|
תורה - הוראה
יסוד גדול הוא, ש"תורה" הוא מלשון הוראה (כמובא בשם הבעש"ט ובשם הגר"א ז"ל). ובעצם, כל ידיעה וידיעה שיש לאדם - היא גדר של הוראה.
ומדוע? - שכן הקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא". כל מה שיש ב"ברא עלמא", שורשו ב"איסתכל באורייתא", ואורייתא - תורה - הוא מלשון הוראה. לכך, כל מעשי הנבראים הם בעצם הוראה בעבודת ה'.
זהו יסוד מוסד של הבעש"ט, שכל מקרי העולם, התנועות, הן בעולם הן בנפש, בלב במחשבה וכו' - הכל הוא הוראה בעבודה. אין לך דבר בנבראים שאיננו הוראה ודרך ממנו יתברך, כיצד לעבוד את בורא.
ממילא כל מאמר של חז"ל שאנו רואים, עלינו לברר מהי ההוראה הנלמדת ממנו.
זמן שהמועד ישנו, וזמן שאיננו
איתא במדרש (ילקו"ש משלי רמז תתקמד): "כל המועדים עתידין להיבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם". ישנן לשונות שגם ימי החנוכה אינם בטלים, אבל מה שיותר מוזכר בראשונים הוא, שכל המועדים בטלים חוץ מפורים.
ולכאורה צ"ב, מדוע הוצרכו חז"ל להשמיענו דבר זה שכל המועדים יתבטלו לעת"ל, וכי אמרינן הלכתא למשיחא? מאי נפקא מינה לנו במה שיהיה בעתיד? בהכרח, שמאחר וכפי שאמרנו "תורה" מלשון הוראה, שגם בדברי חז"ל אלו מונחת הוראה כלשהי בעבודה, וצ"ב.
יתירה מזו, ישנו יסוד שמובא הרבה, שהבריאה מורכבת מעולם, זמן ונפש, וכל דבר שיש בעולם, ישנו גם בזמן וגם בנפש, וכן להיפך - מה שיש בנפש, יש גם בזמן ובעולם, וכו'.
אם כן, אם מוצאים אנו מהלך בזמן, שיש זמן שהמועד ישנו ויש זמן שהוא איננו - בהכרח שגם בנפשו של האדם ישנו מהלך שיש מועד וישנו מהלך שאין מועד.
המהלך שיש מועד, הוא המהלך הנגלה, המוכר, המבואר בגמרא ונפסק להלכה. אבל ברור הדבר שישנו גם מהלך שאין בו את המועד. לדוגמא: ימי החנוכה. מלבד מה שגילונו חז"ל שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים, וזה בגילוי בעבודת הנפש - נוסף על כך, הרי מימי בראשית, לפני נס החשמונאים, לא היה בעולם מהלך שנקרא ימי חנוכה.
כלומר, הן מצד העבר והן מצד העתיד, מוצאים אנו מהלך ששם אין את המועד הנקרא חנוכה. מצד ההווה יש לנו את כל גדרי הדין של החג, אבל מאידך אנחנו מוצאים שהעבר והעתיד אין בהם מהלך כזה. בעבר עוד לא היה חנוכה, ובעתיד כל המועדים בטלים.
וכיון שדבר זה נמצא בזמן, בהכרח שנמצא הוא גם בנפשו של האדם. נמצא, שישנם בנפשו של האדם שני החלקים הללו: מחד - מהלך של חנוכה, ומאידך - מהלך שאין חנוכה.
והדברים צריכים ליבון: בביאור עבודת ימי החנוכה האריכו בפוסקים וכן בספרי העבודה, כל אחד לפי דרכו, אבל מהי העבודה של זמן ה''אין חנוכה'? מהי העבודה שקדמה לחנוכה ומהי העבודה שלאחר חנוכה?
וביותר עומק, הרי אמרו חז"ל: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח" (שבת קנא ע"ב). הרי, שעד כמה שיתגלה המהלך של "כל המועדים עתידין להיבטל", יהיה גילוי של "שנים אשר אין לי בהם חפץ". והדבר נמצא בכל נפש ונפש גם השתא, אלא שמצד ההתגלות של הזמן, הגדר הוא שהמועד עדיין קיים.
בונה עולמות ומחריבן
בכדי להבין את הדברים לאשורם, שומה עלינו לרדת לשורשם.
ברור ופשוט הדבר, שהסתכלות זו איננה דוקא ביחס למועד, אלא כך הוא גם המבט על כלל העולמות.
מוצאים אנו בלשון חז"ל כידוע, ש"הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן" (ב"ר ג, ז), ופשוט וברור הדבר שהקב"ה צופה את העתיד, הכל צפוי, וגם כאן נאמר הכלל של עולם, שנה ונפש. ואם כן, אם כתוב כאן שבעולם היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן, הרי שגם בנפש האדם ישנו מהלך כזה של "בונה עולמות ומחריבן".
