- להאזנה דע את נפשך 004 יסוד המים כוח הקיום
דע את נפשך 004 יסוד המים כוח הקיום
- 13913 צפיות
- גירסה להדפסה
- שלח דף במייל
א. יסוד המים – כוח הקיום.
בפרק זה נבאר בהרחבה את עניינו של יסוד המים.
כבר הזכרנו בפרקים הקודמים את הגדרתו של רבנו חיים ויטאל לארבעת היסודות: אש – בחינת גאווה, רוח - בחינת דיבור, מים - בחינת תאווה, ועפר בחינת - עצלות ועצבות. וכן הבאנו את צורת החלוקה לפי שיטת הראשונים: אש - כוח המכלה, רוח - כוח המניע, מים - כוח הקיום, ועפר - הכוח המייצב.
הרי שיסוד המים הוא הכוח המקיים, והוא השורש לכל התענוגות כולם. זהו המבנה הבסיסי, וזוהי מהותו של יסוד המים.
בעומק, כוח הקיום הוא כוח העונג שבאדם.
ממה האדם מתקיים?-
בדברי רבותינו מתבאר כי ישנם עשרה כוחות (שאי"ה נזכה לבארם בפרקים הבאים), והשורש העליון ביותר בכוחות נפש האדם נקרא כוח התענוג שבנפש [אמנם יש את כוח האמונה שלמעלה מכוח התענוג ואכמ"ל].
כוח התענוג שבנפש הוא הכוח שמקיים את נפש האדם. ולו יצויר שלאדם לא יהיה תענוג כלל, הוא ימות!
על-אף שזה נשמע תמוה, אך התענוג מוכרח לקיום נפש האדם.
אדם חי מחמת שיש לו איזשהו תענוג בחיים. לפעמים זהו תענוג גדול ורב עוצמה, ולפעמים זהו תענוג קטן וחלש עוצמה, אך לעולם קיים תענוג בנפש האדם. ואילו לא יהיה כלל תענוג בנפש האדם, הוא לא יוכל להתקיים.
כמו שבמשל החיצוני רואים שאדם לא יכול להתקיים תקופה ממושכת ללא מים. הוא יכול לשרוד יום יומיים שלושה ואולי שבוע בלי מים, אבל קצת יותר מזה הוא ימות. "הוי כל צמא לכו למים"[1] - אי-אפשר להתקיים בלי מים, אדם שלא שותה - ימות!
במקביל לכך ממש, כשם שלא ניתן לחיות ללא מים, כך לא ניתן לחיות ללא תענוג.
לפי זה נבין, שכיוון שהמקיים של האדם הוא התענוג, לכן כפי עוצמת התענוג שבו כך היא עוצמת חווית החיות. ככל שרמת התענוג אצל האדם רבה יותר כך רמת החיות שלו גדלה, ולהיפך ככל שרמת התענוג אצל האדם מועטת יותר כך רמת החיות שלו קטֵנה.
משל למה הדבר דומה, כשרואים לפנינו עץ שפירותיו גדולים דשנים ועסיסיים, נבין מכך כי העץ הזה קיבל השקיה הבראה וזיבול בתמידיות ובשפע, ולעומתו עץ שפירותיו קטנים שדופים וחסרי לחות אפשר להסיק שזה מחמת שנמנע ממנו מים וזיבול אויר ואור.
וכך הוא בנמשל, אם לנפש האדם יש רק תענוג מועט כך גם החיות שלה מועטת, ולהיפך אם יש לה תענוג מרובה, היא שופעת חיות מרובה.
עד כאן הגדרנו שתי הגדרות: א. יסוד המים הוא יסוד התענוגות כולם. ב. הכוח המקיים של הנפש הוא נקודת התענוג שבה.
ב. אי-סדרים במערכת התענוג.
בכללות ישנם שלושה סוגי אי-סדרים במערכת התענוג: תענוג יתר, תענוג מופחת, תענוג שלא מהמקור הנכון.
ראשית נסקור בקצרה את שלושת האי-סדרים הללו. לאחר מכן נתבונן לעומק בכדי להבין את מהותם וכן נשתדל בס"ד לתת הדרכה כיצד להתמודד במצבים אלו.
תענוג יתר - זוהי התופעה המוכרת של בני-אדם שמחפשים כל הזמן תענוגות.
אמנם הגדרנו שהחיות של האדם היא מתענוג וכמשל העץ שהושקה ודושן כראוי, אך אם ניקח את אותו עץ פרי ונשקה אותו בכמויות של מים מעבר לגבול הנצרך לו, לא זו בלבד שלא נועיל לעץ אלא אף נזיק לו. יתר על כן אם ניקח עץ ונקיף אותו במים כמו במבול - הרי שברור לכל בר-דעת שהעץ יכחד.
המסקנה פשוטה - יש גבול לתענוג שהנפש צריכה, וכאשר עוברים את הגבול הזה באופן חריג הרי שלאט לאט הנפש מתחילה לסבול.
מחד האדם חי מהתענוג אך מאידך הוא חי מהגבול שבתענוג.
האדם צריך שתהיה לו גם בחינה של - "טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו"[2], 'כשור לעול וכחמור למשאוי'[3], והיינו לפעול בדבר שאין בו תענוג.
וסיבת צורך הגבול היא, כי אילו היה באדם רק את יסוד המים, הרי שהוא היה זקוק כולו רק לתענוגות. אך כידוע המציאות היא שיש באדם את כל ארבעת היסודות. וגם יסוד האש שהוא היסוד המכלה נמסך באדם, ומצד כך האדם צריך 'לשאת עול בנעוריו', והיינו לעשות דברים שנגד טבעו, לשבור את עצמו, לכלות את עצמו. זה מכוח האש שבקרבו.
אין אש בלא מים, ואין מים בלא אש. וכפי שהגדרנו בפרקים הקודמים כל ארבעת היסודות מוכרחים כולם להיות יחדיו.
אם-כן נבין, אדם שמרבה עוד ועוד את יסוד המים, את התענוגות, הוא מוביל לכך שיהיה רק יסוד אחד בנפשו. ואם הוא יצליח לגרום שיהיה רק יסוד אחד אז לא יישאר שום יסוד, כי כל היסודות מוכרחים. וגם אם הוא לא יבטל את היסודות האחרים אלא רק יגביר עליהם את יסוד המים, הרי שהוא מפר את האיזון הנכון שראוי להיות בין היסודות. ובזה הוא קרוב יותר לנזק מלתועלת.
