|
דיבורים בהתלבשות של דעתכשבאים לדבר בענייני עבודת ה', ישנם שני אופנים כיצד לעשות זאת: האחד - לדבר מצד נקודת הפשיטות, והשני - לדבר מצד ההתלבשות של המוחין, היינו החכמה, הבינה והדעת.בעצם, זוהי רק שאלה באיזה דרך להגיע: האם להתחיל בפשיטות ולהגיע לפשוט - לקב"ה, או להתחיל עם ההתלבשות של החכמה והדעת, ודרך זה להגיע לפשוט - לקב"ה, אבל סוף דבר, הן מהצד הזה והן מהצד השני, פשוט וברור שהמכוון הוא אחד: להגיע לבורא עולם, שהוא מוגדר בספרים הקדושים כפשוט בתכלית הפשיטות.מצד נקודת הפשיטות, המהלך אינו מורכב כמובן, כי הוא פשוט. עבודת האדם היא, לחשוב מהקב"ה בפשוטו, לדבר עם הקב"ה פשוט, לפנות אליו בכל עת ובכל שעה במחשבתו ובפיו, כל אחד ואחד לפי עניינו. אבל המכוון הוא אחד - לחיות עם הקב"ה בפשיטות לאורך היממה, בדיבור, ובמחשבה. כל זה מצד המהלך של הפשיטות. ככל ששכל האדם רחב יותר, והלב סגור יותר - המהלך הזה של הפשיטות הוא קשה מאד, כי כח השכליות, שהוא היפך הפשיטות, הוא הפועל, ואילו הלב, שבו נעוצה נקודת הפשיטות - נעלם! במצב כזה נח יותר לאדם ללכת במהלך של חכמה, של דעת, ודרך שם לנסות להגיע לקב"ה.אבל באמת "כל הדרכים בחזקת סכנה"... יש כאן סכנה שאדם יישאר במהלך של חכמה, במהלך של דעת, אבל למהלך של הפשיטות, לנקודת הלב הפשוטה של חיים עם הקב"ה בכל עת ובכל שעה - הוא לא יגיע!מאידך, באופן השני שהוזכר - לפנות לקב"ה כפשוטו - הסכנה הזו כמובן איננה קיימת, אך קיימת סכנה אחרת: בתחילת עבודתו, קשה לו לאדם להתרגל לחיות עם אותה מציאות בלתי נתפסת של הווייתו יתברך, ולנסות לשתפו בכל החיים - במחשבות, בדיבורים, בספקות וכו'. וכאשר אדם מנסה להכנס להתעסק בדבר בלתי מוחשי, יש חשש שהוא ייסוג אחורה מכח ההרגשה שהוא מתעסק כביכול עם דמיונות, וממילא הוא לא מחובר לא לכאן ולא לשם.בעצם, ההכרעה באיזה קו אדם צריך לפעול, יכולה להיעשות רק עפ"י נביא, כמש"כ הרמב"ן שבזמן שהיו נביאים כל אחד ואחד היה מגיע לפניהם לברר את נשמתו, להיכן היא שייכת. ובאמת, כל החלפה של אחד משני הצדדים, מהווה חורבן של נפש האדם! על עצם נקודה זו צריך האדם לבכות ימים ולילות, ולברר לעצמו באיזה שביל הוא צריך לדרוך.בודאי שבתוך השבילים הללו ישנם שבילים נוספים, אבל אנו מדברים על שני השורשים הכלליים, איך ובאיזה צורה לפנות לבורא עולם: האם בפשיטות, או בצורה של התלבשות של מוחין.הדברים שיובאו בפרקים שלהלן, נאמרו בדרך של התלבשות של מוחין. מי שמרגיש שהדרך של הפשיטות היא זו שמדברת אל לבו, צריך לשמוע דברים אחרים. ואין הכוונה שדברים אלו או אחרים יותר נכונים, אלא שכל אחד ואחד צריך לעבוד לפי נשמתו. הקדמנו את הדברים כדי שיהיה ברור באיזה מהלך ננסה לצעוד בפרקים הבאים. כח החכמה - כח המאחדנאמר בפסוק: "כולם בחכמה עשית" (תהלים קד, כד) - כל הבריאה כולה נעשתה בכח החכמה! וברור הדבר שאין זו מקריות בעלמא שכולם נעשו בחכמה, אלא שבכח החכמה טמון כח הכלל שכולל את הכל. עד כמה שבכח החכמה לא היה טמון הכח שמאחד את הכל, לא היתה אפשרות של "כולם בחכמה עשית"!