|
שתי תפיסות בכבודאחר שבורר שכח המחשבה - כח השכליות, ושורשו הנשמה, השכל העליון - הוא מציאות ממשית, חושית, נחזור לראשית הדברים.באמת, השורש של עולם המחשבה, שנקרא בלשון הספרים "עולם הבריאה", הבחינה העליונה שבו נקראת בלשון חז"ל "כסא הכבוד". כסא הכבוד כלומר, זהו כלי לכבוד העליון ששורה. והרי שלפנינו שתי אבחנות במציאות של כבוד: יש את המציאות של הכבוד עצמו, ויש את הכלי לכבוד, והכבוד עצמו הוא באמת מהעולם היותר עליון, מעולם האצילות.ויש להעמיק ולהבין את החילוק המהותי בין האבחנות של הכבוד."גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פו ע"א). האם יש נגיעה בכבוד עצמו? - באמת, כלפי התפיסה הפשוטה, כבוד עניינו דבר חיצוני מעצם העצמות. כאשר עצמות הדבר, מהותו ומעלותיו, מתגלים כלפי הסובב, וישנה הערכה והכרה בערך הדבר מצד הסובבים המקבלים ממנו - הרי שנוצר כאן מהלך של כבוד. זוהי התפיסה הפשוטה הראשונית במהות של הכבוד. ומצד כך, הרי שהכבוד איננו ענין עצמי כלפי המכובד, אלא שהוא רק יחס של תפיסה מצד המקבלים איך הם מקבלים, איך הם תופסים ומשיגים את המהות. ועצם הכרתם במהות והערכתם למהות - זה גופא הכבוד.בעצם, התפיסה הזו בכבוד, היא רק מצד עולם הבריאה. "בריאה" מלשון ברא, מלשון מלבר, מבחוץ. ולכן, מצד התפיסה הזו, הרי שהכבוד הוא ענין של דבר ולחוץ, ולא עצם עצמיות הדבר. אבל באמת, כבר אמרו חז"ל "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול" (קידושין לב ע"ב), ועומק הדברים, שמחילה שייכת על דבר שאינו עצמי, על דבר שהוא מתלבש, והרי שייך להחליף לבושים, ואם שייכת בו החלפה - שייכת בו שפיר גם מחילה, כי זהו דבר שניתן להשתנות. משא"כ נקודת העצם, אם ימחל עליה, שוב לא יהיה מי שימחול. העצם אינו יכול לקבל נקודת שינוי! וכשאומרים לנו חז"ל "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול", פירוש הדבר שהכבוד שבמלכות אינו ענין חיצוני למלכות, אלא הוא עצם המלכות, ומחילה על הכבוד פירושה מחילה על המלכות! וכמו שמצינו אצל שאול המלך שאמר לו שמואל: "אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" (ש"א טו, יז). אין כח למלך, אחר שנמלך בציוויו של הבורא עם כל גדרי המלוכה, להפקיע מעצמו, למחול על המציאות של המלוכה. וכמו שכהן לא יכול למחול על עצם היותו כהן, כך מלך אינו יכול למחול על עצם הכבוד שבמלכות, כי הכבוד הוא עצם המלכות גופא!נמצא, שיש לפנינו שתי אבחנות מהי המהות של הכבוד: מצד הבריאה, מצד המלבר, הרי שהכבוד הוא תפיסה של המקבלים. משא"כ מצד התפיסה העליונה, מצד המלכות דאצילות, שם נאמר: "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול!" והרי שעצם הכבוד הוא מציאות לעצמו, הוא לא יחס של מקבלים.