|
"לך אכול בשמחה לחמך ביו"כ מגיעים להכרה שהדעת היא בבחינת "לבוש"חז"ל אומרים, שבמוצאי יום הכפורים יוצאת בת-קול ואומרת: "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך" (קהלת ט, ז). כלומר, אותה בחינה שנאמר בה: "ממנו לא תאכל" - כאן כתוב: "לך אכול, כי כבר רצה אלקים את מעשיך" - את עוונך. ענין זה אינו מוסב רק על התפשטות החטא בלבד, אלא על שורש החטא, ושורש החטא הוא החטא הקדמון של אדם הראשון. "כי רצה אלקים את מעשיך" - כאן ישנו תיקון לשורש של החטא. "לך אכול", מדוע? - מפני ש"רצה אלקים את מעשיך", שהוא פגם האכילה הקדמון.בירור הדברים נראה כך. בחטא אדם הראשון וחוה, התחדש המושג של "דם נדות". חצי חודש לערך היא טהורה, וחצי טמאה. לפני החטא, ה"אבא ואמא" - החכמה והבינה - שעליהם נאמר: "תרי רעין דלא מתפרשי מהדדי", היתה בהם בחינת "דעת תמידית". זאת משום שהחכמה והבינה זו העצמיות של המוחין, ולכך אינם מתפרשין, כי עצם הדעת הוא הכח המזווג שנמצא בגילוי תמיד. מה שאין כן בשעה שהתחדש דם נדות, ב"זעיר אנפין" ונוקבא - כאן התחדש מהלך שכביכול יש ביטול הדעת, וכיום ייתכנו שני מצבים: בשעה שישנה דעת בגלוי - יש זיווג, וכשהדעת אינה בגלוי - אין זיווג.והנה בפשיטות זהו עונש. אבל בעומק הענין, הקב"ה "ממכה עצמה מתקן רטיה". עצם הדבר שישנם זמנים שהדעת קיימת וישנם זמנים שהיא איננה - זה גופא התיקון. כלומר, דבר ששייך בו שינוי, הוא לא נקודה עצמית. משא"כ דבר שהוא תמידי, הוא עצם הדבר, ועצמיות אינה משתנית. לכן, אם רואים דבר שיש בו נקודת שינוי, בהכרח שאין זו עצמיות הדבר.כשמדברים על התפיסה של "אבא ואמא", שהם "תרי רעין דלא מתפרשי מהדדי", כלומר שיש "דעת-תמידית", אזי נתפס הדבר שהדעת היא עצמיות, אלא שיש זמן שהזיווג יותר בקטנות, ויש זמן שהזיווג יותר בגדלות, כפי שכתוב בספרים. כלומר, לרוחב הדעת יש נקודת השתנות, אבל עצם הדעת היא תמידית, מהותית, היא עצם התפיסה.מה שאין כן כשמתגלה שיש זמן שאין זיווג כלל, כלומר שאין דעת כלל, הרי מתגלה שהדעת אינה עצמיות, אלא לבוש בלבד, שכן דבר שהוא עצמי, אין לו השתנות. ואם מתגלה השתנות - בהכרח שאיננו עצמי.זוהי בעצם הבחינה של "ממכה עצמה מתקן רטיה". כאשר אדם הראשון חטא ב"עץ הדעת", כלומר שתפס את הדעת כמציאות, תיקון חטא זה הוא הגילוי שהדעת אינה דבר עצמי, לא עצם המציאות, אלא היא משתנה, וכיון שהיא משתנה, הריהי בבחינת "לבוש", כי עצמיות לא ניתנת להשתנות, ואם מצאנו בה השתנות, בעל כורחך שאיננה עצמיות.כלומר, חטא האכילה מ"עץ הדעת" עניינו, שתופסים את הדעת כדבר תמידי, כעצמיות, וממילא התיקון לחטא הוא, כשמבינים שהדעת היא "לבוש" בלבד, ואין לה נקודה עצמית. ומצד בחינת הלבושין, "מאן דלביש ברמשא, לא לביש בצפרא"- בכל לבוש ישנם שינויים מידי פעם.