הנה קודם שנברא העולם היה הוא ית' אחד ושמו אחד, וגם עכשיו שנברא העולם, במהלך של בריאת העולם מתגלה ששורש הבריאה היא בצורה של אחדות, כמו שנאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כלומר: שורש הימים הוא גילוי של אחדות, וכן שורש הנבראים, שהוא הכנסת ישראל, אחד הוא: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כלפי נקודת העבודה של האדם, החכמה עניינה לקחת פרטים ולצרפם. החכמה צריכה להביא את האדם למהלך של אחדות, לכלול את הכל. מי שמכיר את עומק החכמה פנימה, יודע שזוהי כל מציאותה של החכמה - לאחד פרטים, לגלות את שורש הפרטים שהוא אחדות. על פני פשוטו, כשעוד לא נמצאים בתוכו, יסוד זה נראה זר ותמוה: מדוע לתפוס את כל החכמה כולה כמציאות של אחדות?! נו, אולי זה פרט בחכמה, אבל לומר שזהו כל עניינה של החכמה?! אבל המבין את עומק הבריאה, יודע שכל הבריאה היא סוד של "יום אחד" ו"גוי אחד בארץ"! כח האחדות שבלב - מקור נביעת החכמהבעצם, ישנן שלוש מדרגות באחדות, בכח גילוי האחד: המדרגה הראשונה היא "אחדות", השניה היא "אחד", והמדרגה השלישית היא "יחיד"."אחדות" כלומר, ישנם שני דברים נפרדים, ובאים לאחד אותם. "אחד" זהו אחד בעצם, ו"יחיד" הכוונה שאין בלתו, "אין עוד מלבדו".כאשר השאיפה היא להגיע לקב"ה, הכלי להגיע אליו ית' הוא ע"י הפיכת כל הבריאה כולה למציאות של אחדות. רק כך יכול להתגלות בה בורא העולם, שהוא בחינה של יחיד, של אין עוד מלבדו. כל זמן שכוחות הנפש הפרטיים של האדם - או של הנבראים בכללם - נמצאים במהלך של פירוד - אין כלי להשראה של הבורא ית' בתוך הבריאה. נמצאים אנו בתוך החורבן של בית שני שחרב על שנאת חינם, ו"עדיין מרקד בינינו" כלשון הגמרא (יומא סט ע"ב). ובעומק, שנאת חינם זוהי מציאות של פירוד, ואילו גילוי הקב"ה בלב - שהוא בעצם בנין הבית בנפשו של כל אחד ואחד - הוא כח האחדות המהווה כלי יחידי להשראת השכינה.כח האחדות הנמצא בלב, שממנו יונקים כל האיברים וממנו מקבלים את חיותם - זהו אותו כח שמאחד את כל הנבראים כולם. "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", וכולם נבראו באורייתא ומתקיימים באורייתא, כלומר: יש כח אחד בתוך הנבראים שמאחד את כולם, וזהו סוד החכמה.החכמה נקראת "חכמת לב" - "וכל חכם לב" (שמות לה, י), "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א, טז), ועוד בפסוקים. החכמה של הפירוד היא חכמת המוחין, חכמת הידיעות. אבל בעצם, כל זה איננו חכמה! חכמה ישנה כאשר החכמה היא בלב! "חכם לב". כח האחדות שנמצא בלב - הוא שורש מקור נביעת החכמה.מצד עבודת הנבראים, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". נמצאים אנו במהלך של ריבוי. תרי"ג איברים, תרי"ג מצוות, רמ"ח עשה ושס"ה ל"ת. זהו מהלך שמתגלה בו לכאורה נפרדות. אבל כשמתבוננים בשורש הדברים, הרי ברש"י מובא בשם ר' סעדיה גאון, שבעשרת הדברות היו כלולים כל התרי"ג, וביותר, שורש התרי"ג הוא עשה ול"ת, וה"אנכי" הוא שורש העשה, ו"לא יהיה לך" הוא שורש הל"ת. והרי "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום" (מכות כד ע"א). ולשם מה צריך את כל זה? - כאן מתגלה ששורש כל התורה כולה היא אחדות פשוטה! ודייקא זהו סוד קבלת התורה. "קרע להם הקב"ה ז' רקיעים והראה להם שאין עוד מלבדו" (דברים רבה ז, ט). שורש מקור החכמה הוא מה"אין עוד מלבדו", מהמציאות של היחיד, האחד והאחדות הפשוטה. ישרות, אחדות - לעומת "חשבונות רבים"היכן נעוצה נקודת העבודה הפנימית שהיא נעלמת מאיתנו? הרי ישנם הרבה ספרי מוסר שנכתבו במשך הדורות. אך כשאדם לוקח לידיו ספר, וק"ו כשהוא לוקח כמה ספרים, הוא רואה לפניו הרבה נקודות בעבודה שכולן אמת, וכולן נובעות ממקור קדוש וטהור. העצות הן אמיתיות, הדרכים הם אמיתיים, אבל - הכל פרטי פרטים!