|
א- גילוי ה"אני" האמיתי
ר' חיים ויטאל בשערי-קדושה, כשהוא בא לברר מיהו ה"אני" של האדם, כתב שהגוף וכל איבריו - לא הם האדם, לא זהו האני. והוכיח זאת מלשון הפסוק "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לב) - "בשר אדם", כלומר לא זהו האדם, אלא בשר של אדם.
ומיהו האדם בעצמו?
האדם באופן כללי נקרא "נשמה". האני של האדם היא נשמתו, חלק אלו-ק ממעל. ומדוע באמת נקרא האדם "חלק אלו-ק ממעל"? יש בזה כמה בחינות, ונדבר מבחינה אחת.
נאמר: "כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי" (דברים לב, לט), ה"אני" האמיתי הוא הקב"ה. הלל הזקן היה אומר: "אם אני כאן הכל כאן", וכפי שמוסבר על ידי מהמפרשים, "אם אני כאן" הכוונה לקב"ה.
"חלק אלו-ק ממעל", כלומר: כשם שכביכול הקב"ה נקרא "אני", כך הנברא מרגיש את עצמו כ"אני".
"חלק" הוא חלק מהעצמות כביכול. הקב"ה ברא נבראים, וכשם שאצלו ית' יש "אני", כך הוא חידש מהלך של "אני" גם אצל הנבראים. ועבודת הנבראים היא, לגלות ולהכיר מיהו האני האמיתי - "כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי", מה שאתם, הנבראים, תופסים כ"אני", באמת "אני הוא". אמיתת האני אינו אלא אחד - הוא יתברך שמו!
בשורות הבאות ננסה לבאר יותר בהרחבה את ענין מהות האני, ואת העבודה המוטלת על הנברא לבטל את האני ולגלות שאין אני אלא אחד.
ב- חלק ה'סור מרע' - ביטול האני של הנברא
יסוד כללי הוא, שכל דבר בנוי מ"עשה טוב" ומ"סור מרע" - מפעולה חיובית ופעולה שלילית. גם בנידון דידן - ביטול האני של הנברא וגילוי אמיתת האני שאין אני אלא אחד הוא יתברך שמו - יש לעבודה זו שתי פנים: עבודה מצד העשה-טוב, שהוא גילוי אמיתת האני שזה הוא יתברך, ועבודה מצד הסור-מרע, שהוא סילוק האני של הנברא, ונבאר תחילה את חלק הסור-מרע.
ידוע מהספה"ק, שאדם רואה כל דבר בכח האני שלו, כלומר: לא רק שאת עצמו הוא מבחין כאני, ותמיד דואג הוא לענייניו הפרטיים [פעם על חשבון הזולת ופעם לא], אלא בעומק, בכל דבר יש לו לאדם את ההסתכלות הפרטית שלו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".
"אנכי עומד בין ה' וביניכם". ה"אנכי" של הנברא הוא הדעת, כלומר: הדעת של האדם היא גופא האני שלו. ובלשון יותר פשוטה: ההסתכלות על דברים משתנה מאדם לאדם. "דעותיהם שונות" כי הוא מסתכל לפי האני של עצמו.
כדוגמא, אמרו חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד), וכבר אמר הקוצקער, כי אכן לעולם לא תגיע למקומו...
והנה "שתגיע למקומו", אין זה ענין של מדרגה. יכול להיות שהוא למעלה, יכול להיות שהוא למטה וכו'. אלא הכוונה שאדם לעולם לא יוכל לקבל הסתכלות של מישהו אחר. כל אחד ואחד מן הנבראים רואה בצורה שונה את הבריאה. בודאי שגם בזה ישנו גדר מסוים - סוף כל סוף לכולם יש שם כללי שנקרא "אדם", ואדם אינו רואה כמו שרואה בעל חי - אך בתוך גדרי האדם, לכל אחד הסתכלות שונה, כי יש לו את האני המיוחד לו שדרכו הוא רואה דברים.
ומדוע באמת הקב"ה יצר את עולמו כך שכל אחד מהנבראים רואה אחרת?
בפשוטו מה שמבואר, טעם הדבר הוא משום שהקב"ה רוצה שיהיו הרבה פנים לעבודה שכלל-ישראל עובדים אותו.
בענין זה ידוע משלו של מרן החפץ-חיים זצ"ל. פעם כשנשאל על ההתחלקות בתוך הכנסת- ישראל - כל שיטות העבודה שישנן, ענה ואמר כך: הן גם אצל בשר-ודם רואים שכשנלחמים בשדה הקרב, כל צבא מורכב מכמה וכמה חילות: חיל הים, חיל האויר, ישנם הלוחמים בחזית וישנם כאלו שנשארים לשמור בעורף וכו'.
בודאי שתשובה זו שהשיב הח"ח אמת לאמיתה היא, אך ישנה אפשרות נוספת כיצד להבין את העובדה שכל אחד רואה את הבריאה אחרת.
הרי האדם אינו בודד, הוא חי בתוך אנשים - "בתוך עמי אנכי יושבת" - ורואה איך דבר שהוא מסתכל עליו כך, השני חושב בדיוק הפוך, והוא לא מסוגל להבין איך אפשר לחשוב הפוך ממנו!
נכון, ישנו מהלך של לימוד זכות וכו', אבל בעומק יותר, הקב"ה מפגיש כל הזמן את האדם עם דעות שונות כדי שיתחיל להבין ראשית כל שההסתכלות שלו איננה ההסתכלות היחידה. לאחר שיבין שעל אותו דבר אפשר להסתכל כך ואפשר גם אחרת, ישאל את עצמו: מנין לי שההסתכלות שלי היא ההסתכלות הנכונה?!
הן מה שאדם סבור שמבטו על דברים הוא הצודק, כשמתבוננים מעט לעומק מבינים שאין זו אלא גאווה! ובשלמא אם השני היה רשע והוא צדיק, עוד ניתן היה לומר שלו יש דעת תורה והוא רואה אמת, משא"כ זולתו. אך הרי רואים אנו [וכך היה תמיד לאורך כל הדורות], שיתכן שיהיו שני אנשים בעלי מעלה, ספוגים ביראת ה' ובאהבתו ית', ועוסקים בתורה יומם ולילה, ואעפי"כ ההסתכלות של כל אחד מהם שונה לחלוטין.
בעצם, התורה כולה בנויה על מחלוקות דקדושה, כגון מחלוקת שמאי והלל אשר חז"ל העידו עליהם כי "לא נמנעו לשאת נשים זה מזה" כיון שכוונת שניהם היתה לשם שמים בלבד. אלו מחלוקות של קדושי עליון, ועליהן בנויות כל המשניות, כל הגמרות וכו'.
עובדה זו אינה בכדי! מחלוקת דקדושה עניינה לברר לאדם, שאחיזתו בדעה שלו ובהסתכלות של האני שלו - איננה מוכרחת כלל וכלל.
אין צל של ספק, שלעולם מצד הפסק שבדבר, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכך עליו לפסוק. זהו רצונו יתברך! אבל הקב"ה מפגיש את האדם כל הזמן עם דעות שונות כדי שיתרגל שהאני שלו אינו נקודה מוכרחת, וישנן גם דעות הפוכות מדעתו.
