|
דף הבית | Home
|
פרק ט - אמונה ותורה יחדיו |
|
|
|
ארבעה שלבים בעבודהידוע שהמשגיח ממיר, ר' ירוחם זצ"ל, התבטא פעם ואמר כך: ר' ישראל סלנטר היה בחינת "מוסר", הסבא מקלם - "חכמה ומוסר" [כך נקרא ספרו], ואני, כך אמר רבי ירוחם, כבר בבחינת "דעת חכמה ומוסר" [כך נקרא ספרו].באמת, יש את השלב הרביעי שמצאנו אצל מרן המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שדיבר בעיקר על אמונה. כוונת דבריו של המשגיח ר' ירוחם זצ"ל נראית כך. הגילוי שגילה ר' ישראל [לכה"פ כפי שנראה כלפי חוץ] היה "מוסר" בלבד, והיינו: מחד - ענין החזרה והשינון הבלתי פוסק של דברי ההתעוררות ומאמרי חז"ל, העבודה לעורר את לבו של האדם, עד כדי בכי, ומאידך - חידש הוא את נקודת הציור, כעונשי הגהינום וכו'. בכתבי הסבא מקלם כבר מוצאים אנו מאמרים יותר עיוניים, דברים הדורשים התבוננות ומחשבה מעמיקה. וע"י קליטת אותן הארות נפלאות במאמרי חז"ל ובפסוקים, יכול הקורא להגיע לרוממות, להכיר בחובת ההכרח שבדבר. זהו "חכמה ומוסר".בכתביו של המשגיח ר' ירוחם, כבר מוצאים אנו מהלכים שלמים. ההסתכלות רחבה על הבריאה, במהלכי ההנהגה, בטבע הנבראים וכו', כידוע בכתביו. וזהו כבר "דעת חכמה ומוסר".ומרן המשגיח ר' יחזקאל זצ"ל, אף שידועה התבטאותו, שמה שמשך אותו לאמונה היתה זו השיחה הראשונה ששמע מר' ירוחם כשהגיע לראדין, אבל באמת ניכר לכל רואה, שהדרך שהוא דרך בה היא כבר מהלך חדש בעבודה.והנה, כידוע אין נשמה דומה לחברתה, ועל אף שיש לכל אחד קבלה מרבותיו, אבל בודאי שלכל אחד יש את טבע נפשו שנתפסת ותופסת נקודה אחרת כנקודת מרכז יותר.באמת, בכדי לעבוד בדרכו של ר' ישראל, יש צורך בכח שינון רב, לב רחב מאוד, וכח עקשנות לחזור על הדברים, וכן נצרך כח ציור בריא ומוחשי.ובנוגע לדרכו של הסבא מקלם זצ"ל, במקומות רבים בכתביו השתמש הסבא בביטויים חדים וחריפים מאוד, אשר להבנתם נצרך שיהיה לאדם לב מבין, חוש דק, ובלא"ה לא שייך לתפוס את עומק הדברים. מי שאין לו הרגש ותפיסה עמוקה, פשוט אינו מבין ממה ההתפעלות כאן, כי מדובר בהארות מוסריות, לא הארות שכליות. מי שנפשו נמשכת ללימוד המוסר, הרי שההארות הללו יכולות לשבות את לבו וליצור לו מחייב גמור. מה שאין כן כאשר נקודת המוסר בנפש נעלמת, כתבי הסבא מקלם אינם מביאים את האדם לידי גילוי בזה.בכתביו של המשגיח ממיר רבי ירוחם זצ"ל כבר מצאנו מהלך של תפיסת החכמה כחכמת האמת. כתבי הרמח"ל ועוד, תופסים שם מקום נרחב בגילוי, וכדי להבין את הכתבים מוכרח האדם להיות בעל ידיעה רחבה בנקודת הפנימיות.ואף שכלפי חוץ התבטא ר' ירוחם בביטויים יותר פשוטים, אבל מצד עומקם של הדברים, מהיכן הוא שאב אותם? מהיכן נבעו הדיבורים? - נקודת ההסתכלות שלו יצאה ממבט רחב של ידיעת שורש הדברים, אותם הוא ניסה להעתיק בלשון פשוטה כלפי חוץ, וכאשר שורש הפנימיות איננו ידוע לאדם, הוא מקבל רק את הגלד החיצוני של הדברים, ולא מסוגל כלל לקבל את ההיקף שאליו רצה הכותב להביאו. כי כאשר השורש נעלם ורק הענפים נמצאים בגילוי, חסר את הבהירות הפנימית שמכרת ומסתכלת על הדברים.