פסח שני – במועדו

בס"ד נעסוק בענינו של יום, פסח שני.

נאמר "מועדו" אצל פסח ראשון, ונאמר עוד פעם "מועדו", ומזה לומדים חז"ל, אף בטומאה, וזה כאשר רובם טמאים, שיש דין של טומאה הותרה בציבור אצל פסח ראשון, ומביאים פסח ראשון אף בטמא. אבל אם מיעוטם טמאים, ולחד מ"ד גם אם מחצה טמאים, אינם עושים פסח ראשון.

נחלקו בגמרא איזה אנשים אמרו "למה נגרע" ורצו להביא פסח שני. לחד מ"ד, אלו הם שעסקו בארונו של יוסף. ולחד מ"ד אלו שעסקו בנדב ואביהו. בין ובין כך, היו אנשים חשובים.  

אלו שהיו טמאי הנפש או אלו שהיו בדרך רחוקה – הם אלו שאמרו למה נגרע וכו' "במועדו". וצריך להבין: מה הם ביקשו 'במועדו', הלא "במועדו" לא היו יכולים להקריב את הפסח הראשון.

שני סיבות לזמן פסח שני – בדברי הבעל טורים

אומר הבעל הטורים, למה הפסח שני נדחה שלושים יום, עד י"ד אייר, שהקרבתו בי"ד ואכילתו בליל ט"ו? הבעל הטורים השיב לזה שני טעמים (ונזכיר תחילה את הסיבה השנית).

סיבה אחת, אומר הבעל הטורים, כי בי"ד אייר התחיל לירד המן. עד י"ד אייר אכלו את המצות שיצאו עמהם ממצרים.

ושורש הדברים איתא בזוהר הק' שקדושת פסח ראשון ממשיכה עד שלושים יום, שזה פסח שני. וכתב רבי יעקב עמדין שנתגלה לו בחלום, שהסיבה לפסח שני בי"ד אייר היא כי אז הפסיקו לאכול את המצות שיצאו עמהם ממצרים. וכ"כ רבי צדוק הכהן ועוד.

וסיבה ב' אומר הבעל הטורים, כי בשנה מעוברת שיש אדר שני, נמצא שמה שהיה צריך להיות באייר הפך להיות בניסן. נמצא שבכל שנה פשוטה, י"ד וט"ו אייר יכולים להיות י"ד וט"ו ניסן, ואז יהא הקרבת פסח רגיל, נמצא שבכל שנה יש קדושת י"ד וט"ו. נמצא שיסודה של פסח שני הוא מדין שנת עיבור. אילו היה שנה מעוברת, היו מקריבים פסח ראשון בי"ד אייר. ועל אף שאותה שנה לא היה שנת עיבור, אבל עצם האפשרות של שנת עיבור יוצרת קדושה גם בי"ד וט"ו אייר.

לפי"ז מיושב למה אלו שאמרו "למה נגרע" אמרו "במועדו", על שאף שלכאורה זה לא היה במועדו. כי באמת זמן הקרבת פסח שני יכול להיות בזמן פסח ראשון, ואז יש לה דין של "במועדו".

גאולה בפסח שני – מכח יוסף ומכח דוד

כהקדמה כללית, יש שני שורשים לפסח שני. יש שורש פסח שני ביוסף, ובהרחבה יותר במשיח בן יוסף, ויש שורש פסח שני בדוד, ובהרחבה יותר במשיח בן דוד, סוד בן גרים.

עיקר סוגית פסח שני בדברי הגמרא בפסחים (צא.), לחד מ"ד (שיטת רבי) פסח שני הוא רגל בפני עצמה, לחד מ"ד (רבי נתן) פסח שני הוא 'תשלומין' דראשון, ולחד מ"ד (רבי חנניא בן עקביא) פסח שני הוא 'תקנתא' דראשון.

גם למ"ד רגל פני עצמו, פסח שני אינו נקרא חג. מבואר במשנה (פסחים צה.) שבפסח שני מותר לאכול חמץ.  

הקב"ה דילג על הקץ, כלומר בעומק, הוא דילג על אותיות ק"ץ, לפי"ז על איזה אותיות גם דילג? על אותיות רש"ת. הקב"ה דילג על אותיות רש"ת, ויש להם השלמה בהגאולה - בפסח שני.

