|
"בורא חושך" - בריאה של העדרידועה המחלוקת מהו חושך, האם הוא בריאה או שהוא העדר. וידועים גם דברי הגר"א בזה, שהוכיח מלשון הפסוק (ישעיה מה, ז) "יוצר אור ובורא חושך" שהחושך הוא בריאה בפני עצמה.ובעומק, פשוט וברור הדבר ששני הדברים אמת, שישנה מציאות של בריאה של חושך, "וימש חושך" כמש"כ במצרים, וישנו חושך שהוא העדר. ועומק הדברים, שגם העדר הוא בריאה! מצד התפיסה הפשוטה של הנברא, העדר הוא דבר שלא נברא. הבריאה נבראה וההעדר לא נברא. אבל מצד עומק הדברים, באמת יש שני סוגי נבראים: יש נברא חיובי ויש נברא שהוא העדר, אבל גם ההעדר הוא סוג של בריאה. דוגמא לדבר: ידועים דברי הנפה"ח (שער ד פרק יא) "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום", ועל פני פשוטו ביאור הדברים שהקב"ה חידש נבראים, "איסתכל באורייתא וברא עלמא", וגם כיום, הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וכשם שהיצירה הראשונה היתה במהלך של איסתכל באורייתא וברא עלמא, כך יצירת העולם בכל עת ובכל שעה היא במהלך של איסתכל באורייתא דעסקין ישראל השתא, ואם יש אצל הנבראים ח"ו מצב של הפסק, ולו הקל שבקלים, במהלך של עסק התורה, הרי שה"איסתכל באורייתא" נמצא במצב של גניזה, וממילא ה"ברא עלמא" איננו מתקיים, ואזי המצב הוא העדר של נבראים. ולפי זה לכאורה הבריאה כלולה בתוה"ק, אולם העדר הבריאה אינו כלול בתוה"ק.נמצא לכאורה, שבריאת הנבראים היא בריאה, אבל ההעדר הוא שלילה של בריאה. אבל האמת שהחיוב וההעדר הוא סוד ההפכים, והוא מהות הבריאה. אנחנו תופסים כל דבר כקיים או לא קיים, ומעבר לזה אין לנו תפיסה. וצריך לדעת שהתפיסה הזו של הלא קיים הוא סוג של נברא, ו"נברא" הכוונה שזהו סוג של תפיסה שהקב"ה חידש, וההתחדשות של המצב שנקרא קיים או לא קיים - זה גופא השורש של ראשית הבריאה. וכח בריאת הנבראים הוא בחינת יש, אור דתורה, וכח ההעדר הוא אין, המאור שבתורה. אכן דברים עמוקים מאוד! אין לנו תפיסה כלל בא"סבאמת, ישנה לשון עמוקה מאוד של הגר"א, וז"ל: "דע כי האין סוף ב"ה אין לחשוב בו כלל וכלל, כי אסור לכנות בו אפילו חובת המציאות, כי אפילו ספירה ראשונה קוראין אין, ושניה מכנים יש שידענו שהוא נמצא, וזה לבד משיגין ממנה, מה שאין כן בראשונה", עכ"ל. נמצא [מתתא לעילא], שהדבר היחיד שידענו בחכמה, שהיא קיימת. באַין גם את עצם קיומו לא ידענו, אלא שהוא מחוייב המציאות. משא"כ בבורא יתברך שמו שאי אפשר לומר אפילו שהוא מחוייב המציאות.אלו דברים שכבר דנו עליהם, ולשונו שם קשה מאוד, וננסה לבאר את הדברים. "והחכמה מאין תמצא" - הכרה רק במציאותהמצינו בחז"ל שתורה דידן נקראת "נובלות חכמה". כל העסק של תורה שאנו מכירים הוא רק תפיסה של "נובלות של חכמה".