|
שינוי בדרכים, לא במבוקש
כפי שנתבאר, עצמיות החיים הוא הקב"ה הנמצא בלבו של אדם, ועבודתנו היא לגלותו שם, אלא שישנם כמה וכמה אופנים איך מגלים.
באופן כללי, ישנן תרי"ג מצוות ועוד ז' מצוות דרבנן. זהו הסה"כ של הכללים כיצד מגלים את הקב"ה.
יש את הדרך של האבות, הדרך שהיתה קודם מתן תורה - "מעצמו למד תורה" (ב"ר צה, ג), ויש את הדרך לאחר שהתורה ניתנה. כלומר יש כאן כמה וכמה אופנים איך מגלים את הקב"ה, אבל הנקודה היא לחפש רק את הקב"ה.
וכבר ביאר ה'נפש החיים', שודאי גם לאחר שנתנה התורה, לא השתנתה המטרה. במעמד הר סיני התחדש רק שיש גדר, שביל, איך לחפש את הקב"ה ואיך לא לחפש, אבל הנקודה העצמית הפנימית לא השתנתה מאדם הראשון קודם החטא-לאדם הראשון לאחר החטא, לאבות הקדושים, לכל הכנסת ישראל מאז שנתנה התורה.
החיפוש תמיד נשאר אחד - את הקב"ה. מה הדרכים, מה השבילים - כאן יש חילוק בין אדם הראשון לפני החטא ללאחר החטא, אברהם מידת החסד, יצחק מידת הגבורה, יעקב קו האמצעי, יעקב מלבר משה מלגו. כלומר, התחדשו דרכים שונות כיצד לחפש את הקב"ה, אבל ברור הדבר שהחיפוש הוא לעולם אחר הבורא-עולם.
כל המידות שמצינו אצל אבות - כגון: חסד, גבורה וכו' - זוהי שאלה מהיכן מתחילים ולא היכן גומרים. אברהם התחיל בחסד, יצחק בגבורה וכו', אבל לעולם הנקודה המשותפת לכולם, היתה דייקא לפנות אליו יתברך, אלא שמצד ההתלבשות לכל אחד היה שוני בנפש - "כשם שהפרצופים שונים כך דעותיהם שונות", ו"דעותיהם" כלומר: ידיעת האלוקות - היא משתנה מנפש לנפש, אבל במקום שנגמרת הידיעה והאדם מגיע לשלמות האמונה, לשלמות הדבקות בו יתברך - שם כבר אין נפקא-מינה. החילוק בין נפש לנפש הוא לעולם רק בשאלה איך מחפשים, אך לא בשאלה את מה מחפשים.
הדברים הללו צריכים להיות מבוררים לגמרי, כי כאשר לומדים בספרים הקדושים, ובמיוחד בספרי חסידות, את כל ענין מידותיהם של האבות [שבעה רועים וכו', כידוע], אפשר והאדם מנסה לחפש את עצמו שם להיכן הוא שייך. נראה לו שהוא שייך לקו הימין, לקו השמאל, או לקו האמצע, ועפ"י זה הוא מנסה לבנות תילי תילים של הבנות.
אבל צריך שיהיה ברור, שבעצם כולם שייכים לדבר אחד ויחיד - לקב"ה. מהיכן להתחיל - זוהי שאלה אחרת, אבל את מה מחפשים, מהי השייכות הפנימית, מהו המבוקש ומה תכלית הכל - התשובה על שאלות אלו אחת היא ואינה משתנה מנפש לנפש.
הסכנה שבמחשבה על עצמו
דברים אלו עמוקים הם עד מאוד בצורת העבודה של הנפש.
בדרך כלל, ככל שאדם יותר עובד את הקב"ה, הוא יותר חושב על עצמו, יותר שקוע בתוך עצמו, יותר חי את עצמו.
מי שאינו מחפש פנימיות, הוא לא שקוע בעצמו, בבחינת "איש לדרכו פנינו" (ישעיהו נג, ו). בודאי שמה שמניע אותו אלו הרצונות העצמיים, הקנאה, התאוה והכבוד, אבל סוף כל סוף הוא לא שקוע בניתוח עצמי פנימי, אלא מחפש דברים שמחוצה לו. "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", כי הם נמצאים מחוצה לו, וכאשר האדם מחפש אותם - הוא יוצא החוצה, הוא לא נמצא עם עצמו.