והרי שהדברים מבוררים מיניה וביה. כסא הכבוד הוא אותו יחס איך המקבלים מקבלים את הכבוד. משא"כ הכבוד עצמו הוא העצם שלמעלה מכסא הכבוד, למעלה מהבריאה.זהו היסוד הראשון שצריך לדעת, שיש לנו שתי תפיסות בכבוד. "מלך הכבוד" זוהי מהות של כבוד, אפילו לפני שהנבראים תופסים זאת. [בעומק בודאי הכל הוא בערך של מקבל, אולם יש מקבל כמקבל, ויש מקבל כמתבטל, שאין לו מציאות עצמית, בבחינה שהאור והכלי אחד, והבן].ישנה סתירה ידועה ב"אדון עולם", שמחד מבורר שאין מלך בלא עם - "לעת נעשה בחפצו כל, אזי מלך שמו נקרא", ומאידך מבורר שהוא נקרא מלך "בטרם כל יציר נברא", אפילו שעדיין אין נבראים. אמנם נראה, שאלו הן שתי האבחנות של הכבוד שדיברנו. יש את הכבוד שהוא עצמי, שעליו נאמר "מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול", ויש את כסא הכבוד, שזו נקודת הכבוד ששורה על הנבראים, איך הם מקבלים את הכבוד - וכבוד זה התחדש רק בנקודת הבריאה, בנקודת ההתחדשות. בחינת "כסא הכבוד" שבנפש"כל הנקרא בשמי, ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיה מג, ז). "כל הנקרא בשמי", המציאות היא שכל דבר הוא שמו ית', והגילוי של השגת השם מוליד כבוד. אבל זו כבר בחינה שניה, "לכבודי בראתיו".ישנם שני מהלכים איך מתחברים לכבוד. האחד, כמו שהזכרנו את דברי חז"ל, "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד". אבל ישנו מהלך של נגיעה בעצם הכבוד! ועלינו לברר את החילוק בין הדרכים, איזו מהן מובילה לכסא הכבוד ואיזו מובילה לכבוד עצמו. אחד מהיסודות היותר גדולים, המופיעים בספרי הרמח"ל לאורך כל הדרך הוא, שכל תכלית החכמה היא לגלות את יחודו ית'. כלומר, תכלית החכמה לגלות את שורש הכבוד, ושלמות הכבוד הוא שאין יחוד כייחודו ואין שולט אלא הוא, כי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים דייקא.זהו הכבוד של גילוי כבודו ית' מצד ה"לכבודי בראתיו", כמו שמובא בכתבי החיד"א ששמע [כך הוא קיבל], ששורש כל השגות הרמח"ל הוא משורש העליון של עולם הבריאה. כלומר יש כאן נגיעה בכסא הכבוד, שורש תפיסת הכבוד מצד המקבלים.ומהי הדרך להגיע לכסא הכבוד? - כאן מגיעה נקודת החכמה. כאשר האדם משכיל, מבין ונקבעת בדעתו הכרת מהלכי ההנהגה, איך הקב"ה מסבב כל הסיבות בעצה עמוקה לברר ולגלות את יחודו ית' ע"י כל מיקרה ומיקרה בנבראים, והדבר מתאמת אצלו בלבו - הרי שיש לו הכרה עליונה בנפש בגילוי כבודו ית' בעולם, כי כל מעשה ומעשה הוא חלק ממרכיבי היחוד, ונמצא שכל מעשה ומעשה הוא ממרכיבי גילוי הכבוד, והבריאה כולה מאוחדת בגילוי הכבוד.כלומר, כשמדברים לא במהלך של הכבוד עצמו אלא במהלך של כסא הכבוד, כאן ישנה הבחנה של כבוד כללי וכבוד פרטי. כבוד פרטי כמשל - "כבד את אביך ואת אמך", "כבד את ה' מהונך", כל גדרי כיבוד תלמיד-חכם וכו'. זוהי הבחינה איך ששורש הכבוד משתלשל ונתפס בפרטיות בכל ענין וענין.