ג- תכליתן של הדעות השונות
ננסה להתבונן על הדברים במבט רחב יותר.
כאשר ישנם שני אנשים יחד, וכל אחד צריך להתרגל לקבל גם את דעת השני המנוגדת לדעתו, סוף דבר, כל אחד מהם צריך לראות שיש גם נקודה של כנגד, ולהרגיש שהאני של עצמו אינו מוכרח.
מהי התכלית בהכרה זו שהאני של שניהם אינו מוכרח? שיהיה להם בלבול? שיהיו להם ספקות? ח"ו! ספק הוא קליפה, גימטריה עמלק, כידוע! מדוע, אם כן, בכל אופן העמיד הקב"ה לאדם דעה שכנגד?
טעם הדבר הוא, כדי להביאו להבנה האמיתית ששתי ההסתכלויות גם יחד אינן העומק הפנימי של החיים, יש עומק לפנים מעומק. הבריאה של הקב"ה עמוקה יותר ממה שנברא יכול לתפוס, כי זהו פועל ידיו שלו יתברך, וכשם שהוא יתברך אינו נתפס, כך גם עומק מחשבתו לברוא את הבריאה אינו נתפס.
כשאדם מבין זאת, הוא תופס שכל נקודה שהקב"ה מפגיש אותו בה, היא כדי לראות את הבורא-עולם בתוכה, ולא לראות את האני שלו בתוכה.
ד- שורש הבריאה - מחלוקת
אוחזים אנו עדיין, כפי שהגדרנו בתחילה, בחלק ה"סור-מרע" שבענין, שהוא ביטול ההסתכלות של האני.
יש בדבר זה הרבה רובדים, אבל ברובד שאנו עוסקים בו כעת, אדם צריך להתרגל לראות נכון. אין זה ענין של עבודה, זהו ענין של הסתכלות - איך מביטים על דברים, מהי ההסתכלות הפנימית על מקרים שכל אחד ואחד עובר כל יום ובכל עת.
הבריאה כולה, בשורשה בנויה ממחלוקות. "למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי חנינא אומר: שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים" (ב"ר ד, ו).
שורש ההתחלקות הוא מהעצם שבעצם של הבריאה. יש את הבחינה העליונה של היום הראשון, אבל כשהגיעו ליום השני של הנבראים, עוד לא היה אדם, עוד לא היו בהמות ועופות, ואפילו מזלות וכוכבים עדיין לא היו תלויים - אבל מחלוקת כבר היתה! אין עוד חטא בעולם, ומחלוקת כבר יש. לא מחלוקת בין בני אדם, אבל שורש החלוקה כבר קיים.
וכשמתבוננים בזה מבינים, ששורש החלוקה הוא מהלך פנימי בצורה שהקב"ה יצר את הבריאה. יש כאן תפיסה עמוקה, שהקב"ה כל הזמן מראה לאדם שישנה נקודה הפוכה מהנקודה בה הוא נמצא, והיא לא פחות נכונה ממנה.
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". יתכן ששני חכמים מתכוונים לשם שמים, ורוח הקודש שורה על כל אחד ואחד מהם, ואפילו הכי צורת החשיבה שונה, המסקנות שונות, הכל שונה. חוץ מהרצון לעשות נחת רוח לבורא הכל שונה. זוהי הנקודה המשותפת הפנימית שישנה.
כל מקרה של התנגדות שמגיע לאדם, עניינו שאדם יכיר בכך שתפיסתו אינה מוכרחת. זוהי הסתכלות של מחלוקת דקדושה - לא מחלוקת שמביאה לשברון, לא מחלוקת המביאה לספק, אלא מחלוקת המביאה לגילוי האמיתי שמי שיצר את הדעה שלי, יצר גם את הדעה שכנגדי, והיינו בורא עולם, ואף שאני מצדי את הדעה שלי מבין ואת הדעה של השני אינני מבין, מ"מ שתיהן אמת.
כך מתחיל האדם להתרגל שלא רק ה"אני" שלו הוא בר דעה, וחוץ ממנו יש מקום לדעות נוספות.
ה- ב' דרכים להגיע אל הקב"ה
בדברי חז"ל הק' הובאו שתי דרכים איך להגיע להקב"ה: האחת - להתחיל מאהבת הבורא וממנה להגיע לאהבת ישראל, והשניה להתחיל מאהבת ישראל וממנה להגיע לאהבת הבורא.
במילים פשוטות, אדם חייב לפנות את מקום האני שלו, ולתת לקב"ה את המקום הזה. וישנם שני דרכים כיצד עושים זאת: או שאדם נותן את מקומו לחבירו, אבל זו איננה התכלית. אין זה אלא כלי להתרגל שה"אני" שלי אינו תופס את כל המקום, ולאחר שהאדם מתרגל בזה ע"י אהבת ישראל, ממילא הוא מגיע לאהבת הבורא, לתת את המקום לקב"ה.
מאידך, ישנה דרך ישרה יותר - ישירה יותר - לפַנות ישר את המקום לקב"ה.
ודאי שזוהי שאלה של נפשות, שכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת לו, אבל צריך להבין את המהות של דרכים אלו הכתובים בחז"ל.
עבודת האדם היא, לראות בכל מקום איך לסלק את ה"אני" משם. כדוגמא: אם אדם עומד במקום ומתבונן מי נמצא על מקום זה, בהסתכלות שטחית פשוטה, הוא נמצא כאן לבד. אך הרי מיסודי היסודות הפשוטים הידועים לכל בר דעת הוא, ששני דברים אינם יכולים לעמוד במקום אחד, בבת אחת, ואעפי"כ אמונה פשוטה היא ש"לית אתר פנוי מיניה" והקב"ה כן נמצא בכל מקום, וא"כ לכאורה איך יש מקום לבורא ולנברא?
ובאמת הפן הפשוט הוא ליישב את הסתירה, ואכן בספה"ק הובאו כמה וכמה משלים ליישב את הענין, כגון שהשמש חודרת מבעד לחלון וכו'.
אבל טמון כאן עומק נוסף: אדם אינו צריך כלל לחפש להבין איך הוא והקב"ה נמצאים בבת אחת, אלא עליו להבין שבאמת אם הקב"ה נמצא כאן, הרי שהוא לא נמצא כאן!
ואין הכוונה שהוא לא נמצא כלל, שאם כן הרי איננו בגדר נברא, ושוב לא יצטרך לקיים תורה ומצוות. פשוט וברור שלא זו כוונת הדברים!
אלא שעל האדם להתבונן לעצמו, מי עורר אצלי בנפש את השאלה הזו? ודאי שהקב"ה! והרי כבר אמרו חז"ל (סוטה ה ע"א) שעל בעל הגאווה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם".
אלא מאי, יאמר האדם, שדברים אלו נאמרו רק על בעל גאווה, אבל מי שאינו בעל גאווה כן יכול הקב"ה לדור עמו בכפיפה אחת.
אמנם בעומק, עצם מציאות הנברא שורשה גאווה. הקב"ה מעורר את האדם לחשוב על הסתירה איך יכול להיות שאני והוא נמצאים בבת אחת, כדי לעורר בו את הנקודה שאולי הוא - האדם - לא נמצא כאן!
