|
הנשמה תופסת דבר שכלי כמציאות חושיתישנם ארבעה עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה [כך הוא הסדר מלעילא לתתא]. ומאחר והכלל הוא: עולם, שנה, נפש - כל מה שיש בעולם יש בנפש האדם - הרי שהידיעה שישנם ארבעה עולמות, היא ידיעה בתפיסת הנפש של האדם.נבאר את הדברים, ונתחיל מתתא לעילא.עולם העשיה הוא העולם הגשמי, החומרי, אותו אנו מכירים לפנינו. עולם היצירה אלו המידות שבלב האדם: חסד - אהבה, גבורה - יראה, תפארת - רחמים, נצח - כח ההחלטיות שבנפש האדם, הוד - מידת ההתבטלות, יסוד - מידת ההתקשרות. אלו ששת המידות שבלב האדם, שהן שורש כל המידות כולן.עולם הבריאה הוא עולם המוחין, חכמה בינה ודעת. ועולם האצילות הוא מלשון אצלו יתברך, כלומר: מה שהאדם חש את מציאותו ית' ואת קרבתו אצלו.והנה עולם העשיה, הוא עולם חושי אצל האדם. כך גם עולם היצירה, שהוא עולם המידות, קיימת בו מוחשיות - האהבה מורגשת בלבו של האדם, היראה מורגשת, הרחמים מורגשים וכו'. ואף עולם האצילות, שעניינו היות האדם אצלו ית', כאשר האדם זוכה, הוא מרגיש את מציאות ית', בבחינת "שויתי ה' לנגדי תמיד", והוא חש זאת לא בידיעה בעלמא, אלא במוחשיות של אמיתת המציאות.ממוצא דברים נבין, שכשם שעולם העשיה, עולם היצירה ועולם האצילות, הם ענין של חוש מציאות - כך גם עולם הבריאה בנפש האדם - המוחין של האדם, המחשבה שלו - גם היא סוג נוסף של חוש. ביטוי לדברים ניתן למצוא בדוגמא הבאה. כשאדם יודע בידיעה שכלית ששניים ועוד שניים שווה ארבע, זוהי ידיעה בעלמא, אין כאן ענין של חוש. לעומת זאת אילו היה בא לצרף שני עצים ועוד שני עצים ולמנות כמה עצים ישנם כאן בסיכום, הרי שנקודת החשבון נעשית בצורת התלבשות לדבר ממשי. משא"כ כשהיא עצם הנידון - כמה זה שניים ועוד שניים - הרי שאין כאן נידון על דבר מוחשי, אלא על עצם ההשכלה ששניים ועוד שניים שווים ארבע.זוהי בעצם הטעות היסודית בהבנה מהו עולם המוחין, לעומת אמיתת המוחין כמות שהם. ובמילים יותר פשוטות: זהו החילוק בין השכל האנושי, לבין הנשמה הנקראת בספרים "השכל האמיתי". השכל האנושי, או שהוא משכיל דברים המוכרים לו מעולם העשיה, והרי שהחוש שבשכליות הוא מחמת הכרת הדבר המוחשי בעולם העשיה, או שהוא משכיל דבר שאין לו שייכות לחוש, כמו שנקטנו לעיל בדוגמא של נקודת חשבון ללא התלבשות. אבל דבר שהוא למעלה ממציאות עולם העשיה, לתפוס אותו בשכל, ומאידך שהוא יהיה דבר חושי - זה כבר למעלה מהשכל האנושי! זוהי מציאות של שכל הנקרא "נשמה". הנשמה תופסת דבר שכליות כמציאות חושית. ובלשון אחר, זה החילוק בין ידיעת השכל, לבין "חכמת הלב" המוזכרת פעמים רבות בתורה ["חכם לב" "לבי ראה הרבה חכמה" וכו']. והיינו שכאשר השכליות נעשית חושית אצל האדם - זוהי "חכמת לב", כי כח החוש נמצא בלב האדם, וכאשר שכליות האדם היא מציאות חושית, הרי שהלב חש את השכליות, והיא נעשית מציאות שכלית.