ואם זהו "נובלות", מהי אם כן חכמה בעצם?על זה כותב לנו הגר"א שאת עצם החכמה לא ידענו. אנחנו רק יודעים שהיא קיימת, שהיא נמצאת. והרי שביאר לנו הגר"א שמש"כ בפסוק "והחכמה מאין תמצא", ועל פני פשוטו הכוונה שאדם משיג את החכמה ע"י דבקות באין, כאן חידש הגר"א שטמונה בדברים נקודת עומק יתירה."והחכמה מאין תמצא" הכוונה שהחכמה אנו יודעים רק שהיא נמצאת ותו לא! "תמצא" כלומר זו כל הידיעה שלנו בעצמיות החכמה. ההשגה שלנו בעצמיות החכמה היא רק בגדר הכרת ה"תמצא" שבה, שהיא נמצאת, ותו לא. כי כל ההשגות שלנו בחכמה הם רק בחינה של "נובלות חכמה" ולא בעצמיות החכמה.ביאור הדברים. הנה דברי הגר"א - שבחכמה אנו יודעים שהיא נמצאת, אבל האַין אנחנו לא יודעים שהוא נמצא - צריכים לכאורה ביאור גדול על פני פשוטו, שהרי אם אומרים אנו שהוא נברא, הרי שהוא נמצא. אם כן צריך ביאור איך אפשר לומר שיש נברא שאנו לא יודעים שהוא נמצא?אבל בעומק, הם הם הדברים שדיברנו. ישנם שני ראשית לבריאה: יש ראשית של מציאות ויש ראשית של העדר. דבר שהיה ואיננו, אדם אומר שהדבר איננו, אבל לא שהוא ממשש שהוא לא נמצא, רק מפני שהוא לא יכול למשש את מציאותו, הוא מסיק שהדבר לא נמצא, אבל באמת בעומק, ההעדר הוא סוג של חוש מקביל לחוש שחש את ההויה הנמצאת [ובעומק הדק זה למעלה מן החוש]. ובעומק, הרי ידוע שעפ"י חכמת התורה, אף דבר שמתכלה, כגון שנשרף וכדו', אין זו אלא ההתפרקות של הארבע יסודות, אבל בעצם הדבר לא נעלם, אלא שהוא נעשה דק יותר, רוחני יותר, אבל הוא קיים. העדר מוחלט אין לו מושג בנבראים, כי ההעדר המושג לנו הוא רק ביחס להויה, שההעדר הוא הפכו. וכח ההעדר עניינו שער הנ' שעליו נאמר לא נברא, כלומר שהוא בבחינה של "לא", שלילה, העדר.על עומק החכמה נאמר, "מאד מאד עמקו מחשבותיך איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", עצמיות החכמה, שהיא חכמתו ית', היא בלתי נודעת, וכל ההשגה שלנו בחכמה היא רק בחינה של כטיפה מן הים, בחינה של נובלות חכמה. ומה כן ההשגה שלנו בנקודת שורש החכמה? התפיסה שאנחנו תופסים כל דבר כמציאות! - זה שורש נקודת הבריאה, והיא הנקראת חכמה. כלומר, תפיסה חושית, השגה חיובית, היא מהות החכמה. תפיסת הנפש שתופסת כל דבר כמציאות חיובי - היא הבחינה של חכמה!"כולם בחכמה עשית", והרי שתפיסת הקיום, תפיסת היש, נקראת חכמה. מה שהחכמה נקראת יש, אין הכוונה שהיש שבה מושג ומחמת שאנחנו משיגים את הדבר אנחנו קוראים לו יש כי הוא מושג, מושכל, מובן וידוע לנו. אלא הוא נקרא כן מחמת שהוא שורש לתפוס כל דבר כיש, כמציאות. משא"כ תפיסת ההעדר היא תפיסה מצד נקודת הפשיטות שבדבר, זוהי תפיסה כאשר החושים לא משיגים את הדבר, ואזי האדם חש את ההעדר, את השלילה, וא"כ הדבר לא נמצא. נמצא שההעדר הוא לא העדר כפשוטו, אלא הוא חוש של העדר. ולכן כותב הגר"א שבחינת האין אינה מוגדרת כמציאות, מפני היותה חוש של העדר ולא חוש של מציאות. כח הנגיעה בבחינת ההעדר - האמונה!