אין זה ענין של עבר, אלא זהו ענין של הווה בנפש, של בונה עולמות ומחריבן.
גילוי זה מתגלה במועדים, שמצד אחד יש מועד, ומאידך ישנו מהלך של אין מועד - הן בפסח בזמן שקדם ליציאת מצרים, הן בשבועות בזמן שקדם למתן תורה, והן בסוכות בזמן שקדם ל"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", וכן בזמן של הלעתיד שנאמר על זה כל המועדים בטלים - סוף דבר רואים אנו, שלכל דבר יש שורש של קיום ושורש של ביטול. יש את הביטול שלפני הקיום ויש את הביטול שלאחר הקיום. הביטול שלפני הקיום הוא קודם שהתחדש המועד, והביטול שלאחר הקיום הוא "כל המועדים בטלים".
וכן הדבר ב"בורא עולמות ומחריבן", שיש את המהלך שקודם ל"בורא עולמות", ויש את המהלך של "מחריבן", שהוא לאחר בריאת העולמות.
ברור הדבר, כפי שהוזכר בראשית דברינו, ש"תורה" מלשון הוראה, ואם הדברים נמצאים בדברי חז"ל הק', בהכרח שיש כאן גילוי בצורת תפיסת הנפש הפנימית של גדרי המועדים.
"אתה הוא עד שלא נברא העולם"
חז"ל אומרים, ומוזכר בסדר התפילה: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". מאי נפקא מינה ב"אתה הוא עד שלא נברא העולם"?
בודאי שכפשוטו, אמונים כולנו על אמונת הייחוד שהקב"ה יחיד, קדמון, ואין קדמון לו. אבל ידוע בספרים, שהעומק של "אתה הוא עד שלא נברא העולם", אינו גילוי רק על העבר, אלא זהו גילוי על ההווה!
נמצא, שישנה כאן התגלות בזמן כביכול של "אתה הוא עד שלא נברא העולם". וכיון שנקודת הזמן מקבילה לנקודת הנפש, הרי שגם בנפש יש מהלך הנקרא "אתה הוא משנברא העולם", וישנו גם מהלך בנפש של "אתה הוא עד שלא נברא העולם"!
"אתה הוא משנברא העולם" הוא אותו מהלך של קיום העולמות, וכדברי ה'נפש החיים' הנודעים: "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום" (שער ד פרק יא).
אבל מאידך, יש מקום בנפש שנקרא "אתה הוא עד שלא נברא העולם", והבחינה של תשעה באב שאסור בתלמוד תורה, היא הבחינה שבה אכן אין קיום לעולמות.
ב' צורות של התקשרות לקב"ה
הדברים הללו, ראשיתם בתפיסת המח, תפיסת השכל, אבל מוכרחים להגיע מהם לבירור בתפיסת הנפש, בצורת ההתקשרות לקב"ה.
כשנחזור לדברים שדוברו בפרקים הקודמים, נבין שישנה דרך של התקשרות לקב"ה דרך האני, וישנה דרך של התקשרות לקב"ה מצד אותה נקודה שאין אני.
הצורה הראשונה היא ההתקשרות לקב"ה מצד האני - "אנא נפשי כתבית יהבית לבני", הקב"ה נתן לנו תורה דרך ה"אנכי ה' אלקיך", וה"אנכי" של ה' אלקיך מתקבל באנכי של הנברא. "אנכי עומד בין ה' וביניכם", שזוהי בחינת משה - בחינת דעת. "משה קיבל תורה מסיני", ומשה שבנפש הוא האנכי של הנברא שהוא כלי ל"אנכי ה' אלקיך". זהו מהלך אחד בעבודה.
אבל מאידך ישנו מהלך פנימי יותר בעבודה, המהלך של "וירד ה' על הר סיני" שקדם לעשרת הדברות. "היה מחריש", כלשון חז"ל - זוהי אותה שתיקה שלמעלה מעשרת הדברות.
בעבודת הנפש במילים פשוטות הכוונה כך. אדם יכול לעבוד את הקב"ה דרך האני שלו, ובאפשרותו גם לעובדו מצד ה"לית אתר פנוי מיניה", מצד ה"אין עוד מלבדו", וזה אינו מצד האני שלו. ושם העבודה אינה לעבוד עם האני, אלא לתפוס את המציאות שאין אני!
כשמתבוננים לעומק רואים שהדברים כתובים בחז"ל כסדר. "כל המועדים בטלים", מועד מלשון ועד, מלשון התוועדות. מדוע באמת המועדים בטלים? ישנן בזה כמה וכמה תשובות, אבל בעומק, בכדי שיהיה בית ועד, צריכה להיות הבנה שיש שניים. כשיש שניים - ישנה התוועדות. כשישנו רק אחד - שוב אין התוועדות מיניה וביה.
