|
כח המחשבה השורשי נמצא בהעלםכלל יסודי הוא, שבכל דבר יש להתרגל להסתכל עמוק, להסתכל פנימה. באמת, הדבר העמוק ביותר הוא הפשטות, אבל בכדי להגיע להכרת הנפש של הפשיטות, צריך את המעמקים לפנים ממעמקים. לראות עמוק, להתבונן עמוק, עד שמגיעים לנקודה הפנימית. פשוט וברור הוא, שהכח המשמש להתבוננות העמוקה הוא כח המוחין, אלא שהרי צורת האדם היא נשמה בתוך גוף, ומצד כוחות הגוף, המחשבה היא דמיון, לא מציאות. הגוף מרגיש גשמיות, חש גשמיות, זה מה שהוא ממשש, זה מה שהוא מכיר. כוחות רוחניים עבור הגוף הם כמי שאינם, דמיון בעלמא. הכוחות הרוחניים - ולענייננו כח המחשבה - הם מכוחות הנשמה. ממילא, כל זמן שכוחות הגוף שולטים באדם, אזי כח המחשבה הוא בהעלם. ואף שפשוט וברור הדבר שאין לך אדם שאיננו חושב, ואפילו קטן, אבל איכות המחשבה, צורת המחשבה, יש בה התחלקות.מצד טבע תולדתו של האדם, כיון שהנשמה נמצאת בהעלם, והכח שנמצא בגילוי הוא הגוף - אשר על כן, כח זה הנקרא מחשבה, הוא נעלם, אלא שישנה הארה קטנה, זיו, התפשטות מועטת במחשבתו של האדם מן נשמתו, וזו איכות מחשבתו כפי ערך הארת הנשמה במחשבה.עצם הנשמה נקראת "שכל" (כמבואר בספה"ק), אבל המשכיל והמושכל, רחוקים הם מאד מתוקף נקודת הנשמה, שהיא עצם השכליות. כח זה שבאדם, נמצא בו בצורה כזו שהוא גנוז עמוק, ומה שמתראה על פני השטחיות אינו אלא הרהור בעלמא.הנשמה היא עצם רוחנית זכה. כאשר מחשבתו של האדם נתונה בענייני ממון, בענייני גשמיות - פשוט וברור שאי אפשר שנקודת תוקף הנשמה תהיה בגילוי במחשבה הזו. ואף כאשר האדם חושב ברוחניות, בתורה ובשאר חלקי העבודה - באמת, אותו כח של מחשבה שהוא חושב בו בגשמיות, הוא גם הכח איתו הוא משתמש לחשוב ברוחניות. וכשם שברור הדבר שעצם נקודת הנשמה, שהיא השכליות הזכה, לא יתכן שתהיה בתוקף כשהמחשבה היא בגשמיות, ממוצא דברים נלמד סתום מן המפורש, שגם מחשבותיו של האדם הרגיל בתורה, בעצם, כח המחשבה שנמצא בקרבו בגילוי הוא אותו כח שנמצא במחשבה של ממונות, של גשמיות.כל זמן שכח המחשבה השורשית שבאדם נמצא בהעלם, המחשבות הן מחשבות של גשמיות. הרי גם הגויים חושבים וגם אנשי החומר חושבים, ואדם עלול ח"ו להיות דומה לגויים, לאנשי החומר, בכח המחשבה שלו. ואף אם יחשוב ריבוי מחשבות של קדושה, אין צל של ספק שכל הרהור קל שבקלים מעורר ומחזק את האדם, אבל כיון שהסוג, האיכות, המבנה של המחשבה, הוא מבנה של מחשבה ח"ו של גויים, של אנשי החומר - בודאי שתוקף נקודת המחשבה נעלמת.