כאן ישנם דברים עמוקים מאוד.כאשר האדם מאמין שאף מה שהוא לא רואה, שומע, חש וכו' נמצא, הרי שיש לו נגיעה בתפיסת ההעדר. "ואמונתך בלילות" דייקא! הנגיעה בנקודת הלילה, בנקודת החושך, התפיסה בנקודה העליונה שנקראת "חושך" הוא ע"י כח האמונה. כח האמונה הוא הכח לגעת בחושך.ביאור הדברים: כאשר דבר מושג לחושים, שורש ההשגה בו הוא ע"י חכמה, שהוא שורש היש. ואף שהחוש לא משיג את עומק מהות הדבר, אבל החוש משיג שהדבר קיים, וזוהי נקודת שורש החכמה. משא"כ כאשר האדם בחושיו איננו משיג את הדבר כלל, אז כח ההשגה בדבר הוא רק ע"י האמונה! כדוגמא: אדם מאמין שב'ברית' נמצא אליהו הנביא על אף שהוא אינו רואה אותו. נמצא, שאין כאן השגה לחושים בדבר, אלא כל ההשגה במציאות הדבר היא ע"י אמונה. הרי שכח הנגיעה בבחינת העדר הוא כח האמונה. אלא שיש העדר יחסי כדוגמת אליהו הנביא, שלאחד נראה ולאחר אינו נראה, ויש העדר מוחלט לנבראים כולם, והוא שער הנ', האין המוחלט.בהעדר יחסי, כדוגמת אליהו הנביא, אדם מאמין שאף שהוא לא רואה את אליהו הנביא, אבל אליהו הנביא הוא בכלל "כולם בחכמה עשית", והרי שהמהות של אליהו היא בכלל ה"כולם בחכמה עשית", בכלל תפיסת היש, אלא שכלפַּי זה לא נתפס. והרי שאין כאן נגיעה גמורה בתפיסת האין. יש כאן אַין יחסי לאדם שלא משיג את הדבר, וע"י האמונה הוא מתחבר לתפיסת היש דאליהו, למציאות האליהו שהיא בכלל "כולם בחכמה עשית", אבל אין כאן נגיעה בהעדר המוחלט, כי אליהו הוא יש, רק שאינו מושג. סוד גילוי משיח - האין המוחלטהיכן היא נקודת הנגיעה באַין המוחלט?באמת, זה סוד גילוי משיח! בבריאה דהשתא, הגילוי הוא מצד "כולם בחכמה עשית". משא"כ גילוי משיח שהוא בחינת שער הנ', כמש"כ הרמב"ן בהקדמתו לתורה שנ' שערי בינה נבראו בעולם, ושער הנ' הוא לא נברא. ואף שאומרים חז"ל נ' שערי בינה נבראו בעולם, אומר הרמב"ן שזה לאו בדוקא.ובאמת עומק הדברים הוא, ששער הנ' הוא בריאת ההעדר. ולכך מחד הוא מוגדר כלא נברא, ומאידך הוא מוגדר כנברא. מחד הוא מוגדר כלא נברא כי הוא סוג של מהות נברא שונה, לא בכלל תפיסת היש, וכלפי תפיסת היש הוא מוגדר כלא נברא. אבל כלפי כך שעצם ההעדר הוא סוג של בריאה, זהו "נ' שערי בינה נבראו בעולם"! נבראו דייקא.