הדוגמא הפשוטה לתענוג יתר ניכרת לעינינו כמעט בכל פינת רחוב. הרחובות שלנו כיום מוצפים בתענוגות אין-ספור. אדם נכנס למסעדה והוא רואה שלושים סוגי מנות - זה למעלה מגבול הענוג שהנפש צריכה. הוא רואה את זה ומתגרה, ואז הוא מתחיל לצרוך את זה. פעם ראשונה ניחא, פעם שנייה ניחא, אך לאט לאט זה הופך להיות צורת חיים שהוא מתחיל לדרוש תענוגות.
ישאל השואל היכן סבלם של כל המתהוללים ברחובות?-
באמת כל אלו סובלים! רק שיש מי שמודע לסבל שלו ויש מי שלא. לכל מתענג יתר יש בעיה נפשית ברמה כזו או אחרת.
לדוגמא: יש אדם שמודע לכך שהכמיהה לתענוג העבירה אותו על דעתו. הוא כבר שוקל 130 ק"ג, או שהוא סובל מסכרת או כל מיני מחלות מעיים הנולדות מצריכת מזון טעים אך לא בריא. יש מתענג שסובל מכך שמשכורתו לא מספיקה לו. וכו' כל מיני תופעות לוואי.
עוד אחת מתופעות הלוואי היא שאדם שכל הזמן דורש תענוגות הוא מאבד את הכוח להתמודד. שכיוון שהוא הגביר את התענוגות מעבר לאיזון הראוי, הרי שהוא הגביר את יסוד המים שהם הפך יסוד האש, ולכן הוא מאבד את כוח האש, את כוח הכילוי, את כוח המלחמה. ואז הוא מגיע למצב שהוא לא מסוגל להתמודד עם נסיונות החיים. וכידוע כי אף שנפש האדם בנויה באופן שהיא מקבלת חיות מתענוג, אך מאידך העולם הזה הוא עולם של ניסיונות, עולם של התמודדות. ואם-כן אדם שמרגיל את עצמו לקבל תענוגות יתר, כוח ההתמודדות שבו הולך ונחלש.
אפשר לראות את זה בכך שישנם הרבה אנשים שיוותרו בקלות על כל יהודה ושומרון, ולא בגלל שהם חושבים שזה לא חשוב, אלא כי זה מצריך התמודדות. בקלות אנשים יוותרו על נכסים אסטרטגים למדינה, כיוון שהאחיזה בהם מצריכה יגיעה והתמודדות. הם מחפשים שקט ורגיעה, ואם ח"ו יהיו בעיות מהוויתור, אז הם ילכו להתגורר באיזה מקום שקט בחו"ל (שכידוע יש אחוז לא מבוטל של יורדים מהארץ).
נסכם - הסברנו שאחת הבעיות שיכולות להיווצר ביסוד המים היא הריבוי בתענוגות. וכמו שהסברנו במשל הגשמי של עץ שמושקה בריבוי מים, לא רק שלא הועלנו לו אלא הזקנו לו בפועל. וכך בנמשל בנפש האדם ריבוי ביסוד המים יכול להזיק מאוד.
חסר בתענוג
הבעיה ההפוכה לתענוג יתר היא המיעוט ביסוד המים בנפש האדם. זוהי בעיה שהרבה אנשים סובלים ממנה. אדם שחסר לו תענוג בנפש, הוא חי בהרגשה של חוסר חיות. פעמים שהוא מבין נכון מהיכן נובעת מצוקתו הנפשית, ופעמים שלא.
לחוסר תענוג בנפש יש כמובן השלכות: לפעמים זה מתבטא בחוסר פעילות, ואם כבר יש פעילות, אז היא נעשית שלא במיטבה.
נסכם - שתי הקצוות של הפרת האיזון ביסוד המים יוצרות תופעות לא רצויות, הן מצד ריבוי יסוד המים, והיינו הרדיפה אחר תענוגות. והן בעיה של מיעוט ביסוד המים, והיינו מיעוט תענוג יוצר אדם שחסרה לו חיות. החיסרון בחיות היא שורש הבעיה, והתולדות הם מיעוט פעילות או פעילות מוחלשת. ובעומק, הבעיה העיקרית שממנה נובעים התופעות הללו, היא מחמת שהאדם לא חי כמו שצריך.
תענוג ממקור שלא תואם את הנפש
בעיה נוספת ביסוד המים שיכולה להיווצר בנפש היא, שפעמים האדם יונק את התענוג ממקור לא נכון.
זהו הרי משל החכם הידוע, שהעולם הזה דומה למים מלוחים, שככל שהאדם שותה מהם יותר הוא נהיה צמא יותר. כלומר, האדם מרגיש צימאון למים, והוא אכן לוקח מים ושותה, אך המים אותם הוא שותה הם לא מים שאפשר לקבל מהם חיות, אלא אלו מים שיוצרים תהליך הפכי.
ה-'מסילת ישרים' מבאר מיד בראשית הספר שהאדם לא נברא אלא להתענג!
איפה הוא יתענג זו כבר שאלה שנייה, אך הדבר הראשון שמבואר לנו הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג.
מחד האדם יכול להמשיך את המשפט – 'להתענג על השם'. או שח"ו הוא יכול להתחיל לחפש לעצמו מקורות חיות בבחינת מה שכתוב בפסוק – "כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת, עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת - בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם"[4]. ואז התענוג שלו הוא ממים עכורים, מים לא צלולים, עד למים מלוחים שכל השותה מהם גורם לעצמו לחפש תענוג נוסף, בבחינת – 'יש לו מנה מבקש מאתיים'. יש לו תענוג ממקום לא נכון, אכן תענוג זה לא מביא אותו לסיפוקו. וכאשר זה לא מביא אותו לסיפוקו, אז הוא דורש עוד תענוג ועוד תענוג וחוזר חלילה. כמו שאנו רואים לנגד עינינו שאנשים המתענגים על אוכל וכדומה, ואפילו הכי אף פעם הם לא מגיעים על דרך כלל לסיפוק, אלא להיפך זה מעורר לעוד ועוד תענוג.
ג. מערכת התענוג כתקנה.
הרי שבכללות הבחנו בשלושה אי סדרים שיכולים להיווצר ביסוד המים.
עתה נפנה לבאר כיצד להשתמש ביסוד המים דבר דבור על אופניו.
ראשית האדם צריך להבין שאת החיות שלו הוא מקבל מיסוד המים, כלומר הוא חי מהתענוג.
במאמר מוסגר - יש יחידים שחיים בסגפנות כתפיסה (יש בעולם גם כתות שדוגלות בסגפנות כשיטה, בהם אנו לא עוסקים כלל). לאותם יחידים ישנה נטייה שכל פעם שהם חשים עונג גדול, הם חוששים שבקרוב תבוא להם 'מכה' – יש להם תפיסה כזאת שהקב"ה לא נותן לבן-אדם להתענג יותר מדאי. וזו תפיסה שלילית, כי הקב"ה ברא את האדם שיתענג בצורה נכונה: בגבול הנכון, במקום הנכון ובצורה הנכונה.