ואף שהוא לא מבין זאת, ואי אפשר להבין זאת, אבל השאלה היא איך אדם נוטה להסתכל על כל דבר: האם כיוון המחשבה שלו הוא לראות ליישב איך האני מסתדר עם מציאות הבורא וגם לו יש מקום בבריאה, או שמא ההסתכלות היא: הקב"ה עורר במחשבה שלי נקודה זו על מנת לפַנות את האני, ולא ליישב איך אני מסתדר יחד עם הבורא וגם אני נמצא.
ו- לקב"ה אין צורך במעשי האדם, והם נועדו לבירור ה"אני"
הדברים עמוקים ודקים. בכל דבר ודבר שבא לאדם, עליו לנסות לראות לא היכן אני נמצא כאן בכל המסגרת הזו, אלא כיצד דבר זה בא לסלק את האני.
ניתן דוגמא נוספת. מחד מוצאים אנו בגמרא (חגיגה יב ע"ב): "הארץ על מה עומדת - רבי אלעזר בן שמוע אומר: על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: וצדיק יסוד עולם". הרי מבואר לכאורה שהעולם עומד על הצדיק. מאידך, מבואר בחז"ל (והובא בנפש החיים בשער ד) שאם ייפסק, ולו לרגע אחד, עסק התורה בעולם - העולם יהא בטל.
אם כן, מצד ההסתכלות הפשוטה יש כאן לכאורה סתירה: האם הצדיק הוא המקיים את העולם, או שהתורה מקיימת את העולם.
ודאי שהיישוב יכול להיות כפשוטו, שעצם העסק של הצדיק בתורה הוא קיום העולם, אלא שעדיין הדברים אינם פשוטים: ואם הצדיק אינו עוסק בתורה, אלא מישהו אחר עוסק בתורה, וכי העולם אינו קיים? וכו'.
לא נכנס לכל הניתוח של השאלה והתשובות עליה. יישובים יש, אין צל של ספק, אבל מה שנוגע אלינו הוא הבירור כיצד מסתכלים על כזו שאלה, עוד לפני שבאים להשיב עליה תשובות.
מצינו בגמרא (סוכה מה ע"ב): "לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום". העולם נצרך ליסוד, שעליו הוא עומד. השאלה היא: על איזה צדיק מתוך הל"ו עומד העולם?
ובאמת, גם זה ניתן היה לבאר [כמבואר בספרים], שיש ראש לל"ו ועליו עומד העולם.
כל הביאורים הללו בודאי שהם נכונים, אך השאלה היא מהי ההסתכלות האמיתית שצריכה להיות על הסתירות הללו בענין על מה העולם עומד.
אם הצדיק יחשוב שעליו עומד העולם, אין לך שבירה וקלקול גדולים מזה! מבטו של כל אחד צריך להיות, שלא עליו עומד העולם. ראשית כל אל לו לחשוב כלל שהוא צדיק. כל אדם צריך להיות בעיני עצמו רשע, כמו שאמרו חז"ל (נדה ל ע"ב): "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע". ואם הוא כבר כן צדיק, עליו לדעת שישנם ל"ו צדיקים, ומי אמר שדוקא עליו עומד העולם. ואם סבור הוא שהוא הראש של הל"ו, כגון שהתגלה לו אליהו הנביא והודיעו כך - יבין כי העולם בכלל עומד על התורה ולא עליו.
ניתוח זה של ההסתכלות מכל נקודה, נועד לברר כיצד ה"אני" לא נמצא כאן, ולא כיצד הוא כן נמצא כאן. לעולם יכול אדם להעמיד כל דבר על האני שלו. אדם יכול לשבת וללמוד בשעה שהיא לא יום ולא לילה, ולומר לעצמו: "אה, ב"ה עכשיו שכולם טרודים אני עוסק בתורה, ודאי כל העולם עומד עלי..."
ובאמת לפעמים צריך גם את זאת, כמבואר בספרים שישנה גאוה דקדושה, בחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", אבל ההסתכלות מצד נקודת האמת היא, להבין שבאופן כללי אותי לא צריך!! העולם עומד ומסתדר גם בלעדיי. הרי רואים אנו שצדיקים נפטרו והעולם ממשיך להתקיים.
ודאי שגם כאן ניתן ליישב ולומר, שבשעה שהם היו בעולם היו רחמים מרובים, רחמים מגולים, וכיום, לאחר פטירתם מן העולם יש סיתום, מידת הדין שולטת וכו'.
לא שהדברים הללו אינם נכונים. בודאי שהם נכונים והכל כתוב, אבל השאלה היא כיצד אדם מעמיד את האני שלו ביחס לדברים הללו, האם הוא בוחן נכון את הדברים או לא. בכל דבר ודבר עליו לראות היכן לא צריך אותו, לא היכן צריך אותו.
ואם ישאל אדם: אם כן, לשם מה ברא הקב"ה את הנברא, הרי אין בו שום צורך? - התשובה היא, שזו גופא תכלית בריאת הנבראים, לגלות שאין עוד מלבדו, ואין לו צורך בנבראים! לגלות את ייחודו ושלמותו יתברך שהוא שלם בכל ולא חסר מכל, וממילא אינו צריך את מעשה הנבראים!
ואף שאמרו חז"ל (ילקו"ש שה"ש רמז תתקפח): "רעייתי יונתי תמתי - כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני" - זה גופא הנסיון של הנברא, שיש לו כח של בחירה, כח לפעול בבריאה, בונה ומחריב עולמות, בבחינת "תנו עוז לאלוקים". כל זה, הוא נקודת הנסיון של הנפש, שהנפש תרגיש שכביכול צריכים אותה. אדם חש שאם הוא לא נמצא כאן - הכל חרב!
אבל מהי ההסתכלות הפנימית האמיתית? - הקב"ה היה הווה ויהיה, הוא שלם בכל מיני שלמות ואין בו חסר כלל וכלל. אם כן, למה הוא ברא את הנבראים? בספרים מופיעה פעמים רבות התשובה על כך, כדי לגלות בהם ייחודו ית'.
עומק הדברים הוא, שהבריאה כולה נועדה לגלות שאין עוד מלבדו. "והיה ה' ביום ההוא למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הקב"ה שלם, והוא בא לברר שאין לו צורך וחסר כלל, והמהלך של כל אחד ואחד מהנבראים הוא, לברר את הנקודה שאין עוד מלבדו ואין חסר אצלו, ולא לתפוס שהעולם קיים עליו, שהוא ה'מאן דאמר', שהוא הפועל.
ז- הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולא האדם
דוגמא נוספת: אדם מרגיש ראש הבית, הוא הזן הוא המפרנס, אם ח"ו הוא יסתלק מן העולם מי יזון, מי יפרנס. ישנם אנשים שח"ו נוטים למות, ואז הם באים כביכול לקב"ה בטענות: אם אני אלך, איך יסתדרו כאן בלעדיי, וכו'.
כך הוא מבטו הטבעי של האדם: אם הוא לא יהיה כאן - יהיה קשה מאוד להסתדר בלעדיו. והחוש מוכיח כן: לכאורה היתומים סובלים יותר מאשר מי שאינו יתום. מי שיש לו מי שידאג לו לכאורה מסתדר יותר טוב ממי שאין מי שידאג לו.