כאשר אדם מתחיל לעבוד את הקב"ה, הוא מתחיל לברר את נפשו, יש לו בקורת עצמית, חשבון הנפש וכו' - כל אחד לפי עניינו. בשלב זה אדם מתחיל לחשוב על עצמו, להכיר את נפשו, לברר מיהו.
מחד - זוהי מעלה גדולה: "דע את אלקי אביך ועבדהו", "מבשרי אחזה אלו-ק", אדם צריך לברר את עצמו ולהכיר את כוחות הנפש הטמונים בו. כך יוכל לבחור לעצמו את הדרכים ואת השבילים המתאימים לו להגיע על ידם לקב"ה, כל אחד ואחד לפי נפשו. בלי הבירור הזה, זוהי חיצוניות גרידא, שטחיות שקשה להגיע ממנה אל המבוקש.
אבל מאידך, כאשר האדם נכנס לתוך עצמו, הוא עלול להכנס לתוך ה"אני" של הנפש ולשקוע שם בצורה נוראה, ממש נורא נוראות. מצד השבירה הוא עלול להגיע לידי עצבות ומרירות, ומאידך מצד ההצלחות הוא עלול להגיע לגאוה וכו'.
ברור, אפוא, כי לא זו ולא זו דרך האמת!
יתירה מזו, כאשר האדם שקוע בעצמו, על זה בדקות אמרו חז"ל "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". חז"ל אמרו זאת על בעל גאוה, אבל שורש הגאוה, היא בעצם ההתמקדות באני.
ענוה שלימה אין פירושה שאדם חושב על עצמו שהוא לא כלום. ענוה שלמה היא, שאדם מֵשִֹּיח דעת מהאני שלו, לא חושב על עצמו ולא שקוע בתוך עצמו. הוא חושב רק על קוב"ה, על התוה"ק ועל כנסת ישראל איך באפשרותו לעזור להם, הן בגשמיות בן ברוחניות.
המחשבה של אדם על עצמו, השקיעות של אדם בעצמו, היא אותה נקודה שמונעת בעומק מלהגיע למבוקש, מלהגיע לתכלית.
האדם השלם - זה שהוא בבחינת אַין
והנה דיברנו בתחילה שהחילוק בין כל הנפשות הוא רק בשאלה מהיכן מתחילים ומהיכן לא, ולא היכן מסיימים.
ביאור הדבר כך הוא. ה"אני" של האדם, לא הוא תכלית נקודת העבודה, ואינו אלא כלי שיש להשתמש בו בכדי להגיע לקב"ה. אבל אין תכלית העבודה לבנות "אני"! "בנין ילדים סתירה" (נדרים מ ע"א). אין שלם אלא אחד - הקב"ה, והאדם השלם הוא אותו אדם שאין לו מקום לעצמו בנפש, אין לו מציאות עצמית, בבחינת אַין - זהו האדם השלם!
אין זו שלימות של בנין, אלא שלימות של שלילה. לא שלימות של שפלות, אלא שלימות באותה נקודה שאדם לא חי את עצמו, לא חושב על עצמו ולא דואג לעצמו.
זוהי המציאות הפנימית של הנפש כאשר היא נראית כצורתה האמיתית. ככל שאדם עובד, אם הוא נכנס יותר ושוקע ע"י העבודה בתוך עצמו, מחד הוא יוצא מעולם החומר, הוא יוצא מהמלומדה, אך מאידך הוא נכנס לקליפה חדשה, והיא קליפה קשה עד למאוד!
ואם אדם לא מבין זאת בתחילת הדרך, יכול בהחלט להיות ש"עד זקנה ועד שיבה אני אסבול" - הוא סובל את ה"אני" שלו במשך כל חייו! כל דבר עובר אצלו דרך תפיסת האני שלו, תמיד הוא בודק היכן אני נמצא, מהי המדרגה שלי ביחס לזה וכו'.