מצד העבודה של השית אלפי שנין, מה שנקרא "עלמא דפירודא", בעומק מחפשים אנו אחדות עם הבורא, אבל זוהי אחדות בתפיסה של נפרדות. רוצים אנו להיוועד עם הקב"ה - אני והוא. אבל מצד התפיסה שתהיה לעתיד לבוא, המבוארת כאן בחז"ל, ההתקשרות הפנימית לקב"ה זו אותה נקודה שאדם אינו מסתכל דרך האני, לא חושב על האני ולא תופס את האני. הוא תופס רק את המציאות שאין עוד מלבדו.
ואם יבוא האומר ויאמר: הנה, גם היום אין אני. ח"ו! תורה ערוכה נתנה לנו בהר סיני! הקב"ה נתן תורה לעמו ישראל, נתן להם גדרי תורה, וכשם שהמהלך של הלעתיד קיים, גם המהלך של השית אלפי שנין קיים. אין כאן שאלה איזה מהלך מהם הוא אמת. זה אמת וזה אמת. אלו שתי צורות איך עובדים את הקב"ה.
על מועד דחנוכה לשון חז"ל היא: "קבעום ועשאום" (שבת כא ע"ב), ומאידך מגלים לנו חז"ל שקביעות זו עתידה להתבטל.
יתירה מזו, לשון הגמרא שם "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", וידוע הדיוק למה דוקא "לשנה אחרת", למה לא באותה שנה? אמנם, בעומק לענייננו התירוץ הוא, שבאותה שנה ההארה היתה בלי ההתלבשות של דינים. "לשנה אחרת קבעום", אבל בעצם שורש ההארה כבר היו כלולים שניהם.
אם אדם מתחבר לקב"ה רק מצד נקודת המועד, מצד נקודת ההתוועדות שבדבר - זוהי התחברות לקב"ה דרך האני שלו. ואף שיש כאן כביכול קרבת ה' ודבקות בקב"ה, אבל סוף כל סוף יש כאן אני, שבעומק גם על זה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".
רק כאשר אדם מקבל התקשרות לקב"ה, והמילה התקשרות כמובן שהיא בלשון מושאל, והכוונה לתפיסת ההויה, תפיסת המציאות, שאדם אינו תפוס בעצמו, אלא חושב ממנו יתברך שמו - אז יכול להיות שתהיה לו התקשרות שלימה.
עבודה לשמה ועבודה שלא לשמה
נמצא, שעבודת האדם לקבל התקשרות עם קונו בשני פנים: מחד, לקבל התקשרות דרך האני דייקא, שעל זה נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה", וכפי שדייק ב'רוח חיים' שאי אפשר לעולם לצאת מנקודת השלא לשמה, כי אי אפשר לבטל את נקודת השלא לשמה עד שיתבטלו הנבראים. לעולם מוכרחים לעבוד את הקב"ה דרך האני של הנפש, אי אפשר לדלג על כך. ומאידך - "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
הרי מתבארים לנו כאן בדברי חז"ל שני המהלכים שדיברנו: עסק הלשמה הוא אותה נקודה של לשמה גמור, שהאני לא משמש שם כמסך המבדיל כלל. ועסק השלא לשמה כל עניינו הוא ה"אני", אלא שיש בזה דרגות: יש את האני הרוצה עולם הזה, יש שהוא רוצה כבוד, רוצה גן-עדן, ובמס"י (שער החסידות) הובאה מדרגה נוספת בזה, שהוא רוצה קרבת ה' לשם תענוג עצמי. גם זה לא לשמה. זהו אמנם השלא לשמה הזך ביותר והעליון ביותר שקיים, אבל סוכ"ס גם זה שלא לשמה, כי הוא דואג לגרמיה, לעצמו.
כאן כתוב היסוד הגדול, שיש עבודה שהיא דרך האני, והיא נקראת "שלא לשמה", ויש עבודה שהיא מחוץ לאני הנקראת "לשמה", וזה בלא זה אי אפשר כלל.
כשאדם רוצה לעסוק בתורה לשמה לגמרי, הרצון הזה בדקות גובל בכפירה! כי אם הקב"ה הטביע בטבע הנבראים שיש מהלך שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, הרי שזהו רצונו יתברך. אילו היה רצונו יתברך שאדם יעבוד לגמרי לשמה, היה נותן לנברא את האפשרות לפעול כך.
אבל הקב"ה הטביע בטבע הנבראים טבע שאי אפשר לעקור אותו, שתמיד יש את נקודת השלא לשמה.
במילים ברורות מבורר כאן, שנקודת השלא לשמה היא נקודת האני, ונקודת הלשמה היא אותה נקודה שאדם תופס את הקב"ה כביכול בלי אני. כל התלבשות של אני בדרך, בדקות זוהי עבודה שלא לשמה.
נמצא אם כן, שבמאמר חז"ל זה ובעוד מאמרים, מבואר לנו היסוד שיש שתי פנים איך עובדים את הבורא עולם: יש פן אחד שעובדים את הבורא עולם דרך האני, ויש פן אחד שעובדים אותו מחוץ לאני.
נחזור ונדגיש, שזה בלא זה אי אפשר, ולכך הבסיס לכל עבודה פנימית הוא קיום גדרי הדין, וח"ו ח"ו לסטות מזה כלשהו!