באמת זוהי הנקודה שחושי העולם הזה מטעים ומבלבלים את האדם, אבל ההסתכלות האמיתית היא, שלכולנו יש אבא אחד, שהוא אבי היתומים ואבי האלמנות, והוא גם אבי החיים ואביהם של אלו שיש להם אב, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב) "שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו". ממילא, בין אם הוא [ראש המשפחה] נמצא כאן, ובין אם הוא לא נמצא כאן, הקב"ה תמיד נמצא, והוא יכול להסתדר גם בלעדיו. אם רצונו יתברך שיחיה - הוא יחיה, אם חלילה להיפך - הוא ימות, אבל גם אז הקב"ה ימשיך לדאוג לאלמנתו ויתומיו.
ההרגשה הזו, שאם אני לא נמצא כאן איך יסתדרו בלעדיי - היא העצמיות של האני שאינו מוכן לוותר ולהכיר שהקב"ה אינו צריך אותו. הוא תמה: אם הקב"ה לא צריך אותי, לשם מה הוא יצר אותי?! אבל באמת זו גופא תכלית הבריאה, לברר שיש זן ומפרנס אחד, שאינו נזקק לעזרה מבני תמותה.
ומדוע באמת הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לעזור אם בלאו הוא יכול להסתדר לבד? - היא גופא מה שהוזכר לעיל, שכביכול מעשי האדם כל הזמן פועלים. "אל תקרי בנייך אלא בונייך" - תלמידי חכמים עוסקים בבניינו של עולם, ואם יחסר לרגע עסק התורה, העולם לא יוכל להתקיים. אבל מאידך עליו להבין שכשהוא עוסק בתורה, העולם אינו עומד דוקא עליו.
בהשקפה ראשונה נראים הדברים הללו כסתירה: הרי לפני שאני עוסק אומרים לי תעסוק, כי אם לא תעסוק, אין לעולם זכות קיום. מאידך - אחרי שהוא כבר עוסק, אומרים לו: מה כבר פעלת!...
אבל יסוד הדברים הוא כפי שהובא הרבה בספרי חסידות: לפני הפעולה ישנה גאוה דקדושה, ואילו אחרי הפעולה נצרכת שפלות.
"שפלות", אין הכוונה רק לחשוב שהמעשה היה בלי מספיק הבנה, בלי מספיק טהרה. הסתכלות זו לפעמים טובה לגבי חלק מהנפשות, ולפעמים היא מולידה עצבות. עומק ענין השפלות הוא: הקב"ה לא צריך אותך! ומדוע בכל אופן שם אותך כאן בעולם הזה? - כדי שתדע שישנו אחד יחיד ומיוחד המנהיג את הבריאה והוא יכול להסתדר לבד, בלעדי כולם.
הבעיה היא שהנפש בעצמותה איננה מוכנה לקבל זאת בקלות, כי זה כל האדם!! בכל דבר הוא מסתכל לראות את עצמו, מנסה לחפש היכן צריכים אותו.
נצייר לעצמנו אדם הנוסע מירושלים לבני-ברק על מנת לעשות מעשה של גמילות חסד, וכשהוא מגיע לשם, מתגלה שבסופו שלך דבר המעשה לא נצרך. תחושתו הטבעית היא: "אוי, בשביל מה נסעתי בכלל!" אמנם, הוא מנחם את עצמו בדברי חז"ל הק': "שכר הליכה בידו".
ודאי שדברי חז"ל אמת לאמיתה הם, אבל מי אמר שזו ההסתכלות?! ההסתכלות היא: אדרבה, הקב"ה בא להראות לי שלא צריך אותי, שהסתדרו כאן גם בלעדיי.
כל פרט ופרט שאדם נפגש אתו, בא לגלות לו דבר אחד: יש כאן בורא-עולם, והבורא עולם היה לפני שאתה היית, והוא שלם בתכלית השלמות. אם כן למה הוא יצר את הנבראים? לגלות את ייחודו בעולם, שהוא יחיד והוא שלם בכל מיני השלמות שישנן, ואין לו כל צורך לשום נברא. אם כן, איזה צורך יש בפעולת האדם? - הפעולה באה לברר את האני שלי, שאבין שלא צריך אותי, וזוהי שלמות הנבראים, לברר בכל דבר ודבר כיצד הקב"ה שלם.
ח- בכל דבר לראות את הקב"ה ולא את עצמו
תוקפם של דברים אם כן, שאדם צריך לראות בכל דבר ודבר את הקב"ה ולא את עצמו.
השתדלנו להזכיר כאן כמה וכמה פרטים, אבל באמת יש להרחיב את הדברים לכל ההסתכלויות של החיים, ולראות בכל דבר את הבורא עולם.
אדם מטבעו רואה בכל דבר אחת משני האפשרויות: או את בורא העולם או את האני של עצמו. יש את הממוצע שנקרא אהבת ישראל שזכרנו, שזהו דרך של כלי אמצעי לצאת מהאני ולהתדבק בקב"ה בלבד. אבל במילים מבוררות, אדם צריך לצאת מהאני שלו, כלומר לא להסתכל בכל דבר במבט של אני, אלא לראות בכל דבר ודבר את הבורא עולם.
צריך לקחת את היסוד ולקבל הסתכלות יותר רחבה, לפתח את הדברים, כיצד האדם רואה את הבורא עולם.
ט- "עשה טוב" - התבוננות במציאותו ית'
עד עתה דיברנו על חלק ה"סור מרע", שהוא סילוק האני. חלק ה"עשה טוב" בענין, שהוא נקודת החיוב, פחות מורכב ויותר פשוט.
זוהי הידיעה הפשוטה ממציאותו יתברך, להאמין באמיתת המצאו [שהקב"ה אחד], כמש"כ הרמב"ם בתחילת הל' יסודי התורה, ועצם המחשבה הפשוטה בו יתברך מעירה את הנפש לבטל את האני.
ה"עשה טוב" כאן הוא מחשבה חיובית עליו יתברך שמו. לא בהתבוננות, שכן הקב"ה אינו מושג, פעולותיו חלקן ידועות, משא"כ עצמותו לא נודעת, אבל עצם המחשבה במציאותו יתברך מאירה את הנפש לידיעה שאין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.
וכאשר מאיר ה"אני" האמיתי - "כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי", לאט לאט מסלק האדם מעצמו את האני שבנפש, מעט, ועוד מעט וכו'.
ודאי שמחשבה חיובית של עשה טוב, ללא עבודה של סור מרע - אמנם אי אפשר לומר שאינה פועלת כלל, אבל גם לא הרבה.
כאשר יש את שתי העבודות יחד: מחד עשה טוב שהוא גילוי חיובי, מחשבה פשוטה על מציאותו יתברך, ומאידך סור מרע לשלול את האני, כאשר שני חלקי עבודה אלו מגיעים בבת-אחת, והכוונה אמיתית להכיר את מי שאמר והיה העולם - זוכים לסיעתא דשמיא לבטל את האני, ולגלות את האמת הפשוטה שאין עוד מלבדו.