כאשר ישנה הכרה רחבה בדברים, מבט כללי על הנבראים, דברים אלו בכוחם להביא את האדם למחייב להיכלל בכלל הנבראים, לשיר את השירה לבוראו, לגלות את כבודו ולהתבטל לרצונו. אבל כאשר השורש נעלם והאדם מקבל עוד פרט ועוד פרט, יש קושי שכל הפרטים הללו ייצרו אצלו נקודה של תפיסא כמהלך בעבודה, כי הרי מי שדיבר, דיבר מנקודה שונה.כאן מגיע מהלך שדיבר בו מרן המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל - ענין האמונה הפשוטה. בוודאי שגם הוא השתמש הרבה עם כח הציור, כידוע עם כל המעשים וכו', אבל הנקודה העקרונית שדיבר עליה כלפי המקבלים, היא לחזור לשורש האמונה הפשוטה.בדברים הבאים נדרוך בעיקר בדרך הרביעית - דרכו של המשגיח זצ"ל - ובעזרת השי"ת נמשיך לבאר את השורש, את העומק, וממילא את הפועל-יוצא של הדברים. העולם כולו ניזון בשביל חנינא בניהמצוה היסודית המוטלת עלינו היא מצות האמונה, וכמו שפתח הרמב"ם את הל' יסודי התורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". יסוד הכל הוא האמונה במציאותו יתברך, ולאחר מכן מגיעה האמונה שהוא ברא נבראים, שהוא מנהיג את הנבראים וכו', כידוע יסודות האמונה.פשוט וברור הדבר, שהאמונה במעמד הר סיני, היא אמונה שבאה לאחר אמונה שיש בורא, כי ח"ו אם אין את האמונה שיש בורא, א"כ מי נתן את התורה? של מי התורה הזאת? מה זה מחייב אותנו וכו'. כלומר, היסוד הברור הוא, שעבודת ה', שעיקרה עסק התורה, מתבססת על גבי האמונה הפשוטה היסודית שכל אחד ואחד קיבל, והיא מושרשת עמוק בתוך נשמות ישראל - האמונה במציאותו יתברך, "אנכי ה' אלוקיך". זהו היסוד הברור, המוסכם, שנמצא בידיעת כל מאמין ומאמין. לכאורה היסוד יסוד, ומכאן ואילך יש נקודה של המשכה. לאחר שאנחנו מאמינים שיש בורא והוא נתן את התורה, משתדלים אנו לברר מה רצונו. ועיקר רצונו זה עסק התורה, ופועל יוצא של זה הוא ללמוד על מנת לקיים.נמצא לכאורה, ששורש האמונה - שהיא אמונה בעצם מציאותו, ואמונה בנתינתו את התורה - אינה תופסת משקל כלפי עבודתנו בפועל, אלא שאם ח"ו חסרה לו לאדם האמונה, הרי שאין לו בסיס לעסוק בתורה ולקיים מצוות. אבל לאחר שהוא מאמין, מעתה עבודתו ברורה: לימוד תורה וקיום מצוות.זוהי ההסתכלות הפשוטה. אבל בעומק צריך לדעת שכשם שבבריאת העולם הקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא", כך גם כיום שורש כל ההשפעה שישנה בעולם, הוא ע"י עסק התורה. ע"י שיהודי יושב ולומד, הוא משפיע לכל באי עולם שפע חיים וברכה, בני חיי ומזוני וכו'.בענין זה כבר האריך הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל ב'רוח חיים' (אבות פ"א משנה ג) וכתב בזה"ל: "כי בשורש, כל המצוות מעוררים רב טוב ושפע עצום בכל העולמות, ומוריד מזון ורווח. אך אם עושי המצוות מועטים ואין צינורים לשפע הטוב רק מהמעטים, וה' ית"ש ברחמיו חפץ חסד שיהיה חיים ושפע לכל בני אדם גם לאינם ראויים, ונוטל השפע מהמעטים השרידים יראי ד' ומחלק לכל בני אדם, ולפעמים למי שבשבילו בא הכל - לעצמו אינו מגיע, וכמ"ש על ר' חנינא בן דוסא (ברכות יז ע"א) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין כו'. כי רק צינור היה, מוריד שפע לעולם, ולעצמו לא היה מגיע, כי היה מסתפק במועט", עכ"ל.