יש שלשה שיטות בגמרא בהגדרת פסח שני: רגל, תשלומין, תקנתא – זה אותיות רש"ת שהקב"ה דילג עליהם. נמצא כאשר הקב"ה דילג על ק"ץ הוא גם דילג על אותיות רש"ת ואז נעשה גילוי של הגאולה של אותיות רש"ת. ובעומק, פסח ראשון הוא גילוי של אותיות ק"ץ, ופסח שני הוא גילוי של אותיות רש"ת. אותיות רש"ת הם רגל תשלומין תקנתא – זה פסח שני.

הגאולה של פסח שני הוא בסוד התשע. הבעל הטורים אומר שפסח שני אכילתו בט"ו אייר כי אז התחיל לירד מן. מן בגמטריא צ' (תשעים). זה עומק ענינו נושאי ארונו של יוסף. כידוע, יוסף הוא מדה התשיעית[1] [1]. מן בגמטריא צ', תשעים – מדת תשע.

פסח שני – כוחו של יוסף

פסח הוא גאולה מכח ארונו של יוסף. יוסף ענינו הוספה. מכח יוסף נעשה הוספה לפסח, שהוא ענין פסח שני. הפסח שני הוא הוספה על פסח הראשון. נושאי ארונו של יוסף גרמו לידי כך שיש פסח שני.

אבל בעומק יותר, הרי פסח שני ניתנה לטמאי נפש (שיש בזה שלשה שיטות בגמרא) ולמי שהיה בדרך רחוקה. כלומר אם היה נאנס או שוגג ולא הקריב פסחו הראשון. ובעומק אפילו הם היה הזיד ולא הקריב הפסח הראשון, הוא הביא פסח שני.

אלו שלא היו יכולים להקריב הפסח הראשון יש להם שאלה אם יכולים להקריב פסח שני. ומהי התשובה לשאלתם? שאם היו טמאי נפש או בדרך רחוקה, הם יכולים להביא פסח שני. בעומק, התשובה הזה היא תוספת על שאלתם. פסח שני בא מדין תוספת, ושורש הדבר ביוסף. השאלה בא על מי שהוא טמא, ומה ההוספה גורמת? דרך רחוקה. ובעומק, יוסף היה במצרים, בדרך רחוקה מאביו. כאשר יעקב ויוסף אינם יחדיו, זה נקרא דרך רחוקה.

גבי השיעור של דרך רחוקה, נחלקו התנאים. לשיטת ר"ע, 'מן המודיעים ולחוץ' (ט"ו מיל) ולשיטת ר"א, 'מן האסקופא של ע"ז ולחוץ'. ונבאר בס"ד את שורש המחלוקת?

נאמר "ותהי בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". פסח שני בא מכח יוסף. פסח שני גם נקרא פסח זוטא, פסח קטן (כלשון הירושלמי). הם שני ענינם בפסח שני: קטן ושני. יחד, הם ר"ת קש. כלומר יוסף מכניע את עשו לקש – זה הכח של פסח שני. עשו נקרא דם דקלקול. בליל פסח נתנו דם הפסח על המשקוף.

בשנה הראשונה היה להם פסח אחת, ובשניה שניה היה להם שני פסחים. כלומר, פסח שני בשנה שניה הוא הפיכת אחד לשנים. אומר הבעל הטורים שפסח ראשון בט"ו ופסח שני בי"ד, כי אילו מתעבר השנה היה צריך להיות פסח. ובעומק, כל עיבור עושה שנים. פסח שני הוא גילוי של שנים, ופסח קטן ענינו – עובר במעי אמו, שהופך להיות שנים. בדקות העובר עצמו הופך להיות שנים, וזה ענינו של מנשה ואפרים, אבל מצד האם והעובר, האם נקרא גדול והעובר נקרא קטן וזה גופא ההבחנה של פסח שני.

אלו הם שני עומקים בפסח שני. שורש הפסח שני ביוסף הוא השורש ל"דרך רחוקה", הן בבחינת שני, והן בבחינת זוטא, קטן.

