|
"מות תמות" - נקודת ההעלםבהמשך לאמור בפרקים הקודמים, נקדים הקדמה קצרה בשורש הדברים.בשעת היצירה הראשונה של האדם, שמו הקב"ה בגן עדן לפניו יתברך, כלומר שבהרגשת הלב היתה לו לאדם הכרה ברורה בנוכחותו יתברך, בלי העלם, בגילוי. החטא הקדמון הוא אותה נקודת העלם הנמצאת כמעט בכל הנפשות [שהרי כמעט כל הנשמות היו כלולות באדם הראשון], והיא מעלימה מהמח ומהרגש הלב את הקב"ה - כל אחד ואחד לפי מידת ההעלם שבנפשו.והנה מצינו בפסוק שהקב"ה אומר לאדם הראשון: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב, יז), ומבואר כאן, שתמצית נקודת העלם נמצאת במה שנקרא "מות תמות". המיתה היא תמצית ההעלם של גילוי הקב"ה. אבל ברור ופשוט הדבר, שבנקודה הנעלמת ביותר, שם דייקא מקום הגילוי הברור ביותר, וכדברי הזוהר הקדוש (כרך א דף רכו ע"א) "כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן" [בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים]. מחד - "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" זוהי נקודת ההעלם הגמור, ומאידך - זמן המיתה הוא הנקודה הגלויה ביותר של גילוי הקב"ה כלפי הנברא - בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים!נמצא אם כן, ששורש ההעלם הוא החטא הקדמון, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", ושלמות התיקון של ה"מות תמות", של ההעלם הנמצא בכל נפש ונפש היא מיתה על קידוש ה', וכפי שהתבטא התנא הקדוש רבי עקיבא: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו" (ברכות סא ע"ב).והנה, המיתה על קידוש ה' מתחלקת לשני חלקים: ישנה מיתה על קידוש ה' בפועל ממש, כרבי עקיבא וחבריו, אך ישנו סוג אחר של מיתה על קידוש ה' - על דרך של קבלה בנפש, כענין נפילת אפיים וכדו'. מציאותו של האדם מצד הגילוי האמיתי שהקב"ה מתגלה אצלו, היא רק מצד מצבו קודם החטא. לאחר החטא כבר ישנו העלם. מידת ההעלם משתנה מאדם לאדם, כל אחד ואחד לפי נפשו, אבל פשוט וברור כי לאחר החטא יש כאן העלם בגילוי הקב"ה בלב האדם, והרצון להרגיש, לחוש את הקב"ה, לחיות אותו בצוותא כנוכח בגילוי, הוא בעצם הפריצה של החטא, והכניסה למדרגה שהיה בה האדם לפני החטא. הכניסה למדרגה שלפני החטא, היא בעצם סילוק המסך המבדיל הנקרא "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". התיקון של "מות תמות" הוא מיתה על קידוש ה'. מסירות נפש להשגת מדרגהוהנה, כשמדברים על מיתה על קידוש ה', הדברים נשמעים רחוקים, ואף רחוקים מאד. בדורות עברו היו יותר מצויים הדברים הללו, אבל לנו לכאורה אין כל כך שייכות אליהם בנפשנו. ננסה לבאר בשורות הבאות כיצד הדבר שייך גם אלינו בסדר החיים המוכר וידוע לנו, ונקדים הקדמה קצרה לדברים.הגם שפרטי העבודה רבים הם עד מאד, אך ישנו יסוד אחד פנימי שהוא כולל הכל, ועל ידו יכול אדם לקנות דבר בשלמות. בעצם, קנין דבר בשלמות ע"י נברא זהו תרתי דסתרי, כי נברא בעצמותו לעולם איננו שלם. ישנו יחיד בלבד שהוא שלם - הוא יתברך שמו, וכל הנבראים כולם הם חסרים, זוהי עצם בריאתם שהם חסרים, אחרת - חלילה היו גם הם אין סוף. כל זמן שהביטוי של ה"אני" נמצא במהלך של העבודה, לא יתכן שתהיה מציאות של קנין בנקודה שרוצים לקנות, כי ה"אני" הוא חסר, והשלמות היא היפך החסר, ממילא ה"אני" מעכב מלקנות את הנקודה הנרצית. אם כלפי הנקודה שהאדם רוצה להשיג קיימת