עומק ההכרה בנפש צריכה להיות, שכשבאים לחפש את הקב"ה, בנקודה הזו יש השתוות גמורה בין כל הנבראים. ואין הכוונה השתוות גמורה שכולם מחפשים בשווה, לא כך יצר הקב"ה את עולמו, אלא השתוות בנקודת הכרת הבורא, כמו שאמרו חז"ל (תענית לא ע"א): "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
כלפי ההכרה של האין עוד מלבדו, התפיסה הזו היא נקודה שווה, אלא שכפי הזיכוך שאדם לא תפוס באני שלו - כך הוא חי את הקב"ה.
"את פניך ה' אבקש"
אנחנו מעמידים את הדברים בתור נקודה של ראשית בדייקא, ולא בתור נקודה של אחרית. אף שבפשיטות היה אפשר לומר, שאדם ייכנס לתוך האני ויעבוד שם, וכשיגמור - יפשיט מעצמו את האני שלו.
אבל באמת כשמכירים את הדברים יותר פנימה, מבינים שבמקום להכנס לבִּיצה ולצאת ממנה, עדיף להשאר מראש בחוץ. צריך הכרה ברורה את מי מחפשים: האם האדם בא לחפש את עצמו או שהוא בא לחפש את הקב"ה.
בשטחיות, כשאנשים שומעים למשל על ענין תיקון המידות, כל אחד מביט על עצמו ונאנח: "אוי, כמה אני חסר, כמה אני פגום", כל אחד ואחד לפי עניינו. ואכן אין אדם שלם, וכל אחד ואחד צריך לתקן את עצמו.
אלא שאם נשאל אותו מדוע הוא עושה זאת, ודאי יענה שהכל נעשה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו. אבל באמת הוא בא לתקן את עצמו. כמו שמתקנים מכונה, כמו שמתקנים בית - כך הוא בא לתקן את עצמו! אלא שהוא מבין שזהו חלק מצורת עבודת הבורא לתקן את האני של עצמו. אשר על כן נפעלים מכל זה מחשבות עצמיות, עבודה חיצונית וכו'.
מוכרחים, אפוא, להעמיד את האמת בראשית הדרך, כדי שתהיה הבנה אמיתית בדיוק מה רוצים ומה מחפשים.
מי שמחפש עבודה אמיתית, צריך לדעת שאת עצמו הוא לא צריך לחפש כלל, ואת עצמו הוא גם לא ימצא! הוא בא לחפש את הקב"ה. מי אני, מה אני, מה שורש נשמתי וכו' - כל אותן שאלות שרבים מן האנשים מנסים לחפש תשובות עליהן - לא הן נקודת העבודה האמיתית.
בודאי שידיעת הדבר נותנת מקום ליותר בירור בצורת העבודה, אבל את מי מבקשים? - אחד ויחיד: "את פניך ה' אבקש" - לא את האני אני מחפש, אלא את הקב"ה! לא עובדים על מנת לבנות אדם, אלא על מנת לגלות שאין בלתו, אין זולתו, שלא מחפשים כלום אלא אותו יתברך שמו בלבד.
הסחת הדעת מהאני מביאה לשחרור
הבנת הדברים הללו - שהעבודה אינה צריכה להיעשות עם האני - עשויה להוליד באדם שתי תנועות: לחיוב ולשלילה, לתיקון או חלילה להיפך!
מצד התיקון, אדם יכול לקבל מזה שחרור עצום! מי שנמצא בתוך העבודה וסבוך בתוך האני שלו, אם יבין את הדברים באמת, תהיה זו עבורו יציאת מצרים של ממש מהסיבוכים הנפשיים שהם מנת חלקם של רבים מבין עובדי ה'!
כי אדם כזה אינו שקוע בתוך עצמו, לא חושב על עצמו ולא דואג לעצמו כל כך. ודאי שצריכים לעשות חשבון הנפש, אך אין זו אלא עבודה לעשר דקות או רבע שעה בלילה לפני השינה, אבל כל היום כולו על מה הוא חושב? - או בתורה הקדושה או על הקב"ה, אבל לא על האני של עצמו.
