה לבד, והוא לא נמצא כלל לבד.
כל אדם חייב להיות שתהיה לו נגיעה במעמקי נפשו, במקום המופשט של הנפש. המקום המופשט של הנפש, הוא מופשט מהכוחות הנעים של הנפש, והוא נוגע בעצם ההיות שלו. על מנת כן משתמשים בכלים חיצוניים, על מנת לגעת באותו מקום פנימי.
אחד מהכלים החיצוניים ביותר שיש לאדם, זהו הכח שנקרא חושך. אחד מהכוחות.
החושך נותן לאדם במובן החיצוני, וכל אדם יכול להרגיש את זה, איזה שהוא מקום של שקט, אבל כאשר האדם לא חפץ באותו שקט, אז להיפך, הוא בורח מהחושך, אבל כאשר האדם חפץ לגעת במקום הפנימי של נפשו, הוא צריך לגעת במקום שורש השקט של הנפש. ההפשטה של הנפש.
להפשיט את קומת המעשה, להפשיט את קומת המידות, להפשיט את קומת המחשבות, את הרצונות, את התענוג, ולגעת במקום העצמי של הנפש.
זו לא עבודה שקרובה לבני אדם, מי שחי כסוס שוטף דוהר במלחמה. הן אם האדם חי באופן גשמי באופן של שוטף במלחמה, וגם אם הוא חי באופן של רוחני, אבל כולו רצון, ריצה, אפילו שזו ריצה לקדושה, אבל בעומק הוא בורח מעצמו.
יתכן שהאדם, כמעט כל הכ"ד שעות שלו הוא לא עסוק אלא לברוח מעצמו. ודאי לשון חז"ל של הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מעולמו שלו, אלו הם ג' השרשים של הקלקול, אבל גם אם האדם רץ לקדושה, יתכן מאד שהריצה שלו לקדושה היא לא ריצה שמתוך עצמו הוא רץ, אלא הוא רץ מעצמו ובורח מעצמו.
השורש של כל העבודה הפנימית, היא להגיע למקום פנימי בנפש של שקט, ומשם לבנות את כל העבודה.
צריך להבין ברור, ודאי שאחרית העבודה היא מקום של מנוחה, זה הסוף מעשה, לא בזה עסקינן השתא, אבל הראשית של העבודה שהיא באופן של תחילת המחשבה, חייב להיות שיש לו נגיעה באותו מקום של שקט בנפש.
ניתן דוגמא של דברי רבותינו על אותו משקל. לשון חז"ל הידוע מאד: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבותינו ישבו על המדוכה, מדוע אנחנו רואים רבים עד למאד שעוסקים בתורה שלא לשמה, ומעט מאד מגיעים לשמה. כדברי רבי חיים ויטאל הידועים, התנא רבי מאיר מכחישו, זוכה לדברים הרבה, וראינו שלא הגיעו.
מבואר בדברי הגר"א, כפי שמבואר במכתב מאליהו, שהני מילי, מתי נאמר היסוד שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הני מילי שיש ניצוץ של לשמה בהתחלה. איפה השורש של ניצוץ של לשמה בהתחלה, בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה, וכיון שהסוף מעשה הוא להגיע ללשמה, חייב להיות שיש ניצוץ של לשמה כבר בהתחלה. אבל אם אין ניצוץ של לשמה בהתחלה, אז ממילא השלא לשמה לא מביא ללשמה.
הנקודה הזו היא נקודה יסודית מאד, מאד מאד. נסביר את חידוד הדבר. בני אדם רגילים שמתחילים מאיפה שהם נמצאים, והאחרית, בעז"ה. אבל לגעת בהתחלה כבר בנקודה של האחרית, זה קשה מאד לנפשות.
בן אדם מתחיל שלא לשמה, והם מקוים להגיע ללשמה, אבל אם יש ניצוץ של לשמה בהתחלה? על דרך כלל לא. לכן באמת בדרך כלל לא מגיעים כמעט אף אחד ללשמה.ומאיפה נעוץ הלשמה בהתחלה, בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה.
מה כוונת הדבר מחשבה תחילה, סתם עוף הפורח באויר? לא! נגיעה דקה מסויימת בנפש לאותו מקום.
היסוד הזה הוא יסוד מוסד. הדוגמה היסודית לכך בנויה בכל ספר מסילת ישרים. כל ספר מסילת ישרים הרי בנוי כתכלית של עבודה, תורה מביאה לידי זהירות, לידי נקיות, לידי חסידות, פרישות, טהרה, ענוה, יראת חטא, קדושה, תחיית המתים. זו המדרגות השלמות של מסילת ישרים.