ברור ופשוט עוד, שכל זמן שאדם לא מגיע לנקודת השורש של המחשבה, הוא לא יכול לרכז את מחשבתו. כח הריכוז הוא תמיד התחברות לנקודת השורש ששם ישנה אחדות פשוטה. כאשר תוקף שורש נקודת המחשבה של האדם נעלמת ממנו, והוא חושב עם כוחות הגוף כמחשבה של אנשי החומר וכדו' - הרי שהוא משתמש בכלי עבור עבודה שאין להם כל יחס זה עם זה! הכלים שאיתם הוא משתמש הם כלים של עולם העשיה, כלים של עולם הנפרדות, ועם כלים אלו של נפרדות, הוא מנסה לפתח את כח האחדות במחשבה. הרי שיש כאן סתירה מיניה וביה, כי לכלים שהוא משתמש אין יחס לנקודה שהוא מבקש להשיג.אשר על כן, הדבר מוחש ומורגש בנפש, שכח הריכוז הוא מהדברים הקשים ביותר להשגה. על דרך כלל בעיה זו מתגלה בתפילה, שאז האדם בא לרכז את מחשבתו. וכך גם בלימוד התורה. משא"כ בשאר דברים, המחשבות שַטוֹת אחת אחרי השניה, כך שהאדם אפילו לא מודע בדר"כ מה עובר שם.נקודת הבעיה, אם כן, ברורה: כל זמן שתוקף שורש נקודת השכליות של האדם נמצאת בהעלם, הוא לא יכול לפתח ריכוז פשוט.בודאי, שכמו שאפשר לאַלֵף סוס, וכל בעל-חי - כך גם אדם יכול לנסות להרגיל את עצמו לאט לאט לחדד את נקודת ההתרכזות. אין צל של ספק שאפשר לעבוד כך, אבל זוהי דרך של גויים, לא דרך של יהודים. יהודי מחפש את המקור של האחדות, ומשם הוא יונק. הוא לא בא לעשות אילוף חיצוני, אלא להתקשר לנקודת האלוקות הנמצאת בקרבו, ודרך שם לינוק את האחדות. כניסה לעולם שבו למחשבה יש ממשותמהי, אם כן, העצה לעורר ולגלות את נקודת המחשבה.לשון הרמח"ל (ב'דרך עץ חיים'): "החכמים הולכים הלוך וחשוב תמיד". כל אדם, בעצם הוא חושב תמיד. מי לא חושב תמיד? השאלה היא במה הוא חושב תמיד. ישנו אדם שחושב תמיד ממחשבה למחשבה, פעם תורה, פעם מצוות, פעם גשמיות, הכל מתחלף ורץ, וישנו אדם שהצליח לתפוס את מחשבתו ולרכז אותה בתורה.בעומק, מה שמוצאים אנו אצל אותם יחידים שזכו לקשר מחשבתם בתורה, בעבודה, בהתדבקות בו ית' שמו - אין זה ענין של אילוף חיצוני והרגל בלבד, אלא שהם הגיעו לעולם שבו המחשבה היא ממשות כמו עשיה!בעולם הגשמי, מה שאנו חשים, ממששים, רואים - זוהי הגשמיות המוחשית. אבל כבר לימדנו הגר"א ז"ל, כי כל זה הוא רק לאחר החטא, אבל קודם החטא המוחשיות הגשמית הזאת לא היתה קיימת. וברור ופשוט הדבר, שחוש זה הוא מחמת חוש הגוף - "עפר אתה ואל עפר תשוב", זהו החוש אותו אנו מכירים כאן בעולם העשיה. אבל הנשמה [בעיקר נשמות מעולם הבריאה], החוש הפשוט שלה הוא חוש של מחשבה. כשם שהיד ממששת שולחן, כך הנשמה באותה מידה ויתר על כן, יש בה צורת מישוש של מחשבה. אלא שעבודת האדם להוציא את הנשמה מהעלם לגילוי ומבכח לבפועל.