החילוק היסודי בין ידיעת השכל שאיננה ידיעת חוש, לבין ידיעת השכל שהיא ידיעת חוש הוא, שכאשר הידיעה היא ידיעה שכלית בלי לחוש את הדבר, הרי שהאדם נשאר באותו עולם. הוא נשאר בעולם העשיה, והוא חושב, "רבות מחשבות"... אבל הרי הן כעוף הפורח וכחלום יעוף, אין להן קיום, הן אינן דבר בר קיימא. זאת משום שהוא נמצא כאן וחושב מחשבות באספמיא. משא"כ כאשר המחשבה היא מחשבה חושית, הרי שזו מחשבה של מציאות, ונמצא שהוא חושב היכן שהוא נמצא!היסוד הידוע של הבעש"ט הק' (שבעצם שורשו ברמב"ן), שהיכן שמחשבתו של האדם נמצאת, שם הוא נמצא כולו - נאמר דוקא במחשבה של חוש, ולא במחשבה של דמיונות. מחשבה של חוש היא מחשבה של מציאות, וכלי המוחין הוא סוג של מציאות, וכאשר האדם חש את ידיעת שכלו, הרי שהוא נמצא במקום שהוא חושב. נמצינו למדים, אפוא, שישנם שני אופנים של מחשבה: האחד - מחשבה שאדם חושב בדבר שכלפיו איננו מציאות מפני שאינו נמצא שם. הוא חושב על דבר רחוק ממנו, ולכן אינו חש אותו. והשני - מחשבה שאדם חושב על דבר שהוא מחובר אליו וחש אותו. המחשבה הראשונה היא מחשבה של שכל גרידא, שכל אנושי, והמחשבה השניה היא מחשבה של נשמה. אמיתת המציאות - נעלמת!כדי לבאר את הדברים ולהבינם יותר לעומק, ננסה לברר את הסוד הנקרא "מציאות".בעצם, כשבאים לדון על דבר שהוא מציאות, עלינו להתחיל מהשורש. הקב"ה הוא היה הווה ויהיה. "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". המציאות האמיתית, המציאות המוחלטת, אחת היא: הוא יתברך שמו, כי אין בלתו! זוהי מציאות ברורה. היא קדמה לכל והיא מציאות מחוייבת, הכרחית.שאר המציאויות שאנו יודעים מהן, זוהי כבר מציאות שניה. "אתה הוא משנברא העולם" - הקב"ה ברא עולם. חוץ ממנו ית' הוא ברא כביכול עוד מציאויות. אלו כל העולמות שאנו מכירים, ובכללם האני הפרטי של נפש האדם.הרי שהמציאות ההחלטית המחויבת, הנצחית - היא הוא יתברך, והמציאות המתחדשת, שאיננה החלטית - היה זמן שהיא לא היתה, ואפשר שיהיה זמן שהיא כבר לא תהיה - אלו הנבראים. אבל גם הם מוגדרים כמציאות כלפי גדרי תורה. הם מחוייבים, הם משועבדים לצורת חיים מסוימת וכו'. ואם התורה מחשיבה אותם כמציאות, הרי שהם מציאות!והנה כשנבוא להתבונן על המציאות המוחלטת, שהיא הוא יתברך שמו - הרי מהיסודי יסודות הפשוטים והברורים הוא, שידענו שיש בורא עולם, אבל מהותו אינה נודעת! הקב"ה הוא "א-ל מסתתר", מהות מציאותו אינה נודעת. "לא ישיגוהו משיגי הגוף" כלשון העיקרים ברמב"ם. הרי שאת מהות אמיתת המציאות המוחלטת לא ידענו וגם לא נדע, ואין שום נברא היכול לעמוד על סוד המציאות האמיתית.יסוד זה מוסכם, ברור ולא ניתן לנידון!והנה הקב"ה ברא עולם, "אתה הוא משנברא העולם". האם את מציאותו של עולם זה כן ניתן להשיג? על פני פשוטו התשובה החלטית: כן! אדם רואה שולחן, רואה כסא וכו'. אבל בעומק צריך לדעת, שהנבראים הינם סוג נוסף של סוד, וגם את אמיתת הנבראים אי אפשר להשיג!