אז האחרית היא דבקות שלימה. ואיך הספר מתחיל, יסוד החסידות ושורש העבודה שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו, וכמו שמאריך שם הרמח"ל, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה', ליהנות מזיו שכינתו, ובאמת כי השלמות האמיתי היא הדביקות בו ית"ש. וכך הוא פותח את הספר. יש בזה כמה טעמים למה כך הוא פותח את הספר, אבל לכאורה הספר בנוי כסולם העולה, כברייתא דר' פינחס בן יאיר, שבאחרית מגיעים לדבקות, ולא בתחילתה.
אבל אחד מהטעמים הברורים שעל כך נתייסד הספר מסילת ישרים, כי בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה, אז חייב להיות שכבר בהתחלה יש איזו שהיא נגיעה בלשמה, איזו שהיא נקודה של נגיעה בדבקות, אם לא, אז אין את המתוך שלא לשמה בא לשמה. אם אין את הסוף מעשה במחשבה תחילה, אז הוא גם לא יגיע לידי סוף מעשה.
נקטנו שתי דוגמאות לאותה נקודת יסוד, עכשיו אנחנו חוזרים ליסוד דידן. כשאנחנו מעמידים שהעבודה מצד נפשו של אדם, לא מצד התכלית האחרונה שהיא ההידבקות בבורא ית"ש, אלא מצד תכלית העבודה עם עצמו להגיע למקום ההויה של נפשו שזה מקום מנוחת הנפש בתוך נפשו, אם אדם לא מבין ברור שחייב להיות שיהיה לזה נגיעה בהתחלה, הרי שנראה לו בעצם שהוא עוסק בדבר לא לו. יתר על כן שאין בו צורך, ולכן הוא רוצה להמשיך הלאה. הוא יחשוב שזה ביטול תפילה, הוא יחשוב שזה ביטול תורה, כל המעלות העליונות כנגד אותו זמן שהוא צריך לפנות לעצמו שהוא צריך להגיע למקום של מנוחת הנפש, של שקט.
אבל כשמבינים את כל תפיסת העבודה, שנעוץ סופן בתחילתן, ותחילתן בסופן, כל דבר שנמצא בסוף, חייב להיות שיש גם נגיעה בהתחלה, אז על אף שהלשמה היא המדרגה העליונה ביותר, חייב להיות שיש ניצוץ בהתחלה, על אף שהדבקות היא המדרגה האחרונה של תכלית הבריאה, אבל חייב להיות שיש ניצוץ בהתחלה. גם העבודה של האדם עם עצמו, להגיע לעצמו, חייב להיות שיש ניצוץ בהתחלה.
הניצוץ הזה, הוא כמובן מאד קשה להגיע אליו. כמו שעל המשקל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אבל צריך ניצוץ של לשמה בהתחלה, נו, איך מעוררים את ניצוץ הלשמה בהתחלה, תכלית כל העבודה כולה דבקות, וצריך לעורר את נקודת הדבקות בהתחלה, אז איך מעוררים את נקודת הדבקות בהתחלה. צבת צבת עשויה. זו אחת מהנקודות הקשות ביותר שיש. וכיון שבני אדם קשה להם על דרך כלל להתמודד עם כך, ויתר על כן בודאי שרובא דעלמא גם לא מודעים לכך, אז תוצאת הדבר שהם מדלגים על הניצוץ של הלשמה, מדלגים על נקודת הדבקות בראשית, אז כמעט לכן גם אף אחד לא מגיע לאחרית.
כשאנחנו עוסקים בסוגיא דידן, לגעת בנקודת מנוחת הנפש בראשית העבודה, כאן בעצם נעוץ הסוד הפנימי של העבודה. כשדיברו בקלם על מנוחת הנפש, בודאי שדיברו עליו כאחרית, אבל לא דיברו עליו רק כאחרית, דיברו עליו על סדר צורת העבודה. לגעת בנקודת מנוחת הנפש בתחילת העבודה, כאן צריך ללכת ולהיכנס למהלך שיש לאדם זמן ביום שהוא מגיע למקום של השקטה. יש את הזמן תורה, יש את הזמן תפילה, יש את הזמן חסד, כל זמנים שביום שיש לאדם, ויש לו זמן ביום שהאדם צריך לגעת במקום נפשו ממקום של השקטה מוחלטת. וכל ההשקטה המוחלטת הזו, נוגעת כל יום בראשית העבודה, וזה הניצוץ של נגיעת האני שמכוחו הוא יכול להמשיך הלאה כסדר את כל העבודה, על מנת לגעת בסוף באחרית, בערכין המדובר לגעת בעצם היות הנפש דיליה, של עצמו.