עדיין אבחנת ה"אני", הוא לעולם לא ישיג את המבוקש, כי עצם האני הוא המסך המבדיל הגמור לקנין הגמור, לקנין השלם של המדרגה. אם יש כאן קנין גמור, אם יש כאן שלימות - הרי שאין כאן "אני", ואם יש כאן "אני", בהכרח שאין קנין גמור בדבר, אין שלימות. איך בכל אופן ניתן לקנות דבר בשלמות? מהו תיקונו של דבר? כאן מגיע סוד המסירות-נפש בעבודת ה'! יסוד זה כתוב בספרים הקדושים בנוגע לכמה וכמה פרטים: בכתבי הרש"ש מבואר, שכל עליה מעולם לעולם מצריכה מסירות נפש. עוד בחינה מצינו בספרים [זהו ענין פרטי, אבל לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא], שאם לדוגמא אדם רוצה להיות מובטח שלא להיכשל במאכלות אסורות [אף שבוודאי שמעיקרא צריך להקפיד על כל הדינים, על כל ההשגחות וכו', אבל סוכ"ס הוא נברא, ולא יימלט שח"ו יכול להיות מכשול] - העצה היא: מסירות נפש! כלומר, להסכים שאם ח"ו זה אסור, הוא מעדיף למות לפני שיאכל, מאשר לאכול ולהיכשל ח"ו. זהו גילוי בפרט אחד המובא בספרים, אבל בעומק, גילוי זה שייך בכל נקודה של עבודה. כשחז"ל אומרים לנו: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה - שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל" (ברכות סג ע"ב), מונח בדבריהם גילוי, שבכל דבר ודבר, בכל חלק וחלק מחלקי התורה, ובכל הבריאה כולה - כדי לקנות נקודה כלשהי יש צורך ב"ממית עצמו עליה", ו"ממית עצמו עליה" במובן הפנימי, זוהי מסירות נפש בכח, כלומר: להסכים למות על הדבר הזה. אין הכוונה למסירות נפש בפועל, כי כמעט אין אדם שנצרך לעשות זאת, אלא למסירות נפש בכח. כביכול, אם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו היה בא לאדם ומעמיד בפניו את האפשרות לבחור בין שני צדדים: מחד לחיות בלי המדרגה הזו, ומאידך למות ולהשיג את המדרגה - במה הוא היה בוחר! בירור פנימי אם יש ערך לחיים ללא מדרגות ובאמת, דבר זה צריך בירור בנפש. מי שיאמר מיד שהיה בוחר להשיג את המדרגה - ספק גדול אם אכן היה נוהג כך אילו היה בא לידי נסיון, אולי הכל דמיונות. אדם מוכרח להגיע להסכמה פנימית אמיתית למסור נפש על השגת מדרגה בעבודת ה'! לא מתוך התייאשות מן החיים, מחוסר רצון לסבול, אלא מהכרת האמת שהמדרגה היא עצם החיים, והמצב שבו הוא נמצא ביחס למצב שהיה בו אם היה משיג את המדרגה - הוא המוות! לא שהוא מוותר על החיים למען המדרגה, אלא שהוא מחליף מוות בחיים. זוהי ההסתכלות האמיתית!כשאדם רוצה לקנות דבר בשלמות, ודאי צריך שיקדמו לכך עבודה, זיכוך, שינון, חזרה, דיבור וכו' ככל כללי העבודה, אבל לקנות נקודה, להשיג את המעלה עצמה - דבר זה איננו בתחום השגתו, הוא בלתי אפשרי! "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", והעומק בדברי חז"ל, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו" אין הכוונה לעזרה חיצונית, אלא הקב"ה מתגלה בנפש האדם, ועי"ז קונה האדם את המדרגה. וכבר אמרו חז"ל (כפי שכבר הוזכר לעיל), שעל הגאוותן אומר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". ממילא, עד כמה שיש כאן "אני" - אין את השלמות של "הקב"ה עוזרו". כדי שיהיה קנין, צריך שיהיה סילוק של ה"אני". ה"אני" הוא אותו רצון שנמצא בקיום החיים בלעדי המדרגות. כשאדם מוכן לוותר על החיים הללו - זהו ביטול של האני ביחס לקנין המדרגה שהוא מחפש, וההסכמה למות למען השגת המדרגה, מאשר לחיות בלי המדרגה - הוא הוא השורש, המפתח הפנימי בעצם, להשגת כל קנין ברוחניות.