ניתן דוגמא לדבר. שורש הנבראים כולם היא התורה הק', עליה נאמר שהיא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים" (איוב יא, ט). הרי שעומק פנימיות התורה נעלם! ואף שלמה המע"ה, החכם מכל אדם, כבר העיד על עצמו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג). נמצא, שאף שהתורה היא ודאי נברא [ואמנם היא נברא ראשון, כמש"כ "איסתכל באורייתא וברא עלמא" והרי שהתורה קדמה לעולם, אך סוכ"ס היא נברא], מ"מ גם נברא איננו משיגים!ומה שמצינו בתהלים (לד, ט) שנאמר על התורה הק' "טעמו וראו כי טוב ה'", כבר ביארו בספה"ק שאין זו אלא בחינה של טעם בעלמא, "ולא קיבלתי מרבותי אלא כטיפה מן הים". הרי שאמיתת התורה גם היא נעלמת. אלא שנקודת החילוק בין הקב"ה לתורה הק' היא, שאת הקב"ה אי אפשר להשיג כלל! אפשר לדון בהנהגותיו ובמידותיו, אבל על אמיתת הימצאו לא שייך לדון, ואי אפשר להבין כלל. משא"כ בתורה יש לנו חיוב לנסות ולהשיג עד כמה שניתן, אך ודאי שאת עומקה ואת סופה של התורה א"א להשיג. משיגים אנו רק מעט מן המעט, כטיפה מן הים.הרי שגם אמיתת הנבראים היא דבר נעלם, אלא שאת הבורא ית' אי אפשר להשיג כלל, משא"כ בנבראים, יש לנו תחילת השגה כביכול, אבל עומק הדבר ודאי אינו מושג.האחיזה בנבראים היא דבר דק מן הדק. להגיע לעומק פועלו של הבורא אי אפשר, שכן הקב"ה "פועל אמת שפעולתו אמת", וכח הפועל בנפעל, וממילא פעולת הקב"ה הינה למעלה מההשגה האנושית. אלא שככל גדרי התורה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ו"אין לך אלא חכם שבימיך" וכו', כל מיני לשונות בחז"ל שהמכוון בהם אחד הוא: יש לנו קצה השגה, אבל לא סוף של השגה."ושמי ה' לא נודעתי להם" (שמות ו, ג), ופירש"י: "לא ניכרתי להם במידת אמיתית שלי שעליה נקרא שמי ה'". ולא רק אמיתת עצמותו ית' לא נודעת, אלא גם של מידותיו, וביותר - גם הנבראים עמקות מהותם נעלמת. הכל כאן הוא בבחינת סוד, זהו עולם שכולו סוד, כולו נעלם! אלא שמגלים לנו רזי תורה, אבל הגילוי שיש כאן הוא מעט מן המעט. התחברות לנקודת השגת הדבר - רק כשהמחשבה חושיתכלפי מה הדברים אמורים.כשנבוא לדון מהי "מציאות", אי אפשר לדון מהי אמיתת מציאותו של הדבר, שכן "כולם בחכמה עשית", והרי שהמציאות הפנימית של הדבר זו החכמה שבו, והחכמה שבו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ונמצא שהעצם של הדבר - שהוא אמיתת המציאות של הנבראים - ג"כ אינו נתפס, והגלד החיצוני הוא זה שנתפס.ממילא, ברור שהנידון תמיד אינו על אמיתת המציאות של הדבר. אמיתת המציאות של הדבר אי אפשר לתפוס אותה, אי אפשר להבין אותה. אלא שלכל אחד ישנה תפיסה כלשהי של השערת הלב, וכלשון הזוה"ק "כל חד לפום מאן דמשער בליביה". כל האחיזה שלנו, כל התפיסה שלנו זוהי השערה של הלב! איך האדם חש את הדברים, איך הוא מרגיש אותם, וממילא, פועל יוצא מכך הם חמשת החושים: חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הריח וחוש המישוש.