כלומר, "חנינא בני" - לומדי התורה שבכל דור - הוא השביל, הוא הצינור המשפיע שפע לעולם.והנה רואים אנו כסדר, ש"דור דור ודורשיו", כל דור עם ההשפעה שלו, הן ברוחניות והן בגשמיות. מהלכי הלימוד משתנים: בדברי הראשונים רואים מהלך אחד, לגדולי האחרונים יש מהלך אחר וכו'. כמדומה שבדורות האחרונים גם המהלך הפנימי קיבל צורה קצת שונה בגילוי.נמצא, שב"דור דור ודורשיו" מתגלה מהלך בפנימיות התורה, שישנה צורה של לימוד שמתגלה בכל דור ודור. ואף שבודאי הכל אמת, כל צורת לימוד היא חלק מחלקי התורה, אך כל דור ודור יש לו את נקודת הביטוי המיוחדת לו כיצד משתקפת צורת ההתבטאות של תורה.כפי צורת התורה שנמשכת בעולם, כך היא מידת ההשפעה המושפעת ממנה, וממילא בכל דור ודור נקודת ההמשכה היא לפי ההתגלות של צורת התורה שנמצאת.והרי, ש"כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני" ובכל דור ודור יש את ה"חנינא" של אותו דור, ולפי מידת ה"חנינא" של אותו דור, שהוא ראש הדור, שהוא ראש המשכת התורה שבאותו הדור, ה"משה" שבכל דור ודור - כך נמשכת צורה של תורה מסויימת בעולם, וממילא נמשכת צורה של השפעה בעולם. מדרגת הלימוד תלויה בבהירות האמונהוהנה מה שנתבאר שהצדיק הוא "שביל" להולכת השפע לעולם, אין הכוונה שהוא שביל בעלמא, אלא זהו שביל היוצר את מהות הדבר!והדברים יתבארו עפ"י משל פשוט: כשאדם רוצה לשתות מים, הוא צריך כוס. לכאורה, אין נפקא מינה כלפי הטעם של המים באיזה כוס הוא משתמש, אלא שבלי כוס אי אפשר לשתות. כלומר מצד ההסתכלות הפשוטה לא משנה באיזה כלי משתמשים, המים הם אותם מים.אבל ישנו משל נוסף בזה: כשבאים לשים דבר מאכל בתוך כלי ולהעמידו על גבי האש, יהיה הבדל גדול אם ישימוהו בתוך סיר עם מים ויבשלוהו, לבין אם יונח בתוך מחבת עם שמן ויטגנוהו. התוצאה מהבישול והתוצאה מהטיגון תהיינה שונות לחלוטין. כי לכל כלי וכלי יש את צורת הבישול המיוחדת לו. כלומר בעומק, הכלי יצור דפוס שונה במאכל שיתקבל בסופו של דבר.הם הם הדברים כלפי נקודת הפנימיות. האמונה היסודית שיש בורא עולם ושהתורה ממנו יתברך, - אמונה זו, היא השביל שדרכו יונקים אנו את התורה. אין זה רק ענין שיש לנו אמונה שיש בורא עולם, ושהוא ית' נתן לנו את התורה ו"נותן" בהווה כלשון הברכה, ומכאן ואילך צריך לשבת וללמוד. בודאי שגם זה נכון, אבל מונח כאן עומק נוסף: השורש של כח הלימוד הנמצא בנפש, הוא האמונה בבורא והאמונה בתורה מן הבורא.ובמילים יותר ברורות: ככל שהכרת אמונתו בבורא והכרת אמונתו בתורה ממנו יתברך שמו נמצאת אצל האדם בגילוי יותר, בבהירות יותר - כך הבהירות של התורה שהוא לומד גבוהה יותר!אילו היתה האמונה ענין לעצמה, הרי לכאורה כשאדם היה עוסק בלימוד התורה, לא היתה כל נפקא מינה מה תוקף אמונתו, העיקר שיושב ולומד בהתמדה, ומשקיע את כוחות שכלו לברר את הדברים.