אדם יכול לזכות לשחרור נורא-נוראות ע"י שהוא משיח דעת מן האני שלו.
ובאמת, אדם מטבעו, כשהוא נכנס לתוך עצמו, הוא נעשה סבוך בתוך ובתוך, ואף פעם אינו גומר לברר את עצמו. הנפש היא הרי חלק אלו-ק ממעל, וכשם שאת הקב"ה אי אפשר להשיג, צריך לדעת שגם את נפש הנברא אי אפשר להבין בשלמות!
ולא מיבעיא החוכמות החיצוניות שהגיעו מחכמי אוה"ע, שאין בכוחן להשיג אפילו את תחתיות הנפש, את החיצוניות, הכל ממש מהשפה ולחוץ. אלא אפילו כל חכמי לב, חכמי ישראל, שביררו את נפשו של האדם - לעולם יש רובד לפנים מרובד, ועומק הנפש שעליה נאמר "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", כשם שהקב"ה לא מושג, לית מחשבה תפיסא ביה, וכן התורה הקדושה עמוקה מני ים - גם נפש האדם אינה מושגת. מי שבא לברר את נפשו ידע שהוא מתעסק עם דבר שאי אפשר להגיע לתכלית הבנתו.
אלא מאי? אדם יאמר שכשם שהוא מבין שהתורה היא עמוקה ורחבה, ועם כל זאת עמל הוא לברר את האמור בה כפי יכולתו, כך ברצונו לברר גם את נפשו.
זה נכון, אבל צריך להבין נקודה אחת. כשאדם מתעסק עם התורה הקדושה ומשתדל בכל כוחו לברר את רצון נותן התורה, אם הוא עושה זאת באמת כצורתה: לא מחפש את ה"אני" שלו בתורה ולומד אך ורק לשמה - הרי שאדרבה, זוהי תכלית האדם בעולמו להתדבק בבורא, ובעיקר תלמוד תורה כנגד כולם. [כמובן, מי שמחפש ע"י התורה לעשות לו שם ותהילה, לא זו הדרך לא זו העיר, ומכאן לא מגיעים לקרבת ה'].
וכך גם כאשר האדם מברר את נפשו: אם הוא בא לברר את הנפש מנקודת הסתכלות כמו שהוא מסתכל על חבירו - הוא יכול להכנס לזה. אבל אם הוא מברר את עצמו מתוך תשוקה לברר את עצמו - הרי שהכל נעשה שלא לשמה, וממילא הוא שוקע יותר ויותר בתוך האני, והוא סבור שבזה הוא בונה ומוסיף, אבל באמת זה קרוב ל"אסף רוח". הוא בונה על גבי נקודה לא נכונה.
כפי שהזכרנו בפרק הקודם, היסוד של כל דבר, המשטח של כל דבר, הוא הקב"ה. כשאדם בא לבנות בנין, עליו לבנותו על גבי קרקע אמיתית, והקב"ה הוא הנקרא "מקומו של עולם", על גביו כביכול בונים כל נקודה של עבודה.
אם האדם בונה את עבודתו על האני של עצמו, על בירור הנפש של עצמו, על זה ממש בעומק נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"! הוא מעמיד קרקע שהיא איננה אמיתית, שהיא לאו בר קיימא. הוא מעמיד קרקע שבהכרח באה רוח ועוקרתו. אין לזה קיום, אין לזה מציאות.
הדברים הללו, אם מבינים אותם באמת, צריכים להוליד מהפיכה פנימית בנפש של כל אחד המחפש את הקב"ה. מצד הטבעיות, כל אחד שאומר שהוא מחפש את הקב"ה, ודאי מתחיל עם האני. הוא מחפש את ה"ואני קרבת אלקים לי טוב", כאשר הדגש אינו על "קרבת אלקים" אלא על "ואני"...
אין הכוונה שאדם שמרגיש נגיעות, שיעזוב את העבודה ולא ייכנס פנימה - ח"ו ולא ייאמר! באנו לברר את ההסתכלות הנכונה איך בונים, ואם יש נגיעות - צריך להתפלל לבעל הרחמים, שיעזור לאדם לסלק את הנגיעות ושהכל יהיה טהור.