וכאן - בנקודה זו - טמון סוד ההצלחה או הכשלון.אם האדם רואה בכל הספרים רק נקודה אחת - הוא יכול להצליח! אם הוא כבר רואה שתי נקודות - זהו שורש התחלת הכשלון! מוכרחים לראות בכל דבר רק נקודה אחת. באופן כזה נמצא האדם בעולם של אחדות, והוא יכול להיעשות כלי להתקשרות עם הקב"ה כביכול.אבל כאשר רואים שתי עצות, שני דרכים, ויתר על כן ריבי רבבות של עצות ודברים נכונים - הפירוד של ההסתכלות הוא כבר מרחיק את האדם מלהיות כלי להתקשרות לקב"ה.ברור הדבר שזו איננה ההסתכלות הפשוטה שאדם מורגל בה וחושב דרכה. אפילו מצד הטבע הגשמי של האדם, התרגלות לחיות בעולם של אחדות, הינה היפך הרגל החיים הפשוט המוכר לנו, שהוא מורכב מפרטים ופרטי פרטים.יתר על כן, נמצאים אנו בגלות, והרי שורש הגלות הוא חטא אדה"ר, לאחר מכן חטא העגל ולאחמ"כ חורבן הבית שעדיין מונחים אנו בתוכו, והרי חורבן הבית הוא בעצם גם חורבן בנין נפש האדם. ועתה נתבונן: "בנין" עניינו לקחת לבנה ועוד לבנה, אלפי לבנים ויותר מכך, ולאחד את כולם עם טיט. זהו חיבור, יצירת מציאות של אחדות הנקראת "בית". לקחו את כל הפרטים והפרטי פרטים ואיחדו אותם למציאות אחת.חורבן הבית - ובעומק חורבן זה שייך גם בנפשו של אדם - פירושו שכל הלבנים נמצאות, אך כל לבנה עומדת לעצמה. בצורה כזו אי אפשר לקבל התקשרות לקב"ה, למצוא את הקב"ה, לחוש אותו. "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (משלי כד, ג-ד). כשאדם רוצה לקחת את כל הידיעות ולמלאות בהן את לבו, צריך שיהיה לו כלי של אחדות. כך תוכלנה אותן ידיעות לפעול בו בבחינת "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב).העבודה בפועל היא חלק קטן ביחס לכלליות העבודה. שורש העבודה הוא לראות נכון, להביט נכון על דברים, לתפוס את החיים כמקשה אחת, כמציאות של אחדות. "אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט). ה"חשבונות רבים" - זהו שורש החטא, שורש הקלקול, שורש החסרון וההעדר המוחלט של האפשרות למצוא את הקב"ה בלב האדם. "אשר עשה האלקים את האדם ישר" - זוהי ישרות, רואים רק דבר אחד נגד העיניים, אין שני צדדים. "חשבונות רבים" הכוונה שכבר מתחילים להיות חשבונות, מהלכים.לבנות דבר, זה להתרגל לחיות בעולם של אחדות. זה היסוד הפנימי של הבנין, של הכלי שיכול לקבל השראה ממנו יתברך. התמקדות בנקודה אחת תקופה ממושכתהדברים הללו הם היסוד של הכל, אבל על פני פשוטו הם דברים סתומים וחתומים, וצריכים בירור הרבה: על איזו אחדות מדובר, איך היא נמצאת בגילוי בנפש וכו'.אחד מהיסודות היותר חזקים שידוע שהשתמשו בהם בעלי העבודה הקדומים, כמו המשגיח ר' ירוחם זצ"ל ועוד, הוא לקחת מחשבה אחת, ולשהות איתה הרבה מאוד חודשים.ישנו מעשה מר' ירוחם זצ"ל, שלאחר אחת מהשיחות שהוא מסר בישיבת מיר, הוא שוחח עם אחד מהמופלגים שבבני הישיבה, ובתוך הדברים פנה אליו בשאלה: "כמה זמן לדעתך לקח לי להכין את השיחה הזו?" הבחור ניסה ואמר: "שעתיים". אמר לו: "יותר!" - "ארבע שעות" וכו', ניסה להרבות עוד ועוד, והמשגיח מנענע בראשו לשלילה... לבסוף אמר לו ר' ירוחם: "אינך מתקרב אפילו לתשובה הנכונה! דע לך, שאת השיחה הזו לקח לי להכין חצי שנה!"