|
עצם המחשבה - ממשותיסוד גדול לימדנו הרמח"ל (ב'דרך עץ חיים'): "החכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד", והוא כמש"כ החזו"א ש"התמידיות סוד הקדושה".וצריך להבין את המהלך של אותה מחשבה "תמידית".כבר הזכרנו לעיל, שענין המחשבה - וביתר בירור מה שנקרא "עולם המחשבה" - זהו עולם של ממשות גמורה. כשם שישנה ממשות בעולם העשיה, בעולם הגשמי, בעולם המוחשי, בעולם הגופני - כך הוא ממש, ויתר על כן, בעולם המחשבה, שהמחשבה היא מציאות גמורה, חושית, אלא שהיא איננה חושית כמציאות גמורה לגוף, אלא סוג אחר של מציאות.ובאמת, טעם הדבר ש"החכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד", ודאי שמצד החיצוניות זהו ענין של עבודה, אבל מצד העומק הפנימי של הדברים, כשם שהעולם הגשמי אף שיתכן שינוי במרכיבי העולם, בצורת ההרכבה וכו', אבל עצם המציאות של העולם היא מציאות תמידית, "יומם ולילה לא ישבותו" - כך עולם מחשבה הוא עולם תמידי. אם זו מציאות - זוהי תמידיות, ואם זו עבודה - ניתן להגדירה לפרקים.זהו עומק החילוק בין שתי ההסתכלויות בענין המחשבה, האם עניינה עבודה או מציאות. אם המחשבה היא בגדר עבודה, הרי שייך שתהיינה בזה עליות וירידות, תנודות. מצד אותה הסתכלות שצריך לעבוד לחשוב, כאשר יש לאדם גדלות המוחין, הרי שיש פתיחות במוחין, המחשבה נמשכת, מתרחבת, יסודית, מעמיקה וכו' - כל אחד לפי עניינו, משא"כ במצב של קטנות המוחין, בשעת עצבות, עצלות וכו' - יש צמצום, אין התפשטות של המחשבה.אבל כאשר תופסים [ראשית בתפיסת המחשבה, ולאחמ"כ בתפיסת הנפש, שאדם לא רק יודע את הדברים, אלא שזהו הגילוי העצמי של מדרגתו של האדם] שהעצם של המחשבה הוא ממשות, מבינים שכשם שלענין הממשות של הידיים ושל הרגליים, נקודת התנודה היא מאוד שולית ביחס לתפיסת המציאות שלהם [אף שגם שם היא קיימת] והממשות היא תמידית - כך גם המחשבה היא תמידית אצל האדם שעולם המחשבה נחשב כמציאות אצלו.אין זה ענין של משלים ונמשלים, זהו ענין של בירור מציאות, בירור מוחשיות! המחשבה היא מציאות מוחשית, ואם הגשמיות היא מציאות מוחשית שאין לה הפסק, גם המחשבה כך היא.אלא שכשם שבגשמיות, פעם אדם יושב על הכסא הזה, פעם על הכסא הזה, פעם הוא מניח את ידו כאן ופעם שם וכו' - כך גם המחשבה יכולה להיות נעתקת מענין לענין. אבל עצם המציאות של המחשבה, כשם שהעצמיות של עולם העשיה, עולם הגשמי, קיים - כן גם המחשבה קיימת.כאשר זוכה אדם להיכנס עם נפשו לעולם המחשבה, המחשבה אצלו היא לא עבודה, זוהי מציאות, עצם החיים שלו! תפיסת המציאות של ה"אני"בדקות, אם ינסה אדם לחוש את עצמו, היכן הוא מרגיש את האני שלו - כלפי החיצוניות עצם השאלה אינה מבוררת, כי מה שאלה יש כאן? אני זה אני! אך מי שהעולם הפנימי שלו קצת יותר נגלה - כאן יכולות להיות על דר"כ שתי תשובות: יש מי שמבחין שה"אני" הוא הרגשי הלב שלו, ויש מי שמבחין שהאני שלו נמצא במח, במחשבה. [וזה תלוי בשורשים של שני מלכים - מח ולב, ואכמ"ל].