נמצא, שהאחיזה במציאות של דבר היא אחיזה יחסית, לא החלטית, כי אמיתת הנבראים גם היא אינה מושגת, ואנחנו מתחברים רק לנקודת ההשגה שלנו בדבר.ומאחר וכל אחיזת האדם בדבר היא רק עד כמה שהוא משיג אותו, הרי שאם זו מחשבה שאינה מחשבה חושית, אין כאן כלום! כי ההשגה בדבר היא החוש שבדבר, ואם אין חוש - הרי שהוא חושב על דבר שאינו קיים.הדברים דקים ועמוקים. אילו היינו אומרים שהמציאות היא החלטית, אופן ההתחברות לדבר לא היה מצד איך שהאדם תופס את הדבר, איך הדבר מורגש ומושג אצלו, אלא האדם היה מתחבר לאמיתת הדבר. אבל כיון שזה איננו כן, וכל גדר של מציאות אינה אלא ביחס למה שהאדם משיג, ביחס לחושים שלו ולתפיסה שלו - הרי שכאשר האדם חושב בדבר ואין לו חוש של מציאות בדבר, הוא דומה כמעט ממש לאדם החושב על כוכב שלא נברא.ואף שבענייננו הדבר כן נברא, אך הרי סוכ"ס אמיתת הדבר בין כך ובין כך נעלמת, אלא שלפי קליטת הנפש בדבר, האדם מתחבר לדבר. ממילא, אם הדבר ידוע לאדם בשכלו, אבל בחוש אין לו אחיזה בדבר, הרי שהוא חושב על דבר שלא נמצא כלפיו.[במילים יותר מדויקות: ודאי שכל מחשבה, אפילו רחוקה, יש בה משהו דק מן הדק של הרגש בנפש, וא"כ אי אפשר לומר שהמשל דומה בדיוק לנמשל. אבל על דר"כ דומה הדבר למחשבה על דבר שאינו בנמצא]. רק מחשבה חושית משייכת לעולם המוחין תפיסת הדברים הללו כהווייתם, צריכה ליצור לאדם הסתכלות פנימית אחרת על כל תפיסת הנפש שלו.נתחיל בשורש השורשים. יסוד ברור לכל אחד אשר בשם ישראל יכונה, ש"יש מצוי" (כלשון הרמב"ם בריש הל' יסודה"ת). ועלינו להתבונן: מהי אותה ידיעה שיש מצוי, האם זו ידיעה או שזהו חוש?כפי שביארנו, בנבראים יש לנו תחילת השגה, אבל בבורא אין לנו שום ידיעה, חוץ מעצם ידיעתנו שיש את מציאותו ית'. אם כן, אם ידיעה זו שיש מצוי היא בגדר ידיעה בעלמא, לא ידיעה חושית, הרי שבדקי דקות בעומק הנפש זוהי כפירה. כי ידיעה פירושה שהאדם חש את הדבר, ואם אינו חש מציאות זו, הרי שכלפיו היא איננה קיימת ח"ו. צריך לתפוס את הדברים מאוד בדקות, בעדינות. אין הכוונה, חלילה, שיהודי כזה יעבור על י"ג עיקרים. ח"ו, ודאי שהוא מאמין! אבל כלפי עומק אמיתת המציאות שלו - הוא לא מרגיש מציאות של בורא, ממילא כלפיו הוא ח"ו לא קיים. ושוב: אין הכוונה שהוא לא קיים. ח"ו! אלא כלפי השגת הנפש שלו, הדבר לא נמצא.זהו יסוד חשוב: כל דבר שבאים לדון עליו, צריך לתפוס אותו, למשש אותו, לחוש אותו. זה שהדבר קיים בעצם, אין לכך שום נפק"מ. זו אינה המדרגה של האדם, זו איננה האחיזה שלו, הוא לא מחובר לשם. ודאי שהדבר משעבד אותו בגדרי ההלכה, אבל עדיין הוא רחוק מאמיתת מדרגה זו.