אבל כיון שמתברר שהשביל, שורש ההמשכה, ממנה מקבלים אנו את התורה, היא "כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה" (משלי ב, ו), אשר על כן, ברור הדבר שכאשר רוצה אדם להשיג את התורה לאמיתותה, להמשיך לנפשו התגלות בתורה, וביותר - שע"י התורה הוא יהיה דבוק בבוראו, הרי מוכרח שתוקף האמונה יהיה אצלו בגילוי, כי כפי תוקף אמונתו, כך המשכתו בתורה.חז"ל אומרים על דורות הראשונים: "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם" (ברכות כ ע"א).במה באמת היתה טמונה נקודת מעלתם של קמאי?בפשיטות, מעלתם היתה ברוחב דעתם ורוחב לבם.ובכן, ודאי שמצד התפיסה החיצונית זהו ענין של היקף, ענין של עומק. אבל יתר על כן, אותו היקף ואותו עומק, נובעים מכך שאמונתם היתה בהירה. הכרתם של דורות הראשונים במציאות הבורא היתה יותר בהירה, יותר נגלית בלב, ולכן תורתם היתה במדרגה גבוהה יותר מתורתם של האחרונים.הרי רואים בכתבי הרמב"ם את תוקף אמונתו בבהירות, וכשם שלאורך כל ספרי ה"יד החזקה" מתגלה בהירותו המופלאה של הרמב"ם בכל חלקי התורה, כן תוקף אמונתו היתה בבהירות, והרי שתוקף נקודת הגילוי של ספריו, נובע מאותו תוקף של אמונה בבהירות שהיתה קיימת אצלו בנפש.כאשר אדם מכיר הכרת הנפש באמונתו בו יתברך, ובאמונה שהוא נותן התורה - הרי שהוא מושך לנפשו תורה, וככל שהאמונה נמצאת יותר בהעלם, כך התורה שלו היא ח"ו בבחינת "גחלים עמומות". לימוד תורה מתוך תשובהכלפי מה הדברים אמורים? - כלפי צורת העבודה שבנפש!כתב ה'נפש החיים' (שער ד פרק ז): "ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד, להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב ביראת ה', ולהיטהר מעוונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו יתברך שמו... וכן באמצע הלימוד, הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט, טרם יכבה מלבו יראתו יתברך שמו שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה'".כלומר, קודם שאדם יושב ללמוד, עליו לעשות תשובה. ואף תוך כדי הלימוד, טרם כבה מלבו אור היראה, הוא רשאי להפסיק על מנת לחדש בקרבו את היראה ממנו ית'.וידוע שזו היתה צורת לימודו של הגר"א, שהיה מפסיק ארבע פעמים ביום מסדר לימודו ולומד "מוסר". וודאי אין הכוונה ללימוד מוסר כפשוטו, שלפתע פתאום באמצע הלימוד הוא התחיל לעבוד על המידות... מונחת כאן נקודה פנימית יותר.מהו בעצם ענין התשובה שמזכיר הנפה"ח תוך כדי עבודת לימוד התורה? הרי לכאורה התשובה היא אחת ממצוות עשה, ומדוע דוקא המצות-עשה הזאת נכנסת באמצע הלימוד? הרי קי"ל שמפסיקים מהלימוד רק עבור מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. לא משמע שהסיבה שמותר להפסיק באמצע הלימוד כדי לעשות תשובה, הוא משום שתשובה היא מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, כי זוהי מצוה בגופו של האדם. כתובה כאן נקודה עמוקה יותר, שצורת הלימוד האמיתית היא דוקא בהיותה כרוכה עם עבודת התשובה!ועומקם של דברים: הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל כתב לנו כאן יסוד גדול, שאת התורה מקבלים ממישהו, יונקים ממישהו. כשאמרו חז"ל (קידושין סו ע"א): "תורה כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד", אין הכוונה כפשוטו שבאים ולומדים לבד. מי שסבור כך, הרי שח"ו הוא יונק תורה שהיא איננה מבורא עולם!