אבל בעצם, יש את שורש הכבוד. שורש הכבוד הוא אותה נקודה שמאחדת את כל הנבראים כולם. שלמות הכבוד הוא גילוי יחודו ית', וכיון שכל המעשים מגלים את יחודו, הרי שכל המעשים הם כסא לכבודו. זהו עומק המושג "כסא הכבוד"!כלומר, בפשטות תופסים שיש עולם שנקרא עולם הבריאה, וזו אמת. אבל מצד הכלל של "עולם שנה נפש", הרי שגם בנפש קיימת אותה אבחנה הנקראת "כסא הכבוד". ומהי אותה אבחנה? - כאשר אדם רואה בכל דבר ודבר היכי תמצי לגילוי כבודו ית', הרי שמצד תפיסת נפשו כל דבר הוא כלי לכבוד העליון, והרי שכל הבריאה כולה היא כסא הכבוד מצד הסתכלות נפשו. זוהי בחינת "כסא הכבוד" שבנפש האדם.כאשר האדם רואה כבוד חלקי, הרי שהוא איננו נעוץ בנפשו, במדרגת נפשו, בגילוי נפשו, בנקודת השורש של הכבוד. משא"כ כאשר יש בהתגלות הנפש גילוי של בחינת כסא הכבוד, הרי שהאדם איננו רואה לנגד עיניו אלא את כבודו ית', נמצא שהכל זה כסא, כלי, לגילוי הכבוד.צורת הגילוי של הכבוד הוא ע"י התפיסה הפנימית במהלכי הנהגתו ית' בנבראים, וככל שהכרת ההנהגה נחרטת, נקלטת, נתפסת בלבו, הרי שהלב - שהוא בגימטריא כבוד - מתגלה בו כבוד ה'. זוהי במילים קצרות התפיסה של כסא הכבוד. זהו מהלך של גילוי כבוד מצד איך אני, איך המקבל רואה שמתגלה בדבר כבודו ית'. לשורש נקודת הכבוד א"א להגיע ע"י החכמהאך כבר נאמר בפסוק "כבוד אלוקים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר" (משלי כה, ב), בעולם שכולו אלוקות, זהו "הסתר דבר", כבוד נעלם. משא"כ במה שהמלכות מתגלה לנבראים, זהו כבר "חקור דבר", ישנה התגלות של הכבוד. והנה על פני פשוטו לאדם ישנה נגיעה ב"כבוד מלכים חקור דבר". ולא רק מצד הפרט של הכבוד, אלא גם מצד הכלל של הכבוד, כמו שזכרנו. אבל בבירור יותר, כתב הרמח"ל [ובעצם אלו דברים פשוטים], שגם לו יצוייר שאדם ידע את כל החכמה כולה שנתגלתה לכל הנבראים כולם מאדה"ר עד השתא - גם אז לא יוכל לדעת איך כל פרט מביא לגילוי יחודו ית'! כי החכמה היא אין סוף, העומק שבה הוא ללא גבול, וכמעט כל החכמה לא התגלתה לנו, "הרבה תורה למדתי - ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים" (סנהדרין סח ע"א). אשר על כן, אדם לא יכול לדעת איך כל פרט מן הבריאה [כגון כל עשב ועשב] מגלה את יחודו. בודאי שמצד התפיסה הכללית, את ה"לכבודי בראתיו" הוא יודע, אבל מצד תפיסת הדברים במהלכי חכמה - אין חכמה שיכולה להסביר איך כל פרט מגלה את כבודו ית'. היא יכולה להסביר איך אדם באופן כללי מגלה את כבודו ית', איך דומם צומח חי ומדבר באופן כללי מגלים את כבודו ית', אבל להסביר במה שונה העשב הזה מהעשב הזה או מה שונה האבן הזו מהאבן הזו - זאת אין בכח החכמה להסביר! ובשלמא בנשמות בני האדם עוד ישנה אצלנו ידיעה כלשהי בגלגולים ובשורשי הנשמות, אבל גם ידיעה זו אינה אלא כטיפה מן הים, ומעבר לכך, בכל הנבראים כולם הידיעה היא קלושה אפילו לאחר כל הגילויים שנמצאים בספרים. ונמצא שמצד מהלכי חכמה אי אפשר לגעת בשלמות הכבוד.