כל זמן הגלות, בשית אלפי שנין, יש לנו אחיזה רק בשורש של "כולם בחכמה עשית" שהוא שורש תפיסת היש, החוש, המציאות, אלא שהעומק של החכמה לא מושג, כמו שביארנו, והוא רק בבחינת נובלות. משא"כ מצד גילוי משיח, יהיה גילוי מושלם של ההעדר.כאן מגיעה בעצם נקודת החידוש הנורא של תורת הבעש"ט. כידוע מה שקיבלנו מפי קדושי עליון, שהבעש"ט הוא שורש ההתנוצצות של אורו של משיח [כמובן שזו רק בחינה של התנוצצות, הארה, אבל לא התגלות גמורה, כי עדיין בן דוד לא בא], ומהות נקודת ההארה, שהתחדש כאן מהלך של נגיעה בעולם של העדר. זהו חידוש נורא! תפיסתנו את היש, היא שורש הבריאה מצד השית אלפי שנין, אבל מה שאנחנו תופסים לגעת בנקודה של העדר, זה שורש אורו של משיח.ועל זה מחדש הבעש"ט ואומר: "תורת ה' תמימה", שאף שבכל השית אלפי שנין עסקו רבות ב"תורת משה עבדי", אבל תורת ה' היא בעצם תמימה, ואף אדם כמעט לא נגע בנקודת הפנימיות שבתורה! וכל זאת למה? כי התורה יש בה אור ויש בה מאור, והחילוק היסודי בין האור למאור: האור הוא נקודת ההסתכלות, נקודת ההשגה, נקודת היש, והמאור הוא ההעדר. הבריאה נבראה מהעדר למציאות, ליש. ובפשטות ביאור הדברים, שקודם שנברא העולם לא היו נבראים, ולאחר שנברא העולם יש נבראים. ודאי שזו אמת לאמיתה, זהו יסוד האמונה. אבל העומק בזה הוא, שההעדר גם הוא סוג של נברא. ונמצא שמה שמגדירים שהעולם נברא מהעדר ליש, זוהי תפיסה שלנו שאנו תופסים שהוא נברא מהעדר ליש, אבל בעומק, לפני הבריאה גם לא שייך לומר העדר.וזו כוונת הגר"א בדבריו, שכלפי האין סוף לא שייך לומר אפילו מחוייב המציאות. ואף שבודאי יש לנו אמונה שיש מצוי, והוא היה הווה ויהיה, וא"כ לכאורה כן אנו מגדירים שהוא מחוייב המציאות. אלא ביאור הדברים, שהמציאות שאנחנו מכירים זו מציאות של קיים או לא קיים. כשבאים לדבר על עצמותו ית' צריך לדעת שהמימד של התפיסה הזו היא תפיסה של נברא. אבל לבוא ולייחס למציאותו ית' הבחנה זו - זו הגשמה! בו ית' אין לנו תפיסה ואחיזה לא מצד קומת היש ולא מצד קומת ההעדר. וכל מה שאנחנו מדברים הוא מכאן ומטה, שיש תפיסה ביש - שית אלפי שנין, ושיש תפיסה בהעדר - הארה של משיח מאלף השביעי ואילך. למעלה מתפיסת היש וההעדר, זה אין עוד מלבדו!נמצא אם כן, כפי שמבואר כאן לפנינו, שישנם שני שורשים לבריאה: שורש של קיום, של יש, ושורש של העדר. וצריך לברר: שני שורשים הללו מהיכן מקורם, מהיכן שורשם. "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע"ידועים דברי הנפה"ח (שער ג) שמחד אמרינן שאין עוד מלבדו כפשוטו, ומאידך אמרינן שכשעלה ברצונו לברוא את הנבראים חידש נבראים, והרי שזה תרתי דסתרי. וידועים דבריו, שיש חילוק בין מצדו למצדנו, שמצדנו יש נבראים ומצדו אין עוד מלבדו.