יוסף – מדת אות ברית קודש

יתר על כן, הרי כוחו של יוסף הוא מדת אות ברית קודש. פסח ראשון הוא פסח מלשון פה-סח, כח הדיבור דקדושה – במקביל לברית הלשון. יש ברית הלשון וברית המעור והם מקבילים זה לזה, ונקראים פה עליון ופה תחתון. נמצא שפסח שני במקביל לברית המעור. פסח ראשון הוא מדרגת פה-סח, דיבור, פה עליון, ברית הלשון ופסח שני מילה, אות ברית קודש, פה תחתון – הפה השני. מצד כך בעומק יש לאדם שתי פיפיות: פה עליון כפשוטו, ופה תחתון שהוא אות ברית קודש. זה מכח יוסף, שורש פסח שני.

על מקום האות ברית קודש נאמר "והאדם ידע את חוה אשתו", זה מקום הדעת. מצד כך בעומק דרך רחוקה נקרא מן ה'מודיעים' ולחוץ, מלשון דעת. כלומר - מי שנמצא חוץ ממערכת יוסף, מי שנמצא חוץ מבחינת אות ברית קודש – זה נקרא ערלה. 'כל הפורש מן הערלה כאילו פורש מן הקבר'.

ולשיטת ר"א, דרך רחוקה שיעורו 'מן האסקופא של ע"ז ולחוץ'. שורש מילת 'אסקופא' – מלשון 'ספק'. כל ספק נוטריקון סוף פוק. הספק השורשית בבריאה הוא - ספק אם מתגלה סוף של הדבר או אם מתגלה שהדבר ממשיך. יש ספיקות רבים בבריאה, עד אין קץ, מנין הספיקות כמנין הבריאות. אבל הספק השורשי ביותר הוא – האם הדבר נעצר כאן או ממשיך הלאה. שורש הקו הראשון, שורש ההמשכה ראשונה - להיכן זה יגיע? על זה יש ספק.

בלשון התורה, אותיות ספק נאמר בקרא 'סיפק בידיו', 'שיהיו מספקים להם מים ומזון לאחיהם', 'סיפק בידו לעשות', וכן על זה הדרך. כלומר, מי שיש לו כח לבקוע הסוף ולהמשיך הלאה – זה נקרא 'סיפק' בידו, וזה כוחו של יוסף, הוספה.

אומרים חז"ל (לחד מ"ד) שפרשת פסח שני נתחדשה על ידי נושאי ארונו של יוסף. הם נקראים 'מגלגלים זכות על ידי זכאי'. ויוסף זכה להיות הזכאי על ידי שנעשה "משביר לארץ", הוא משפיע לכולם את השפע, כלומר יוסף היה במדרגת 'סיפק בידו לעשות'. לכן יעקב ביקש דייקא מיוסף לעלות ממצרים, ולא משאר האחים. כי באמת כאשר יורדים למצרים, מכאן ואילך אי אפשר לצאת ממצרים - אבל יוסף יש לו את הכח לצאת גם ממצרים.

אות ברית קודש – הרגל השלישי

יש ג' רגלים, ג' מועדים, כנגד ג' רגליים שבאדם. כפשוטו יש רק ב' רגליים באדם, אבל האות ברית קודש גם נקרא רגל, ונקרא רגל השלישי שבאדם.

ה'רגל השלישי' יש בו כמה שינויים משני רגליים האחרים שאדם: הרגל הזה מתחיל מטבורו של אדם, ומסתיים בנקודה קצר, ויש בו ערלה.

ובדקות, באות ברית קודש יש את עצם האות ברית קודש, ויש את העטרה שהוא המשכה של האות ברית קודש. השורש למדרגת פסח שני, בבחי' יוסף, אות ברית קודש – בדקות יותר, האות ברית קודש בהתפשטותו לעטרה, 'עטרת ראש צדיק', העטרה של האות ברית קודש – שם שורש פסח שני. וזה נקרא בעומק 'רגל בפני עצמו'. זה אות ברית קודש שהוא מדת יוסף, אבל זה לא אות ברית קודש לעצמו אלא מצד סוד העטרה בסוף האות ברית קודש נקרא רגל בפני עצמו.