כלומר, אין כאן עבודה לנסות לחדד את כח הריכוז. העבודה היא להשתמש עם הכח שכלפיו המחשבה היא מציאות מוחשית, כמו שהמציאות הגשמית היא מציאות מוחשית. והרי, שאין כאן ענין לשנות דבר, אלא לגלות את הוויית הדבר, שכרגע נעלם, אבל הוא קיים בבירור. ככל שיתחבר האדם יותר לתורה שהיא בחינת "תורה אור", ובלשון חז"ל היא נקראת "הנשמה של העולם" - כך יהיה מחובר יותר למציאות השכליות כהוויה ממשית. על התורה נאמר: "כי הם חיינו ואורך ימינו". ובעומק, מה שהתורה היא תורת חיים, אין זה רק כפשוטו שהיא שנותנת חיים לאדם, אלא שהיא עצם הממשות הפשוטה! מה שנתפס אצלנו בחוש שעולם החומר הוא הממשות, זהו עלמא דשקרא. החוש השכלי הוא לא פחות ממשות! אם כן, הבירור הראשון שצריך להיות מבורר הוא, שהעבודה בעיקר אינה להשתמש עם כח המחשבה, לרכז את המחשבה, אלא להכנס לעולם שבו המחשבה היא המוחשיות. המחשבה - מוחשית כשאר החושיםניתן דוגמא כדי לבטאות את הדברים. חמשת חושי האדם כוללים את חוש המישוש, שאדם ממשש שולחן וכסא, את חוש הראיה, שאדם רואה את הצורה הגשמית של הדבר, וגם את חוש השמיעה - ויותר דק חוש הריח - שבהם האדם לא רואה וממשש את הדבר, רק מקבל אותו כחוש רוחני בלבד.כבר בחמשת החושים רואים אנו את נקודת ההדרגה. אדם לא יכול לומר שחוש הריח וחוש השמיעה הוא אותו סוג של עולם של חוש המישוש שחש את הגשמיות. פשוט וברור שזהו סוג של עולם שחש דבר רוחני כהוויה ממשית. זה לא דמיון, אף אחד לא מסופק בכך! כשאדם שומע קול, שומע ניגון - הוא לא חושב שאלו דמיונות. ואף שאי אפשר למשש את הקול, אך מוסכם וברור לכל אדם שהוא שומע דבר ממשי ומריח דבר ממשי, אלא שדברים אלו אינם ניתנים למישוש ביד.משל זה צריך שיברר, שהמחשבה היא בעצם לא פחות מוחשית מחוש השמיעה ומחוש הריח! זה עוד סוג של חוש, אלא שהוא חוש יותר עליון על גביהם מצד תפיסת האדם. אבל זהו הבירור הראשון שצריך שיהיה: מחשבה היא מציאות ברורה, כמו שולחן כמו כסא.בעצם, הדברים מפורשים בספר 'שערי קדושה' למהרח"ו, שבירר להדיא, שאל יסבור האדם שמחשבה היא דבר בעלמא, אלא מחשבה פועלת לא פחות ממה שסכין פועלת כשהיא חותכת דבר, אלא שנקודת החילוק היא, שסכין פועלת בעולם העשיה, בעולם המוחשי הגשמי, והמחשבה פועלת פעולה גמורה בעולם המחשבה!ולכן, כמו שביאר שם המהרח"ו, מחשבתו של האדם יכולה לעלות עד רום רקיעא, והיא עולה במוחשיות, כמו שכתוב בספרים שכל ענין עליית הנשמות הוא ענין של עליה במחשבה, ואין אלו דמיונות, זוהי מציאות גמורה.כשחז"ל מגלים לנו ש"הרהורי עבירה קשים יותר מעבירה עצמה" (יומא כט ע"א), מבורר לנו כאן בדבריהם, שכשם שישנו מעשה העבירה עצמו, כגון רציחה, שכאשר ח"ו אדם לוקח חפץ המשחית והורג נפש, הוא מתחייב גלות בשוגג ומיתה במזיד - כן הדבר ממש כאשר האדם פוגם במחשבתו, כמו שמאריך הנפה"ח (שער א פרק ד) שהאדם החושב מחשבות אסורות, הריהו כמכניס צלם בהיכל, עי"ש. וזה לא משל - זהו נמשל! זוהי מציאות גמורה!! צלם בהיכל הוא המשל בגשמיות, והנמשל הוא שהמחשבה פועלת פעולה גמורה וממשית!