פשוט וברור הדבר לכל בר דעת, שמש"כ מצדו אין הכוונה מצדו כפשוטו, כי מצדו לא עסקינן. איך אפשר לחשוב מה הצד מצדו! מצדו לא ידעינן! אלא מצדו הכוונה איך נראה הדבר מצדו מצדנו. זה פשוט וברור! והרי שמצדנו יש אופן של מצדנו מוחלט, ויש אופן של מצדו מצדנו.כלפי מה שמדברים אנו כאן, האמונה שהקב"ה חידש נבראים היא שורש היש, והאמונה שאנחנו מאמינים שאין עוד מלבדו כפשוטו, היא שורש קומת ההעדר. והרי שאמונה זו היא אמונה בשלילה. וזהו שורשו של ההעדר.אלו בעצם שני השורשים שהזכרנו. השורש של קומת היש הוא האמונה שיש נבראים, והשורש של קומת ההעדר הוא האמונה שאין עוד מלבדו.וזה סוד הבראשית - הב' ראשית - שיש בברואים: ראשית דקיום וראשית דהעדר. האמונה בקיום היא האמונה שיש נבראים, והאמונה בהעדר היא אמונה שאין עוד מלבדו. אבל עצם האמונה שאדם מאמין שאין עוד מלבדו, זה גופא סוג של בריאה. ההעדר הוא סוג של בריאה! זה סוד גילוי משיח, וכמש"כ ה'מאור עיניים' בשם הבעש"ט, ש"תכלית הידיעה שנדע שלא נדע", והרי שה"שלא נדע" זה לא העדר ידיעה כפשוטו. אלא זהו סוג של נברא הנקרא העדר. ה"שלא נדע", בעומק זהו סוג של בריאה. כאן נקודת החידוש הגדול.החכמה תופסת את תכלית הידיעה שנדע שלא נדע, שהאדם מגיע לקצה יכולת הידיעה, ומכאן ואילך הוא יודע שאי אפשר לדעת, והרי שהעדר הידיעה הזו אינו בריאה, אלא שהוא לא יודע. מה שהוא יודע זה בריאה ומה שהוא לא יודע זה לא נברא [כלפיו לפחות] ולכן הוא לא יודע.משא"כ לפי תפיסת בעל המאור עיניים בשם הבעש"ט, הרי שה"שלא נדע" הוא סוג של בריאה כמו ה"נדע". יש מהלך שנקרא "שלא נדע", שהוא מהלך בעצם הנבראים, וכשם שה"נדע" הוא מציאות - כך ה"שלא נדע" גם הוא תפיסת מציאות. אלו שני קוים לבריאה: קו של תפיסת היש וקו של תפיסת ההעדר. השגת דבר והפכובכדי להשיג דבר בשלמות, חייב האדם להשיג דבר והיפוכו, כמש"כ הגר"א בפירושו על משלי. והרי שבכדי להשיג בבירור את קומת היש, צריך להשיג גם את קומת ההעדר של היש. וכל זמן שאדם תופס את הבריאה כבריאה החלטית, הרי שהוא לא תופס דבר והיפוכו, וא"כ חסר גם בעצם תפיסת הצד דחכמה.כלומר, לא כפשוטו שכאשר אדם תופס את תפיסת החכמה והוא לא תופס את ההפכיות, הרי שאת החכמה יש לו ומן ההפכיות הוא נעדר. אלא מצד הכלל שכשאדם לא תופס דבר והיפוכו, הרי שאפילו את הצד האחד הוא לא תפס ברור - הרי שבשביל עצם תפיסת החכמה מוכרח להיות גם תפיסת ההעדר.זהו עומק הכתוב "והחכמה מאין תמצא", שבשביל להשיג את עומק קומת החכמה, תפיסת היש, צריך נגיעה גם באין, בקומת ההעדר. והנגיעה בשניהם בבת אחת מביאה את האדם לחיבור בשני הצדדים. ב' תפיסות בעבודהכאן מגיעות שתי צורות של עבודה.