עומק הדברים: ודאי שלהכנת עצם הדיבורים לא היה נזקק ר' ירוחם לחצי שנה. הוא היה גאון גדול. אלא שלהכין דבר פירושו לחיות איתו תקופה, ללכת איתו, לחשוב על הדבר, לנשום אותו, להכיר אותו לעומקו. רק אז חש ר' ירוחם שבכוחו למסור את הדברים הלאה לבני הישיבה.אם כן, ראשית כל צריך לדעת את היסוד, שההצלחה בעבודה אינה תלויה בריבוי של מעשים. זהו כלי דק מאוד שיכול להוסיף, אבל העיקר בעבודה הוא להשהות במחשבה תקופה ארוכה את הנקודה שבה עסוקים. לחיות איתה זמן, וזמנים טובא.על דר"כ, אפילו מי שכבר לבו הגיע לאיזו התעוררות, הריהו הולך לשמוע איזה פלוני שמדבר כל שבוע על פרשת השבוע, כל שבוע לפי עניינו. במקרה הטוב, מה שהוא שמע השבוע, הוא בבחינת "וישן מפני חדש תוציאו", וממה ששמע בשבוע שעבר נשאר לו איזה רושם בנפש. ובמיקרה היותר גרוע, כבר אחרי השיחה עצמה כבר לא נשאר מהדברים הרבה... בודאי, נוצרה אצלו התעוררות כלשהי, ואין לזלזל בשום נקודה של רוחניות - אבל לא זה ולא זה יכול לבנות צורת אדם!אם רוצים להיכנס למבנה פנימי של אחדות, צריכים ליצור כלים בנפש שבכוחם לקבל את אותה אחדות. אם אדם כל שבוע מחליף את עבודתו לפי הזמן והמקום - מגיע פורים עובד על נקודה אחת, מגיע פסח עובד על נקודה אחרת, בספירת העומר על מידה זו ובשבועות על מידה אחרת וכו' - אם זוהי צורת עבודתו, הרי שהכל אינו אלא ערבוב של עבודות, שעל ידן אי אפשר בשום אופן לבנות בנין! התעוררות אפשר אולי להשיג, אבל לא בנין!כשמדובר על ידיעות שכליות, הרי ככל ששכל האדם רחב יותר, הוא יכול להכניס בו עוד ועוד ידיעות. אבל אם אדם רוצה לבנות את עצמו למקשה אחת, דייקא הוא לוקח נקודה אחת בלבד, ואיתה הוא הולך. אין ענין של ריבוי. כך הוא יוצר לעצמו כלי שנקרא אחדות. אבל אם הוא מרגיל את המחשבות לעבור מענין לענין, לא רק מחמת בלבול המחשבות, אלא מחמת שכך הוא בונה את צורת העבודה - הרי שמראש הוא מכניס את עצמו לעלמא דפירוד, והוא גורם לעצמו להדיא לאבד את כח האחדות, שהוא כל כח העבודה באמת.נמצא אם כן, שעוד לפני שמדברים על סדר ועל מהלך של עבודה, שורש הכל הוא להיות שקוע בנקודה אחת. אדם לוקח את הדבר שהוא מכיר, ומתחיל לחשוב עליו. "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" - כשהוא הולך לישון הוא חושב על כך, וגם כשהוא קם בבוקר הוא חושב על כך, הוא נושם את הדבר, זהו סדר החיים שלו. הכרת כבוד ה' היוצא מכל דברבעצם, הרי לכל אחד ואחד ישנן הרבה מאוד ידיעות בעבודה שאותן הוא קרא, שמע וכו', והכל דברי אמת. השאלה היא: היכן מבררים את הכל, עם איזו נקודה מתחילים לבנות?כבר דיברנו בראשית דברינו, שהדיבורים כאן הם במהלך של התלבשות של חכמה. ננסה, אפוא, לתת צורת הסתכלות איך יכול אדם לאחד את מחשבתו, ואת כל הנבראים כולם.הפסוק אומר "כולם בחכמה עשית" (תהלים קד, כד), ומאידך "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג, ז). החכמה בעצם היא "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו", כל דבר ודבר יש בו כבוד ה', שבעומק זה גופא החכמה. הכרת החכמה שבדבר היא הכרת כבוד ה' הנולד מן הדברים.