כח פנימיות העבודה הוא בעצם למעלה מן המחשבה, אבל כשמדברים בשורש בנין העבודה, על האדם להשתמש בכח המחשבה שלו. אם חש האדם שהוא מתעסק עם חספא בעלמא, עם דמיונות - לעולם הוא לא יצליח. אבל אם תהיה לו אמונה גמורה שמחשבתו פועלת - בהכרח שכח המחשבה שלו לא יפסיק אפילו לרגע!היסודות הללו הם פשוטים וברורים למי שנמצא בתוך פנימיות העבודה, והם רחוקים מתפיסת האדם שעדיין נמצא בחוץ.היסוד, אם כן, הנצרך על מנת להיכנס לפנימיות העבודה, הוא להאמין שהמחשבה היא מציאות מוחשית גמורה. פעולת המחשבה תלויה באמונה שבכוחה לפעולמה נותנת לנו האמונה בדבר?כח האמונה ככלליות - וכפרטיות לענין שאנו מדברים בו עכשיו - עניינו להביא כל דבר מהעלם לגילוי, להוציא אותו מהבכח לבפועל. חוץ מיחידי סגולה שנולדו עם כח זה בגילוי, על דר"כ רובא דרובא דאינשי שורש כח המחשבה נמצא בהעלם. השאלה היא: איך יביא האדם את המחשבה מהעלם לגילוי, וכמו שהזכרנו בתחילה.ובכן, העבודה החיצונית היא אילוף של המחשבה לנסות ולהתרכז. אבל יהודי עובד בכל דבר עם אמונה. האמונה היא התחלת העבודה, היא האמצע והיא הסוף, ובמילים יותר פשוטות: היא הכל! אמונתנו היא שורש הכל, היא כרוכה בכל שלב ושלב מהעבודה. זהו בכלליות.וכפרטיות לענין שבו אנו מדברים עכשיו, כשאדם רוצה להביא את כח המחשבה מהעלם לגילוי, עליו לקבל תוקף של אמונה בלב ובמח, שהמחשבה שלו היא מציאות גמורה, כמו הגשמיות, ובעצם אף יותר מכך!אלא, שאין אמונה גמורה בעולם. אמונה גמורה תהיה רק בסוף האלף העשירי. אך ככל שנקודת האמונה בנפש נמצאת יותר בגילוי - כך תוקף גילוי המחשבה של האדם כפי אמונה זו.אילו יאמין האדם שמחשבתו פועלת - היא באמת תפעל. ואילו לא יאמין שהיא פועלת - היא באמת לא תפעל. מצינו יסוד זה בספרים כסדר, שעל מנת לפעול בדבר, אדם צריך להיות שם. אם אדם לא נמצא, הוא לא יכול לפעול.ניקח לדוגמא משל בגשמיות. כשאדם רוצה להדליק מכונה, הוא צריך להיות שם כדי ללחוץ על הכפתור. ואם אינו שם, הוא לא יכול ללחוץ, ולכך המכונה לא תפעל! הן הן הדברים ברוחניות, אלא שהחילוק הוא שבגשמיות זו פעולה של יד, וברוחניות זו פעולה של מחשבה. אם אדם מאמין באמת שהוא נמצא בעולם המחשבה, הרי כשם שבגשמיות רק כשהוא נמצא ליד המכשיר והיד לוחצת, המכשיר מתחיל לעבוד, ואם היא לא לוחצת - הוא לא עובד, כך הם הדברים גם ברוחניות: אם אדם מאמין שהוא נמצא בעולם המחשבה, הרי שהמחשבה נמצאת בעולם המחשבה והיא פועלת, אבל אם אינו מאמין שהוא נמצא שם - הרי שבאמת היא לא תפעל! פנימיות העבודה בנויה על כח המחשבהננסה לפתח את הדברים קצת יותר.