יש כאן נקודה עמוקה מאוד. אף שכתוב בפסוק "כבוד מלכים חקור דבר", והרי שיש לנו לכאורה נגיעה ב"כבוד מלכים" ע"י חקירה, והחקירה היא ענין של ההתבוננות בשכליות בכל מהלכי החכמה שנכתבו ושקבלנו מרבותינו, מ"מ לגעת בנקודת השורש של כסא הכבוד, להקיף את כל הכבוד - כיון שהחכמה מוגבלת, הרי שאין לנו נגיעה בשורש הכבוד הכללי, ונמצא שהחכמה יכולה להוביל את האדם לכבוד פרטי, אבל לשורש נקודת כסא הכבוד אי אפשר להגיע ע"י החכמה. אין הכוונה שהחכמה מצד עצמה איננה מבררת את כל הכבוד, אלא הכוונה מצד איך שהיא נגלית לנו, כלומר לכל הנבראים כולם.מצד התפיסה הזו, צריך לדעת שה"כבוד מלכים חקור דבר" נעוץ ב"כבוד אלוקים הסתר דבר". הרי שנקודת ה"חקור" נעצרת ונבלמת בנקודה מסויימת, ואנחנו מגיעים למהלך של "הסתר דבר". כל זמן שאדם חי רק במהלך של "חקור", אין התגלות של שורש הכבוד בעצם. הוא נוגע בהשתלשלות של כסא הכבוד, אך לא בנקודת העצמיות של כסא הכבוד."גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", כידוע ישנה תשובה תתאה, תשובה עילאה וכו', כמו שכתוב בספרים, עד שלמות נקודת התשובה שהיא מסירות נפש, והיינו ביטול הדעת, למעלה מכל טעם, מכל דעת, מכל הסברים, "יחידה לייחדך", ודייקא אז אדם יכול לגעת בנקודה השלמה של כסא הכבוד, כי אז הוא נוגע בנקודה של ה"הסתר דבר", בנקודה שנעלמת מעיני השכליות. נגיעה בכבוד ע"י כניסה לעולם של סתרכל זמן שהנגיעה בכבוד היא מצד ה"חקור", מצד ההתבוננות - אי אפשר לגעת בנקודת השורש של כסא הכבוד.על זה אמרו חז"ל: "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד" (ר"ה כא ע"ב), וכמו שמבואר בדברי המהרח"ו בשערי קדושה, שאף שכל שבעת הרועים ודאי נשמתם מעולם האצילות והם מרכבה אליו ית', אצלו ית', כביכול הקב"ה שורה עליהם - אבל כל זה בהתלבשות של מוחין, ומצד כך ישנם רק נ' שערי בינה חסר אחת, ואי אפשר לגעת בנקודת האחדות שהיא נקודת הנ', מפני שבשכליות ישנם רק מ"ט פנים לטהר, מ"ט פנים לטמא וכו', ואין לנו נגיעה בנקודת השורש של החכמה בעצם.ובאמת זהו פסוק מפורש: "והחכמה מאין תמצא" (איוב כח, יב), והרי שחכמה לעצמה, איננה יכולה לגעת בנקודת השורש, היא חסרה בהכרח. בכדי לגעת בשורש צריך לגעת באַין הנעלם, ב"הסתר דבר". ואף לאחר שאדם נוגע ב"הסתר דבר", ב"מאין תמצא" - אין הכוונה שלאחמ"כ נמצאת אצלו כל החכמה, אלא שהוא יכול לינוק יותר. הנגיעה באחדות השלמה היא מצד הנגיעה באין, ולא מצד הנגיעה של ה"תמצא". מצד ה"תמצא" אין נקודת אחדות גמורה, כי ההשגה לעולם לא יכולה להקיף את כל גילוי הכבוד.