הנחת יסוד ברורה היא ש-התענוג הוא לא דבר שלילי, כאשר הוא נעשה בגדרים הנכונים, בצורה הנכונה, ובאופן הנכון. ובאמת עצם הצורך של תענוג לנפש היסודית שבאדם, היא דבר מוכרח!
וא"כ אחרי שהגדרנו באופן ברור שהתענוג הכרחי לנפש, אנו צריכים לברר מהו המינון הנכון, ומהו המקור הנכון ממנו נשאב את התענוג.
מינון התענוג
ברור לכל מבין שאת התענוג אי אפשר לכמת בהגדרות של ק"ג ולא מטרים, אלא יש כאן איזשהו מבחן בנפש כמה תענוג האדם באמת צריך.
ננסה להגדיר נוסחה:
אדם צריך תענוג בנפש בכדי להרגיש חיות. מאידך צריך להימנע מהיווצרותו של מצב שאדם מאבד את הכוח להתמודד עם דברים שלא נוחים לו.
אם לאדם לא יהיה תענוג כפי צורכו לא תהיה לו חיות. כל אחד יכול לבחון את זה - אדם שמרגיש חוסר חיות זהו אות מובהק שחסר לו תענוג בנפש. אולם מאידך אם הוא מרגיש חוסר רצון להתמודד, לפעמים זה נובע מיסוד העפר שנדון בו בהמשך הספר. אך גם הרבה פעמים זה נובע מכך שהאדם התרגל לחיות חיי תענוג, ולכן בכל דבר שמצריך עמל ויגיעה הוא נסוג לאחור.
וא"כ מינון התענוג הראוי הוא:
אדם יכול (וצריך) לצרוך תענוג שמביא חיות לנפשו כל עוד שאין פגיעה ביכולת שלו לקבל אתגרים ולהתמודד עם דברים שאין לו בהם תענוג.
אם האדם מרגיש חוסר חיות או שהוא מרגיש חיות אבל הוא איננו מעוניין להתמודד בחיים באופן רציף, זה סימן שהמינון של התענוג שלו איננו ראוי. חוסר חיות זה סימן לחוסר בתענוג, וחוסר רצון להתמודד הוא סימן לתענוג יתר.
הרי שהגדרנו הגדרה ברורה מאוד למינון הנכון של תענוג: חיות עם אתגר להתמודדות.
זה בבחינת 'שמים' – אש ומים מעורבים בבת-אחת, מחד האדם מקבל חיות ותענוג מיסוד המים, אך מאידך יש לו גם אש. כלומר, התענוגות לא כבשו את האדם בצורה שכל דבר שהוא לא מוצא בו תענוג הוא לא עושה אותו אלא יש לו כוח לכלות ולהתמודד ולהילחם ושאר אתגרים.
ד. התמודדות עם חריגות במינון התענוג
כפי שנתבאר בפרקים הקודמים לעולם המהלך הוא להביא לאיזון בין היסודות. וכאשר יסוד אחד מתגבר יתר על המידה, מיד נצטרך להעמיד כנגדו את היסודות ההפכיים לו בכדי לחזור לאיזון.
הרי שהיסודות אש רוח ועפר יכולים להוות תיקון ליסוד המים.
מינון יתר- עניינו כאשר יסוד המים מתגבר באדם יתר על המידה.
יסוד הרוח לא יכול לכלות תענוג. לכל היותר הוא יכול להניע את התענוג ממהלך זה למהלך אחר. מה שאין כן ביחס ליסודות האש והעפר שהם כן יכולים לכלות ולהגביל בהתאמה את יסוד המים.
נתבונן במשל הגשמי – כאשר רוצים להגביל מים עושים זאת ע"י בניית סכר שיסודו מהעפר. וכאשר רוצים לכלות מים, מאדים אותם ע"י אש, או שמיבשים אותם עם איקליפטוס מיסוד העפר (כמו שייבשו את הביצות בעמק החולה).
הרי שבמשל הגשמי ברור ש מגבילים את התגברות המים ע"י יסוד העפר, ומכלים ע"י יסוד האש.
ממילא נקביל את המשל לנמשל בנפש האדם – כאשר נרצה להגביל ולכלות את התגברות יסוד המים בנפש שבאה לביטוי בריבוי תענוגות, נזדקק לשימוש ביסודות העפר והאש שבנפש.
הרי בכללות ישנם שתי דרכים לצמצם את התגברות התענוגות בנפש -
האש שבנפש - כאן העבודה היא בבחינת 'קום ועשה'.
כאן מוטל על המתרגל להתענגות יתר להיכנס לאתגרים אף-על-פי שאין לו טעם בהם. בראשית התהליך הזה מומלץ לקחת אתגרים קלים יחסית ובמינון נמוך.
דוגמא לאתגר קליל: להוריד את הפח זבל מביתו ולרוקנו אל הפח הראשי שברחוב. מסתבר שאף אחד לא מוצא בזה תענוג יתר.
כאמור בעל תענוגות היתר צריך להתחיל לעשות מעשים שהוא לא מוצא בהם תענוג, וכל זאת כמובן בהדגשה שהוא פועל מתוך מודעות ברורה לתקן את העיוות בנפשו. הוא מבין היטב אין לי תענוג במה שאני עושה עכשיו, אלא אני מקבל עול, אני רוצה לשבור מידה רעה שבי, אני נלחם, אני רוצה להתרגל לעשות מה שצריך גם כשלא נוח לי.
נחזור ונבהיר, שבהתחלת התהליך המינון של פעולות הנגד הללו צריך להיעשות במינון נמוך. כי אדם שפועל בצורה קיצונית הוא מועד לכישלון, כמו אותם אנשים שקמים בבוקר ומרגישים שיש להם מרץ נעורים והם מחליטים לקחת עליהם פרויקט ענק שלמעלה מכוחותיהם, שברור שהפרויקט הזה נכשל עוד לפני שהוא התחיל. עדיף לא לקחת שום פרויקט מאשר לקחת פרויקטים שמעבר לכוחותינו שמועדים לנפילה, כי מי שלוקח מטלות שמעבר ליכולותיו במקרה הטוב רק הוא עצמו יפול, ובמקרה הרע הוא יכול להפיל גם אחרים עימו.
אדם שרוצה להיכנס בצורה נכונה לתפיסה של מלחמה כנגד תפיסת התענוגות, הוא צריך להתחיל עם מינון נמוך. והיינו להתחיל לפעול בדברים קטנים שהוא לא מוצא בהם טעם.
לדוגמא, אם הוא לא מוצא טעם באמירת פרק תהילים, שיכפה את עצמו ויגיד. אין לו חשק לעזור לפלוני, שישדל את עצמו וילך לעזור.