אבל יש הבדל אם אדם עובד ישר ויש לו נגיעות, או שהוא בונה את כל הבנין על גבי נגיעות! אם בונים בנין מצד כוונה רצויה ומשתתפות בו גם נגיעות אישיות, באמת דבר זה לא יימלט, לכל אדם ואדם יש נגיעות, וההבדל בין האדם היותר פשוט לאדם היותר גבוה הוא, שהנגיעות יותר זַכּוֹת, אבל בלי נגיעות כלל - זהו דבר שלא יתכן כמעט בעולם! הרי איסור שוחד נאמר אפילו על משה ואהרן, "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". ברור אפוא, כי אין אדם שיכול לומר זכיתי לבבי לגמרי.
אלא, שהאדם שאינו מבין את צורת העבודה, בונה את הכל על גבי האני, על גבי הנגיעות שלו, והבניין בעצם לא מתחיל. לא שהוא לא נגמר, הוא לא מתחיל!
משא"כ מי שהוא בר-דעת דקדושה, הוא בונה את הבנין על גבי קרקע אמיתית, וכאשר יש נגיעות, מחד הוא עובד לשבור את הנגיעות, ומאידך הוא יודע, שאם בעל הרחמים לא יעזור לו, כל העבודה לא תועיל, והוא מתחנן לקב"ה שיעזרנו. אבל הבנין כמות שהוא הינו בנין על משטח אמיתי, כי הוא מחפש את הקב"ה ולא את האני.
זוהי התנועה החיובית הנובעת מכך שאדם מסיח דעתו מהאני שלו.
סוף מעשה במחשבה תחילה
מאידך, מי שהאני שלו חזק מאד, כשהוא שומע שהעבודה אינה לתכלית האני, הוא מיד עלול לרצות לפרוש מכל העבודה. חושב הוא לעצמו: אם אני לא אקבל מכך כלום, איזה צורך יש לי בכל העבודה? כל עבודתו אינה אלא משום רצונו להיות גדול יותר, מעולה יותר. הוא קורא לזה זך יותר, אבל בעצם זו אינה זַכּוּת אלא גסות!
צריך להבין שמהאמת אי אפשר לברוח! הקב"ה יצר את הבריאה בצורה כזו, שעל הגאולה העתידה נאמר "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא). גאולה כלומר, הנקודה הפנימית של גאולת הנפש הפרטית של כל אחד ואחד, אלא שכאשר נקודה זו תאיר בגילוי אצל כולם - יבוא משיח, אבל זוהי נקודת הפנימיות של נפש האדם, שהוא מבין שהחיים כאן בעולם הם "למעני למעני", האדם נברא למען הקב"ה ולא למען עצמו.
וכשאדם מבין שהוא נברא למען הקב"ה ולא למען עצמו, הוא מבין שעליו לחפש את הקב"ה ולא את עצמו, כי את עצמו הוא גם לא ימצא אף פעם.
סוף כל סוף, כל אדם ואדם צריך להתנתק מהדאגה לעצמו, מהמחשבה על עצמו, ולהבין שהמרכז של החיים הוא הקב"ה, לא האני.
ואם הבנת נקודה זו - שסוף העבודה תביא אותו לא להיות אני אחד גדול אלא להיות אַין אחד גמור וכלול בקב"ה - מרתיעה את הנפש מהעבודה, ידע נאמנה שלא יעזור לו כלום. לשם הוא מוכרח להגיע! אלא שהבחירה בידו: האם להגיע מצד הקדושה, מצד ביטול האני בקדושה, או להיפך - לעבור עוד יסורים ועוד יסורים, הן בעלמא-הדין הן בעלמא דאתי, עד אשר יזדכך מהאני שלו. אבל בלא זה אי אפשר!
צריך להבין שלא מדובר כאן על מעלה גבוהה או על מעשה חסידות, אלא שזוהי מציאות הבריאה! ואם ישאל אדם: הרי הדברים שנאמרו כעת כתובים בפרק החסידות שבספר מסילת ישרים? - אמת! במסילת ישרים כתוב שמצד העבודה של הנגיעות, זה שייך לפרק של החסידות, ברור! אבל מצד הראשית, גם הרמח"ל העמיד את הדברים בראשית, שצריך לדעת שהמציאות של החיים היא אצלו יתברך.