ידיעה כלומר שאדם חש דבר, תופס אותו וממשש אותו. ממילא, אם הקב"ה נמצא אצלו בלב, הרי שהוא מאמין באמת. אבל אם לא - יש לו ידיעה שיש בורא, אבל הנפש שלו ח"ו אינה מקושרת לדבר. [קשה מאוד להגדיר זאת, כי סוכ"ס בני אברהם יצחק ויעקב מאמינים בני מאמינים הם בנפשם מצד סוד היחידה שבנפש].ולענייננו: כשבאים לדון בעבודה דרך כח המוחין שבאדם, כל זמן שכח הידיעה שבנפש האדם משתייך לאחד משני הסוגים הנ"ל: או שזו ידיעה מדבר הנמצא בעולם העשיה המוחשי, או שזו ידיעה מופשטת כדוגמת חשבון - הרי שלעולם המחשבה המוחשית הוא לא הגיע. הוא הגיע לעולם המוחשי, לעולם הגשמי, ולידיעות שאין להן מציאות, אך לעולם המוחין הוא איננו מחובר!יכולה להיות מציאות שהמוחין מלאים קדושה, אבל הנקודה הפנימית איננה! ובלשון חז"ל נקרא דבר זה "כגוף בלא נשמה", חסרה לו נשמת החיים, "להבין ולהשכיל", והיינו כח הנשמה המשכלת שהיא חלק אלו-ק ממעל. התחברות מנקודת הנפש, לא דרך העולםננסה לפתח קצת יותר את הדברים."שני בית מקדשות היו להם לישראל, בית ראשון ובית שני, ובעוונותינו כי חרבו ועתה אינם, והיו עיני ולבי שם כל הימים". אדם צריך להיות מכוון לבית קדשי הקדשים, אבל הדבר עכשיו איננו בנמצא.מהו בכל אופן הכח להתחבר למציאות בנין הבית?ובכן, מי שיש לו כח ציור מפותח, ולמד את כל תבנית המקדש וההיכל, יכול לצייר לעצמו כל דבר היכן הוא עמד, ולנסות להתחבר.באמת, אי אפשר לומר שעבודה זו איננה נכונה, כי הרי היה ביהמ"ק גם בעולם העשיה, והרי שהוא מתחבר דרך הכלי המוחשי של הבנין הגשמי.אבל מצינו בלשון חז"ל (תנחומא פר' ויקהל סי' ז) ש"בית מקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה", וביאור הדברים, שביהמ"ק המוחשי הגשמי, יש לו שורש עליון בביהמ"ק רוחני. נמצא, שאם האדם מתחבר במחשבתו לכח ההצטיירות הגשמית שהוא צייר לעצמו איך נראה הביהמ"ק, הרי שהוא מתחבר לביהמ"ק הגשמי.היכן היא ההתחברות לנקודת הפנימיות של הביהמ"ק? "ביהמ"ק של מעלה מכוון כנגד ביהמ"ק של מטה", ובעומק, דבר זה קיים בכל הנבראים, שהרי כך אמרו חז"ל: "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מלאך ברקיע שמכה אותו ואומר לו: גדל!" (ב"ר י, ו) והיינו הגידול הרוחני שהוא שורשו של הדבר.ולפי זה, באמת גם כשביהמ"ק קיים יכול אדם לשבת בתוך ביהמ"ק, ולהיות מחובר רק לביהמ"ק של מטה, ולא לביהמ"ק של מעלה.היכן היא נקודת ההתחברות לביהמ"ק של מעלה?על פני פשוטו, הרי ההתחברות לביהמ"ק של מטה בזמן שביהמ"ק קיים היא ע"י שאדם רואה במוחש את ביהמ"ק, וה"ה אם יראה האדם במוחש את ביהמ"ק של מעלה - יתחבר גם אליו.אבל עומקם של דברים הוא, שביהמ"ק של מעלה וכל הנבראים כולם נמצאים בנפש האדם, שהרי כפי שהובא לעיל הכלל הוא: עולם, שנה, נפש - כל דבר שנמצא בעולם, נמצא גם בנפש. והנה אופן אחד בעבודה הוא, שהאדם מנסה לגלות את הנפש לפי מה שנמצא בעולם. הוא רואה את הדבר באופן מוחשי, ודרך זה הוא מנסה להתקשר לדבר.