א- גילוי ה"אני" האמיתיר' חיים ויטאל בשערי-קדושה, כשהוא בא לברר מיהו ה"אני" של האדם, כתב שהגוף וכל איבריו - לא הם האדם, לא זהו האני. והוכיח זאת מלשון הפסוק "על בשר אדם לא ייסך" (שמות ל, לב) - "בשר אדם", כלומר לא זהו האדם, אלא בשר של אדם. ומיהו האדם בעצמו? האדם באופן כללי נקרא "נשמה". האני של האדם היא נשמתו, חלק אלו-ק ממעל. ומדוע באמת נקרא האדם "חלק אלו-ק ממעל"? יש בזה כמה בחינות, ונדבר מבחינה אחת.נאמר: "כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי" (דברים לב, לט), ה"אני" האמיתי הוא הקב"ה. הלל הזקן היה אומר: "אם אני כאן הכל כאן", וכפי שמוסבר על ידי מהמפרשים, "אם אני כאן" הכוונה לקב"ה. "חלק אלו-ק ממעל", כלומר: כשם שכביכול הקב"ה נקרא "אני", כך הנברא מרגיש את עצמו כ"אני". "חלק" הוא חלק מהעצמות כביכול. הקב"ה ברא נבראים, וכשם שאצלו ית' יש "אני", כך הוא חידש מהלך של "אני" גם אצל הנבראים. ועבודת הנבראים היא, לגלות ולהכיר מיהו האני האמיתי - "כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי", מה שאתם, הנבראים, תופסים כ"אני", באמת "אני הוא". אמיתת האני אינו אלא אחד - הוא יתברך שמו!בשורות הבאות ננסה לבאר יותר בהרחבה את ענין מהות האני, ואת העבודה המוטלת על הנברא לבטל את האני ולגלות שאין אני אלא אחד. ב- חלק ה'סור מרע' - ביטול האני של הנבראיסוד כללי הוא, שכל דבר בנוי מ"עשה טוב" ומ"סור מרע" - מפעולה חיובית ופעולה שלילית. גם בנידון דידן - ביטול האני של הנברא וגילוי אמיתת האני שאין אני אלא אחד הוא יתברך שמו - יש לעבודה זו שתי פנים: עבודה מצד העשה-טוב, שהוא גילוי אמיתת האני שזה הוא יתברך, ועבודה מצד הסור-מרע, שהוא סילוק האני של הנברא, ונבאר תחילה את חלק הסור-מרע.ידוע מהספה"ק, שאדם רואה כל דבר בכח האני שלו, כלומר: לא רק שאת עצמו הוא מבחין כאני, ותמיד דואג הוא לענייניו הפרטיים [פעם על חשבון הזולת ופעם לא], אלא בעומק, בכל דבר יש לו לאדם את ההסתכלות הפרטית שלו. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". "אנכי עומד בין ה' וביניכם". ה"אנכי" של הנברא הוא הדעת, כלומר: הדעת של האדם היא גופא האני שלו. ובלשון יותר פשוטה: ההסתכלות על דברים משתנה מאדם לאדם. "דעותיהם שונות" כי הוא מסתכל לפי האני של עצמו.כדוגמא, אמרו חז"ל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד), וכבר אמר הקוצקער, כי אכן לעולם לא תגיע למקומו... והנה "שתגיע למקומו", אין זה ענין של מדרגה. יכול להיות שהוא למעלה, יכול להיות שהוא למטה וכו'. אלא הכוונה שאדם לעולם לא יוכל לקבל הסתכלות של מישהו אחר. כל אחד ואחד מן הנבראים רואה בצורה שונה את הבריאה. בודאי שגם בזה ישנו גדר מסוים - סוף כל סוף לכולם יש שם כללי שנקרא "אדם", ואדם אינו רואה כמו שרואה בעל חי - אך בתוך גדרי האדם, לכל אחד הסתכלות שונה, כי יש לו את האני המיוחד לו שדרכו הוא רואה דברים. ומדוע באמת הקב"ה יצר את עולמו כך שכל אחד מהנבראים רואה אחרת? בפשוטו מה שמבואר, טעם הדבר הוא משום שהקב"ה רוצה שיהיו הרבה פנים לעבודה שכלל-ישראל עובדים אותו. בענין זה ידוע משלו של מרן החפץ-חיים זצ"ל. פעם כשנשאל על ההתחלקות בתוך הכנסת- ישראל - כל שיטות העבודה שישנן, ענה ואמר כך: הן גם אצל בשר-ודם רואים שכשנלחמים בשדה הקרב, כל צבא מורכב מכמה וכמה חילות: חיל הים, חיל האויר, ישנם הלוחמים בחזית וישנם כאלו שנשארים לשמור בעורף וכו'. בודאי שתשובה זו שהשיב הח"ח אמת לאמיתה היא, אך ישנה אפשרות נוספת כיצד להבין את העובדה שכל אחד רואה את הבריאה אחרת. הרי האדם אינו בודד, הוא חי בתוך אנשים - "בתוך עמי אנכי יושבת" - ורואה איך דבר שהוא מסתכל עליו כך, השני חושב בדיוק הפוך, והוא לא מסוגל להבין איך אפשר לחשוב הפוך ממנו! נכון, ישנו מהלך של לימוד זכות וכו', אבל בעומק יותר, הקב"ה מפגיש כל הזמן את האדם עם דעות שונות כדי שיתחיל להבין ראשית כל שההסתכלות שלו איננה ההסתכלות היחידה. לאחר שיבין שעל אותו דבר אפשר להסתכל כך ואפשר גם אחרת, ישאל את עצמו: מנין לי שההסתכלות שלי היא ההסתכלות הנכונה?! הן מה שאדם סבור שמבטו על דברים הוא הצודק, כשמתבוננים מעט לעומק מבינים שאין זו אלא גאווה! ובשלמא אם השני היה רשע והוא צדיק, עוד ניתן היה לומר שלו יש דעת תורה והוא רואה אמת, משא"כ זולתו. אך הרי רואים אנו [וכך היה תמיד לאורך כל הדורות], שיתכן שיהיו שני אנשים בעלי מעלה, ספוגים ביראת ה' ובאהבתו ית', ועוסקים בתורה יומם ולילה, ואעפי"כ ההסתכלות של כל אחד מהם שונה לחלוטין. בעצם, התורה כולה בנויה על מחלוקות דקדושה, כגון מחלוקת שמאי והלל אשר חז"ל העידו עליהם כי "לא נמנעו לשאת נשים זה מזה" כיון שכוונת שניהם היתה לשם שמים בלבד. אלו מחלוקות של קדושי עליון, ועליהן בנויות כל המשניות, כל הגמרות וכו'. עובדה זו אינה בכדי! מחלוקת דקדושה עניינה לברר לאדם, שאחיזתו בדעה שלו ובהסתכלות של האני שלו - איננה מוכרחת כלל וכלל. אין צל של ספק, שלעולם מצד הפסק שבדבר, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכך עליו לפסוק. זהו רצונו יתברך! אבל הקב"ה מפגיש את האדם כל הזמן עם דעות שונות כדי שיתרגל שהאני שלו אינו נקודה מוכרחת, וישנן גם דעות הפוכות מדעתו. ג- תכליתן