נקודת ההבדל בין העוה"ז לימות משיח
והנה נקודת המעבר העיקרית בין השית אלפי שנין לבין ימות משיח ותחיית המתים שיהיו באלף השביעי היא, שעתה בעוה"ז, עיקר השליטה ביד הגוף, עיקר השליטה הוא השלא לשמה, והלשמה היא הנקודה הנעלמת יותר. משא"כ לעתיד לבוא, אז נקודת הלשמה היא תהיה הנגלית, ונקודת השלא לשמה תהפוך להיות טפל ותתמעט לאט לאט, נקודת הגוף תהיה הולכת ונחלשת (כמבואר ב'דעת תבונות').
כלומר, הן כאן בעולם והן לעתיד לבוא, נשארת תמיד נקודה של לגרמיה, נקודה שלא לשמה, אלא שנקודת החילוק היא, שמצד העולם הזה, נקודת השלא לשמה היא זו שבעיקר תופסת מקום, כמו שעינינו הרואות, ונקודת הלשמה נעלמת. משא"כ לעתיד לבוא המציאות תהיה הפוכה: נקודת הלשמה תהיה נגלית, ונקודת השלא לשמה תלך ותתמעט, תלך ותתבטל. וכשהשלא לשמה לגמרי ייעלם - ייעלמו גם הנבראים לגמרי.
מצד צורת העבודה, הרי פשוט וברור הדבר, שמצד מצבו של אדם הראשון קודם החטא, לא היה מהלך של מועדים - לא ג' רגלים, וגם לא חנוכה ופורים, כמבואר בגמ' (סנהדרין לח ע"א) ש"אדם נברא בערב שבת, כדי שיכנס לסעודה מיד". כל המהלך הנקרא מועדים התחדש מכח הבחירה של אדם הראשון.
אלא שבתוך החטא התחדש לנו מהלך של תיקון החטא, שזהו סוד בחירת ישראל, וסוד המועדים שהם ההיכי תימצי לקרבת ה'.
אבל בעומק הנפש של כל אחד ואחד, קיימת אותה נקודה של קודם החטא (כמבואר ברמח"ל ב'אדיר במרום'), ומצד אותה נקודה אדם מקבל התקשרות עצמית לקב"ה. אולם מכיון שאנו לאחר החטא, אי אפשר עתה בלא המועדים וכל גדרי התורה
נמצא, שעבודת האדם היא לקבל התקשרות לקב"ה מחד דרך הזמן, דרך המעשים, ומאידך לקבל התקשרות שלמעלה מהזמן, למעלה מהמעשה ולמעלה מהגדרים.
ושתי העבודות הן עבודות אמת, כי כך רצונו יתברך, ואם אדם רוצה לעלות למעלה מן הזמן ולבטל את גדרי הזמן, את גדרי התורה - ח"ו והס מלהזכיר, הוא כופר ח"ו בגדרי התורה!
מאידך, אם רוצה אדם להתחבר רק לנקודת הזמן, הריהו נופל ללאחר החטא, לנקודת ההתחלקות, הוא נופל לנקודת האני של עצמו שהוא נקודת המונע של מסך המבדיל בינו לבין קונו. ישנה התקשרות גם דרך האני, אבל עומק שלמות ההתקשרות היא מחוץ לאני.
והנה, כל נקודה שמבוררת בחז"ל היא בצורת העבודה שבנפש. אם אדם מגיע למועדים רק מאותה נקודה של התחלקות, של התחדשות המועדים, מחד הוא מקבל התקשרות דרך המועדים, אבל מאידך הוא מאבד את ה"אתה הוא עד שלא נברא העולם", את הלית אחר פנוי מיניה. הוא מאבד את העבודה של הלשמה שמעבר לנקודת האני, מעבר לנקודת ההתחלקות.
שורש הבריאה היא מציאות של אני, ו"אתה הוא עד שלא נברא העולם" הוא מעבר לתפיסה של האני בנפש.
הדברים הללו כמובן הולכים ומתרחבים לאורך כל העבודה. נתנו כאן כברת דרך להסתכלות מהו מקומו של האני בעבודה, ומהי הנקודה שמעבר לאני שבה מגלים את הקב"ה.
כל זמן שאדם נמצא במהלך של ששה ימים ושבת, ששה ימים ושבת - בהכרח שלא יזכה לדבקות גמורה. רק כאשר הוא יוצא מנקודה זו, ויוצא אין הכוונה שהוא מבטל את הנקודה התחתונה, אלא שהוא מגלה את שני הצדדים שבנפש - אז יכול הוא להגיע להתקשרות פשוטה לקב"ה.
הדברים צריכים עדיין בירור רחב, אבל העמדנו כאן את שורש הדברים, ונקווה שיהיו לתועלת ליראי ה' ולחושבי שמו בעזהשי"ת.