העפר שבנפש - כאן העבודה היא בבחינת 'שב ואל תעשה'.
כלומר, אדם יכול להתחיל מהלך של הימנעות מצריכת תענוגות יתר. זוהי עבודה שיסודה מהעפר, יסוד העפר עניינו להגביל את התענוגות.
דוגמא פשוטה לכך - אדם שרגיל לשבת בארוחה, ודרכו לאכול ממאכל עַרֵב שבע מנות, שיתחיל לצמצם ולאכול ממנו רק שש מנות. וכמו שאומרים חז"ל - 'סעודתך שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה'[5].
נסכם את עניין החזרה לאיזון מתענוגות היתר - רוב רובם של בני-האדם לא הגיעו למדרגה שהם לא נהנים מהעולם הזה, ולפי דרגתם באמת יש צורך לקבל תענוג בעולם הזה. אך כאשר אדם נכנס למצב שהוא צורך תענוגות יתר, עבודתו היא לאזן את העיוות הזה ועבודה זו יכולה להיות משני צדדים: מצד אחד להיכנס למהלכים של אש, והיינו עשיית דברים שאין בהם תענוג. מצד שני להיכנס למהלכים של עפר להגביל את המים, עד היכן הם יבואו. והיינו להתרגל להמעיט בתענוג בהדרגה. המלחמה היא מיסוד האש, וההמעטה היא מכוח הגבלה שמיסוד העפר.
מינון חסר - עניינו כאשר יסוד המים חסר באדם, היינו יש לו חסר של תענוגות ביחס לצורך הרצוי של נפשו.
כאן עבודת האדם להגביר בנפשו את התשוקה למים, את התשוקה לתענוג.
חסר התענוג בנפש היא אחת מהנקודות הכי קשות בחיים. כידוע ישנם כמה וכמה סוגים של בעיות נפשיות קשות, ואם אפשר לומר שהבעיה הזו של חסר תענוג בנפש היא אחת מהקשות ביותר שיש.
הרבה פעמים הורים מגיעים עם ילדיהם לייעוץ, והם מציגים את הבעיה כך - 'אין לילד שלנו חשק לכלום! הוא קם מאוחר, לא מעניין אותו שום דבר. תן לנו עצה כיצד לתת לו חשק'. [במאמר מוסגר - לא מומלץ להתבטא כך בפני הילד, עדיף לקחת את הייעוץ לבעיה מעין זו, שלא בפני הילד].
אולם בשביל לתת חשק לאדם שאין לו, צריך את 'בארה של מרים' שמשם המים יוצאים בנס, כמו שכתוב בפסוק - "קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם"[6]. גם כאן צריך לדבר או להכות בסלע כדי שיצאו ממנו מים.
צריך לדעת שלחדש תענוג בנפש האדם, זה אחד מהדברים הקשים שיש.
הגדרת הבעיה -
נסביר את קושי הבעיה ע"י משל הגשמי - בכללות ישנם שתי דרכים בהם המים מגיעים אלינו:
האחת היא בבחינת ארץ ישראל ששותה למטר השמים וכמו שכתוב בתורה - "וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה-מָּיִם"[7], והגשם הזה ממלא לנו את הבורות שיחין ומערות.
הדרך השנייה - אם אין מטר מהשמים אז צריך לחפור מלמטה, ובזמנם של אבותינו הקדושים בשביל למצוא את מים היו חופרים בארות, ופעמים שמצאו מים ופעמים שלא.
והנמשל בנפש האדם - לפעמים האדם מקבל את המים מלמעלה, בבחינת מתנה, הגשם יורד במתנה מאת הבורא עולם. אלו הם האנשים שיש להם תשוקה טבעית לחיות, הם לא עבדו על זה הם לא התייגעו, אלא שהם נולדו כך או שזה התפתח אצלם בגיל הילדות, יש כאלו שיש להם נטייה טבעית לפתח את זה, וכן על זה הדרך, והם חיים ברוך-השם טוב. התשוקה הזו מלווה אותם בחיים. זה נקרא מים מלמעלה, כיון שהאדם לא עבד על זה, אלא הוא קיבל מתנת שמים.
מאידך, כאשר אין מים מלמעלה, ארץ שאין בה את הברכה של - "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם", כמו מצרים וכדומה, אז צריך לחפש מים מלמטה, והנמשל הפשוט בנפש הוא כאשר החיות לא זמינה, אז צריך לקום ולפעול כדי להשיגה.
יש פעמים שיש לאדם מעיין בקרבת ביתו, אז יש לו להיכן ללכת ולקחת מים. אבל מי שגם את זה אין לו, אז הוא צריך לאזור כוח ללכת ולחפור, לעשות קידוחים. אדם שמרגיש שכל חייו תלויים מנגד כיוון שהוא צמא ואין לא מים לשתות, הוא יחפור 24 שעות עד שהוא ימצא מים, ואם הוא לא מוצא הוא יחפור עד כלות הכוחות.
אולם לדאבוננו יש כאלו שאין להם מים מלמעלה אך גם כוח ללכת ולחפור, לעשות קידוחים אין להם - 'זה קשה! בשביל מה להתאמץ?'.
הרי שבכדי לגרום לאדם כזה לרצות להתאמץ ולחפור, הוא צריך תשוקה למים. אבל אדם שאין לו את אותה התשוקה לחפש מים, והוא דומה לאותו אדם שיש לו מחלה גשמית הגורמת שאדם לא ירגיש רעבון וצמא ח"ו. וזה מפני שיש לו חוסר מסוים בתחושות שבגוף, ואדם כזה איך נפתח אצלו את הרצון ללכת לחפש?
יש אדם שאין לו חיות, אך יש לו יסוד אש חזק שנותן לו כוח להלחם ולחפש חיות. יש לו צימאון חזק וגם יסוד אש חזק מאוד, אז הוא ילחם עד שהוא ימצא מים. אך אדם שגם יסוד האש שלו חלש וגם יסוד המים שלו מאוד חלש, באופן טבעי הוא נופל ליסוד העפר, וכאשר הוא שקוע בעפר קשה למצוא סיבה לעורר ולגרות אותו למצוא איזושהי חיות.
אדם שיש לו את יסוד המים אך חסר לו ביסוד האש, אף שזו בעיה חמורה כי הוא לא רוצה להתמודד על כלום, אך לפחות יש לו חיות, אולי הוא מדומיין, אך לפחות כרגע הוא 'חי'. זו תופעה מצויה מאוד.