אם אדם מראש לא מוכן להסכים שבסופו של דבר האני שלו לא יקבל מהעבודה כלום ולא ישיג שום דבר, והוא עובד כאן עבודת מתנה כביכול למען הבורא - הרי שבעצם הוא פועל נגד דברי חז"ל! כתוב בגר"א ברוח-חיים ועוד (והובא בכתבי הסבא מקלם), שאם אדם מתכוון שלא לשמה, על זה אין היתר ללמוד! כל ההיתר ללמוד שלא לשמה הוא עד כמה שכוונתו להגיע ללשמה, ו"לשמה" כלומר להבין שאדם לא מחפש את עצמו, הוא מחפש את הקב"ה. ואף שסוכ"ס יש לו נגיעות? - על זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה, שמתוך לא לשמה בא לשמה", וח"ו מלהפסיק, אבל חייבים להעמיד את נקודת האמת בתחילה, אחרת אין היתר אפילו לעסוק בתורה, כמו שכותב הגר"א.
אם אדם לא מברר לעצמו שתכלית עסק התורה [וביתר רחבות, כל העבודה], היא להגיע לנקודת האמת הנקראת "לשמה", והוא בונה את כל עבודתו על גבי שלא לשמה - על זה אין היתר. זה לא עניין של מעשה חסידות, זהו הבסיס של כל העבודה, אלא שמותר לו לאדם לשאוף להגיע לאמת ללשמה ולהתחיל בשלא לשמה, אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה".
צריך "מחשבה תחילה" לדעת מהו ה"סוף מעשה" שאליו רוצים להגיע: האם מחפשים את הקב"ה כדי שלי יהיה יותר טוב, או שרוצים באמת להגיע לקב"ה כדי לעשות רצונו - "שאמרתי ונעשה רצוני"!
אין חידוש בדברים אלו, הם כתובים מפורש, הן בכתבי הגר"א ויותר בספרי חסידות הרבה, אלא ששם כתובים ביטויים יותר חריפים. אבל לכה"פ מוכרחים להבין שהתכלית היא לשמה, ולשמה כלומר לא למען עצמי אלא למען הקב"ה. אלו עצם החיים, זוהי המציאות!
"כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", אבל באמת יכול להיות שפת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן - אבל לא "אשריך", לא בעולם הזה ולא בעולם הבא! הוא לומד תורה, הוא יגע, אבל חסרה לו נקודת האמת שמאחורי הדברים.
הוא יכול להיות "צנא מלא ספרי", אבל האם באמת התורה שלו שייכת לקב"ה, האם באמת הוא מחפש את הקב"ה בחיים שלו, או שזוהי בסה"כ מחשבה רחוקה כלשהי - בעזר ה' פעם אגיע...
מתי יתרחש הנס הזה שיוצאים מהשלא לשמה ללשמה, אם לא חושבים על הלשמה! נכון, בספרים מבואר שעצם המעבר מהשלא לשמה ללשמה זהו נס, אבל הנס הזה נעשה רק אם יש את הסוף מעשה במחשבה תחילה.
ה"מחשבה תחילה" - מעכב להצלחה בעבודה
נקודה זו, היא בעצם מהמונעים היותר גדולים אצל האנשים שמחפשים את הקב"ה ולא משיגים את האמת. עובדים שנים, מתייגעים, מי בהתלהבות מי בשקט, כל אחד ואחד לפי דרכו, אבל להגיע באמת להתקשרות אמיתית לקב"ה - רק יחידי סגולה זוכים.
ולמה? בודאי אדם יאמר: יש כאן עצלות, חוסר יגיעה וכו'. אי אפשר לומר שהדברים אינם נכונים, אבל יש כאן נקודה פנימית שהיא בעצם המעכב.