תורה - הוראהיסוד גדול הוא, ש"תורה" הוא מלשון הוראה (כמובא בשם הבעש"ט ובשם הגר"א ז"ל). ובעצם, כל ידיעה וידיעה שיש לאדם - היא גדר של הוראה. ומדוע? - שכן הקב"ה "איסתכל באורייתא וברא עלמא". כל מה שיש ב"ברא עלמא", שורשו ב"איסתכל באורייתא", ואורייתא - תורה - הוא מלשון הוראה. לכך, כל מעשי הנבראים הם בעצם הוראה בעבודת ה'.זהו יסוד מוסד של הבעש"ט, שכל מקרי העולם, התנועות, הן בעולם הן בנפש, בלב במחשבה וכו' - הכל הוא הוראה בעבודה. אין לך דבר בנבראים שאיננו הוראה ודרך ממנו יתברך, כיצד לעבוד את בורא.ממילא כל מאמר של חז"ל שאנו רואים, עלינו לברר מהי ההוראה הנלמדת ממנו. זמן שהמועד ישנו, וזמן שאיננואיתא במדרש (ילקו"ש משלי רמז תתקמד): "כל המועדים עתידין להיבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם". ישנן לשונות שגם ימי החנוכה אינם בטלים, אבל מה שיותר מוזכר בראשונים הוא, שכל המועדים בטלים חוץ מפורים.ולכאורה צ"ב, מדוע הוצרכו חז"ל להשמיענו דבר זה שכל המועדים יתבטלו לעת"ל, וכי אמרינן הלכתא למשיחא? מאי נפקא מינה לנו במה שיהיה בעתיד? בהכרח, שמאחר וכפי שאמרנו "תורה" מלשון הוראה, שגם בדברי חז"ל אלו מונחת הוראה כלשהי בעבודה, וצ"ב.יתירה מזו, ישנו יסוד שמובא הרבה, שהבריאה מורכבת מעולם, זמן ונפש, וכל דבר שיש בעולם, ישנו גם בזמן וגם בנפש, וכן להיפך - מה שיש בנפש, יש גם בזמן ובעולם, וכו'. אם כן, אם מוצאים אנו מהלך בזמן, שיש זמן שהמועד ישנו ויש זמן שהוא איננו - בהכרח שגם בנפשו של האדם ישנו מהלך שיש מועד וישנו מהלך שאין מועד. המהלך שיש מועד, הוא המהלך הנגלה, המוכר, המבואר בגמרא ונפסק להלכה. אבל ברור הדבר שישנו גם מהלך שאין בו את המועד. לדוגמא: ימי החנוכה. מלבד מה שגילונו חז"ל שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים, וזה בגילוי בעבודת הנפש - נוסף על כך, הרי מימי בראשית, לפני נס החשמונאים, לא היה בעולם מהלך שנקרא ימי חנוכה. כלומר, הן מצד העבר והן מצד העתיד, מוצאים אנו מהלך ששם אין את המועד הנקרא חנוכה. מצד ההווה יש לנו את כל גדרי הדין של החג, אבל מאידך אנחנו מוצאים שהעבר והעתיד אין בהם מהלך כזה. בעבר עוד לא היה חנוכה, ובעתיד כל המועדים בטלים. וכיון שדבר זה נמצא בזמן, בהכרח שנמצא הוא גם בנפשו של האדם. נמצא, שישנם בנפשו של האדם שני החלקים הללו: מחד - מהלך של חנוכה, ומאידך - מהלך שאין חנוכה.והדברים צריכים ליבון: בביאור עבודת ימי החנוכה האריכו בפוסקים וכן בספרי העבודה, כל אחד לפי דרכו, אבל מהי העבודה של זמן ה''אין חנוכה'? מהי העבודה שקדמה לחנוכה ומהי העבודה שלאחר חנוכה?וביותר עומק, הרי אמרו חז"ל: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ - אלו ימי המשיח" (שבת קנא ע"ב). הרי, שעד כמה שיתגלה המהלך של "כל המועדים עתידין להיבטל", יהיה גילוי של "שנים אשר אין לי בהם חפץ". והדבר נמצא בכל נפש ונפש גם השתא, אלא שמצד ההתגלות של הזמן, הגדר הוא שהמועד עדיין קיים. בונה עולמות ומחריבןבכדי להבין את הדברים לאשורם, שומה עלינו לרדת לשורשם.ברור ופשוט הדבר, שהסתכלות זו איננה דוקא ביחס למועד, אלא כך הוא גם המבט על כלל העולמות. מוצאים אנו בלשון חז"ל כידוע, ש"הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן" (ב"ר ג, ז), ופשוט וברור הדבר שהקב"ה צופה את העתיד, הכל צפוי, וגם כאן נאמר הכלל של עולם, שנה ונפש. ואם כן, אם כתוב כאן שבעולם היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן, הרי שגם בנפש האדם ישנו מהלך כזה של "בונה עולמות ומחריבן". אין זה ענין של עבר, אלא זהו ענין של הווה בנפש, של בונה עולמות ומחריבן.