יש אבחנה ברבותינו שהאות ברית קודש והעטרה כחדא חשיבי, ויש אבחנה שהם נחשבים כשנים. זה שורש הפסח שני, שהאות ברית קודש נחלק לשנים, לאות ברית קודש ולעטרה. זה נקרא פסח שני, הפה התחתון, מקום המילה, האות ברית קודש, ובדקות יותר, זה העטרה שנמצאת בשורש הברית קודש. שם שורש מקומו של הפסח שני, וזה עומק שיטת רבי שפסח שני נקרא רגל בפני עצמה. כלומר, העטרה אינו חלק מהאות ברית קודש עצמו אלא עומד כמציאות לעצמו. בקלקול זה נקרא אדם הראשון מושך ערלתו היה, ובתיקון זה סוד יוסף.

פסח שני – בחינת קטן שנתגדל

לשיטת רבי שפסח שני נקרא רגל בפני עצמו, זה מוליד שני דברים. אומרת הגמרא בפסחים, לשיטת רבי שפסח שני הוא רגל בפני עצמו, גר שנתגייר בן פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני – חייבים להביא פסח שני, כי זה רגל בפני עצמו.

קטן לאו בר ביאה, אין בו דעת. רק מבן ט' ולמעלה נקרא בר ביאה, וט' דייקא, כמו שהוזכר לעיל, בחינת תשע, תשעים. זה נקרא קטן שהגדיל בפסח שני.

מדין פסח ראשון, יש מוחין דגדלות, ו'דעת גנוז בפה'. ומדין פסח שני מתגלה שאם היה קטן בפסח ראשון עכשיו בפסח שני הוא הגדיל. פסח ענינו גדלות, ובפסח הראשון יש גדלות מוחין, אבל בפסח שני יש גדלות של אות ברית קודש. זה נקרא קטן שהגדיל מפסח.

בדקות יותר, בפסח הראשון מצד האות ברית קודש הוא היה קטן, אבל בפסח שני יש לו ההגדלה של האות ברית קודש, זה הגדלות שמתגלה בפסח שני. לכן בעומק פסח שני נקרא פסח קטן, כי הקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייב בפסח שני. אבל ביתר עומק, הפסח השני שנקרא פסח קטן הוא המגדיל את הקטן. הוא חייב בפסח שני לא רק כי נעשה גדול בין פסח ראשון לפסח שני. אלא פסח שני מגלה שמי שהיה קטן בפסח ראשון עכשיו בפסח שני נקרא גדול.

מה שורש הדבר שדבר קטן הופך להיות גדול? כאשר יש חודש של עיבור. זה נקרא 'זה הקטן גדול יהיה'. זה פסח שני, פסח קטן. דוג' ברורה, אחיו הקטן יגדל ממנו. מנשה הוא בבחי' פסח שני, ואפרים בבחי' פסח קטן. ומי יגדל ממי? אפרים, זה הקטן גדול יהיה, אחי הקטן נעשה גדול מאחי הגדול.

מצד כך בעומק, פסח שני יותר גדול מפסח ראשון (וכדברי הזוהר הק' שפסח שני יותר גבוה מפסח הראשון). מגלגלין זכות על ידי זכאי. שנת העיבור גבוה משנה פשוטה. פסח שני כל יסודה בנוי על שנת העיבור (לפי דברי הבעל הטורים) ומצד כך פסח שני יותר גבוה מפסח ראשון. ולכן קטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני – זה גילוי של 'זה הקטן גדול יהיה', לא רק שהפסח שני יהיה גדול, אלא שהקטן הזה, הפסח שני, יהיה גדול יותר מפסח ראשון.

פסח שני מכח דוד המלך

מהי שורש הדבר שפסח שני יותר גבוה מפסח ראשון?

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, חייב להביא פסח שני, למ"ד רגל בפני עצמו. בהבנה פשוטה, הוא מתגייר בין פסח ראשון לפסח שני והיה יכול לגייר בכל השנה רק שבמקרה הוא התגייר בין פסח ראשון לפסח שני.

אבל בעומק יותר, גר שנתגייר בין פסח ראשון לפני מביא פסח שני כי פסח שני גופא הוא סוד זמן הגרים. ונבאר את הדבר בעז"ה.