אדם נכנס לעבודה בלי בירור גמור מה הוא רוצה להשיג. אם כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה" צריך לדעת שה"מחשבה תחילה" איננה מעלה בעלמא, אלא היא מעכבת בעצם! לפני שאדם ניגש לעבודה, הוא מוכרח להיות בר דעת היודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג בסופו של דבר.
נדרש זמן רב של מחשבה והתבוננות
והנה יאמר האדם: "נו, ביררתי יום, ביררתי יומיים, נו, מה עושים למעשה?..." שאלה כזו נובעת מכך שלא מבינים מהי עבודת ה'.
עבודת ה' אינה קבלנות של בניה, שבונים לבנים למעשה. ודאי ש"אחר המעשים נמשכים בלבבות", וחלק מהדרך לזכך את הלב הוא להשתמש בכח העשיה, אבל צריך לדעת שזהו חלק בלבד, וגם אין זו נקודת הראשית.
הנקודה הראשונה שצריכה להיות עוד לפני שהאדם נכנס, היא לדעת להיכן הוא רוצה להכנס.
ובאמת, כדי לקבל את ההחלטה הזו, אם האדם הוא אמיתי, אפילו המחשבה על הנקודה שדיברנו כאן לבד, עשויה לקחת לו כמה חודשים! מי שהוא שטחי, אומר: "בטח, ודאי, אין שום בעיה..." נכנס מהר. אבל מי שהוא אמיתי, מרגיש שכל הנפש שלו רוצה הפוך. כמה בכיות צריך האדם לבכות בכדי שיזכה שיהיה בו ולו אחוז אחד של אמת, אחוז אחד שרוצה באמת את הקב"ה ולא את האני שלו!
אין לאן לרוץ. הקב"ה נמצא כאן. אלא שצריך לא להיות שקוע כל כך באני, ואז מרגישים את הקב"ה. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", ואם אין "אני", הרי שאדם חש בכל רגע את הקב"ה כנוכח ממש ויותר מכך.
זוהי עבודה של בירור פנימי, האם יש את המהלך של "את פניך ה' אבקש", האם באמת זה מה שהאדם מחפש. ואם כבר הבין זאת, והבין גם ש"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", האם הוא מוכן לבטל את האני שלו למען גילוי הקב"ה בנפשו? או שמא רוצה הוא ששניהם יישארו - גם אני וגם הקב"ה.
אדם עשוי לחשוב שיש מקום, חלל בלב, ששם מכניסים את הקב"ה. אין כזה דבר! כל מקום שיש בו אני, שם לא יכול הקב"ה להכנס כביכול. הנפש לא יכולה להרגיש באמת את האין עוד מלבדו שם.
כל נקודה בנפש שאדם רוצה להרגיש בה את הקב"ה, הוא חייב לסלק משם את האני שלו. במילים פשוטות, בכל גרגיר וגרגיר של לשמה, הוא נותן מקום לקב"ה להתגלות בו.
מי שרוצה לעבוד באמת, עובד מתוך יישוב הדעת, מתוך התבוננות, מתוך בירור באמת האם הוא בא לחפש את עצמו, או שהוא בא לחפש את הקב"ה, ואם הוא בא לחפש את הקב"ה, האם הוא משים עצמו כמדבר, כהפקר, כפי שמוזכר בספרים. כלומר שהוא נותן לקב"ה כביכול להיות במקום הזה, והוא מסתלק משם.
אם אדם לא נותן לקב"ה להיות שם לבד, זה לא אין עוד מלבדו. בדקות, זה מעין שיתוף!
בלשון קצת יותר עמוקה, "אתה הוא עד שלא נברא העולם", הקב"ה היה לפני הנבראים, והוא כביכול צמצם את עצמו לצדדים ונתן מקום לנבראים להיות שם. אם אדם רוצה באמת להרגיש את הקב"ה, הוא צריך להיות במצב שהאני לא נמצא שם. אחרת, כביכול הקב"ה מסתלק לצדדים, ויש מקום של חלל, שהקב"ה כביכול לא נמצא שם.