וכמו כן אדם שיש לו את יסוד האש אך חסר לו ביסוד המים, גם הוא יגיע בסוף (ברוב המקרים) למים, כי הוא ילחם עד שהוא יגיע לסוג מסוים של חיות. (יוצא מן כלל בזה, אלו הם אותם בני-אדם שיש להם כוח אש כל-כך חזקה שמכלה את הכל. כבר דנו על כך בפרק שעסק ביסוד האש, שאדם כזה צריך לעבוד על עצמו להיות גם 'שמח בחלקו').
אבל אדם שיסוד האש שלו חלש מאוד, והיינו יסוד המוטיבציה והמלחמה, והרצון להתמודד לצמוח לקחת אתגרים חלש, וגם יסוד המים חלש, והיינו שהוא לא מרגיש חיות בכלום, זו בעיה שמאוד קשה להתמודד איתה.
אפשרויות לפתרונות -
'להכות בסלע'
ישנה עצה שפעמים ראוי להשתמש בה והיא אף מועילה, והיא לחנוק את המעט תענוג שקיים עדיין, ואז זה גורם לתשוקה ליותר תענוג.
משל למה הדבר דומה, אדם נורמאלי צורך שתי ליטר מים ליום (לפי חלק משיטות התזונה שקיימות). רוב בני-האדם שלא הזדמן להם אלא ליטר אחד ביום, לא ירגישו בחוסר. אולם אם בכל זאת נרצה לתת להם הרגשה של צימאון, נטה אותם למהלך שלא תהיה להם אפשרות לשתות כלל, או אז תלך ותגבר בהם תחושת הצימאון.
אין אדם שאין לו חיות בכלל, לעולם יש לכל אחד ואחת מנת חיות, רק שאלו בהם אנו עוסקים כעת לוקים בחוסר חיות ביחס לנורמאלי, יש להם מידה מועטת של חיות שלא מספיקה לתפקוד נפשי נורמאלי.
הרי שאחת מהדרכים לעורר ולהגביר באדם צימאון לחיות, היא ליטול ממנו את המעט חיות שכבר יש לו. וע"י זה שלקחנו לו את המעט חיות שיש לו, נוצרת אצלו תשוקה עמוקה מאוד של צימאון, וכאשר הצימאון נפתח יכול להיות שהוא יפתח לגמרי ואז הוא 'ישתה' כמו שצריך.
איך זה עובד?- לקחנו לעני בחיות הזה את מעט החיות שהוא מתנחם בה. ולכן גם אם עד כאן הוא עוד הבליג, אבל כאשר גם את המעט מזעיר הזה לוקחים לו, הוא יוצא למלחמה חוצצת, והוא כובש את הכל.
אולם הדרך הזו מסוכנת מאוד, כיוון שישנם בני-אדם שאם נחסוך מהם גם את התענוג המינימאלי שיש להם, יתקיים בהם - "כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ"[8], נידח אחרי נידח, ולבסוף הוא יפול לגמרי. כי כל עוד שהיה לו קצת תענוג הוא שרד, גסס וכו' כל מיני דימויים. אבל כאשר נטלנו ממנו גם את המעט תענוג שעוד היה לו, אז הוא מתייאש לגמרי ומשלים עם המצב החדש - שוקע ביאוש מוחלט, מרבה בשינה ברוב שעות הימימה, ובזה נגמרו לו החיים.
אלו אותם אנשים שאנו מכירים ששרויים בדיכאון והם לא יוצאים מהמיטה, אין להם סיבה בשביל מה לצאת מהמיטה - 'אלו החיים!'.
הרי שצריך לנקוט במשנה זהירות לפני שמחליטים להכניס אדם למהלך שנוטלים ממנו את המעט חיות שיש לו בכדי לעורר ולגרות אצלו צימאון יותר עמוק, במטרה לפתוח לו תשוקה למים.
זולת הפתרון לעיל, ההתמודדות עם חוסר מים היא בעיה חמורה, שאם אפשר לומר כמעט ואין לה פתרון.
'לדבר אל הסלע'
סוג נוסף של פתרון שלפעמים מצליח זה בבחינת מצא מין את מינו וניעור - כאשר נמציא למיובש הנ"ל איזושהי חיות אז הוא עשוי טיפה להתעורר, החיות שבקרבו יכולה להתעורר.
ישנו סיפור שמובא כמדומני ב-'מכתב מאליהו', שהיה מעשה באדם שרצה לשים קץ לחיו, והוא החליט שהוא ילך לים ויכנס פנימה לעומק וישאר שם ח"ו. ובשעה שזה הראשון כבר נמצא בריחוק רב בעומק הים באותו הגבול שהוא כבר כמעט ולא יכול לחזור, ראה אותו אדם אחד וזרק לעברו איזושהי בדיחה קלילה - "תמסור ד"ש ללויתן". כאשר שמע זה המאבד את עצמו את הבדיחה, הוא קיבל איזשהו שביב של חיות, הוא שינה את דעתו וחזר לחוף. היה כאן גבול דק מאוד.
זהו בעצם תיקון בבחינה של רוח, שאפשר לתת לאדם איזושהי בת-צחוק שיכולים דרכה לתת לו חיות. ברם כל זה מועיל לאדם בדרך כלל לכמה דקות ולא יותר מכך. שאם הוא רצה לעשות צעדים חמורים מאוד ועם הבת-צחוק הזו מנענו ממנו מלהמשיך באותם צעדים, הרי שאת הבעיה הקריטית שעמדה על הפרק פתרנו, אך את הבעיה העיקרית עדיין לא פתרנו.
חיזוק הרחבה ופיתוח של יסוד המים
מי שרק חלש ביסוד המים, אפשר לנסות לחזק אותו. נסביר ע"י משל - ישנו ברז מים שיוצא ממנו זרם חלש, הסיבה לזרם החלש יכולה להיות או מחמת שנפח הקיבולת של הברז קטן, או שהנפח גדול ורק שיש לכלוכים שגורמים לסתימה. וא"כ בשני המקרים הפתרון הוא אחד, צריך לגרום להרחבת המעברים שהזרימה תגבר.
והנמשל, לפעמים יש לאדם חיות מועטת, ועל אותו בסיס של חיות צריך לנסות להרחיב. ברם אם המטופל לא מוכן לשמוע על קבלת חיות, זו בעיה.
כאשר אנו מתעסקים עם אדם שיש לו מיעוט חיות, הרי שיש לו איזושהי נקודה בחיים שממנה הוא שואב חיות, רק שהוא לא מקבל מספיק. ואם-כן הרי שראשית כל אנו צריכים לזהות מהי אותה הנקודה שממנה הוא שואב את הקצת חיות שיש לו.
אם נשאל אותו ממה אתה מקבל חיות, והתשובה תהיה: 'מכלום, מכלום, מכלום...', אז כאמור אנו בבעיה חמורה. אך אם התשובה תהיה: 'רק מזה!', אז יש לנו קצה של פתרון, אנחנו צריכים למצוא דרך להרחיב את ה-'רק' הזה.