גילוי זה מתגלה במועדים, שמצד אחד יש מועד, ומאידך ישנו מהלך של אין מועד - הן בפסח בזמן שקדם ליציאת מצרים, הן בשבועות בזמן שקדם למתן תורה, והן בסוכות בזמן שקדם ל"כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", וכן בזמן של הלעתיד שנאמר על זה כל המועדים בטלים - סוף דבר רואים אנו, שלכל דבר יש שורש של קיום ושורש של ביטול. יש את הביטול שלפני הקיום ויש את הביטול שלאחר הקיום. הביטול שלפני הקיום הוא קודם שהתחדש המועד, והביטול שלאחר הקיום הוא "כל המועדים בטלים". וכן הדבר ב"בורא עולמות ומחריבן", שיש את המהלך שקודם ל"בורא עולמות", ויש את המהלך של "מחריבן", שהוא לאחר בריאת העולמות. ברור הדבר, כפי שהוזכר בראשית דברינו, ש"תורה" מלשון הוראה, ואם הדברים נמצאים בדברי חז"ל הק', בהכרח שיש כאן גילוי בצורת תפיסת הנפש הפנימית של גדרי המועדים. "אתה הוא עד שלא נברא העולם"חז"ל אומרים, ומוזכר בסדר התפילה: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם". מאי נפקא מינה ב"אתה הוא עד שלא נברא העולם"? בודאי שכפשוטו, אמונים כולנו על אמונת הייחוד שהקב"ה יחיד, קדמון, ואין קדמון לו. אבל ידוע בספרים, שהעומק של "אתה הוא עד שלא נברא העולם", אינו גילוי רק על העבר, אלא זהו גילוי על ההווה! נמצא, שישנה כאן התגלות בזמן כביכול של "אתה הוא עד שלא נברא העולם". וכיון שנקודת הזמן מקבילה לנקודת הנפש, הרי שגם בנפש יש מהלך הנקרא "אתה הוא משנברא העולם", וישנו גם מהלך בנפש של "אתה הוא עד שלא נברא העולם"! "אתה הוא משנברא העולם" הוא אותו מהלך של קיום העולמות, וכדברי ה'נפש החיים' הנודעים: "והאמת בלתי שום ספק כלל, שאם היה העולם כולו מקצה עד קצהו פנוי ח"ו אף רגע אחת ממש מהעסק והתבוננות שלנו בתורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות עליונים ותחתונים והיו לאפס ותהו חס ושלום" (שער ד פרק יא). אבל מאידך, יש מקום בנפש שנקרא "אתה הוא עד שלא נברא העולם", והבחינה של תשעה באב שאסור בתלמוד תורה, היא הבחינה שבה אכן אין קיום לעולמות. ב' צורות של התקשרות לקב"ההדברים הללו, ראשיתם בתפיסת המח, תפיסת השכל, אבל מוכרחים להגיע מהם לבירור בתפיסת הנפש, בצורת ההתקשרות לקב"ה. כשנחזור לדברים שדוברו בפרקים הקודמים, נבין שישנה דרך של התקשרות לקב"ה דרך האני, וישנה דרך של התקשרות לקב"ה מצד אותה נקודה שאין אני. הצורה הראשונה היא ההתקשרות לקב"ה מצד האני - "אנא נפשי כתבית יהבית לבני", הקב"ה נתן לנו תורה דרך ה"אנכי ה' אלקיך", וה"אנכי" של ה' אלקיך מתקבל באנכי של הנברא. "אנכי עומד בין ה' וביניכם", שזוהי בחינת משה - בחינת דעת. "משה קיבל תורה מסיני", ומשה שבנפש הוא האנכי של הנברא שהוא כלי ל"אנכי ה' אלקיך". זהו מהלך אחד בעבודה.אבל מאידך ישנו מהלך פנימי יותר בעבודה, המהלך של "וירד ה' על הר סיני" שקדם לעשרת הדברות. "היה מחריש", כלשון חז"ל - זוהי אותה שתיקה שלמעלה מעשרת הדברות.בעבודת הנפש במילים פשוטות הכוונה כך. אדם יכול לעבוד את הקב"ה דרך האני שלו, ובאפשרותו גם לעובדו מצד ה"לית אתר פנוי מיניה", מצד ה"אין עוד מלבדו", וזה אינו מצד האני שלו. ושם העבודה אינה לעבוד עם האני, אלא לתפוס את המציאות שאין אני! כשמתבוננים לעומק רואים שהדברים כתובים בחז"ל כסדר. "כל המועדים בטלים", מועד מלשון ועד, מלשון התוועדות. מדוע באמת המועדים בטלים? ישנן בזה כמה וכמה תשובות, אבל בעומק, בכדי שיהיה בית ועד, צריכה להיות הבנה שיש שניים. כשיש שניים - ישנה התוועדות. כשישנו רק אחד - שוב אין התוועדות מיניה וביה. מצד העבודה של השית אלפי שנין, מה שנקרא "עלמא דפירודא", בעומק מחפשים אנו אחדות עם הבורא, אבל זוהי אחדות בתפיסה של נפרדות. רוצים אנו להיוועד עם הקב"ה - אני והוא. אבל מצד התפיסה שתהיה לעתיד לבוא, המבוארת כאן בחז"ל, ההתקשרות הפנימית לקב"ה זו אותה נקודה שאדם אינו מסתכל דרך האני, לא חושב על האני ולא תופס את האני. הוא תופס רק את המציאות שאין עוד מלבדו.