הרמח"ל בדרך ה' (חלק ג פרק ג אות א), כשהוא בא לבאר את ענייני הנבואה ורוח-הקדש, כתב שישנן שתי מדרגות ברוה"ק: האחת - שאדם מקבל שפע במחשבתו, אך הוא בלתי מורגש, כלומר: הוא לא מרגיש שזהו שפע, אלא נראה לו שזהו עצם מחשבתו. דבר זה נקרא "רוח הקדש" בלשון מושאל. והשניה - שהמחשבה מכרת ומרגשת שהיא מקבלת מחשבות מכח חיצוני שזורם אליה, וזהו רוח הקדש מובהק.כלפי מה הדברים אמורים.נחזור למשל בגשמיות. כשאדם רוצה לקבל מחבירו דבר, אם הוא נמצא ממנו במרחק של מקום, לא יוכל לקבל ממנו. עליו לעמוד סמוך אליו ולהעביר את הדבר מיד ליד. [ואמנם ישנה בחינה של זריקה למרחק, אבל עדיין צריך איזושהי יחסיות של קירבה כדי שהחפץ הנזרק יוכל להתקבל].עתה נעתיק את המשל מגשמיות לרוחניות. כאשר אין אמונה שהמחשבה היא מציאות, והאדם תופס שהמחשבה היא כלום - הרי שהוא לא נמצא שם, וממילא אינו יכול לקבל משם. משא"כ כאשר הוא מאמין באמונת אומן שמחשבתו היא מציאות - הרי שהוא נמצא בעולם המחשבה, ואז עצם המחשבה שלו הופכת כבמשל הגשמי ליד המקבלת מחבירו, וכשם שמעבירים מיד ליד, כן מעבירים ממחשבה למחשבה. וזהו מהות רוח הקדש, שהמחשבה מקבלת מחשבות, כמו שהיד מקבלת חפצים [יש עוד בחינה ברוה"ק, בחינת הרגש, ואכמ"ל].מה שמובא פעמים רבות בספרים, שצדיקים הכירו במחשבתם של בני אדם ואמרו להם מה הם חושבים, ביאור הדבר כך הוא: כשם שהעין המוחשית רואה גשמיות, הן הן הדברים כאשר המחשבה של אדם היא אצלו מוחשית, הרי שהוא חש גם את מחשבתו של השני! אלו אינן מליצות בעלמא! צריך להבין את עומק העבודה על מה היא בנויה. בשטחיות, העבודה היא רצון להתעוררות, רצון לעבודה, לחטוף, להשיג, לקחת, להתחנן, הרגשים נעלים, כל מיני ביטויים. אך כל אלו אינם אלא חיצוניות בעלמא. העבודה הפנימית בנויה על הכרת כוחות הנפש, העמדת כל כח במקומו, והבנה כיצד להשתמש בו. אם אדם חושב שהוא מפעיל מכונת כביסה, ובעצם זהו מייבש כביסה - כל צורת ההפעלה לא תצלח בידו.כשבאים להשתמש בעבודת ה' עם הידיים, או קצת עם הרגשי הלב - אין זה רק שהאדם יגיע לכשלון. הוא אפילו לא מתחיל להבין את צורת העבודה! הכח שבונה את פנימיות העבודה הוא נקודת המחשבה, וכדי להשתמש עם כח המחשבה, מוכרחים להבין את צורת המבנה של עולם המחשבה. לדעת היכן הוא נמצא ומה הכח הטמון בו, להבין מה נעלם ממנו ואיך ניתן להביא זאת לידי גילוי.ככל שהאדם מכיר את הדבר, הוא יכול להשתמש בו. חוסר הכרת הדבר מביא בהכרח לפחות השתמשות בו. דומה הוא לאדם הנמצא במכונית ולא מכיר את הכפתורים ואת תפקידם, שחסרה לו האפשרות להשתמש במה שנמצא לידו ממש ובהתאמצות מועטה מצדו יכול להקל, לעזור ולסייע לו.