כלומר, אנו צריכים לחקור ולדרוש ולהבין בדיוק מהו הדבר שנותן לו טעם בחיים, מהיכן הוא שואב חיות, ואז להרחיב את ההשפעה ואת הצינור דרכו מגיעה החיות אליו. כמו במשל שהזכרנו שיש צינור עם זרימה מועטת, שם הרעיון פשוט, צריך להרחיב את הפיה או לנקות אותה מכל דבר שחוסם אותה מלהעביר את המים.
לדוגמא: יש אדם שמקבל חיות מכך שהוא מוסר שיעור פעם בשבוע, אז צריך להרחיב לו את זה. כמובן שגם את ההרחבה צריך לעשות בצורה מושכלת, כי אי-אפשר לבוא ולסדר לו מערכת שיעורים של שמונה שעות בכל יום, כי יכול להיות שזה למעלה מכוחותיו ואז בעצם יוצרים תהליך הפכי. אלא הרעיון הוא לנסות ולהרחיב לו את אותו הפתח. הוא נהנה מדברים מסוימים, אז את אותם דברים ננסה להרחיב.
יש פעמים שהאדם עצמו לא יודע ממה הוא נהנה, או שאין לו מודעות בזמן ההנאה להבין שזו גופא הנקודה שנותנת לו חיות. כאן צריך לעזור לו ללמוד את עצמו ולהראות לו את הנקודות שאנו חשים שמהם הוא נהנה, ואז לאט לאט הוא ילמד שהוא כן נהנה.
בדרך כלל זה עובד כך שמבקשים ממנו לקחת תקופה של ניסיון, דהיינו - 'תנסה ותראה אולי זה ייתן לך חיות'. אז השאלה באיזה מצב האדם נמצא. כל זמן שיש בו עוד איזה ניצוץ של יסוד האש והוא מוכן להיכנס לאיזשהו אתגר ולנסות, אז יש תקווה. אבל אם הוא ח"ו איבד את יסוד האש, דהיינו אין לו חיות וגם הוא לא מוכן לנסות שום דבר, למצב כזה אין פתרון, מצד המיואש עצמו.
תיקון ע"י כוח עליון, כוח חיצוני
אדם שיסוד האש ויסוד המים חלשים אצלו, זו אחד מהמצבים הקשים ביותר שיש באדם. ההתמודדות עם אדם שאין לו חיות ואין לו מוטיבציה לחפש חיות, לדאבוני הרב איני מכיר פתרון לבעיה הזו.
לדאבוננו יש לא מעט אנשים שכבר התייאשו מהחיים, ואין להם תקווה. ומאוד קשה לחפש אופן כיצד לעורר את נקודת התשוקה לחיות אצל מי שהתייאש ואיבד תקווה.
במקרה כזה הדרך היחידה היא רק ע"י כוחות רוחניים פנימיים, אך לא בדרך טבעית. ואין הכוונה בדוקא שיכניס הוא עצמו כוח רוחני בתוכו, כי מצד המיואש עצמו, כבר אין לו אש להתמודד. אלא צריך כוח רוחני מגורם חיצוני, השפעה מבחוץ, ע"י תפילה של אחר על המיואש או כוח של צדיקים שיכולים להשפיע עליו מהודם.
נסכם - עד עתה דנו בשני הנטיות מקו האמצע שיכולות להיות ביסוד המים: הן יתר והן חסר. הסברנו שבנטיה ליתר הפתרון הוא ע"י יסוד האש של יציאה למלחמה או ע"י יסוד העפר, הגבלת התענוגות למינון הנכון. ולעומת זאת לבעיית נטיית החסר הבאנו סוג של פתרון שהוא ע"י שיחנוק את המעט תענוג שיש ובכך לגרום לאדם להלחם ולהשיג יותר משהיה לו בתחילת התהליך, או שאם יש לו מעט מיסוד המים ניתן לפתח את אותו פתח יותר. ( אך כאשר יסוד האש והמים חסומים לגמרי, זו בעיה קשה).
שאיבת חיות לא מהמקור הנכון -
עתה נפנה לבאר את עניינה של החריגה השלישית שקיימת ביסוד המים.
נסביר את העניין ע"י המשל הבא, זוג צעיר המתגורר בדירת שלושה חדרים, והנה מקבלים הם חשבון מים בס"ך שש מאות שקל. הם עדיין לא מבינים איך הם הגיעו למצב הזה, הרי אין להם בריכה בחצר, וא"כ אין סיבה לצריכה כל-כך גבוהה. הם מנסים לבדוק בעיריה, אולי בחברת מקורות, אולי המונה התקלקל, אולי האחראי על קריאת המונה טעה וכו' כל האפשריות. בסוף הם גילו מה הסוד, הקבלן שבנה את הבניין חיבר גם את הצינור של השכן למונה שלהם וממילא הם מקבלים חשבון כפול.
הנמשל פשוט, אם החיבור למקור השפע לא נעשה בצורה מובנית ומושכלת ובמודעות באופן הנכון, הרי שצפויים שיבושים וחריגות.
נגדיר את הבעיה: יש נטייה לחשוב שלפעמים אדם מתחבר למקור לא נכון של התענוג. אולם יש לדעת כי האמת היא שזה לא לפעמים אלא תמיד. כלומר, גם אצל אדם שבנוי ברמה מסוימת, וחי במודעות, ומשתדל להיות תמיד מחובר למקור תענוג נכון, אך לעולם הוא יהיה מחובר גם למקור תענוג שאינו נכון.
נסביר מהם שורשי הדברים מהם נובעת ההגדרה הנ"ל ע"י משל ברור בנפש האדם:
קודם לחטא עץ-הדעת היה אדם הראשון מתענג אך ורק מהדברים האמיתיים שבחיים, רק מדברים רוחניים, רק מהצדק והיושר העמוקים. ועל-אף שזה המצב הרצוי תמיד לכל אדם, אך לאחר החטא לא יתכן שזה יהיה מצוי. אדם הראשון חטא באכילתו מעץ-הדעת, וכיוון שבאכילה הזו היה תענוג, הרי שמאז האדם מתענג בעל כרחו גם ממקורות שאינם ראויים: מדברים שקריים, מדברים לא אמתיים.
המציאות העגומה הנ"ל קיימת בכל אדם!
עבודת האדם, להמעיט את אותו תענוג שקרי, למתן אותו, להקטין אותו, להחליש אותו.