ביררנו שהנגיעה בקומת היש מכריחה נגיעה גם בקומת האין, בקומת ההעדר. השאלה היכן עיקרו של האדם נמצא: האם עיקרו נמצא במהלך דאין או במהלך דיש. פשוט וברור הדבר, שמהלך דאין לגמרי לא קיים, כי "זאת התורה לא תהא מוחלפת", והרי שאנו מצווים בקיום תרי"ג מצוות, ותפיסת היש אמת כמו שתפיסת האין אמת, ואם חושב האדם להשיג את ההעדר בלי להשיג את היש - גם מצד כללי החכמה זהו דבר נשלל, ושני טעמים בדבר: א. כשם שביררנו שכדי להשיג את היש חייבים דבר והיפוכו, להשיג את האין - כן להיפך: כדי להשיג את האין, חייבים את קומת היש בכדי שיהיה דבר והיפוכו. ב. מצד שזוהי כפירה בשורש כל התורה כולה, שהרי התורה ניתנה על הר סיני, שזה כח המחייב שמשעבד את בני ישראל. הרי שפשוט וברור הדבר שהאמונה כוללת את שניהם, ולא אחד בלבד.אלא שנקודת החילוק, שמצד תפיסת השית אלפי שנין העיקר של התפיסה היא קומת היש, והאין הוא בחינה של התנוצצות. משא"כ מצד התפיסה ההופכית, האין הוא העיקר, והאור של היש ששורשו הוא שית אלפי שנין הוא בבחינה של לבוש לאין [בסוד עתיק ואבי"ע שהם לבושים לא"ק].ולכן מבאר הנפה"ח, שכל הכניסה לעולם של האין, שאין עוד מלבדו כפשוטו, הוא רק בבחינה של אבנתא דלבא, וחכם מבין מדעתו, מחמת שאף שיש כאן התנוצצות של הויה דאין, כלומר לא רק ידיעה של אין אלא שזה תפיסת הויה, אבל צריך לדעת שאנחנו עדיין בגלות, ועדיין משיח בן דוד לא בא. ואף שההארה נמצאת, אין זה אלא בגדר הארה, ולא בגדר קביעות.משא"כ לפי חלק מתפיסת החסידות היה מהלך שהאור נמצא יותר בגילוי, ואף שאינו נמצא בגילוי גמור, מ"מ הם סברו שיש לזה יותר מקום. מ"מ פשוט וברור הדבר לכו"ע כמש"כ הנפה"ח, שחייב שיהיה לאדם נגיעה בנקודה של אין עוד מלבדו, בתפיסה של כח ההעדר, וכל מי שנמצא עמוק בתוך התורה, מוכרח בשביל להשיג את עומק התורה, את הנגיעה בשורש נקודת היש, ולשם כך צריך את ההיפך, את ההעדר.העולם נברא בצורה של "רצוא ושוב". "רצוא" אין, "ושוב" חכמה. כל זה מתתא לעילא, ומלעילא מתתא "רצוא" יש, "ושוב" אין. מצד המהלך בנפה"ח, הרי שהרצוא הוא אין והשוב הוא חכמה, משא"כ המהלך בחסידות הוא הרצוא יש, והשוב אין.מ"מ לכו"ע מוכרח שתהיה לאדם נגיעה בנקודת האין, וכל זמן שאין נגיעה בקומת האין, אין נגיעה גם בעצמיות החכמה. ולכן לשיטת הנפה"ח אף שעיקר הדבקות הוא במהלך של "כולם בחכמה עשית", אבל בהכרח שיש נגיעה בהויה דאין, וכל זמן שאין נגיעה בהויה דאין, הרי שעומק נקודת החכמה היא גם לא הויה בהשגת האדם.