זהו בעצם החילוק היסודי שהיה תמיד בין הראשונים לאחרונים - "קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם" (ברכות כ ע"א). הראשונים לבם היה לבורא עולם לגמרי, כלומר: הם הכירו שהחיים בלעדיו הם מוות, "קצתי בחיי", אין אלו חיים, זהו הקץ של החיים, הסוף של החיים, זהו המוות. כל זמן שאדם רוצה אמנם להשיג את המדרגה, אבל מאידך גם בלי המדרגה הוא מסוגל לחיות - פירוש הדבר שהוא רוצה גם עולם הזה וגם עולם הבא בבת אחת, והרי שני עולמות אלו הם בבחינת שתי צרות אחת לשניה (כמש"כ ב'חובת הלבבות'). אדם צריך להחליט: או זה או זה! זה היה הבירור של אליהו בהר-הכרמל, וזהו הבירור שצריך להיות לכל נפש ונפש. אדם צריך לברר לעצמו האם הוא יש בעיניו ערך לחיים בלי המדרגה הזו, ואם כן - הרי שיש כאן עדיין אני, יש לו קיום, וממילא לא יוכל עדיין להשיג מדרגות בעבודת ה'. ההסכמה האמיתית למסור את החיים לבורא עולם בכדי להשיג את הדבר - הוא סוד המפתח של הקנין האמיתי.ישנם רבים המנסים לעבוד את הקב"ה, וכל אחד ואחד משיג לפי חלקו. מהו היסוד הפנימי שממנו נובע החילוק בין השגתם של עובדי ה' הפנימיים, לבין כל בעלי הניסיונות החיים בעולם התמורות, שסבלם רב? היסוד הפנימי הוא, שעובדי ה' הפנימיים חיים על מסירות נפש בכל רגע ורגע. כל זמן שאדם אינו מוכן למסור את חייו למען הקב"ה, בעצם הוא לא עבר את נסיון העקידה. אנן בני אברהם יצחק ויעקב אנן, והרי עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ע"ה (כמבואר בפרקי אבות ה, ג), וכל זמן שלא נתנסה בנסיון העשירי, עדיין לא קנה את מידת היראה. רק לאחר מכן נאמר "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כב, יב), והיראה נאמר עליה "זה השער לה' צדיקים יבוא בו" כידוע. כל זמן שאין לאדם את היראה, ואת העמקות של היראה, כלומר שאין לו מציאות בחיים העכשוויים, והוא מכיר את האמת שטוב מותי מחיי - הוא איננו יכול לקנות קנין בעבודת ה'. "בר נפלי" - למשיח אין מציאות עצמיתבתחילה, הדברים נשמעים אולי רחוקים, נשמעים קשים, ואולי גם גבוהים. אבל האמת אינה יכולה להיות נעלמת, והנסיון לרצות גם עולם הזה וגם מעלות רוחניות, צריך לדעת שבשורשו הוא מוטעה.התורה מספרת לנו (שמות לב, לב), שבשעה שבא משה רבינו לבקש סליחה וכפרה לכנסת ישראל על חטא העגל, שבשורש הוא הגילוי בפעם השניה של חטא אדם הראשון, כידוע - הוא פונה אל הקב"ה ואומר לפניו: "ועתה אם תשא חטאתם", הרי מוטב, "ואם אין" - אם אינך מוכן למחול להם על חטאתם, מבקש אני - "מחני נא מספרך אשר כתבת", וכיון ששורש החיים הוא "איסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי שעד כמה שיהיה כאן "מחני נא מספרך אשר כתבת", לא יהיה לו מקום בחיים, לא תהיה לו תפיסה, אחיזה.משיח בן דוד נקרא בלשון הגמרא "בר נפלי" (סנהדרין צו ע"ב) - אין לו חיים, אין לו מציאות, כולו מסירות נפש לבורא עולם. זהו סוד הגאולה של משיח בן דוד. יש את המשיח בן דוד הכללי שהכנסת ישראל מצפים לביאתו בכל עת ובכל שעה, ויש את הגילוי בנפש של כל יחיד ויחיד, "קרבה אל נפשי גאלה" - גאולת הנפש הפרטית של כל יחיד. וכשם שהגאולה הכללית היא "סוכת דוד הנופלת", "בר נפלי" שאין לו חיות, שכולו מסירות נפש לבורא עולם - כך כל יחיד ויחיד, אם חפץ הוא בגאולה הפרטית לנפשו, מוכרח שתהיה לו מציאות של מסירות נפש למען הרצון של השגת קרבת ה'. הדברים אמורים ככלל בעבודה, וכפרט לכל פרט ופרט שרוצים להשיג. החיות שבנפש - גילוי של אלוקות "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), וידועים דברי חז"ל על זה - "מאן דנפח מדיליה נפח", כביכול החיות של הנברא, הרוח החיים אשר באפו - היא חיות של אלוקות הנמצאת בנפש.