הגדרנו את הבעיה והסברנו את שורשה, עתה נזהה את הבעיה בפרטים המוכרים לכולנו מחיי היום יום:
אדם שכל חייו מתענג מגשמיות הוא מופקע בעצם, אין לו מקור תענוג אמיתי. כיון שכל תענוגותיו הם רק מאוכל טיולים ושאר תענוגות העולם הזה שאנו מכירים, וזה דבר שלילי, ואי-אפשר לחיות רק מזה.
לעומת זאת אדם שחושב שהוא מתענג אך ורק מרוחניות, ברור ופשוט שיש כאן אחד משני הצדדים: או שהוא בר-דמיון או שהוא סובל מאוד, כי כל תענוג גשמי שיש לו הוא מפקיע אותו ממנו, והוא לא יכול לחיות כך. אילו הוא היה נשמה בגן-עדן מקודם החטא, היה יכול לנהוג כן ואשריו ומה טוב חלקו. אך נשמה המופקדת בגוף במצב של לאחר החטא, המציאות היא שהגוף צורך תענוג! אין אדם שלא מתענג תענוג גשמי: יש מי שיותר ויש מי שפחות, אך לכל אדם יש איזשהו תענוג גשמי והוא מוכרח אותו.
הרי שזיהינו את שתי הקצוות: מקצה אחד של המתענג הגשמי המופקע, אל הקצה הנגדי של הפרוש המסוגף.
נסקור את סוגי התענוגות שקיימים ונגדיר בכללות מהו האיזון הראוי לשימוש באותו התענוג:
הגדרנו בראשית הפרק, ששורש החיות שבאדם הוא תענוג, הן תענוג רוחני והן תענוג גשמי. ראשית נחלק את התענוג הגשמי לשנים:
ישנו תענוג גשמי שאי-אפשר להגדיר שמי שצורך אותו הוא בר-מעלה עליון, אך הוא גם לא גרוע. לדוגמא: אדם אוכל ארוחת בוקר ומקנח באיזה מעדן. מבלי להיכנס לנושא הבריאותי תזונתי,אבל עצם התענוג אי-אפשר להגיד שזו מעלה לאדם ולגדלותו לאכול מעדן בבוקר ולהתענג, אך מאידך גם אי-אפשר לומר שיש כאן דבר האסור באיסור גמור.
לעומת זאת יש אדם שהתענוג שלו הוא מדברים אסורים כגון: מאכלות אסורות או מדיבורים אסורים, ממידות מושחתות כמו להציק לאחרים וכו' כל מיני מידות לא ראויות שהתענוג שלהם הוא מכוח כך שפלוני נכשל או נפל וכ', ולמרות שכתוב בפסוק – "בִּנְפֹל אויביך (אוֹיִבְךָ), אַל-תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ, אַל-יָגֵל לִבֶּךָ"[9], הם כן שמחים, וכן על זו הדרך עוד מידות רעות.
אם נבוא לחלק את התענוג בכללות נחלק אותו לשלושה: תענוג רוחני, תענוג גשמי מותר, ותענוג גשמי שלילי מופקע.
תענוג רוחני - מובן שראוי להרבות את התענוג הרוחני, אך גם בתענוג הזה יש צורך להשכיל להשתמש בו במקום הנכון, ולהגבילו למידה והמינון הראויים. בכדי שלא נגיע למצב שיסוד המים יהפוך להיות היסוד השולט בנפש, ולעומתו יסוד האש של אתגר ידעך. כי גם ברוחניות האדם לא יכול לחיות רק עם תענוגות.
תענוג גשמי המותר - כל אדם צריך את התענוג הזה. וגם כאן צריך להתבונן ולהבין היטב מהו המינון הראוי, והאופן הנכון להשתמש בו.
תענוג גשמי אסור - האדם חייב להלחם חזיתית, לעקור ולשרש את המשיכה שלו לצרוך תענוגות אלו, ולהתרחק לצד השני בתכלית.
מינון של מיזוג
הרי שההנחיה הכללית שצריך להגיע למינון של מיזוג נכון מכל אחד ואחד מסוגי התענוגות.
כמו שבבית ישנם שני ברזים א' למים חמים ואחד למים קרים, ואדם שרוצה לפתוח מים במטרה להדיח כלים או להתרחץ, הוא אמור להגיע למיזוג נכון של המים החמים עם הקרים. אם הוא יגביר את החמים יותר על המידה הוא ח"ו עלול לקבל כוויה. כך בנפש יש מקורות תענוג שונים, יש שצריך לפתוח את הברז ביותר, ויש שצריך לפתוח מינון מועט ויש כאלו שצריך לסגור לגמרי.
ה. השפעת יסוד הרוח על יסוד המים - תנועה להחלפת מקור תענוג.
הגדרנו לעיל שאחת מעבודות האדם היא להתנתק מתענוגות שקריים, ננסה בס"ד למסור כמה אופנים כיצד לבצע זאת.
כאשר עסקנו באיזון של ריבוי תענוג הסברנו שניתן להתנתק מהתענוג הן ע"י יסוד האש והן ע"י יסוד העפר. הכוח השלישי שאפשר להתנתק בעזרתו מן התענוג הוא בדומה למשל של חשבון המים. שם הפתרון הראוי הוא לא ניתוק המים וגם לא החלשת הזרם, אלא מחליפים את החיבור של הצינורות. והנמשל שהאדם יעבוד על עצמו לנתב את החיבור שלו למקום הראוי.
לדוגמא: אנו רוצים לטפל באדם שסובל מבעיות תזונה. אי-אפשר להגיד לו שיפסיק לאכול, כי הוא חייב לקבל חיות מאיזשהו מקום. ולכן עושים חלופה - אומרים לו אתה חייב לעשות דיאטה בריאותית. דהיינו במקום לאכול קמח לבן, תאכל קמח מלא. במקום לאכול אורז רגיל תאכל אורז מלא וכן על זה הדרך. כלומר, את הכמות של החיות שאתה צריך תמשיך לצרוך (לפעמים גם בזה צריך להוריד), אך את סוג האוכל תחליף ליותר בריא.
הנמשל בנפש האדם: יש לאדם כמות של תענוג שנפשו צורכת, אי-אפשר לקחת לו את זה. אם ניקח לו את התענוג שהוא צורך, אזי לזמן מועט הוא ישרוד כמו אדם שיכול לצום קצת, אבל הוא לא יוכל לשרוד כך לאורך זמן. וא"כ אנו צריכים לתת לו מקור תענוג חלופי. דהיינו, כאשר אנו באים ליטול ממנו סוג אחד של תענוג, מאידך אנו צריכים לחבר אותו לסוג אחר של תענוג.