ההכרה מהו כבוד ה' היוצא מכל דבר, הוא כבר הכרה שניה. ההכרה הראשונה היא, שכל דבר ודבר נברא לכבודו יתברך "כל הנברא בשמי", "כל" דייקא! לאחר מכן צריך לברר מהי נקודת הכבוד היוצאת מכל דבר ודבר.נמצא, שאם האדם יסתכל על שולחן, על כסא ועל בית במבט הפשוט - הוא יראה כאן שלושה דברים: שולחן, כסא ובית. אבל אם יסתכל שכל דבר נברא לכבודו ית', הרי שיראה כאן רק את כבוד ה', הוא לא יראה כאן נפרדות!בודאי שמצד שטחיות הדברים, תמיד תישאל השאלה: הרי יש כאן נפרדות - יש כאן כסא, יש שולחן ויש בית - אבל כשבאים לברר פנימיות, ליצור כלי בנפש לאחד דברים, צריכים להסתכל עמוק, לראות פנימה. לא לחיות עם ההסתכלות הילדותית השטחית שאדם נולד איתה. הנשמה אינה רואה בכל דבר אלא את כבודו ית'! היא משם, "למען יזמרך כבוד", היא נקראת "כבוד". אם כן, אם רוצה אדם לקבל את ההתקשרות לנשמתו - ויתר על זאת, חיבור כל הנשמות כולן, מה שנקרא "כנסת ישראל", ששם ישנה השראה של בורא העולם - עליו להביט בכל דבר ולראות איך נראה שם בורא-עולם, איך כבודו ית' מתגלה בדבר. היפך הליצנות - כבוד!מה מעכב את הגאולה, את השלמות הפנימית של כל הנבראים כולם?"כל זמן שזרעו של עמלק קיים בעולם, לא השם שלם ולא הכסא שלם, שנאמר: כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (ילקו"ש פר' בשלח רסח). "לץ שמו", אומרים חז"ל. עמלק הוא ההיפך של כבודו ית', הוא ההיפך של גילוי "מלך הכבוד". כאשר רוצים למחות את זרעו של עמלק בנפש, צריך לברר את ההיפך של הליצנות - הכבוד.כאשר האדם עדיין אינו מורגל במושגים הללו, מיד הוא חושב: "אם זה כבוד, איך מתגלה הכבוד?"בודאי שזהו ההרגל הפשוט של הנפש, אבל צריך לדעת שהעבודה הפנימית היא לגמרי שונה. אדם הולך במשך שלושה, ארבעה וחמשה חודשים, רק עם המחשבה הפשוטה שכל נברא נברא לכבודו יתברך. הוא עוד לא מבין איך מתגלה הכבוד, אבל הוא יכול להסתכל על אבן, והוא מתבונן, מכיר ומאמין שהיא נבראה לכבודו. הוא משנן לעצמו את הידיעה הזו, ומחדיר אותה עמוק עמוק בתוך לבו. כל שלב ושלב הולכים איתו חודשים. ראשית מוכרחים להכיר שהקב"ה ברא את העולם לכבודו! להכיר זאת בנפש, וההכרה בנפש נעשית ע"י ההתמדה הקבועה במחשבה הפשוטה שהדבר נברא לכבודו יתברך. לאחר שאדם מתרגל ללכת כך, הוא מגלה בעצם את כוחות הנפש הפנימיים של עצמו, הוא מגלה את העצמות הפנימית שלו, שהיא נשמתו, והוא יוצר כלי להשראה של הקב"ה בקרבו. מחד, הוא מתרגל ללכת עם מחשבה אחת, ומאידך הוא מחפש בכל דבר ודבר את הקב"ה. והרי שהוא יוצר כלי של אחדות, הוא יוצר חיפוש של בורא-עולם בכל דבר. הוא מחובר, הוא מקושר, הוא מחפש את מי שאמר והיה העולם!ודאי שעדיין זהו חיפוש בדרך של התלבשות, כמו שדיברנו, אבל זה חיפוש! מחפשים את אותו "יחיד", את מי שהיה קודם שהיה העולם - אותו מחפשים! והכלי לחיפושים, הוא ע"י יצירת מקום לכח האחדות בנפש, וע"י בירור שכל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. והרי שהוא מברר בכל דבר ודבר שהוא נברא לכבודו.בדברים אלו נתנו שורש מועט של צורת הסתכלות, ובאמת הדברים אינם שוים לכל נפש. מי שמרגיש שהם מדברים אל לבו - אשריו, ומי שלא - ודאי שישנם כיוונים שונים לחלוטין מהצורה שדיברנו כאן. הקב"ה יתן סיעתא דשמיא לכל יהודי ויהודי למצוא את בוראו בלבו, כל אחד לפי השביל הנצרך לו.
|