כלפי מה הדברים אמורים?אדם מרגיש, שיש לו בעלות על חייו, ועליו למסור אותם לקב"ה למען השגת מעלות וקניית מדרגות, כפי שהוזכר. אבל באמת, "מאן דנפח מדיליה נפח", החיות הנמצאת בנפש, הרוח חיים שבקרב האדם, היא בעצם חיות של אלוקות, היא איננה חיות פרטית! ממילא, העבודה של המסירות נפש בעומק, היא לגלות שהחיות שאנחנו נושמים היא חיות אלוקית, חיות שהיא כביכול חלק אלו-ק ממעל, "ושכנתי בקרבו" - בכל יחיד ויחיד הקב"ה נמצא, רק צריך להביא זאת מההעלם לגילוי. זו צריכה להיות ההכרה האמיתית, שזרימת החיים שבנפש היא גילוי של אלוקות, וכדי להרגיש זאת, יש למסור בתחילה את החיים לבורא עולם. אבל לאחר שאדם מוסר את חייו לרבש"ע, הוא מגיע להכרה שבעצם לא מסר כלום, הוא מכיר שמסר לקב"ה את מה שכבר שלו ממילא, בבחינת "מי הקדימני ואשלם", כי עצם החיות היא כביכול חלק אלו-ק ממעל. הרוח חיים, הנפש חיה, כח החיות שנמצא אצל כל יחיד ויחיד, הוא בעצם זרימת החיים ממנו יתברך, וכאשר האדם מכיר את האמת, הוא מבין שההתפשטות הנמצאת בכל האברים, הינה חיות של אלוקות, ולא חיות עצמית של נברא. "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - הוי אומר זה יצר הרע" (שבת קה ע"ב). אפשר לומר בביטוי דק, שהאלוקות היא בבחינת זרות אצל האדם, וזש"כ "לא יהיה בך אל זר", ביאורו שהאלוקות לא תהיה זרה אצלך. כח האלוקות נראה לו שהוא זר בקרבו. וכל זאת למה? כי אדם מרגיש את האני שלו, הוא מרגיש את עצמו, ולכן הוא לא מרגיש את חיות האלוקות שזורמת בכל עת ובכל שעה בקרבו.עבודת האדם היא לברר ולהכיר שבכל דבר ודבר יש אלוקות. אך ודאי אין הכוונה רק לידיעה השכלית, שאותה יודע כל בר בי רב דחד יומא שקצת עסק בספרים, אלא הכוונה לתפיסת החיות בעצם, שרוח חיים שבנברא היא בעצם אלוקות, חלק ממנו ית' כביכול. הבירור של הדברים מוכרח שיהיה מכח ההכרה שצריך לפנות את כל מציאות הנברא, ולתת לקב"ה שם מקום להתגלות. בעומק ישנה כאן עבודה דקה יותר.המבט השטחי במושג של מסירות נפש הוא כמשל הגשמי שלאדם יש ממון, והוא לוקח את ממונו ונותנו לחברו. הרי שהיה דבר שהוא שלו והוא נתן אותו לחברו. יש כאן נדיבות לב, מידה טובה של נתינה. ההכרה המוחשית אומרת שהיה כאן דבר שלי ונתתי אותו לחברי.לא זוהי מסירות נפש אמיתית כלפי הקב"ה. מסירות הנפש האמיתית כלפי הקב"ה היא להכיר שאין את מה לתת! "טוב מותי מחיי" זו ההכרה שהמצב שבו אני נמצא הוא בחינה של מיתה, לא בחינה של חיים, אין לי את מה לתת, ובלשון חז"ל - "לית ליה מגרמיה כלום". זהו סוד מלכות בית דוד, של מלך המשיח, ש"לית ליה מגרמיה כלום". כל זמן שאדם סבור שעליו למסור את חייו לקב"ה - אפשר לעבוד כך, אבל זה יותר קשה, כי לאדם יש הרגש של בעלות וממילא קשה לו למסור את החיים לקב"ה. ודאי שאם יפעל בדרך זו יגיע למטרה, כי לאחר שהוא ימסור את עצמו לקב"ה, יגלה שבעצם לא מסר כלום, אך הדרך הפשוטה יותר למסור את החיים לקב"ה, היא להכיר שאין את מה למסור, ולהכרה זו מגיעים כאשר מרגישים ש"טוב מותי מחיי", שאז מרגיש האדם שאין לו מה למסור כי הינו כמת.