של הדעות השונותננסה להתבונן על הדברים במבט רחב יותר. כאשר ישנם שני אנשים יחד, וכל אחד צריך להתרגל לקבל גם את דעת השני המנוגדת לדעתו, סוף דבר, כל אחד מהם צריך לראות שיש גם נקודה של כנגד, ולהרגיש שהאני של עצמו אינו מוכרח. מהי התכלית בהכרה זו שהאני של שניהם אינו מוכרח? שיהיה להם בלבול? שיהיו להם ספקות? ח"ו! ספק הוא קליפה, גימטריה עמלק, כידוע! מדוע, אם כן, בכל אופן העמיד הקב"ה לאדם דעה שכנגד? טעם הדבר הוא, כדי להביאו להבנה האמיתית ששתי ההסתכלויות גם יחד אינן העומק הפנימי של החיים, יש עומק לפנים מעומק. הבריאה של הקב"ה עמוקה יותר ממה שנברא יכול לתפוס, כי זהו פועל ידיו שלו יתברך, וכשם שהוא יתברך אינו נתפס, כך גם עומק מחשבתו לברוא את הבריאה אינו נתפס.כשאדם מבין זאת, הוא תופס שכל נקודה שהקב"ה מפגיש אותו בה, היא כדי לראות את הבורא-עולם בתוכה, ולא לראות את האני שלו בתוכה. ד- שורש הבריאה - מחלוקתאוחזים אנו עדיין, כפי שהגדרנו בתחילה, בחלק ה"סור-מרע" שבענין, שהוא ביטול ההסתכלות של האני. יש בדבר זה הרבה רובדים, אבל ברובד שאנו עוסקים בו כעת, אדם צריך להתרגל לראות נכון. אין זה ענין של עבודה, זהו ענין של הסתכלות - איך מביטים על דברים, מהי ההסתכלות הפנימית על מקרים שכל אחד ואחד עובר כל יום ובכל עת. הבריאה כולה, בשורשה בנויה ממחלוקות. "למה אין כתיב בשני כי טוב, רבי חנינא אומר: שבו נבראת מחלוקת, שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים" (ב"ר ד, ו).שורש ההתחלקות הוא מהעצם שבעצם של הבריאה. יש את הבחינה העליונה של היום הראשון, אבל כשהגיעו ליום השני של הנבראים, עוד לא היה אדם, עוד לא היו בהמות ועופות, ואפילו מזלות וכוכבים עדיין לא היו תלויים - אבל מחלוקת כבר היתה! אין עוד חטא בעולם, ומחלוקת כבר יש. לא מחלוקת בין בני אדם, אבל שורש החלוקה כבר קיים.וכשמתבוננים בזה מבינים, ששורש החלוקה הוא מהלך פנימי בצורה שהקב"ה יצר את הבריאה. יש כאן תפיסה עמוקה, שהקב"ה כל הזמן מראה לאדם שישנה נקודה הפוכה מהנקודה בה הוא נמצא, והיא לא פחות נכונה ממנה. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". יתכן ששני חכמים מתכוונים לשם שמים, ורוח הקודש שורה על כל אחד ואחד מהם, ואפילו הכי צורת החשיבה שונה, המסקנות שונות, הכל שונה. חוץ מהרצון לעשות נחת רוח לבורא הכל שונה. זוהי הנקודה המשותפת הפנימית שישנה.כל מקרה של התנגדות שמגיע לאדם, עניינו שאדם יכיר בכך שתפיסתו אינה מוכרחת. זוהי הסתכלות של מחלוקת דקדושה - לא מחלוקת שמביאה לשברון, לא מחלוקת המביאה לספק, אלא מחלוקת המביאה לגילוי האמיתי שמי שיצר את הדעה שלי, יצר גם את הדעה שכנגדי, והיינו בורא עולם, ואף שאני מצדי את הדעה שלי מבין ואת הדעה של השני אינני מבין, מ"מ שתיהן אמת.כך מתחיל האדם להתרגל שלא רק ה"אני" שלו הוא בר דעה, וחוץ ממנו יש מקום לדעות נוספות. ה- ב' דרכים להגיע אל הקב"הבדברי חז"ל הק' הובאו שתי דרכים איך להגיע להקב"ה: האחת - להתחיל מאהבת הבורא וממנה להגיע לאהבת ישראל, והשניה להתחיל מאהבת ישראל וממנה להגיע לאהבת הבורא. במילים פשוטות, אדם חייב לפנות את מקום האני שלו, ולתת לקב"ה את המקום הזה. וישנם שני דרכים כיצד עושים זאת: או שאדם נותן את מקומו לחבירו, אבל זו איננה התכלית. אין זה אלא כלי להתרגל שה"אני" שלי אינו תופס את כל המקום, ולאחר שהאדם מתרגל בזה ע"י אהבת ישראל, ממילא הוא מגיע לאהבת הבורא, לתת את המקום לקב"ה. מאידך, ישנה דרך ישרה יותר - ישירה יותר - לפַנות ישר את המקום לקב"ה. ודאי שזוהי שאלה של נפשות, שכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ולכל אחד יש את הדרך המיוחדת לו, אבל צריך להבין את המהות של דרכים אלו הכתובים בחז"ל. עבודת האדם היא, לראות בכל מקום איך לסלק את ה"אני" משם. כדוגמא: אם אדם עומד במקום ומתבונן מי נמצא על מקום זה, בהסתכלות שטחית פשוטה, הוא נמצא כאן לבד. אך הרי מיסודי היסודות הפשוטים הידועים לכל בר דעת הוא, ששני דברים אינם יכולים לעמוד במקום אחד, בבת אחת, ואעפי"כ אמונה פשוטה היא ש"לית אתר פנוי מיניה" והקב"ה כן נמצא בכל מקום, וא"כ לכאורה איך יש מקום לבורא ולנברא?ובאמת הפן הפשוט הוא ליישב את הסתירה, ואכן בספה"ק הובאו כמה וכמה משלים ליישב את הענין, כגון שהשמש חודרת מבעד לחלון וכו'. אבל טמון כאן עומק נוסף: אדם אינו צריך כלל לחפש להבין איך הוא והקב"ה נמצאים בבת אחת, אלא עליו להבין שבאמת אם הקב"ה נמצא כאן, הרי שהוא לא נמצא כאן! ואין הכוונה שהוא לא נמצא כלל, שאם כן הרי איננו בגדר נברא, ושוב לא יצטרך לקיים תורה ומצוות. פשוט וברור שלא זו כוונת הדברים! אלא שעל האדם להתבונן לעצמו, מי עורר אצלי בנפש את השאלה הזו? ודאי שהקב"ה! והרי כבר אמרו חז"ל (סוטה ה ע"א) שעל בעל הגאווה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". אלא מאי, יאמר האדם, שדברים אלו נאמרו רק על בעל גאווה, אבל מי שאינו בעל גאווה כן יכול הקב"ה לדור עמו בכפיפה אחת.