כאשר האדם חי בעולם המחשבה באמת, והמחשבה אצלו היא עצם המציאות, הרי שכשם שהוא מבחין את חלקי גופו הגשמיים, כיד, רגל וכו', כמציאות גשמית - כך בשעה שהוא בא להבחין את המציאות האמיתית שלו, שהיא הנשמה, החלק אלו-ק ממעל, הוא תופס שהמציאות שלו, ה"אני" שלו הוא המחשבה, והגוף הוא התלבשות ע"ג המציאות של האני.ודאי שהדברים כבר כתובים בספרים, כמש"כ ר' חיים ויטאל ב'שערי קדושה' שהגוף הגשמי לא הוא האדם, והוכיח זאת מפסוקים: "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לב), הרי שהאדם אינו הבשר, ופשוט. אך הדברים כאן אמורים מצד ההרגש של תפיסת המציאות, איך האדם תופס את עצמו. לא מה הוא יודע בענין האני, אלא איך הוא מרגיש את המציאות של עצמו, מי הוא?!כאשר אדם לא נמצא במהלך של "חכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד", הוא לא יכול להבחין את המציאות שלו כמחשבה. על אף שהוא שקוע בתורה ולא פסיק פומיה מגירסא וכו', אבל זו אינה העצמיות שלו, הוא לא תופס את המציאות של עצמו כמחשבה."הולכים הלוך וחשוב תמיד" הוא רק גילוי חיצוני על החכמים שהם נמצאים בעולם זה, וממילא מי שנמצא שם לא יכול להפסיק את המחשבה! שני סוגי התקשרויות - כממון וכאיברי הגוףמאידך, ההבדל מתבטא גם לצד השני - בצער על חסרון המחשבה.הנה יש שני סוגי צער: האחד - מה שהאדם מצטער על דבר, כגון על מה שלקחו ממנו ממון. אף שבודאי זהו צער עמוק שיכול להיות בנפש, אבל הוא אינו נובע מחמת צער גופני, אלא מחמת הידע שהוא יודע שהממון נלקח ולכן הוא מצטער - כל אחד ואחד לפי עניינו, כפי המטרה שהיה נצרך עבורה את אותו ממון. זה סוג אחד של צער. הסוג השני של צער, הוא צער מוחשי גשמי, כגון שלוקחים סכין וחותכים לאדם את היד רח"ל. כאן הכאב אינו כאב מחמת ידיעה כלשהי. זהו כאב עצמי של צער גופני הנובע מחמת שהאיברים מחוברים לאדם וניתוקם ממנו יוצר אצלו צער נורא.והנפק"מ בין שני סוגי הצער פשוטה: אם אדם אינו יודע שלקחו ממנו את הממון, הוא לא יצטער, זה לא יכאב לו. לעומת זאת, אם יחתכו לאדם את היד, בין אם הוא יודע ובין אם אינו יודע, הוא ירגיש שחותכים חלק ממנו! זוהי אבחנה מאוד ברורה שהממון אינו חלק מהעצמיות הנגלית של הגוף. גם אם הוא קשור אליו מאוד, אם לא ידע על חסרונו, לא יצטער, כי זוהי התקשרות בנפש, לא התקשרות בגוף.נמצא, שכלפי המשל ישנם שני אופני התקשרות לגשמיות: יש קשר שהוא חיבור עצמי, כאיברי האדם, ויש חיבור לגשמיות שהוא מחמת התקשרות הנפש לגשמיות.