התורה היא "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט, ח), "כי הם חיינו ואורך ימינו", אבל אלו חיים שנמשכים ממנו יתברך, הקב"ה הוא זה שנתן לנו את תורתו.ענין זה מתגלה גם בצורת נתינת התורה - במעמד הר סיני. הרי יכל הקב"ה ליתן את התורה גם ע"י שליח, כמו בלוחות. אבל לא כך היה רצונו יתברך, אלא רצונו היה להתגלות לבניו על הר סיני וליתן להם את התורה. ללמדנו כי צורת הנתינה היא בגילוי של הנותן!"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם" (שבת י ע"ב). ואף שחז"ל אמרו זאת לגבי שבת, אבל מצד ההתגלות כלפי התורה, זו אותה נקודה שמוכרחים לדעת מי הנותן! הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו!! ו"להודיעו" כלפי נקודת התורה, זו ההודעה של ההתחברות למקור - לנותן.לכן, כאשר האדם ח"ו עובר עבירה בשוגג, או יתר על כן ח"ו - אף שלכאורה זו עבירה פרטית, אבל מצד המהלך הכללי של קבלת התורה ממנו יתברך, יש כאן שורש של ניתוק. נמצא, שמצות תשובה, מלבד היותה מצוה פרטית, בעומק היא מצוה כללית, כי היא תשובה על כל העבירות כולן. כלומר, יש לנו רמ"ח ושס"ה פרטים, אבל תשובה יש בה נקודה של מצוה הכוללת, כי היא תשובה על כל העשה ועל כל הלא תעשה. התשובה מנקה ומזככת את הנפש מהחציצה של העבירות שבלבו. הרי, שהתשובה יוצרת היכי תמצי שאדם יוכל לחזור אליו יתברך. תשובה מלשון "לשוב", כמו שמובא במהר"ל ועוד.עתה מובנים היטב דברי הנפה"ח שקודם הלימוד צריך האדם לעשות תשובה, וכן באמצע הלימוד. אין זו מצות עשה פרטית גרידא, שנצטוינו לקיימה בתוך כדי לימוד התורה, אלא שע"י תשובה יוצרים את הצורה האמיתית של הלימוד, כי מתגלה מהיכן יונקים את התורה. והרי ככל שתוקף אמונתו של אדם נמצא יותר בגילוי בלבו, כך גדלה מידת היראה שבלבו, כמש"כ הרמח"ל (ב'דרך עץ החיים'): "ואם היתה הידיעה רחבה ועומדת על לב בני האדם לא היו חוטאים".נמצא, שהחטא נובע מהעדר אמונה בגילוי, והתשובה בעומק אינו רק תשובה של וידוי, חרטה וקבלה לעתיד. על אף שודאי מצד גדרי ההלכה ודאי יצא ידי קיום מצות תשובה בג' מעשים אלו, אבל תוקף התשובה הפנימית, שהיא גילוי מידת היראה, זו ההכרה במי שהוא ירא ממנו!אשר על כן, הענין של תשובה והענין של לימוד התורה כרוכים זה בזה. בדברי הנפה"ח הללו מונח גילוי במהות צורת עסק התורה. התורה צריכה להיות בגילוי ממי יונקים אותה. ומאחר וככל שנקודת הגילוי נמצאת בהעלם מחמת העוונות, התורה גם היא נמצאת בהעלם - לכן מוכרחים להקדים תשובה ללימוד, על מנת להסיר את המסך המבדיל שמעלים את הכרת הבורא בנפש, והיינו העבירות - "עוונותיכם היו מבדילים". כאשר אדם עושה תשובה, הוא זוכה לטהרת הלב, ומתוך כך יכול הוא להכיר את מי שהוא ירא ממנו, ולינוק ממנו תורה. התורה והתפילה כרוכים זה בזהכאן מגיע סוד האמונה בגילוי מצד השיתוף בעסק התורה."