יש לנו ג' אבות שנקראים ג' רגלים, ודוד המלך נקרא רגל רביעי של המרכבה. יש ג' רגלים, ג' מועדים, כנגד ג' אבות – ומהי המועד של דוד המלך? בהבנה פשוטה, המועד של דוד המלך הוא ראש חודש. אבל לדברי הבעל הטורים שהפסח ראשון ממשיכה עד זמן פסח שני, ופסח ראשון שייך לדוד המלך, לכן מי שלא היה ישראל בפסח ראשון ועכשיו בפסח שני הוא ישראל כי התגייר בין פסח ראשון לפסח שני והוא חייב להביא פסח שני – כי בעומק, כל יסודה של פסח שני הוא מדין גרים.

פסח שני – תיקון לממזרות

פסח שני נעשה או למי שהיה טמא, או שנמצא בדרך רחוקה.

איזה טומאה האדם לא יכול לצאת ממנה? (גם המת שנקרא אבי אבות הטומאה אבל המת יוצא מטומאתו בתחיית המתים.) אומרים חז"ל, "מעוות לא יוכל לתקון" - זה מי שבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר. ממזרות - זה טומאה בעצם.

על דוד המלך היה חשש ממזר, כלומר היה עליו פסול טמא. גם היה עליו חשש של לא יבא בקהל ה', ששורש בכך שלא קידמו להם במים ובמזון. זה פסול של דרך רחוקה. דוד המלך נקרא אבן מאסו הבנים לראש פינה, הוא היה נחשב טמא וגם דרך רחוקה.

פסח שני נאמר דייקא למי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה – ושני בחינות אלו היה בדוד המלך. כלומר מדרגתו של דוד המלך בא לגלות עומק נוסף בפסח שני – הן תיקון לטומאה כפשוטו והן תיקון לשורש הטומאה שהוא ממזרת.

פסח שני רגל בפני עצמה – גילוי של רגל חדש

יש שתי שורשים של פסח שני – מצד יוסף שורש מב"י [והרחבנו בזה לעיל] ומצד דוד שורש מב"ד.

שורש פסח שני שמתגלה במב"ד הוא בבחי' גר שנתגייר. דוד המלך בשורשו היה בבחי' טמא וגם בבחי' דרך רחוקה – וזה שורש נוסף לפסח שני.

כל זה לשיטת רבי, שפסח שני הוא רגל בפני עצמו. השתא יש ג' רגלים, וכולם זכר ליציאת מצרים, ואמרו חז"ל 'כל המועדים בטלים לעת"ל, חוץ מפורים' (ירושלמי). כמה רגלים יהיה לעת"ל? רק רגל אחת.

פורים נשאר ללעת"ל, כי 'כל המועדים בטלים חוץ מפורים', אבל זה מצד שהפורים יכול לחול בפסח (לולא שנת העיבור). ובעומק, פורים ופסח ופסח שני - שורשם חד. כאן מתגלה איך הופכים להיות ג' חדשים של מועדים, ג' חודשים רצופים באותו זמן!

תמיד יש קדושה של ג' רגלים כנגד ג' אבות, שהם בשלשה זמנים לעצמם. פסח בזמנו, שבועות בזמנו, סוכות בזמנו. ויש עוד מערכת חדשה של מועדים, ועל זה נאמר 'כל המועדים בטלים', אין להם קיום - חוץ מפורים, ולפי"ז 'חוץ מפורים' הכוונה בעומק כי: פורים הוא התחלה של מועד חדשה, הנקרא פורים - פסח ראשון - ופסח שני. וזה בעומק כי הן פורים והן פסח שני יכולים לחול בפסח (לולא חודש העיבור).

יש כאן מערכת חדשה של שלש מועדים. זה האבחנה שדוד המלך נקרא 'ראש לשלישים', ראש לג' אבות. ההבדל בין האבות לדוד הוא, שהאבות יוצרים ג' רגלים שהם לא מחוברים אהדדי, כי כל רגל הוא מציאות בפ"ע, אבל דוד היה בבחי' 'גיירני על רגל אחת'. גר – זה האבחנה של פסח שני.

פסח שני מגלה שלשה רגליים כרגל אחת - מדין חזקה, שמגלה את השלשה שנים לתפיסה של אחת. עיקר זמן של פסח שני הוא י"ד, בגמטריא דוד.