למעשה, אותם זמנים שאדם מייחד לעצמו, זה דבר שכמובן ככל סדר של עבודה הוא בנוי באופן של תהליך, בראשית הדבר אם אדם ינסה לבחון את עצמו, הוא ינסה למשל לשבת בחדר, אין אור מבפנים, אין אור מבחוץ, יש לו זמן שהוא יושב בחושך.
נו, עכשיו מה קורה אתו?
אז באופן טבעי, הנפש מיד רוצה לעשות משהו. אבל הוא מחליט שעכשיו לא עושים כלום, אז הוא יושב בשקט. אחרי שכבר החליט שלא עושים, אבל הרצון לעשות עדיין פועל, הרי יש לו כל כך הרבה דברים שהוא צריך לעשות, הוא צריך לסדר את זה, והוא צריך ללמוד את זה, והוא צריך להספיק את זה, והוא צריך ללכת לזה, וחבל על הזמן כי צריך ללכת לישון, ו.. ו.. ו.. ו.., אז הנפש מיד רוצה לעשות ורוצה לעשות ורוצה לעשות. עולה במחשבה על הנפש שאני רוצה לעשות, אז האדם יושב עם עצמו ומברר לעצמו, אין הכי נמי שאני רוצה לעשות, אבל אני מבין שיש לי מהלך אחר שאני רוצה לבנות. עולה עוד פעם רצון לעשות, ועוד פעם משקיט, עולה עוד פעם רצון לעשות, ועוד פעם משקיט, וחוזר חלילה.
זו עבודה שאדם צריך לעבוד עם עצמו בדקות. להרגיש להיכן המחשבה נוטה מכח הרון של העשיה, ולהשקיט אותו, וחוזר חלילה. לאחר שהאדם מרגיש שהרצונות של העשיה נחלשו, יש בני אדם שאין להם כל כך רצון לעשיה יכול להיות גם מצד עצמו, יש סיבות אחרות, אבל אצל מי שזה קיים בראשית הקומה, הוא החליש את נקודת העשיה, עכשיו האדם צריך לראות להיכן המחשבות שלו הולכות.
אדם ישב עם עצמו והוא יפנה למשל כחמש דקות, וכשהוא נותן דרור למחשבה שלו, אז הוא רואה להיכן המחשבה הולכת. ראשית, כמו שנתחדד, היא תלך למקום של מעשה, לאחר ההפשטה של נקודת המעשה בנפש, אז האדם רואה שהמחשבות שלו פונות לכל מיני מקומות, ולאיזה מקומות בעעם המחשבות שלו פונות, הם פונות לאותם מקומות שהמידות שלו רוצות להגיע.
המחשבה משועבדת כמעט לגמרי למידות של האדם. האדם אסור במושכלו וחפשי בדמיונו, כלשון האיגרת הידועה של ר' ישראל. האסור במושכלו, במה הוא אסור במושכל שלו, המידות, שזה מידות, דמיונות, שרשם חד, הם אלו שיוצרים בית האסורים למחשבה.
אם אדם נותן דרור למחשבה שלו, לאיפה המחשבה פועלת, לאיפה היא הולכת, היא הולכת למקום ההתפשטות של המידות היכן שהוא רוצה. שם יש עבודה להשקיט את אותה מידה.
כמובן, העבודה היסודית היא לעבוד לאחר מכן על כל מידה ומידה, כל מה שאנחנו מדברים עכשיו זה בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה, מי שחושב שמדובר שבאופן הזה הוא יתקן את כל המידות שלו, אינו אלא בעל דמיון מופלג. יש הרבה אנשים בדורנו שמנסים בכאלו שיטות, זו רק נגיעה בתחילת מחשבה בלבד, לאחר מכן יש עבודה.
אז כשהאדם רואה להיכן מתפשטות המידות שלו, הוא צריך להסכים לוותר עכשיו על אותו דבר. אדם רוצה לאכול דבר מה, למשל, עכשיו לא!