תלמוד תורה כנגד כולם". לימוד התורה הוא השורש של כל הרמ"ח ושס"ה מצוות עשה ול"ת, והוא צריך להגיע על גבי התגלות של אמונה בלבו של האדם. ופשוט וברור הדבר, שאין הכוונה שכל זמן שהאמונה אינה בגילוי עליו להשריש אמונה ולהפסיק ללמוד, אלא שעבודת האדם להכיר שעליו לברר את אמונתו על ידי שהתורה תלך ותתחדד בלבו בגילוי. כמובן, תוך כדי עסק התורה. מטעם זה מוצאים אנו בדברי החזו"א, שעסק התורה ועסק התפילה כרוכים זה בזה, וכידוע שכאשר לא היה מבין היה פונה בתפילה לקב"ה. והנה ודאי שמצד התפיסה החיצונית של הדבר, כשם שתפילה יכולה להועיל לפרנסה, לזיווג וכו' - כך בכוחה להמשיך תורה. ברור שזה פשוט וזה אמת. אבל כתוב כאן בחזו"א דבר עמוק יותר: התורה והתפילה כרוכים זה בזה! לכאורה הן גם הפרנסה והתפילה כרוכים זה בזה, כל דבר תלוי בתפילה. מדוע, אפוא, דוקא התורה והתפילה כרוכים זה בזה? אבל עומק הדברים כך הוא. כשאדם מקבל פרנסה, הרי זו נתינה של גשמיות, אבל עסק התורה כולו רוחניות. "קוב"ה ואורייתא חד הוא". לכן, אומר החזו"א, כאשר אדם עוסק בתורה ומבקש להתחבר אליו יתברך, צריך שתהיה לו הפניה לשני הדברים בבת אחת: מחד, צריך שתהיה לו פניה לעסק התורה, ושהגיון לבו ומוחו יהיה לברר ולהשיג את הדברים. אבל מאידך צריך תהיה לו גם פניה לבורא עולם! כי "קוב"ה ואורייתא וישראל חד", צריך התקשרות של שלושתם, וכשבעת הלימוד אדם גם פונה בתפילה לבוראו, נמצא שהנפש מקושרת לאורייתא ומקושרת לבורא ית'. תורה ללא תשובה ותפילה - בבחינת "קרעים קרעים"מתגלה כאן יסוד נפלא ביותר!הן הנפה"ח והן החזו"א לימדונו, כי בתוך כדי עסק התורה נכנסים דברים נוספים: לדברי הנפה"ח - נכנס ענין התשובה, ולדברי החזו"א - ענין התפילה. ואף שידועים דברי החזו"א עצמו באיגרותיו (ח"א איגרת ג) ש"עיקר הלימוד הוא התמידי והבלתי נפסק. בלימוד התמידי הוא סוד הקדושה, וזה העושה תורתו קרעים קרעים אסף רוח", והרי לכאורה יש כאן הפסק במהלך של לימוד התורה - הן בדברי הנפש החיים שיש כאן תשובה והן בדברי החזו"א שיש כאן תפילה? יתירה מזו, כבר הזהירונו חז"ל הקדושים (אבות ג, ז): "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". ואף שהוא מתבונן בגדלות הבורא, מכל מקום זהו הפסק מלימוד תורה ומתחייב עליו בנפשו רח"ל, ואיך יתכן שיהיה היתר להפסיק מהלימוד לתפילה ולתשובה?אלא שכאן מתגלה, שההמשך של התורה מגיע בתשובה ובתפילה! ואם זה המשך של תורה, הרי שאדרבה: בלי תשובה ובלי תפילה, זוהי תורה של "קרעים קרעים"! כי התורה צריכה שיהיה לה את החיבור של "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא"! התורה מצד עצמה איננה חד, היא חד מצד ההתגלות של הבורא ית' בתורה. אם כן, כאשר האדם עוסק בתורה והקב"ה נעלם ממנו - הן בהעדר תשובה והן בהעדר תפילה - הרי שזו גופא תורה של "קרעים קרעים".