כשנעתיק את הדברים לעולם המחשבה, נראה שגם כאן קיימים שני אופנים אלו. לדוגמא: ישנו אדם שאם הוא לא לומד שעה, כואב לו, ואף כואב לו מאוד. מדוע? מחמת שיש לו הכרה בנפש בערך התורה הק', הוא מכיר שתכלית החיים היא "והגית בו יומם ולילה", והעדר קיום הדברים וההתחברות אליהם, מוליד בו צער. זה סוג אחד של צער.הסוג השני של צער הוא לגמרי שונה. אדם שאצלו המוחשיות של הנפש היא מחשבה [וכמובן מחשבה דקדושה, כי מחשבה של הבלי העוה"ז אינה בגדר עולם המחשבה], הרי שכלפיו התנתקות מן המחשבה לשעה, דומה לכריתת איבר מאדם חי, שודאי חש כאב עצום.נמצא, שכשם שבמשל שבגשמיות יש אופן של חיבור כממון ויש אופן של חיבור כאיברי הגוף, כך כלפי עולם המחשבה יש על דר"כ את שתי הבחינות הללו. כמובן שבנוסף לשתי הבחנות הללו יש את האדם שנמצא למטה משאיפת המחשבה בגילוי, ואצלו הניתוק מן המחשבה הוא רק ידיעה שחבל מאוד שהוא התנתק. יראה מפני היפרדות מעצם החייםכשנתבונן מעט יותר פנימה, נראה שישנה כאן אבחנה דקה בין אדם ששואף להיכנס לעולם המחשבה, לבין אדם שנמצא שם. אדם שנמצא בתוכו, הניתוק הוא היפרדות מעצם המציאות של עצמו, משא"כ אדם שרק שואף להיכנס פנימה, ההיפרדות היא היפרדות משאיפות, מרצונות, מתשוקות, אבל לא מהעצמיות שלו!באמת, כאשר רוצים להבין את המהלך של גדולי ישראל שהיו שקועים בתורה, ושעל דר"כ צעירי הצאן מנסים לחקות אותם, צריך לדעת היכן היא נקודת הטעות שיוצרת את העיוות.בודאי שהשאיפה היא טובה מאוד, אבל צריך לדעת שאדם שאינו נמצא בעולם המחשבה גופא, אי אפשר לחשוב בכל רגע. רק אדם שהמחשבה אצלו היא מציאות, הוא יכול להיות שקוע בתורה באמת בכל רגע. הוא תופס את המציאות כמחשבות של תורה, ולכן ההיפרדות מזה היא היפרדות מהמציאות שלו ולא מעמל, מרצון השגה. כל זמן שהכרת האדם בערך המחשבה היא הכרה חיצונית, כלומר הוא לא נמצא בתוך הדבר, אלא רק שואף אליו ואפילו שואף מאוד, אבל זוהי רק הכרה בערכיות הדבר, ולא עצם תפיסת המציאות שלו - הרי שבזמן גדלות המוחין השאיפות גדולות, ובזמן קטנות המוחין השאיפות קטנות, וכאן מגיעה נקודת התנודה הידועה אצל בני האדם.תפיסת מציאות לא משתנית! שאיפות - יש בהן תנודה!עולם המחשבה הוא עולם חושי, עולם של מציאות, והפחד מפני ההתנתקות ממנו כאשר האדם נמצא שם, נקרא בלשון הספה"ק יראה של היפרדות מעצם החיים!יש אדם שאינו לומד, והוא מפחד מכך כי שמע את מאמר חז"ל (חגיגה יב ע"ב) "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה - מאכילין אותו גחלי רתמים", הוא מפחד מההיפסקות של הרצף. נמצא שהיראה שלו איננה מעצם ההתנתקות מהתורה, זוהי יראה מחמת העונש שהוא יקבל. ואף שגם זו מדרגה נפלאה ולוואי שכולם יזכו ליראה זו, אבל לא זו היראה האמיתית שצריכה להיות מפני ביטול תורה.היראה האמיתית היא כעין היראה מפני הכאב הנורא שיש לו לאדם בשעה שחותכים ממנו איבר כלשהו. הוא ירא להתנתק כי כואב לו עצם הניתוק!