אמנם בעומק, עצם מציאות הנברא שורשה גאווה. הקב"ה מעורר את האדם לחשוב על הסתירה איך יכול להיות שאני והוא נמצאים בבת אחת, כדי לעורר בו את הנקודה שאולי הוא - האדם - לא נמצא כאן! ואף שהוא לא מבין זאת, ואי אפשר להבין זאת, אבל השאלה היא איך אדם נוטה להסתכל על כל דבר: האם כיוון המחשבה שלו הוא לראות ליישב איך האני מסתדר עם מציאות הבורא וגם לו יש מקום בבריאה, או שמא ההסתכלות היא: הקב"ה עורר במחשבה שלי נקודה זו על מנת לפַנות את האני, ולא ליישב איך אני מסתדר יחד עם הבורא וגם אני נמצא. ו- לקב"ה אין צורך במעשי האדם, והם נועדו לבירור ה"אני"הדברים עמוקים ודקים. בכל דבר ודבר שבא לאדם, עליו לנסות לראות לא היכן אני נמצא כאן בכל המסגרת הזו, אלא כיצד דבר זה בא לסלק את האני.ניתן דוגמא נוספת. מחד מוצאים אנו בגמרא (חגיגה יב ע"ב): "הארץ על מה עומדת - רבי אלעזר בן שמוע אומר: על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: וצדיק יסוד עולם". הרי מבואר לכאורה שהעולם עומד על הצדיק. מאידך, מבואר בחז"ל (והובא בנפש החיים בשער ד) שאם ייפסק, ולו לרגע אחד, עסק התורה בעולם - העולם יהא בטל. אם כן, מצד ההסתכלות הפשוטה יש כאן לכאורה סתירה: האם הצדיק הוא המקיים את העולם, או שהתורה מקיימת את העולם.ודאי שהיישוב יכול להיות כפשוטו, שעצם העסק של הצדיק בתורה הוא קיום העולם, אלא שעדיין הדברים אינם פשוטים: ואם הצדיק אינו עוסק בתורה, אלא מישהו אחר עוסק בתורה, וכי העולם אינו קיים? וכו'. לא נכנס לכל הניתוח של השאלה והתשובות עליה. יישובים יש, אין צל של ספק, אבל מה שנוגע אלינו הוא הבירור כיצד מסתכלים על כזו שאלה, עוד לפני שבאים להשיב עליה תשובות.מצינו בגמרא (סוכה מה ע"ב): "לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום". העולם נצרך ליסוד, שעליו הוא עומד. השאלה היא: על איזה צדיק מתוך הל"ו עומד העולם? ובאמת, גם זה ניתן היה לבאר [כמבואר בספרים], שיש ראש לל"ו ועליו עומד העולם. כל הביאורים הללו בודאי שהם נכונים, אך השאלה היא מהי ההסתכלות האמיתית שצריכה להיות על הסתירות הללו בענין על מה העולם עומד.אם הצדיק יחשוב שעליו עומד העולם, אין לך שבירה וקלקול גדולים מזה! מבטו של כל אחד צריך להיות, שלא עליו עומד העולם. ראשית כל אל לו לחשוב כלל שהוא צדיק. כל אדם צריך להיות בעיני עצמו רשע, כמו שאמרו חז"ל (נדה ל ע"ב): "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע". ואם הוא כבר כן צדיק, עליו לדעת שישנם ל"ו צדיקים, ומי אמר שדוקא עליו עומד העולם. ואם סבור הוא שהוא הראש של הל"ו, כגון שהתגלה לו אליהו הנביא והודיעו כך - יבין כי העולם בכלל עומד על התורה ולא עליו. ניתוח זה של ההסתכלות מכל נקודה, נועד לברר כיצד ה"אני" לא נמצא כאן, ולא כיצד הוא כן נמצא כאן. לעולם יכול אדם להעמיד כל דבר על האני שלו. אדם יכול לשבת וללמוד בשעה שהיא לא יום ולא לילה, ולומר לעצמו: "אה, ב"ה עכשיו שכולם טרודים אני עוסק בתורה, ודאי כל העולם עומד עלי..." ובאמת לפעמים צריך גם את זאת, כמבואר בספרים שישנה גאוה דקדושה, בחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", אבל ההסתכלות מצד נקודת האמת היא, להבין שבאופן כללי אותי לא צריך!! העולם עומד ומסתדר גם בלעדיי. הרי רואים אנו שצדיקים נפטרו והעולם ממשיך להתקיים. ודאי שגם כאן ניתן ליישב ולומר, שבשעה שהם היו בעולם היו רחמים מרובים, רחמים מגולים, וכיום, לאחר פטירתם מן העולם יש סיתום, מידת הדין שולטת וכו'. לא שהדברים הללו אינם נכונים. בודאי שהם נכונים והכל כתוב, אבל השאלה היא כיצד אדם מעמיד את האני שלו ביחס לדברים הללו, האם הוא בוחן נכון את הדברים או לא. בכל דבר ודבר עליו לראות היכן לא צריך אותו, לא היכן צריך אותו.ואם ישאל אדם: אם כן, לשם מה ברא הקב"ה את הנברא, הרי אין בו שום צורך? - התשובה היא, שזו גופא תכלית בריאת הנבראים, לגלות שאין עוד מלבדו, ואין לו צורך בנבראים! לגלות את ייחודו ושלמותו יתברך שהוא שלם בכל ולא חסר מכל, וממילא אינו צריך את מעשה הנבראים!ואף שאמרו חז"ל (ילקו"ש שה"ש רמז תתקפח): "רעייתי יונתי תמתי - כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני" - זה גופא הנסיון של הנברא, שיש לו כח של בחירה, כח לפעול בבריאה, בונה ומחריב עולמות, בבחינת "תנו עוז לאלוקים". כל זה, הוא נקודת הנסיון של הנפש, שהנפש תרגיש שכביכול צריכים אותה. אדם חש שאם הוא לא נמצא כאן - הכל חרב! אבל מהי ההסתכלות הפנימית האמיתית? - הקב"ה היה הווה ויהיה, הוא שלם בכל מיני שלמות ואין בו חסר כלל וכלל. אם כן, למה הוא ברא את הנבראים? בספרים מופיעה פעמים רבות התשובה על כך, כדי לגלות בהם ייחודו ית'.עומק הדברים הוא, שהבריאה כולה נועדה לגלות שאין עוד מלבדו. "והיה ה' ביום ההוא למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". הקב"ה שלם, והוא בא לברר שאין לו צורך וחסר כלל, והמהלך של כל אחד ואחד מהנבראים הוא, לברר את הנקודה שאין עוד מלבדו ואין חסר אצלו, ולא לתפוס שהעולם קיים עליו, שהוא ה'מאן דאמר', שהוא הפועל. ז- הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולא האדםדוגמא נוספת: אדם מרגיש ראש הבית, הוא הזן הוא המפרנס, אם ח"ו הוא יסתלק מן העולם מי יזון, מי יפרנס. ישנם אנשים שח"ו נוטים למות, ואז הם באים כביכול לקב"ה בטענות: אם אני אלך, איך יסתדרו כאן בלעדיי, וכו'. כך הוא מבטו הטבעי של האדם: אם הוא לא יהיה כאן - יהיה קשה מאוד להסתדר בלעדיו. והחוש מוכיח כן: לכאורה היתומים סובלים יותר מאשר מי שאינו יתום. מי שיש לו מי שידאג לו לכאורה מסתדר יותר טוב ממי שאין מי שידאג לו.