התיקון של חטא אדם הראשון, הוא: "לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלקים את מעשיך", אחרי יום כיפור, אדם יכול לגלות שהדעת היא נקודה של התלבשות, לא נקודה עצמית. "למען ידעו" - בסוכות, הדעת היא חלק מהמצוהבהלכה מובא, שישתדל כבר במוצאי יום-כפור להתחיל לבנות את הסוכה, ולו בדבר קטן, ובפשטות טעם הדבר הוא כדי שיתחיל מיד במצוה.אבל בעומק טמון דבר נוסף. על מצות סוכה נאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג), וכתב הב"ח, שאע"פ שבשאר מצוות אין חיוב לדעת את טעם המצוה, אבל בסוכות טעם המצוה הוא חלק מחלקי המצוה, כיון שהוא מפורש בפסוק: "למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".הרי מבואר, שהישיבה צריכה להתלוות ל"דעת", והדעת היא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כלומר בסוכות מתחדש שה"למען ידעו" - הדעת - היא חלק מחלקי המצוה. משא"כ בשאר מצוות, הטעם, הדעת שבמצוה, אינו חלק מהמצוה. אם יודע - מוטב, וגם אם לא יודע - לא נחסר כלום מקיום המצוה, כי העיקר הוא קיום רצונו ית' שציוונו לקיים מצוה זו ותו לא. אבל במצות סוכות התחדש שהדעת היא חלק בלתי נפרד מחלקי המצוה ומצורת קיומה.נמצא, אם כן, שהכתוב "לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלקים את מעשיך", ומה שמבואר בפוסקים להתחיל בבניית הסוכה במוצאי יום כפור - הם בעצם "חד"! יש כאן את הגילוי של דעת שמותר לאכול ממנו. "לך אכול" - אין אכילה עצמית, אלא "אכלו מלחמי", אוכלים את לחמו של הקב"ה, "לחמה של תורה". "לך אכול בשמחה לחמך", כלומר: לך והתחבר אל הדעת, וכאן מתחילה ההארה של "למען ידעו דורותיכם" - שהמצוה בעצמה נאמר בה דעת, וזוהי דעת דתיקון.הסוכה היא הלבוש הכללי לכל הגוף. ישנן מצוות שהן בבחינת לבושים פרטיים, כמו תפילין, טלית וכו'. כל אלו לבושים, אך אינם מקיפים את כל האדם, מכף רגל ועד ראש. משא"כ סוכה היא מצוה שמקיפה את הכל!והלבוש הוא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'". כאן ה"דעת" מקיפה את כל האדם. כאן מבורר שהדעת איננה העצמיות של האדם, אלא היא לבוש לאדם. זה גופא התיקון של מצות סוכה, שמתגלה בה הדעת דקדושה.כלומר, עומק החילוק בין דעת דקדושה, דעת דתיקון, לבין דעת דחטא, דעת דקליפה, הוא שדעת דקדושה מגלה שהעצמיות היא דבקות בקב"ה, והקב"ה תיקן כביכול לעצמו לבושים (כמו שכתוב ב'פתח אליהו'), והדעת היא לבוש כביכול לקב"ה. אולם דעת דקליפה עניינה, שהאדם תופס שהדעת היא העצמיות שלו, ה"אנכי שלו! כביכול עצם מציאותו היא הדעת. זוהי דעת דקליפה! אבל כאשר מבורר לאדם שהדעת היא לבוש, זוהי דעת דתיקון, דעת דמצוה!"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי". כאן, בדעת, מתגלה שהיא הלבוש של קומת הנפש, כי באמת הדעת היא נקודה שמקיפה את הכל, כלומר: לא שהיא עצמיות ולכן היא הכל, אלא היא לבוש שמקיף את הכל.זהו סוד הדעת דתיקון שמתגלה מיד במוצאי יום כיפור: "לך אכול בשמחה לחמך", אכול את הדעת, אכילה בדעת. אכילה היא זיווג, ואין זיווג אלא לדעת, אבל זוהי דעת דקדושה.
|