כל זמן שהמחשבה אינה מוחשית, אי אפשר לדבר על כזה סוג של יראה. יכולה להיות שאיפה ליראה כזו, אבל זו שאיפה שהיא רחוקה מהמציאות של מדרגת האדם, כי ראשית צריך לקנות את עצם המציאות שהמחשבה תהיה חושית אצל האדם.המציאות של הישראל, כמו שהזכרנו לעיל, היא ה"עלה במחשבה", העצמיות של המחשבה. והאורייתא והישראל הם חד מחמת שהאורייתא היא מציאות של חכמה, וגם המציאות של הישראל היא מציאות של חכמה בעצם. לא ידיעה, אלא מציאות שהחכמה אצלם היא דבר מוחשי. ראיה - תפיסה מוחשיתננסה לבסס את הדברים שיהיו יותר ברורים, ונתבונן ראשית במשל נפלא מהעולם הגשמי. גם בחושים הגשמיים ישנם כמה סוגים של מוחשיות. ישנו חוש המישוש, שהאדם ממשש חפץ. זהו סוג אחד של ביטוי מוחשי. אבל ישנו סוג נוסף של מוחשיות הבאה לידי ביטוי בחוש הראיה. כשאדם רואה חפץ, הרי שהדבר מוחשי אצלו. בספרים מבואר, שהראיה עניינה התחברות לדבר. כי כשנתבונן לעומק נגלה שכשאדם רואה חפץ, אין הכוונה שהחפץ נמצא שם והוא רואה כאן, אלא קרני האור שנמצאים בעין האדם, מתחברים ומתקשרים לחפץ, וההכאה שמגיעה לחפץ וחוזרת לאדם, נקלטת בעיניו. דבר זה ידוע אפילו עפ"י הטבע.אילו יראה האדם דבר, ונקודת ההכאה לא תחזור לעין - הוא לא יראה כלום. העין רק זורקת קרן אור לקבל את הדבר בחזרה ואז היא רואה. ראיה היא, אם כן, חיבור בעצם. זוהי תפיסת מוחשיות בדבר, והיא גם החיבור לתפיסה הזו!כשנעתיק את הדברים מעיני בשר ודם לעיני השכל שבאדם (כלשון החובה"ל ועוד), הרי שהראיה בעיני השכל [כאשר היא נעשית באמת בעיני שכליות טהורות וזכות], הינה תפיסה מוחשית של הדבר הנראה. כשם שהראיה הגשמית הינה עוד צורה של חוש מישוש מסוים - כך גם הראיה בעיני השכל, ראיה מוחשית היא, וכפי שמוצאים אנו רבות בלשון חז"ל "אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון" (כתובות קח ע"ב) ועוד. הרי שהשכליות שבדבר היא תפיסה מציאותית, ולא תפיסה שכלית פשוטה. כח הציור - התועלת והסיכוןבודאי שמצד החיצוניות, מה שעוזר לאדם להתרגל לקבל ענייני שכליות כמציאות מוחשית, הוא כח הציור. אבל צריך לדעת שמחד כח הציור בכוחו לקרב את השכליות למציאות החושית, אך מאידך הוא עלול גם להרחיק אותו מאוד, ונבאר.עולם המחשבה - שבלשון חז"ל נקרא "גן עדן העליון" - אין ספק ששם אין את ההצטיירות של הגשמיות המוחשית שאנו מכירים כאן.אשר על כן, הכח שנמצא באדם מצד שורשו לחשוב דברים ולתפוס אותם כמציאות מוחשית, הוא לא כח של עולם העשיה, כח של גופניות. זהו כח של עומק הנשמה שהיא חלק אלו-ק ממעל. הנשמה נמצאת בעצם בעולם השרפים, שם מקורה, שם שורשה, ולכך היא תופסת את השכליות כמציאות, שעל שם כן נקראת הנשמה "שכל", כי זהו עולם של שכליות, זוהי מציאות של שכליות - שם אין ציור של גשמיות, אין זכר לזה כלל. לשם כך גם יש את הנהר דינור. בחז"ל מבואר, שכאשר יוצא האדם מהעוה"ז בדרכו אל העוה"ב, בין עולם לעולם הוא נצרך לזיכוך של טבילה באש, לצרף את ההצטיירות שהצטיירה אצלו עד היום, כי הציור שישנו שם, בעוה"ב, הוא ציור רוחני דק של עולם רוחני, ולא של עולם גשמי.