וצורת התראות הדברים בנפש האדם, ה"חכמה מאין תמצא" זו נקודת האמונה. ה"אין" הוא האמונה שבנפש. האמונה מאמינה בדבר שהאדם לא משיג, והרי שהנגיעה בנקודה הלא מושגת היא ע"י אמונה."כבוד אלוקים הסתר דבר", איך א"כ נוגעים בנקודה שהיא "הסתר דבר"? מצד הפשיטות, מצד החיצוניות, "הסתר דבר" הכוונה שאצלך הדבר מגולה, ואתה אל תגלה זאת לאחרים, תסתירהו אצלך. מה שנגלה לך אל תגלה לאחרים. אבל מצד העומק הפנימי, אצל האדם עצמו הדבר נמצא בסתר, אלא שסתר זה, סוג של חיבור הוא. ישנו מקום שנקרא "מסתרים" - "מקום יש לו לקב"ה ומסתרים שמו" (חגיגה ה ע"ב) - ועל האדם להיכנס למקום הסתר! ואין הכוונה שכשנמצאים בתוך מקום הסתר יש שם גילוי, אלא זו כניסה לעולם של סתר!מצד המהלך הפשוט שאנחנו מכירים ויודעים, הרי שהאדם הוא בר השגה, בר הבנה, בר גילוי. כל נקודה רוצים להוציא אותה מגלות לגאולה, מהעלם לגילוי. אבל באמת, ישנה עבודה להיכנס לנקודה הלא מושגת, הלא נתפסת. כדי להגיע לנקודת אחדות חייבים להיכנס ל"הסתר דבר", לאין, לאמונה. אחרת אין נגיעה אפילו בשורש הכבוד. ולא רק מצד הכבוד עצמו, אלא גם מצד כסא הכבוד א"א לגעת! כלומר, זה שאי אפשר לגעת בכבוד עצמו זה פשוט, כי הכבוד עצמו הוא מציאות נעלמת, אך אפילו לגעת בכסא הכבוד, כלומר לגעת בתפיסה איך אני מקבל את הכבוד, איך הוא נתפס מצד המקבלים - גם בזה יש כאן חסר שאי אפשר להשלימו ע"י נקודת השגת החכמה, רק ע"י התדבקות בנקודה הנעלמת.כאן בעצם נעוץ כל שורש העבודה הפנימית. נקודת הנעיצה של ה"הסתר דבר" ב"חקור דבר"עתה ננסה לבאר את המהלך של כסא הכבוד, ואת המהלך של הכבוד עצמו. לולי הדברים שדוברו לעיל, ההבנה הפשוטה היא שלכסא הכבוד ניתן להגיע במהלך של חכמה, כי כסא הכבוד מושג ע"י חכמה, ע"י מוחין. משא"כ הכבוד עצמו שהוא למעלה מתפיסת הנבראים, וממילא ההתחברות אליו יכולה להיעשות אך ורק ע"י אמונה. אבל כאשר בורר עכשיו שגם שלימות השגת כסא הכבוד, לא יכולה להיעשות ע"י ידיעת החכמה לבד, כי החכמה מוגבלת, ומוכרחים לנעוץ את ה"חקור דבר" ב"הסתר דבר" - הרי שמוטל עלינו לתפוס ביתר בירור את שני המהלכים: היכן ה"הסתר דבר", והיכן היא נקודת הנשיקה, הנעיצה, של ה"הסתר דבר" ב"חקור דבר".הקב"ה ברא נבראים. הוא נתן בכל אחד נשמה באפו, והנשמה נקראת כבוד, "למען יזמרך כבוד", כידוע. עתה נתבונן: מצד איזו תפיסה נקראת הנשמה "כבוד", האם היא נקראת כך מצד כסא הכבוד, או מצד עצם הכבוד? מהי אותה בחינה שהנשמה נקראת "כבוד"?על פני פשוטו, היא נקראת "כבוד" ולא נקראת "כסא הכבוד", והרי שהשורש האמיתי של הנשמה נמצא למעלה מכסא הכבוד, בכבוד עצמו.אלא, שמאחר וכפי שביארנו, קיים בנפש המושג כסא הכבוד, והיינו שישנה התלבשות של המוחין לנקודת הכבוד - הרי שההרגל הוא לגעת בכל דבר ע"י ההתבוננות, ע"י הידיעה, ע"י הבירור. אבל בעצם, המציאות האמיתית של הנשמה היא עצם כבודו ית'! התורה נגמרת ב"לעיני כל ישראל" וחוזר חלילה "בראשית ברא אלוקים", אותיות "לב" [ישראל - בראשית], כידוע. לב בגימטריא כבוד, והרי שבמקום שמסתיימת התורה, כלומר שנגמרו המוחין - שם מתגלה מהלך אחר של כבוד.