את העבודה הזו עושים עם כוח יסוד הרוח שבנפש האדם. כאשר אדם מחובר לתענוגות אסורות והוא רוצה להינתק מהם. מחד יש את המהלך של יסודות האש והעפר כפי שהסברנו לעיל. (אמנם עיקר ההינתקות מדברים האסורים היא ע"י יסוד העפר, כי ע"י יסוד האש הוא רק נכנס למלחמה במקום אחר), וכאן העבודה להמעיט דווקא את התענוגות בהם הוא מתעסק, וזה ע"י ההגבלה שנותן יסוד העפר. אבל אי-אפשר לומר לאדם גם להמעיט את התענוגות וגם להמית אותם, כי ממה הוא יחיה?
ניתן דוגמאות מוחשיות נוספות מחיי היום יום:
ברוך השם רבים הם החוזרים בתשובה. אחת התופעות המוכרות היא שקודם החזרה הם חיו בעולם שהתענגו בו גם מדברים אסורים וגם מדברים שאינם ראויים. וברגע שהם חוזרים בתשובה, הם מתנתקים כליל מהתענוגות הנמצאים באותו עולם שהם היו בו. אך לאחר תקופה מסוימת, האדם מרגיש שחייו יבשים מעונג, הוא הופך להיות יבש כדוגמת חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. וזה קורה מחמת שאין לו את החיות שהורגל לקבל מהתענוגות שהתרגל ליהנות מהם, ומאידך הוא לא קיבל תענוגות אחרות, ולכן התוצאה שהוא 'מתייבש'. בשביל זה צריך להביא את יסוד הרוח, והיינו שהוא ינוע לחפש חיות ממקור טהור חלף תענוגות האיסור.
דוגמא נוספת: כידוע לפני שעובדי העריה עושים הפסקת מים הם רגילים לפרסם לציבור ולהודיע כי ביום פלוני תהיה הפסקת מים משעה פלונית למשך 4-5 שעות. וכך כולם מתארגנים להפסקה, ואחרי שהגיע הזמן הקצוב שפירסמו, מחוייבים הם לחזור ולחבר את המים, גם אם העובדים לא סיימו את העבודות והם רוצים להמשיך, אי-אפשר להשאיר את כולם בלי מים, ואם לא כן יתחילו תלונות צעקות וכו'. והדרך היא שיודיעו שוב על זמן אחר ויתנו פרק זמן נוסף להתארגנות, ואחרי זה ימשיכו.
הרי שהמסר ברור חייבים לנתק מקורות שליליים של תענוג, אולם צריך לעשות זאת באופן של חיבור למקור טהור אחר כנגד הניתוק. אחרת, אמנם הרווחנו מעלה אחת שהוא לא מקושר לתענוגות ממקור לא נכון, אך מאידך יצרנו בעיה חדשה שהוא אדם חסר חיות.
הרי שהגדרנו והסברנו כי בכוח יסוד הרוח שבנפש האדם יכול לנתב את יסוד המים למקום האחר.
ו. המבנה הנכון של יסוד המים בנפש.
עד כאן עסקנו בבעיות: יתר וחסר של תענוגות ומקור מוטעה של תענוגות, שקיימות ביסוד המים. עתה נבאר מהוא המבנה הנכון שצריך להיות ביסוד המים.
יסוד המים הוא החיות בנפש האדם. כל אדם שרוצה להיכנס לעבודה פנימית עם נפשו, חייב לברר לעצמו, מהיכן מקור חיותו.
גם אדם שיש לו חיות, אם החיות שלו אינה מבוררת מהיכן היא, זו חיות שלוקה בחסר. ככל שיותר ברור לאדם מהיכן הוא מקבל חיות, כך הוא מקבל מאותו המקור יותר חיות.
משל למה הדבר דומה, אדם שנוסע לבקר את הוריו, והוא לא מודע לחיות שהוא יקבל מהנסיעה, אזי גם כאשר הוא יגיע אליהם הוא פחות כלי לקבלת החיות. לעומת זאת אם הוא יפעל במודעות לכך ששם הוא יקבל חיות: כי אוהבים אותו, דואגים לו, חושבים עליו וכן על זה הדרך, כאשר הוא מגיע עם הצפיות לחיות שהוא הכין, וכאשר הצפייה אכן מתממשת הוא מקבל יותר חיות.
אמנם נכון הדבר שישנה בחינה של 'הפתעה', שזו חריגה בנפש שגם היא נותנת חיות (וכל אדם נורמאלי אוהב הפתעות טובות), אך לא כל החיים הם הפתעה. החיים היום יומיים צריכים להיות בנויים על הבנה ברורה מהיכן אני יונק את החיות שלי. כאשר אדם מודע למקור חיותו הוא מנתב את חייו לאותו מקור.
נבהיר, כי אין הכוונה שאדם יחפש כל ימי חייו רק את מקור חיותו וישאב לו חיות בלי סוף ממנה, שהרי הארכנו לבאר שהנפש נצרכת גם ליסוד האש והיינו כוח של לחימה לשרוד גם במקום שאני לא מקבל בו תענוג. אלא הכוונה שאדם צריך לפתח מודעות ולברר לעצמו מהו מקור חיותו כדי שיוכל לשאוב משם ביעילות את החיות הנחוצה לו ולא יותר מזה.
ובאמת רוב האנשים שלא מבררים את עצמם, הם חסרים בתפיסת החיות.
עבודת הבירור הזו היא עבודה ארוכה שמתחדדת עם הבירור לעומק נפש האדם הדק היטב מהיכן מקור חיותו.
ודאי שכל אחד שקורא שורות אלו חושב לעצמו הרי אני יכול לענות תשובה מידית ממה אני נהנה בחיים שלי. כי לשורש התענוג יש ענפים, עלים, פירות שאותם מזהים תחילה, כי הם נראים מיד על פני השטח. אבל העיקר הוא לזהות את המעיין שממנו יונק השורש את כל החיות.
וכאשר האדם מתעמק הוא מגלה נימים יותר ויותר דקים. וכאשר הוא יגלה באמת מהיכן מקור חיותו, שם הוא ימצא את נשמתו, ומשם הוא צריך בעיקר למשוך את חיותו.
ככל שיהיה ברור לאדם מהיכן מקור חיותו, כך החיות שהוא יינק תהיה בבחינת מעיין נובע מים צלולים. וככל שהברירות חסרה יותר זה דומה לאיזו שדה שרחוקה משפת הנילוס רק שדרך שבילים ופיתולים גם אליה מגיע לבסוף קצת מים.
הרי שהצורה המובנת והרצויה של ההכרה ושימוש ביסוד המים בנפש, מתחילה מהחתירה לבירור מעמיק ומדויק מהו מקור התענוג של האדם. לאחר שהדבר הוברר, כאן ממקד האדם את חייו. ואז הוא יהיה בבחינה של – "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי"[10].
שים לב: הגרסאות נערכו באופן מלא נמצאות רק בספרי המודפס