כאשר האדם רוצה להיכנס לעולם של תפיסת מחשבה חושית, מחד עליו להרגיל את המחשבה לתפוס דבר בחוש, אבל מאידך החוש הזה הוא לא חוש של הצטיירות של עשיה. ולכן - מחד, הציור של עולם העשיה מוציא את האדם מידי ההרגל הפשוט של המחשבה לחשוב דברים בלי לחוש אותם. הוא מרגיל את האדם לצייר לעצמו את כל צורת היציאה מהעוה"ז וכו', כמו שיש הרבה בספרים. וכך, מתרגל כח השכליות שבנפש לא רק לחשוב דבר, אלא לראות איך הדבר נתפס בצורה חושית מציאותית. ואכן זוהי עליה בצורת המחשבה.אך מאידך כמו שהזכרנו, הנפש מתרגלת לצייר דברים בצורה של ציור גשמי, וזה גופא מהווה מסך המבדיל, מחיצה, חציצה בפני הגילוי העצמי של כח המחשבה בטהרתו, שכן האדם מדבק את כל צורת המחשבה למציאות של עולם העשיה, למציאות הגשמית.בספה"ק הובאה דרך נוספת, והיא: שהאדם ינסה לצייר לעצמו שהוא נמצא בעולם המלאכים, שהוא שר איתם וכו'. כלומר, להתרגל לצאת מציור חושי של עולם העשיה.אלא שבדרך זו טמונה סכנה גדולה. מי שהנפש שלו אינה זכה, הוא מיד יצייר את המלאכים כדמות גשמית, והרי שלא רק שהוא לא יצא מעולם העשיה, אלא הוא הוריד את המלאכים כביכול לציור גשמי. במקום להתרומם מלמטה למעלה, הוא הוריד את העליונים לתחתונים, ואין לך שבירה גדולה מזו! זוהי בעצם הסכנה הראשונה שאורבת לאותו אדם שאין לו כח להפשיט ציורים, והוא קורא בספרים מן הסוג הזה ומנסה ליישם אותם. אדם כזה פשוט מוריד את העליונים לתחתונים במקום להעלות את התחתון לעליון. לכן, כאשר הנפש רגילה בציורים של עולם העשיה, ואין לאדם שום כח בבירור לנסות לצייר במחשבתו דבר שהוא לא מכיר אותו בצורה הגשמית, הרי שעבודה זו היא איננה ראויה לו כלל. התרגלות לקבל רוחניות בלי הצטיירותננסה לפתח את הדרך, להפשיט את כח הציור של העשיה בדוגמאות מן העולם המוכר לנו.אדם שומע שיר מקלטת. הוא לא מכיר את האדם ששר. אין לו שום ידיעה מי שר, מהי הצורה שלו, מה הלבוש שלו וכו', כל הדמות-דיוקן שלו אינה ידועה לו כלל. האם ינסה לצייר לעצמו איך אדם זה נראה?ובכן, ישנם אנשים שמיד בשומעם אפילו שיר אחד, מצטיירת להם בדמיונם דמות האדם השר. אלא שבין הדמות שהם מציירים לעצמם לבין המציאות, על דר"כ אין שום קשר. אלו האנשים הקרובים לדמיונות, ולא בהם עסקינן.מדברים אנו על אדם שהמוחין שלו מוצקים יותר, מבוררים יותר, האם הוא ינסה לצייר לעצמו איך נראה האדם ששר את השיר? לא! הוא יודע שהוא לא מכיר, ואין לו שום טעם לנסות לצייר דבר בשעה שאין לו שום בסיס, אפילו מועט, כיצד נראית הדמות. הוא מתרגל לקבל קול בלי צורה. זוהי עבודה עמוקה בנפש. האדם מתרגל לקבל רוחניות בלי הצטיירות! הרי לפנינו, שגם בעולם העשיה החומרי שאנו מכירים, טמון בנפש הרגל מסוים להתרגל לקבל דברים בלי ציור. לא כל דבר אנחנו משתמשים בו בכח הציור.