ככל שיכיר האדם את הכח הנמצא בו, יוכל לפעול איתו ולהצליח. ככל שההכרה במציאות הכח נעלמת יותר, כך ההצלחה רחוקה.נמצא אם כן, שהכניסה למציאות הפנימית של העבודה, היא גילוי כח המחשבה שבנפש, והעבודה לברר את הכח, כמו שהזכרנו, היא האמונה הגמורה שמחשבתו של האדם היא מציאות. עצם הישראל - "עלה במחשבה"ניתן נקודת הרחבה לענין.ידועה המחלוקת בין ר"א לר' יהושע האם בניסן נברא העולם או בתשרי נברא העולם (ר"ה כז ע"א), ומובא שם בתוס' בשם ר"ת, ש"בתשרי עלה במחשבה לבראות, ולא נברא עד ניסן".רואים אנו כאן בדברי חז"ל, שהביטוי של "עלה במחשבה להיבראות" יוצר לנו גדרי דין, כגון: "אחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין" וכו' - כל הדינים שנאמרו ביחס לאחד בתשרי שנקרא "ראש השנה".והשאלה היא: וכי כביכול לוקח לקב"ה חצי שנה מאז שעלה במחשבתו עד שהוא בורא את העולם, מניסן עד תשרי?!אלא מבורר לנו כאן בדברי חז"ל, שהכח הנמצא בנפש הישראלי הוא "עלה במחשבה". "בראשית", אומרים חז"ל, "בשביל ישראל שנקראו ראשית", ובתרגום: "בראשית - בחכמתא", ופשוט וברור הדבר ששני המאמרים הם חד: ישראל הם גופא "בחכמתא", זהו עצם המחשבה. נמצא, שעצמותם של ישראל הוא ה"כי היא חכמתכם ובינתכם", הכח של "עלה במחשבה", וכביכול ה"עלה במחשבה להיבראות בתשרי" הוא כל מציאותם של ישראל. עולם החומר המוכר לנו הוא עולם של גוי, זו אינה מציאות של ישראל! כלומר, לא רק שהעולם החומרי הוא דבר לא ראוי ויש בו בחינה של קדושים תהיו, פרושים תהיו, כמש"כ הרמב"ן, אלא שלא זו המציאות האמיתית של נשמת ישראל. המציאות שלנו היא המחשבה!יהודי המפעיל את כח המחשבה שבו, זו אינה מעלה בעלמא, זוהי עצם המציאות שלו - כח מחשבתו! "עלה במחשבה להיבראות" זה גופא הבריאה! אין הכוונה שעלה במחשבה ואח"כ נברא. ה"עלה במחשבה" הוא גופא הסוג של הבריאה.ניתן לצטט עוד ועוד מאמרי חז"ל לפתח את הנקודה, אבל דבר אחד מבורר, וכמו שהובא ברמב"ן באיגרתו הידועה: כח המחשבה יכול לפעול פעולה ממשית, וזהו כוחם של ישראל וזוהי עצם הווייתם! וכאשר האדם מכיר שזוהי עצם מציאותו, הוא מתחיל להיכנס ל"בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית", "בחכמתא", ואז יש לו כח להתחבר ל"עלה במחשבה להיבראות", הוא נעשה מחובר לעצם שורש הבריאה של עצמו ובכוחו לפעול גדולות ונצורות.תוקף האמונה והגילוי בנפש האדם להכיר שזו אמיתת המציאות - היא הצלחתו בתורה ובעבודת ה'! הקב"ה יהיה בעזרנו שיבוררו הדברים בנפש ויבואו לידי גילוי אצל כל אחד ואחד מהכנסת-ישראל.
|