לעקור את עצם התאוה, זה עוד סוגיא ארוכה לגמרי. אבל ההסכמה להשהות את אותו דבר, זה הוא כן יכול לעשות. עוד פעם הוא נותן למחשבה שלו לפרוח, והוא רואה להיכן היא הולכת. הוא עוד פעם משקיט את אותו דבר לשעתו, וחוזר חלילה.
העבודה הזו היא עבודה ארוכה, אנחנו נוגעים בה בקצה ממש של תחילת העבודה, אבל לאט לאט האדם צריך להרגיל את עצמו שהמידות לא פועלו על המחשבה באופן של קום עשה, מיד, אלא הוא מושקט. מתוך התבוננות עמוקה, מתוך מחשבה עמוקה, יש רצון לאכול, לאחר מכן. יש רצון לכבוד, לאחר מכן.
כל רצון שמתגלה מכח המחשבה שמולבש במידות, הוא משקיט אותו. לאט לאט האדם נעשה שקט יותר ושקט יותר ושקט יותר.
העבודה הזו היא עבודה שיכולה להימשך חודשים רבים, רק להגיע לנקודה אחת של שקט בנפש. אז, האדם יש לו את שורש העבודה של מנוחת הנפש, שהוא יכול להתחיל את העבודה. ואז כמובן, צריך לעבור ולתקן את המעשים, צריך לעבור ולתקן את המידות, אחד לאחד כסדר העבודה. שזה בעצם כל אורך דברי רבותינו שהאריכו בארוכה גדולה בתיקון נפשו של האםד, אבל על מנת לגעת באותו מקום של מנוחה, צריך לגעת באותו מקום שעליו דיברנו.
אותה עבודה בעצם כתובה בדברי הגר"א, רק בלשון אחרת. הגר"א כותב שהאדם צריך לצייר לעצמו בשעה שהוא יושב ולומד תורה, שאין לו אלא את היום הזה, את השעה הזו, את הרגע הזה, את הדף הזה, ותו לא. מה המקום העמוק הזה בנפש, כשאדם מרגיש שיש לו רק את הרגע הזה ואת הדף הזה וכו', אז הוא עוצר את כל ההתפשטויות האחרות, ואז הוא מגיע למקום של מנוחת הנפש.
זה אותו משקל של דברי הגר"א, רק כמובן שהגר"א דיבר לאנשים יותר ברי מעלה, שהאור של הרגע והשניה וכל זה מאיר יותר בנפשם והם נקשרים לתורה, ומי שיכול להשתמש להדיא בעצה של דברי הגר"א, אשריו וטוב לו, אבל מי שמבין שגם העצה של הגר"א עדיין רחוקה ממנו, לדעת הכי השתמשנו במה שדיברנו השתא. אבל זה בנוי על אותו משקל בדיוק של דברי הגר"א, כשאדם מרגיש שאין לו אלא את השעה ואת הרגע, וממילא כל שאר הדברים הוא מבין שאינם שייכים לאותו רגע, אז הוא מגיע למקום של מנוחת הנפש.
אבל כשהרצונות של האדם יותר נמוכים, ויותר שפלים, הוא לא יכול להגיע להדיא לדברי הגר"א, אז השתמשנו באופן איך להשקיט את הנפש. אבל המכוון הוא שהאדם צריך לעבור את אותו מהלך של השקטה, עד שהוא מגיע למקום שהוא מרגיש שהנפש שלו נרגעת, שקטה. ושם הוא צריך להקשיב לשקט. ארץ יראה ושקטה, כמו שהיה במעמד הר סיני.
כשאדם נוגע במקום השקט הזה בנפש, הואו מרגיש אותו, צריך שיהיה לו בכל יום נגיעה לותו מקום, ומשם בעצם שורש מנוחת הנפש, ומשם שורש העבודה.
הדברים כמובן נתבארו רק בראשיתם, זה עוד זקוק להרבה הרחבה, אבל אלו הם הבירורים שניתן לברר בראשית הדבר, עד כמה שניתן לדעת במקום של מנוחת הנפש בראשית העבודה, ומשם כמו שנתחדד, האדם חוזר כל יום לאותו מקום של מנוחה, משם הוא מתרגל להסתכל על המציאות מבחוץ, משם הוא מתרגל להביט על הדברים ולראות עולם ברור שלא מה שנראה בראשית העבודה למי שלא נגע במנוחת הנפש.
בעז"ה יזכה אותנו הבורא שנזכה להרחיב את הדברים, שיהיו ברורים, מובנים, מושכלים, ובפיך ובלבבך לעשותו.