כלומר, הכלל היסודי הוא שצריך להשיג כל דבר והיפוכו, ואם לא - עצם הדבר לא מושג,העומק של הדברים הוא, כי שורש כל דבר, מצד העצמיות שלו הוא כולל את שני ההפכים, וכל זמן שאדם לא מגיע לנקודת השורש, הרי שהוא משיג או את הצד הזה או את הצד השני [וגם זה אינו בשלמות, מפני שלא נגע בשורש הדבר]. אבל אם הוא הגיע לנקודת השורש, בהכרח שנכלל בקרבו ההפכים, ואם לא נכלל - סימן שהוא לא נגע בשורש, כי שורש כל דבר הוא דבר והיפוכו, ואם אדם נוגע בנקודת שורש הדבר, הרי שבהכרח הוא משיג דבר והיפוכו.ובעומק הגדרת הדברים, כאשר אדם מקבל רק את ההארה של הדבר, הוא יכול להשיג או את זה או את זה. אבל כאשר אדם נוגע בהויית הדבר, הרי הויית הדבר מכריחה דבר והיפוכו, ולכן כשאנחנו באים להשיג [לא את החכמה דחכמה, אלא] את הויית החכמה, שעל זה כותב הגר"א שמה שידענו בחכמה שהיא מציאות, מוכרחים לכלול את ההעדר של המציאות, ולכן כל זמן שאדם תופס רק את תפיסת היש ולא את תפיסת ההעדר, בהכרח שאת תפיסת ההויה דחכמה אין לו. אלא יש לו רק את ההארה דחכמה. נגיעה בנקודת היש ובנקודת האין בב"אמעתה נבין את כל סדר הדברים שדיברנו עד השתא בפרקים הקודמים. ניסינו כל הזמן לחתור ולברר שהחכמה אינה רק ידיעה, אלא היא מציאות גמורה. וכלפי מה הדברים היו אמורים? - כל זמן שאנחנו תופסים את החכמה כחכמה, כהארה, אבל לא כמציאות גמורה - הרי שלא נגענו בהויית החכמה. נגענו בדבר אחד: בהארה של החכמה, בהתפשטות של החכמה, בנובלות דחכמה. אבל הנגיעה בעצמיות החכמה, היא לגעת בעצם תפיסת היש.הנגיעה בעצם תפיסת היש, כמו שביארנו כאן, מכריחה דבר והיפוכו - ההעדר, וכאשר נוגעים בתפיסת היש ובתפיסת ההעדר, נוצרים חוש דהעדר וחוש דיש. לכן, כל זמן שאדם לא נגע בעצם הוית היש, הרי שהחכמה אצלו היא ידיעה ולא תפיסת הויה.לכן הארכנו וטרחנו לבאר, שצריך ראשית כל לדעת שהחכמה היא מציאות. ודאי שהיא גם ידיעה, אבל העומק שלה הוא תפיסת הויה. כאשר משיגים דבר והיפוכו, משיגים את שורש מציאות ההויה, וכאשר האדם מגיע לתפוס את שורש מציאות ההויה, הוא נעשה כלי למציאותו ית'.כל זמן שאדם לא כולל את שורש הנבראים, את הוית היש באין, הרי שהוא נמצא במהלך דפירודא. רק כאשר האדם כולל את ההעדר והיש בבת אחת, הרי הוא נוגע בנקודת אחדות שורש הבריאה, ברזא דאחד שקדמו לעולם. "קדמו לעולם" כלומר, שההויה נכללת בהעדר. ואז יש לו נגיעה בנקודת האחדות. ברזא דאחד, שם נקודת ההשראה של האין סוף.נמצא אם כן, שעבודת האדם לדבוק באור ובחושך יחדיו [יש חושך בתוך הנבראים ויש חושך שהוא החושך היסודי, כמו שכותב הרמב"ן בתחילת התורה, וזהו החושך של האין]. וזה למעלה מ"ויבדל אלקים בין האור ובין החושך" שאור וחושך משמשין בעירבוביא, שזוהי נקודת האחדות של ההעדר והיש, וזהו הרזא של אחדות שורש הנבראים.הקב"ה יזכנו לגעת בנקודת היש ובנקודת האין בבת אחת, ולהיות כלי אחד להשראה של האין סוף.
|