הדברים כתובים, מוסמכים ומבוררים, רק צריך לראותם. לראות שצורת עסק התורה של רבותינו ז"ל, היתה לכרוך את ההתקשרות לבורא תוך כדי הלימוד - הן לפני הלימוד ע"י התשובה, והן תוך כדי הלימוד בתפילה. אין זו אלא שאלה של ביטוי כיצד להתחבר לקב"ה מכל מיני כיוונים, אבל עסק התורה חייב להיות מופנה אך ורק אליו יתברך שמו. חביבות התורה וישראל - מחמת דבקותם בו ית'כשבאים לדבר על היסוד של אמונה, עלינו לדעת שתורה ואמונה אינם שני דברים נפרדים, שיש לחברם באיזה חוט. החיבור הוא עצמי! תפיסה זו, ששורש האמונה נמצא בשכליות האדם, וההגיון של הנפש ותפיסת הלב נמצא כל הזמן בתורה בניתוק ממקור החיות - אינה אלא עצת היצר. אין דרך כזו, היא לא כתובה בשום מקום! אלא מאי? שזהו הרגל שבנפש, שאדם שוכח את הקב"ה. אבל צריך לדעת ברורות: הקב"ה ציווה לברך בתורה תחילה, כדי לזכור מי נתן את התורה. החיבור לקב"ה הוא לפני הלימוד ותוך כדי הלימוד, ופשוט וברור שצריך ללמוד, אבל צריך גם לא לשכוח לפני מי עמלים. צריך שנקודת שורש האמונה ונקודת לימוד התורה יהיו בבת אחת. שורש היניקה של התורה צריך שיבוא גם מאמונה, ולא מידיעת השכל גרידא.בבירור יותר: כאשר האדם ניגש ללימוד התורה בתפיסה שעליו לברר את האמור בה, בלי התגלות של אמונה, של תשובה ושל תפילה, לפני הלימוד ותוך כדי הלימוד - הרי שח"ו יש כאן השפלה לתורה גופא!"חביבא אורייתא קמיה דקוב"ה". מהיכן נובעת אותה חביבות? מחמת ש"קוב"ה ואורייתא חד הוא", וכיון שתכלית הבריאה להדבק בבורא, והאדם מכיר את התכלית ומכיר את האמצעי, והוא משתמש באמצעי להדבק בבוראו - נמצא שערך ה"חביבא אורייתא קמיה דקוב"ה" הוא מחמת שאורייתא וישראל חד הם. מדוע חביבה אורייתא משאר הדברים? מחמת שבשאר הדברים לא נאמר "חד" ובאורייתא נאמר "קוב"ה ואורייתא חד הוא". ואותו "חד" - הוא סוד החביבות שבדבר! אם כן, רק כאשר עסק התורה נמצא במהלך של קוב"ה ואורייתא חד הוא, עליו נאמר "חביבה אורייתא קמיה דקוב"ה", ולכן כתב הנפה"ח שצריך שהקב"ה יהיה בגילוי בשעת עסק התורה. אבל אם ח"ו האדם מנתק את הקב"ה מלבו ושוקע אך ורק בתורה, הרי שהוא מאבד את ערכה האמיתי של התורה. חביבות התורה היא עד כמה שהיא מקושרת ומאוחדת בתכלית האיחוד בו יתברך, אבל אם יש ניתוק של ה"חד", זה גופא העלבון לתורה עצמה. זאת מלבד העדר גילוי הקב"ה בלבו של האדם.שבח גדול הוא לישראל שהם חביבים מכל האומות: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות", וישראל חביבים אצל הקב"ה כבבת עינו, כלשון חז"ל. הרי שישראל חביבים לפניו, ואורייתא חביבה לפניו, וכל זה מחמת עוצם האיחוד הגמור של ישראל ואורייתא בו יתברך שמו. והרי שכאשר האדם מחשיב יהודי בלי הכרה של "שמע ישראל ה' אלוקינו", איזו חביבות כבר יכולה להיות לבן ישראל ללא "ה' אלוקינו"? הרי פשוט וברור הדבר, שהערך האמיתי לנשמת כל איש מישראל, הוא מחמת ש"ה' אלוקינו"! אבל אם ח"ו אדם מעריך יהודי כיהודי, ללא "ה' אלוקינו", מה ערך יש לדבר?! ברור הדבר, שכל היותנו יהודים הוא מחמת שהקב"ה בחר בנו ורצה בנו, והרי שהכרת רוממות נשמות ישראל היא מחמת שישראל מאוחדים בתכלית האיחוד עמו יתברך. והוא הדין בתורה עצמה, ששניהם - ישראל ואורייתא - הם חוט המשולש המחובר לבורא. כאשר אדם רוצה לברר בנפשו שעיקר עמלו בעולם הזה צריך להיות בעסק התורה, איזו נקודה עליו לתפוס שמחמתה התורה היא העיקר? מה המיוחד באמת בתורה הק'? ה"נפש החיים" הזכיר הרבה הרבה דברים: שתורה יכולה לפעול לשינוי גזירות, המשכה, קיום העולמות בעלמא הדין ובעלמא דאתי, תחיית המתים ועוד הרבה עניינים. אבל מהי הנקודה העליונה ביותר הטמונה בתורה, שהיא בעצם הנקודה העליונה ביותר בתפיסת חשיבות התורה?