אך ישנה צורת עבודה שהיא בהיפך: האדם נוגע בנקודת הנפש ישירות, וכלפי זה, הן בזמן שביהמ"ק אינו קיים, הוא יכול להתחבר לביהמ"ק של מטה, כי בנפש הוא קיים, והן בזמן שביהמ"ק קיים, הוא יכול להתחבר לביהמ"ק של מעלה מצד נקודת הנפש.הרי שאף אם ביהמ"ק נחרב, אבל בנפש הוא נמצא. וביהמ"ק של מעלה, אף אם הוא נעלם מן העיניים הגשמיות, אבל הוא נמצא בנפש האדם בנין גמור.כלומר: האופן הראשון הוא להתחבר בנפש דרך עולם, והאופן השני הוא להתחבר בנפש ישירות, וכלפי זה אין נפק"מ אם הדבר נמצא במוחש בעולם או לא נמצא.והנה אם האדם מתחבר דרך העולם, הרי שדבר שנמצא אצלו במוחש, יש לו שביל איך להתחבר אליו, ודבר שלא נמצא במוחש - אין לו שביל, אין לו דרך איך להתחבר אליו. ולכן, כל עולם שהוא יותר רוחני מעולם העשיה, כבר האדם ניצב כלפיו חסר אונים, אין לו כח להתחבר לשם. משא"כ כאשר יוצר האדם לעצמו נקודה של התחברות ישירות בנפש - שם יש ביהמ"ק של מטה, על אף שהוא נחרב בעולם, שם יש ביהמ"ק של מעלה, ושם בלשון פשוטה יש את כל העולם כולו ואת כל העולמות כולם.נמצא אם כן, שבאופן כללי כיון שתכלית האדם לא להישאר בעולם המוחשי שהוא עולם העשיה, אלא לעלות ממנו, והרי למעלה מעולם העשיה בדרך כלל אין לאדם ראיה חושית שם, ואם ישתמש במשלים, מחד המשלים יש להם נמשל, אבל מאידך המשל נשאר משל והנמשל נשאר נמשל, ואדם עלול לערב את המושגים של המשל במושגים של הנמשל - אשר על כן, עליו להשתמש בשביל לגמרי אחר על מנת לקבל התחברות לדברים. זוהי התחברות מיניה וביה, בתוך האדם עצמו, לא הסתכלות החוצה. חמשת החושים הם לכאורה חיצוניים: העין רואה מה שמבחוץ, האוזן שומעת מה שמבחוץ וכו'. אבל בעצם כמש"כ בספרים, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת" - באמת העין רואה את השורש העליון, והאוזן שומעת את השורש העליון, אלא שכל זמן שנפשו של אדם אינה נמצאת בגילוי, הוא רואה דבר גשמי, שומע דבר גשמי, רק שבאפשרותו להשתמש בדברים אלו כמשלים לנקודה יותר עליונה, אבל אלו משלים!נמצא שאם רוצה האדם להתחבר לנקודה עליונה, עליו להיכנס לנפשו. הנפש היא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" (בראשית כח, יב), "בו" דייקא, כמש"כ בחז"ל, ביעקב עצמו שהוא עצמו הסולם. כי נפש האדם כלולה מן הכל (עי' נפה"ח והוא מחז"ל), והרי שהאדם יכול לגלות בנפשו את כל המדרגות כולן, אלא שעליו קודם להכיר ולגלות את נפשו.הדברים הללו אמורים ליצור אצל האדם מהפיכה פנימית בכל צורת העבודה. הוא לא עובד עם חושים חיצוניים, אלא עם כלי פנימי הנמצא אצל כל יחיד ויחיד - נשמה שהיא חלק אלו-ק ממעל, ואיתה אפשר לעבוד.זוהי תפיסה שצריכה להוציא את האדם מהחיצוניות, מההשתמשות בכוחות הגוף וחושיו, ולהכניסו לעולם של נשמה, עולמה של הנפש הפנימית.
|