והרי לנו ג' מדרגות: א. שמוסר "חייו" לקב"ה. ב. שמוסר החיים לקב"ה מכח הכרה שאלו חיים של הקב"ה. ג. שמכיר שאין לו מה למסור, כי הוא מת. "ימים שאין בהם חפץ" - ביטול הבחירה"והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ (קהלת יב) - אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה" (שבת קנא ע"ב). כלומר, אחד מן השינויים שמשיח בן דוד יביא לעולם, יהיה בענין עבודת הבחירה. עומק הענין נראה כך. בעצם יש להקשות לשם מה חז"ל הקדושים גילו לנו זאת? וכי אמרינן הלכתא למשיחא? מאי נפקא מינה לנו במה שלעתיד לבוא תתבטל הבחירה? בעצם, בדברי חז"ל הללו כתוב היסוד האמור לעיל. חז"ל מגלים לנו, שכאשר האדם מגיע לנקודה הפנימית של גאולת הנפש הפרטית - שהיא כן שייכת גם כיום - הוא מכיר את האמת שהוא לא נתן לקב"ה כלום. אין את מה לתת. הוא רק גילה את אמיתת המציאות שהכל שלו יתברך. זהו "ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" - ימים שבהם תתבטל הבחירה. "בחירה" פירושה שיש לי מה למסור לקב"ה, אני בעלים. אבל הבחירה שלא לבחור - זו ההכרה האמיתית שהחיים הם חיים של הקב"ה, ואדם לא מוסר את החיים לקב"ה, כי הם שלו ממילא.השלמות האמיתית, השאיפה, המכוון אליו צריך האדם לשאוף להגיע, הוא ההכרה שהכל הוא אלוקות, ואלוקות הוא הכל, כלשון הבעל שם, ועבודת הנפש הפשוטה היא ההכרה שלקב"ה שייך הכל, הוא בעל הקניין, ולכן אין מה למסור לו. ובאמת, יכול אדם לדעת את כל זה ואף לומר זאת בפיו, ועדיין אין זה שום דבר! אם האדם חי באמת את הדיבורים הללו, חייב להיות שהוא מוכן למות בכל רגע, בכל שעה, כי הוא לא מרגיש שיש לו בעלות על החיים שלו. אם לא - אלו דיבורים חיצוניים בעלמא. זה גופא סוד אורו של משיח שהתגלה בזמן הבעל שם - הבירור האמיתי שלמעלה מנקודת המסירות נפש הפשוטה. "ובלע המוות לנצח" - הסוד שתיפסק המיתה בעולם, גם הוא נובע מאותה נקודה שאין חיים בלי הקב"ה, ואם בכל דבר יש בורא עולם, לא שייך מיתה, כי כביכול הוא חי החיים. הדברים מחד נראים גבוהים, אבל מאידך הם פשוטים ושייכים לנפש האדם במובן הפשוט ביותר. אם אדם בוגר ברוחניות עליו לדעת שאי אפשר לרצות את הכל: או באמת להסכים למסור את החיים לקב"ה, או לחיות בעולם התמורות של עליה וירידה, עליה וירידה וכו'.הדברים הללו הם ברורים, פשוטים, וידועים לכל עובדי ה' הפנימיים. זהו סוד הראשונים שמסרו נפשם על קדושת ה', ולכן "איתרחיש להו ניסא", כי הם היו בעלים על הטבע, לא היתה נקודה ששלטה עליהם, אלא הם שלטו על הטבעיות שהיתה הנקודה החיצונית של חייהם, ממילא הם יכלו לוותר עליה בכל שניה, והם הפכו את הטבעיות לאין, היא היתה בידם כחומר ביד היוצר. מוכרח הדבר, שאם הקב"ה חזר וגילה זאת בדורות האחרונים בתוקף וביתר שאת, סימן שההארה בעבודה חזרה ונשנית במהלך של ראשונים, כי אם לא - לא היה חוזר ה"איתרחיש ניסא" בדורות האחרונים. וכיון שישנה הארה בחיצוניות - הקב"ה עושה ניסים - בהכרח שקיימת גם ההארה בעבודת כל יחיד ויחיד, שיש בכוחו למסור נפשו למען הבורא באמת, לקבל תוקף פנימי של הסכמה אמיתית למות על מנת להשיג קרבת ה'. הקב"ה יזכה את כל הכנסת ישראל שיטו שכם אחד לעבדו, ונזכה במהרה לגילוי האמיתי של "ונשגב ה' לבדו" בכל נפש ונפש מישראל.
|