באמת זוהי הנקודה שחושי העולם הזה מטעים ומבלבלים את האדם, אבל ההסתכלות האמיתית היא, שלכולנו יש אבא אחד, שהוא אבי היתומים ואבי האלמנות, והוא גם אבי החיים ואביהם של אלו שיש להם אב, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל ע"ב) "שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו". ממילא, בין אם הוא [ראש המשפחה] נמצא כאן, ובין אם הוא לא נמצא כאן, הקב"ה תמיד נמצא, והוא יכול להסתדר גם בלעדיו. אם רצונו יתברך שיחיה - הוא יחיה, אם חלילה להיפך - הוא ימות, אבל גם אז הקב"ה ימשיך לדאוג לאלמנתו ויתומיו.ההרגשה הזו, שאם אני לא נמצא כאן איך יסתדרו בלעדיי - היא העצמיות של האני שאינו מוכן לוותר ולהכיר שהקב"ה אינו צריך אותו. הוא תמה: אם הקב"ה לא צריך אותי, לשם מה הוא יצר אותי?! אבל באמת זו גופא תכלית הבריאה, לברר שיש זן ומפרנס אחד, שאינו נזקק לעזרה מבני תמותה. ומדוע באמת הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לעזור אם בלאו הוא יכול להסתדר לבד? - היא גופא מה שהוזכר לעיל, שכביכול מעשי האדם כל הזמן פועלים. "אל תקרי בנייך אלא בונייך" - תלמידי חכמים עוסקים בבניינו של עולם, ואם יחסר לרגע עסק התורה, העולם לא יוכל להתקיים. אבל מאידך עליו להבין שכשהוא עוסק בתורה, העולם אינו עומד דוקא עליו.בהשקפה ראשונה נראים הדברים הללו כסתירה: הרי לפני שאני עוסק אומרים לי תעסוק, כי אם לא תעסוק, אין לעולם זכות קיום. מאידך - אחרי שהוא כבר עוסק, אומרים לו: מה כבר פעלת!... אבל יסוד הדברים הוא כפי שהובא הרבה בספרי חסידות: לפני הפעולה ישנה גאוה דקדושה, ואילו אחרי הפעולה נצרכת שפלות. "שפלות", אין הכוונה רק לחשוב שהמעשה היה בלי מספיק הבנה, בלי מספיק טהרה. הסתכלות זו לפעמים טובה לגבי חלק מהנפשות, ולפעמים היא מולידה עצבות. עומק ענין השפלות הוא: הקב"ה לא צריך אותך! ומדוע בכל אופן שם אותך כאן בעולם הזה? - כדי שתדע שישנו אחד יחיד ומיוחד המנהיג את הבריאה והוא יכול להסתדר לבד, בלעדי כולם. הבעיה היא שהנפש בעצמותה איננה מוכנה לקבל זאת בקלות, כי זה כל האדם!! בכל דבר הוא מסתכל לראות את עצמו, מנסה לחפש היכן צריכים אותו. נצייר לעצמנו אדם הנוסע מירושלים לבני-ברק על מנת לעשות מעשה של גמילות חסד, וכשהוא מגיע לשם, מתגלה שבסופו שלך דבר המעשה לא נצרך. תחושתו הטבעית היא: "אוי, בשביל מה נסעתי בכלל!" אמנם, הוא מנחם את עצמו בדברי חז"ל הק': "שכר הליכה בידו". ודאי שדברי חז"ל אמת לאמיתה הם, אבל מי אמר שזו ההסתכלות?! ההסתכלות היא: אדרבה, הקב"ה בא להראות לי שלא צריך אותי, שהסתדרו כאן גם בלעדיי.כל פרט ופרט שאדם נפגש אתו, בא לגלות לו דבר אחד: יש כאן בורא-עולם, והבורא עולם היה לפני שאתה היית, והוא שלם בתכלית השלמות. אם כן למה הוא יצר את הנבראים? לגלות את ייחודו בעולם, שהוא יחיד והוא שלם בכל מיני השלמות שישנן, ואין לו כל צורך לשום נברא. אם כן, איזה צורך יש בפעולת האדם? - הפעולה באה לברר את האני שלי, שאבין שלא צריך אותי, וזוהי שלמות הנבראים, לברר בכל דבר ודבר כיצד הקב"ה שלם. ח- בכל דבר לראות את הקב"ה ולא את עצמותוקפם של דברים אם כן, שאדם צריך לראות בכל דבר ודבר את הקב"ה ולא את עצמו. השתדלנו להזכיר כאן כמה וכמה פרטים, אבל באמת יש להרחיב את הדברים לכל ההסתכלויות של החיים, ולראות בכל דבר את הבורא עולם. אדם מטבעו רואה בכל דבר אחת משני האפשרויות: או את בורא העולם או את האני של עצמו. יש את הממוצע שנקרא אהבת ישראל שזכרנו, שזהו דרך של כלי אמצעי לצאת מהאני ולהתדבק בקב"ה בלבד. אבל במילים מבוררות, אדם צריך לצאת מהאני שלו, כלומר לא להסתכל בכל דבר במבט של אני, אלא לראות בכל דבר ודבר את הבורא עולם.צריך לקחת את היסוד ולקבל הסתכלות יותר רחבה, לפתח את הדברים, כיצד האדם רואה את הבורא עולם. ט- "עשה טוב" - התבוננות במציאותו ית'עד עתה דיברנו על חלק ה"סור מרע", שהוא סילוק האני. חלק ה"עשה טוב" בענין, שהוא נקודת החיוב, פחות מורכב ויותר פשוט. זוהי הידיעה הפשוטה ממציאותו יתברך, להאמין באמיתת המצאו [שהקב"ה אחד], כמש"כ הרמב"ם בתחילת הל' יסודי התורה, ועצם המחשבה הפשוטה בו יתברך מעירה את הנפש לבטל את האני.ה"עשה טוב" כאן הוא מחשבה חיובית עליו יתברך שמו. לא בהתבוננות, שכן הקב"ה אינו מושג, פעולותיו חלקן ידועות, משא"כ עצמותו לא נודעת, אבל עצם המחשבה במציאותו יתברך מאירה את הנפש לידיעה שאין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. וכאשר מאיר ה"אני" האמיתי - "כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי", לאט לאט מסלק האדם מעצמו את האני שבנפש, מעט, ועוד מעט וכו'. ודאי שמחשבה חיובית של עשה טוב, ללא עבודה של סור מרע - אמנם אי אפשר לומר שאינה פועלת כלל, אבל גם לא הרבה. כאשר יש את שתי העבודות יחד: מחד עשה טוב שהוא גילוי חיובי, מחשבה פשוטה על מציאותו יתברך, ומאידך סור מרע לשלול את האני, כאשר שני חלקי עבודה אלו מגיעים בבת-אחת, והכוונה אמיתית להכיר את מי שאמר והיה העולם - זוכים לסיעתא דשמיא לבטל את האני, ולגלות את האמת הפשוטה שאין עוד מלבדו.
|