הנקודה העמוקה ביותר בכך שתכלית החיים היא עסק התורה, היא שרק העוסק בה יקום בתחיית המתים. זה נכון, אבל אלו מילים חיצוניות! מדוע באמת דוקא לימוד התורה בכוחו להקים את האדם בתחיית המתים? - כי תחיית המתים היא גילוי של ה' אחד! "והיה ה' למלך על כול הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הרי, שתכלית הנבראים להיות מאוחדים בבוראם, והכח לזה - מה שמאחד את הנבראים עם בוראם - הוא ה"קוב"ה ואורייתא וישראל חד"! תוקף נקודת האורייתא הוא ב"חד" עם הבורא, ואם הנקודה הזו זכורה לאדם בזמן עסק התורה, אם אדם יושב ולומד מחמת שהוא רוצה להגיע לחד עם הבורא, הרי שהאמונה בבורא צריכה להיות אצלו בגילוי, וכן האמונה בכך שהקב"ה נתן את התורה, והרי "לפרוש ממנה איני יכול" כלשון חז"ל (שמות רבה לג, א). והיינו שתכלית התורה היא אחדות הנבראים עם בוראם. מציאות אחת לחיים - אחדות עם הקב"ה!נמצא לבירור הדברים, שברור ומוסכם הדבר, שעסק התורה עניינו אחדות הנבראים עם בוראם, ובכדי להגיע לאחדות זו, צריך שתהיה הכרה בבורא בגילוי, וכן שלא יהיה מסך המבדיל, אלו העוונות, ולכן יש צורך בתשובה. וכאשר האדם בא להשריש לעצמו את תכלית החיים, צריך זהירות מטעות מאוד גדולה. אדם עשוי לחשוב תמיד, שתכלית החיים היא התורה, וודאי שזו אמת לאמיתה. אבל מדוע באמת זו התכלית? מה הסיבה לכך שדוקא התורה היא תכלית האדם? הרי מפורש בנפה"ח שהסיבה שזו התכלית היא, כי אין לך דבר שמדבק את האדם בקונו יותר מעסק התורה, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד, והרי שידיעה זו שקוב"ה ואורייתא חד, צריך שתהיה בגילוי בנפש.נבטא זאת בבירור: אדם יכול לדעת שקוב"ה ואורייתא חד, אבל בשעה שהוא מתיישב ללמוד, האם כוונתו בלימוד היא להתאחד עם בוראו, להיות חד עמו ע"י עסק התורה? אם כן, בהכרח שהוא יעשה תשובה, כי העוונות מבדילים, ובהכרח גם שיפנה אל הקב"ה בתפילה, כי זהו אופן ההתאחדות, כמש"כ החזו"א. מוכרחים לקבל הסתכלות נכונה על החיים. החיים הם מציאות אחת - להתאחד עם הקב"ה! איך מתאחדים? דבר ראשון צריך אמונה שהוא קיים. אם אין אמונה שהוא קיים ח"ו, עם מי מתאחדים?! ו"אמונה" אין הכוונה אמונה בשכל בלבד, אלא הכרה בלב!! שהאמונה תימצא בלבו של האדם. וכאשר ישנה הכרה בלב, ואדם מברר לעצמו שתכלית התורה היא התאחדות עם בוראו בכל עת ובכל שעה, ולכן "והגית בו יומם ולילה" שלא יהיה נפסק מדבקות בוראו ע"י עסק התורה - נמצא שאדם חי בכל רגע עם התורה כאחדות עם בוראו. הדברים הללו פשוטים וברורים, וכתובים בנפש החיים כסדר ברור, אלא שצריך לתפוס אותם כצורת חיים ולא כידיעה, לתפוס שהידיעה שקוב"ה אורייתא וישראל חד, זו ידיעה שצריכים להחיות אותה בגילוי בנפש.יעזור הקב"ה שכל הנבראים כולם יטו שכם אחד לעובדו באמת, ונזכה בקרוב לגילוי כבוד מלכותו ית' בעולמו.
|
|