ואם יבוא האומר ויאמר: הנה, גם היום אין אני. ח"ו! תורה ערוכה נתנה לנו בהר סיני! הקב"ה נתן תורה לעמו ישראל, נתן להם גדרי תורה, וכשם שהמהלך של הלעתיד קיים, גם המהלך של השית אלפי שנין קיים. אין כאן שאלה איזה מהלך מהם הוא אמת. זה אמת וזה אמת. אלו שתי צורות איך עובדים את הקב"ה. על מועד דחנוכה לשון חז"ל היא: "קבעום ועשאום" (שבת כא ע"ב), ומאידך מגלים לנו חז"ל שקביעות זו עתידה להתבטל. יתירה מזו, לשון הגמרא שם "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", וידוע הדיוק למה דוקא "לשנה אחרת", למה לא באותה שנה? אמנם, בעומק לענייננו התירוץ הוא, שבאותה שנה ההארה היתה בלי ההתלבשות של דינים. "לשנה אחרת קבעום", אבל בעצם שורש ההארה כבר היו כלולים שניהם. אם אדם מתחבר לקב"ה רק מצד נקודת המועד, מצד נקודת ההתוועדות שבדבר - זוהי התחברות לקב"ה דרך האני שלו. ואף שיש כאן כביכול קרבת ה' ודבקות בקב"ה, אבל סוף כל סוף יש כאן אני, שבעומק גם על זה נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". רק כאשר אדם מקבל התקשרות לקב"ה, והמילה התקשרות כמובן שהיא בלשון מושאל, והכוונה לתפיסת ההויה, תפיסת המציאות, שאדם אינו תפוס בעצמו, אלא חושב ממנו יתברך שמו - אז יכול להיות שתהיה לו התקשרות שלימה. עבודה לשמה ועבודה שלא לשמהנמצא, שעבודת האדם לקבל התקשרות עם קונו בשני פנים: מחד, לקבל התקשרות דרך האני דייקא, שעל זה נאמר "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה", וכפי שדייק ב'רוח חיים' שאי אפשר לעולם לצאת מנקודת השלא לשמה, כי אי אפשר לבטל את נקודת השלא לשמה עד שיתבטלו הנבראים. לעולם מוכרחים לעבוד את הקב"ה דרך האני של הנפש, אי אפשר לדלג על כך. ומאידך - "מתוך שלא לשמה בא לשמה". הרי מתבארים לנו כאן בדברי חז"ל שני המהלכים שדיברנו: עסק הלשמה הוא אותה נקודה של לשמה גמור, שהאני לא משמש שם כמסך המבדיל כלל. ועסק השלא לשמה כל עניינו הוא ה"אני", אלא שיש בזה דרגות: יש את האני הרוצה עולם הזה, יש שהוא רוצה כבוד, רוצה גן-עדן, ובמס"י (שער החסידות) הובאה מדרגה נוספת בזה, שהוא רוצה קרבת ה' לשם תענוג עצמי. גם זה לא לשמה. זהו אמנם השלא לשמה הזך ביותר והעליון ביותר שקיים, אבל סוכ"ס גם זה שלא לשמה, כי הוא דואג לגרמיה, לעצמו.כאן כתוב היסוד הגדול, שיש עבודה שהיא דרך האני, והיא נקראת "שלא לשמה", ויש עבודה שהיא מחוץ לאני הנקראת "לשמה", וזה בלא זה אי אפשר כלל.כשאדם רוצה לעסוק בתורה לשמה לגמרי, הרצון הזה בדקות גובל בכפירה! כי אם הקב"ה הטביע בטבע הנבראים שיש מהלך שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, הרי שזהו רצונו יתברך. אילו היה רצונו יתברך שאדם יעבוד לגמרי לשמה, היה נותן לנברא את האפשרות לפעול כך.אבל הקב"ה הטביע בטבע הנבראים טבע שאי אפשר לעקור אותו, שתמיד יש את נקודת השלא לשמה.במילים ברורות מבורר כאן, שנקודת השלא לשמה היא נקודת האני, ונקודת הלשמה היא אותה נקודה שאדם תופס את הקב"ה כביכול בלי אני. כל התלבשות של אני בדרך, בדקות זוהי עבודה שלא לשמה.