ומצד כך 'במוצאי שביעית בן דוד בא' – הכוונה בעומק, ליל ט"ו זה ה'מוצאי' של זמן י"ד, זה זמן אכילת קרבן פסח,

ובעומק לפי"ז, גילוי שורש פסח שני שהוא רגל בפני עצמו - הוא אינו חלק מג' רגלים, כלומר בעומק, פסח שני הוא גילוי של רגל חדש.

פסח שני – תיקון כל הבריאה

לפי"ז בעומק, פסח שני למי שהיה טמא או בדרך רחוקה – הרי כל ששת אלפים של הבריאה, 'שית אלפין הוי עלמא', שורשו בטומאה הראשונה שהנחש הטיל זוהמא בחוה וזה יוצרת תהליך ארוכה של על השית אלפין שנין, 'דרך רחוקה'. ובסוף ה'דרך הרחוקה' הזו, מתגלה פסח שני - שהיא שורש גאולה העתידה.

פסח שני מגלה שכל התהליך של הבריאה היה – כדי לתקן את מי שהיה טמא או מי שהיה בדרך רחוקה. ולכן נאמר "במועדו" אצל פסח שני (שעל זה שאלו במפרשים, למה נאמר "במועדו" אצל פסח שני אם אין זה מועדו). פסח שני מגלה את יסוד הפנים הפנימיות שבבריאה - שמה שכל הבריאה כולה עברה את כל התהליך של קלקול – הכל חוזר ונתקן "במועדו", כפי שהיה בראשיתו. פסח שני בעומקו מגלה שכל דבר בבריאה באמת נמצא "במועדו".

פסח שני מגלה רגל של ג' רגלים שמצטרפים אהדדי: פורים, פסח ראשון, ופסח שני. אז מה פסח שני מגלה בעומק? שכל י"ד וכל ט"ו של החודש הופך להיות מדרגת מועד. זה נקרא שלמה בן דוד, וכידוע שלמה מקביל לט"ו ודוד במקביל לי"ד, ושלמה נקרא ט"ו בן י"ד. זה עומק הדבר של 'מן המודיעים ולחוץ' - זה זמן של ט"ו מיל. אז בעומק, פסח שני מגלה שכל י"ד וכל ט"ו של כל חודש הופך להיות מועד.

לפי"ז בעומק, פסח שני לא רק מצרף פורים פסח ופסח שני לאחד, אלא זה מגלה שכל י"ד וט"ו של כל החדשים כולם הם מועד. יש ט"ו באב, ט"ו בשבט, יום ט"ו בתשרי שהוא סוכות – זה חיבור של ט"ו של כל השנה כולה. בכל י"ד ובכל ט"ו יש שורש קדושה אחת.

מצד האבחנה הפשוטה, השלשה רגלים של פסח שבועות וסוכות - זה מעגל השנה. ופסח שני מגלה מעגל שנה אחרת: י"ד וט"ו. מצד כך, פסח שני מצרף כל השנה כולה בי"ד וט"ו שבכל חודש, וחוזר חלילה. ועל ידי זה נעשה אחדות כל החודשים וכל הזמנים.

פסח שני – תיקון המזיד

לא רק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה עושה פסח שני, אלא, המשנה בפסחים אומרת, מי שהיה נאנס או היה שוגג ולא הביא את הפסח – הוא גם יעשה את הפסח שני. והגמרא אומרת: גם מי שהזיד יכול להביא פסח שני. זה לשיטת רבי חנניא בן עקיבא שפסח שני הוא תקנתא דראשון.

הרי שפסח שני מתקן גם מי שהזיד בפסח ראשון ולא הביאו. בפסח שני מונח תיקון לא רק לשוגג, אלא גם למזיד.

איפה מתגלה שיש תיקון למזיד? פסח שני מתקן מי שנטמא - וזה מדין מדרגת יוסף. מצד כך, פסח שני הוא תיקון שז"ל. ומצד מדרגת דוד, פסח שני מתקן הטומאה של מי שנולד ממזר, שהוא טמא בגופו. עומק של הדברים: מכח מה הממזר נולד? הרי 'אין קישוי אלא לדעת', אז הממזר נולד מכח מזיד קלקול. כלומר הממזר אינו רק תולדה אלא הוא נולד מכח מזיד, וזה גנוז בולד ממזר שנולד.