יש מה שהכבוד הוא "בראשית" - "בחכמתא" (כמש"כ בתרגום). זהו סוג אחד של כבוד. ויש כבוד שונה, שהוא בסוף התורה - "לעיני כל ישראל - בראשית". "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", וכשם שבאורייתא מתגלות שתי הבחינות של הכבוד, כך גם בנפש יש כבוד של בראשית, ויש כבוד של "לעיני כל ישראל - בראשית". יש שהכבוד הוא בבראשית, בחכמתא, כשאדם מתבונן, רואה, ויש את הכבוד שמתגלה לנפש היכן שנגמרת נקודת הדעת של האדם. זהו כבוד מסוג אחר!אלא, שגם הכבוד של בראשית אינו יכול להיות מושג בשלמות, רק כאשר האדם מתגלה אצלו ה"לעיני כל ישראל בראשית". "נעוץ סופן בתחילתן", והרי שאין כזה מושג של סופן בלי תחילתן, ומצד כך - אפילו הבראשית הפשוט נעוץ ב"לעיני כל ישראל"!ביאור הדברים: יש מה שהאדם משיג כבוד, וזוהי בחינת כסא הכבוד, ויש מה שהאדם נכלל בכבוד. השגת הכבוד הוא מהלך אחד, וההתכללות בכבוד היא מהלך שני. כשמסיימים את התורה בשמחת תורה המהלך הקודם לזה הוא סוכות, זכר לענני כבוד, והרי ששם המהלך הוא להיכנס לתוך הסוכה, להיכלל בסוכה. זהו המהלך שלאחר מכן מגיע שמחת-תורה שהוא "לעיני כל ישראל בראשית". ויש מהלך שאדם משיג את כבודו ית', והוא נעשה כלי לכבודו, כסא הכבוד.אלו הם שני מהלכים שונים לגמרי בתפיסה בכבודו ית'. הכלי להשיג את הכבוד הוא מוחין שנעוצים באמונה, אבל ההתכללות בכבוד הוא ביטול הכלים - כלי מלשון כלות - וזה דייקא באמונה!בגאולת מצרים נאמר: לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, וזה היה בחצות לילה, כמש"כ בפסוק, ומבואר בזוה"ק שזהו הזמן שבו השכינה העליונה יורדת לתחתונים. במילים פשוטות: חצות לילה הוא הזמן שבו הכבוד מתגלה לנפשות, אפילו למי שאינו נכלל בו ית'. אבל מאידך יש מהלך שהכבוד הוא חלק מעצמו. איהו וגרמוהי חד, איהו וחייהו חד. "כבוד אלוקים הסתר דבר", וכשם שהקב"ה לא מושג, כך כאשר האדם נכלל בכבוד הלא מושג, הוא כביכול נכלל בו ית'.העסק עם ה"הסתר דבר", עניינו להיכנס לתוכו, להתכלל בו, ולא להשיג אותו. זוהי התפיסה העליונה במהות הכבוד.והרי, שאף מצד העבודה שאותה ייעדנו לדבר עליה מצד תפיסת המוחין, חייבת להיות נעיצה בהסתר דבר, כי אחרת אין נגיעה בשורש הכבוד, אפילו לא של כסא הכבוד, אלא רק בהתפרטות של הכבוד. לכן, אף שעיקר המהלך של ההסתר דבר הוא מהלך לעצמו, אבל גם מצד ה"חקור דבר" חייבים נגיעה בהסתר דבר, כי אחרת אין נגיעה בשורש נקודת הכבוד.ואשר על כן, נשתדל בעז"ה בפרק הבא לבאר איך ניתן לגעת בנקודה של הסתר דבר, כדי להשיג את כסא הכבוד עצמו שבנפש האדם.
|