אלא, שברוב המיקרים אדם רגיל כן לקבל מוחשיות, וגם אם הוא לא רואה עכשיו, הוא מכיר את הדמות שעומדת מאחורי מי ששר וכו'. אבל בודאי שקיים כח בנפש, אפילו בעולם הגשמי החושי שאנחנו מכירים, שהיא יכולה לקבל דבר רוחני בלי הצטיירות.כאן יש מודד בנפש שאדם יכול למדוד את עצמו האם הוא מסוגל לצייר לעצמו [וכאן זהו סוג ציור אחר מהציור של העוה"ז] שהוא שר עם עוד קולות שהוא שומע, בלי שהוא רואה את מי ששר. מי שיכול לעשות זאת - הרי שיש בו את הכח לצייר לעצמו שהוא שר עם המלאכים. לא שהוא מצייר איך המלאכים נראים. הוא מצייר בדעתו שהוא שר עם קולות נוספים על אף שאין לו שום מראה ושום צורה איך נראה מי ששר.זהו עומק העצה הכתובה בספרים, לצייר לעצמו שהוא שר עם המלאכים וכו', ושאר העצות מן הסוג הזה שכוונתן ציור רוחני גרידא, ללא לבוש של ציור גשמי מוחשי.בעצם, הדברים הללו הם עליית שלב. זוהי יציאה מהעולם החושי, הגשמי, הגופני, וכניסה לעולם שיש בו מציאות רוחנית בלי נקודה של צורה. המחשבה - מציאות מוחשית בלי ציור גשמיהבאנו את הדברים הללו על מנת להעתיקם לענין המחשבה. כאשר אומרים אנו שעולם המחשבה הוא עולם חושי, עולם ממשי, אין הכוונה לעולם של מחשבה שמציירת בחוש של לבוש גשמי. לא זהו עולם המחשבה. זה עולם המחשבה שמולבש בעשיה, מולבש בגוף, וכאשר הלבוש הוא ציור של גוף, כמעט בהכרח שלא יהיה מהלך של "החכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד" מחמת שהחציצה של הלבוש, שהוא ההצטיירות של העולם הגשמי, חוצץ מהגילוי של העצמיות, של מציאות המחשבה כחוש.כאשר האדם מתחיל להרגיל את עצמו שהמחשבה היא מציאות, אבל לא ע"י כח הציור המוכר של עולם העשיה, אזי יכול הוא להיכנס לעולם של מחשבה שהיא כמציאות מוחשית. אין הכוונה שאין ציור ברוחניות, אלא זהו ציור רוחני, ציור דק, שהנשמה רואה אותו. אבל כאשר הנשמה אינה נמצאת בגילוי אצל האדם, הרי שאינו רואה את העולם הרוחני, וא"כ מחד הוא מקבל כח של נשמה שהוא כח המחשבה, אבל מאידך, המוחשיות של הנשמה נעלמת ממנו, ולכן הוא מנותק משורש המציאות החושית של עולם המחשבה.כאן עבודת האדם היא לחזור לאותו עולם שהמחשבה היא מציאות חושית, מציאות גמורה לכל דבר. ראשית צריך שיהיה התיישבות בנפש ואמונה גמורה שהמחשבה היא מציאות לעצמה, חושית, ואין לה שייכות לציור החושי של העולם הגשמי שאנו מכירים.קביעות הדעת בדברים, ידיעתם והאמונה הגמורה בנכונותם - זוהי העצה הראשונה לעורר ולגלות את מה שטמון אצל כל אדם ואדם, להוציאו מהעלם לגילוי, ממציאות של בכח למציאות של בפועל.
|