לפי"ז, פסח שני, שמתקן את גופו של הממזר – זה מתקן את שורש המזיד שנמצא בבריאה.

בקידוש חודש יש דין שאפילו אם הבית דין קידש את החודש במזיד שלא בזמנה – 'אפילו אם אתם מזידים', נתקדש החודש. עומק הדבר, הכח של הבית דין לתקן, 'מקדש את הזמנים' – זה יכול להעשות אפילו באופן של מזיד דקלקול. ראש חודש – זה מועדו של דוד המלך. בכל קידוש החודש מונח תיקון של מזיד. מועדו של דוד המלך הוא או ראש חודש או פסח שני – ובשניהם יש תיקון למזיד.

פסח שני הוא כח שבא לתקן את כל הבריאה כולה. בלשון פשוטה, שורש הקלקולים היה בקטרוג הלבנה. וזמן שהלבנה נמצאת במילואה, בט"ו – זה התיקון לקטרוג הלבנה, זה התיקון לשורש כל הקלקולים. זה מדרגת פסח שני.

וקודם לכן כבר מתגלה שורש הקלקול בהנחש שבא על חוה, שהביא זוהמא על חוה – זה שורש כל הטומאה, ומכאן ואילך יש דרך רחוקה - ושורש הקלקול היה בקטרוג של הלבנה. ושורש התיקון, בדוד שהוא בבחינת ממזר, וזה מתגלה בפסח שני, שהוא מאור קטן – פסח קטן, פסח זוטא.

קטן שהגדיל בפסח שני חייב להביא פסח שני כי בעומק פסח שני גופא היא בבחינת 'קטן שהגדיל', וזה לא רק יוסף כמו שנתבאר לעיל שיוסף נעשה גדול מאחיו, אלא הפסח שני הופך להיות גדול מצד אור הלבנה שעתידה להתגדל, "אשת חיל עטרת בעלה", מצד כך, פסח שני, פסח קטן, שהוא בבחינת 'מאור הקטן', שאין בו את 'לילה כיום כיאיר' כמו בפסח ראשון, אלא יש בו רק את ה'מאור קטן' – זה בבחינת 'קטן שנתגדל', שנתגלה בו 'זה הקטן גדול יהיה', שהמאור קטן הופך להיות מאור גדול, בחי' לעת"ל.

זה המעמקים שמתגלה בפסח שני, שמתקן גם את המזיד, כי פסח שני הוא הגילוי של הגדלות הגמורה.

פסח שני – בבחינת קו המתפשט עד א"ס

בפסח הראשון היה גלות דעת והיה גאולת הדעת. זה גדלות ראשון, מוחין דגדלות, בליל פסח ראשון. ופסח שני מגלה דעת יותר עליונה מהדעת שמתגלה בפסח ראשון. הדעת המתגלה בפסח שני הוא בבחינת 'סיפק בידו' – זה התפשטות של הדעת בלי גבול ובלי קץ.

מצד מהלך דהשתא, יש שלשה רגלים, ומצד כך יש גבול בבריאה. אבל כאשר הכל מתאחד לקו אחד, זה בבחינת 'רגל בפני עצמו' של פסח שני, ואז כח ה'קו אחד' שמתגלה בפסח שני שהוא 'קו מתפשט' - עד א"ס.

זה המעמקים המתגלה בפסח שני. השתא יש לנו ספק להיכן הקו יתפשט, אבל לעת"ל ששורשו בפסח שני שמתקן את כלל כל הבריאה כולה, כל הטמא וכל מי שנמצא בדרך רחוקה.

וכאשר יאיר אור פסח שני בשלימות, האור הזה יתקן את השוגג, ואת המזיד, של כל המעשים כולם. ואז יהיה עומק התיקון של כלל כל המעשים כולם, כלל כל הזמנים כולם, כלל כל הבריאה כולה. שיתגלה אור פסח שני במהרה בימינו.

[פסח שני, יוסף, דוד, קטן, גר, תוספת, אות ברית קודש, פה, דעת, טומאה, ממזר, דרך רחוקה, תיקון, פורים, מועדים, שלש רגלים]