נמצא אם כן, שבמאמר חז"ל זה ובעוד מאמרים, מבואר לנו היסוד שיש שתי פנים איך עובדים את הבורא עולם: יש פן אחד שעובדים את הבורא עולם דרך האני, ויש פן אחד שעובדים אותו מחוץ לאני. נחזור ונדגיש, שזה בלא זה אי אפשר, ולכך הבסיס לכל עבודה פנימית הוא קיום גדרי הדין, וח"ו ח"ו לסטות מזה כלשהו! נקודת ההבדל בין העוה"ז לימות משיחוהנה נקודת המעבר העיקרית בין השית אלפי שנין לבין ימות משיח ותחיית המתים שיהיו באלף השביעי היא, שעתה בעוה"ז, עיקר השליטה ביד הגוף, עיקר השליטה הוא השלא לשמה, והלשמה היא הנקודה הנעלמת יותר. משא"כ לעתיד לבוא, אז נקודת הלשמה היא תהיה הנגלית, ונקודת השלא לשמה תהפוך להיות טפל ותתמעט לאט לאט, נקודת הגוף תהיה הולכת ונחלשת (כמבואר ב'דעת תבונות').כלומר, הן כאן בעולם והן לעתיד לבוא, נשארת תמיד נקודה של לגרמיה, נקודה שלא לשמה, אלא שנקודת החילוק היא, שמצד העולם הזה, נקודת השלא לשמה היא זו שבעיקר תופסת מקום, כמו שעינינו הרואות, ונקודת הלשמה נעלמת. משא"כ לעתיד לבוא המציאות תהיה הפוכה: נקודת הלשמה תהיה נגלית, ונקודת השלא לשמה תלך ותתמעט, תלך ותתבטל. וכשהשלא לשמה לגמרי ייעלם - ייעלמו גם הנבראים לגמרי.מצד צורת העבודה, הרי פשוט וברור הדבר, שמצד מצבו של אדם הראשון קודם החטא, לא היה מהלך של מועדים - לא ג' רגלים, וגם לא חנוכה ופורים, כמבואר בגמ' (סנהדרין לח ע"א) ש"אדם נברא בערב שבת, כדי שיכנס לסעודה מיד". כל המהלך הנקרא מועדים התחדש מכח הבחירה של אדם הראשון. אלא שבתוך החטא התחדש לנו מהלך של תיקון החטא, שזהו סוד בחירת ישראל, וסוד המועדים שהם ההיכי תימצי לקרבת ה'. אבל בעומק הנפש של כל אחד ואחד, קיימת אותה נקודה של קודם החטא (כמבואר ברמח"ל ב'אדיר במרום'), ומצד אותה נקודה אדם מקבל התקשרות עצמית לקב"ה. אולם מכיון שאנו לאחר החטא, אי אפשר עתה בלא המועדים וכל גדרי התורהנמצא, שעבודת האדם היא לקבל התקשרות לקב"ה מחד דרך הזמן, דרך המעשים, ומאידך לקבל התקשרות שלמעלה מהזמן, למעלה מהמעשה ולמעלה מהגדרים. ושתי העבודות הן עבודות אמת, כי כך רצונו יתברך, ואם אדם רוצה לעלות למעלה מן הזמן ולבטל את גדרי הזמן, את גדרי התורה - ח"ו והס מלהזכיר, הוא כופר ח"ו בגדרי התורה! מאידך, אם רוצה אדם להתחבר רק לנקודת הזמן, הריהו נופל ללאחר החטא, לנקודת ההתחלקות, הוא נופל לנקודת האני של עצמו שהוא נקודת המונע של מסך המבדיל בינו לבין קונו. ישנה התקשרות גם דרך האני, אבל עומק שלמות ההתקשרות היא מחוץ לאני.והנה, כל נקודה שמבוררת בחז"ל היא בצורת העבודה שבנפש. אם אדם מגיע למועדים רק מאותה נקודה של התחלקות, של התחדשות המועדים, מחד הוא מקבל התקשרות דרך המועדים, אבל מאידך הוא מאבד את ה"אתה הוא עד שלא נברא העולם", את הלית אחר פנוי מיניה. הוא מאבד את העבודה של הלשמה שמעבר לנקודת האני, מעבר לנקודת ההתחלקות.שורש הבריאה היא מציאות של אני, ו"אתה הוא עד שלא נברא העולם" הוא מעבר לתפיסה של האני בנפש.הדברים הללו כמובן הולכים ומתרחבים לאורך כל העבודה. נתנו כאן כברת דרך להסתכלות מהו מקומו של האני בעבודה, ומהי הנקודה שמעבר לאני שבה מגלים את הקב"ה.כל זמן שאדם נמצא במהלך של ששה ימים ושבת, ששה ימים ושבת - בהכרח שלא יזכה לדבקות גמורה. רק כאשר הוא יוצא מנקודה זו, ויוצא אין הכוונה שהוא מבטל את הנקודה התחתונה, אלא שהוא מגלה את שני הצדדים שבנפש - אז יכול הוא להגיע להתקשרות פשוטה לקב"ה.הדברים צריכים עדיין בירור רחב, אבל העמדנו כאן את שורש הדברים, ונקווה שיהיו לתועלת ליראי ה' ולחושבי שמו בעזהשי"ת.
|