אבל באמת אין עוד מלבדו, כמו שאומרים חז"ל - אפילו בחללו של עולם. חללו של עולם זוהי הנקודה של הנפש שהיא כביכול לא נותנת מקום לקב"ה לשרות בתוכו. אבל באמת הקב"ה נמצא שם, ומי שלא יהיה מוכן לוותר על האני שלו מרצון, יוותר עליו בעל כורחו. אלא שעבודת האדם מצד הבחירה לשלול את הדאגה לאני שלו.
הדברים הללו צריכים הרבה מאד התבוננות, הרבה יישוב הדעת, והרבה הרבה בירור אמיתי, האם יש באדם ניצוץ של ניצוץ של אמת בנפש. כל זמן שלא - אי אפשר לעבוד. לאחר שיש לאדם אפילו עשירית האחוז, ואפילו פחות מכך, אבל יש נקודה שהוא מוכן לתת אותה בלב שלם לקב"ה - אז אדם יכול להתחיל לעבוד.
הקב"ה יזכה את כולנו לפנות באמת את האני ולתת ולו מקום דק שבדק בנפש לקב"ה, וע"י כן נזכה שיתגלה לעין כל כי אין עוד מלבדו.
שינוי בדרכים, לא במבוקשכפי שנתבאר, עצמיות החיים הוא הקב"ה הנמצא בלבו של אדם, ועבודתנו היא לגלותו שם, אלא שישנם כמה וכמה אופנים איך מגלים.באופן כללי, ישנן תרי"ג מצוות ועוד ז' מצוות דרבנן. זהו הסה"כ של הכללים כיצד מגלים את הקב"ה. יש את הדרך של האבות, הדרך שהיתה קודם מתן תורה - "מעצמו למד תורה" (ב"ר צה, ג), ויש את הדרך לאחר שהתורה ניתנה. כלומר יש כאן כמה וכמה אופנים איך מגלים את הקב"ה, אבל הנקודה היא לחפש רק את הקב"ה.וכבר ביאר ה'נפש החיים', שודאי גם לאחר שנתנה התורה, לא השתנתה המטרה. במעמד הר סיני התחדש רק שיש גדר, שביל, איך לחפש את הקב"ה ואיך לא לחפש, אבל הנקודה העצמית הפנימית לא השתנתה מאדם הראשון קודם החטא-לאדם הראשון לאחר החטא, לאבות הקדושים, לכל הכנסת ישראל מאז שנתנה התורה. החיפוש תמיד נשאר אחד - את הקב"ה. מה הדרכים, מה השבילים - כאן יש חילוק בין אדם הראשון לפני החטא ללאחר החטא, אברהם מידת החסד, יצחק מידת הגבורה, יעקב קו האמצעי, יעקב מלבר משה מלגו. כלומר, התחדשו דרכים שונות כיצד לחפש את הקב"ה, אבל ברור הדבר שהחיפוש הוא לעולם אחר הבורא-עולם.כל המידות שמצינו אצל אבות - כגון: חסד, גבורה וכו' - זוהי שאלה מהיכן מתחילים ולא היכן גומרים. אברהם התחיל בחסד, יצחק בגבורה וכו', אבל לעולם הנקודה המשותפת לכולם, היתה דייקא לפנות אליו יתברך, אלא שמצד ההתלבשות לכל אחד היה שוני בנפש - "כשם שהפרצופים שונים כך דעותיהם שונות", ו"דעותיהם" כלומר: ידיעת האלוקות - היא משתנה מנפש לנפש, אבל במקום שנגמרת הידיעה והאדם מגיע לשלמות האמונה, לשלמות הדבקות בו יתברך - שם כבר אין נפקא-מינה. החילוק בין נפש לנפש הוא לעולם רק בשאלה איך מחפשים, אך לא בשאלה את מה מחפשים.הדברים הללו צריכים להיות מבוררים לגמרי, כי כאשר לומדים בספרים הקדושים, ובמיוחד בספרי חסידות, את כל ענין מידותיהם של האבות [שבעה רועים וכו', כידוע], אפשר והאדם מנסה לחפש את עצמו שם להיכן הוא שייך. נראה לו שהוא שייך לקו הימין, לקו השמאל, או לקו האמצע, ועפ"י זה הוא מנסה לבנות תילי תילים של הבנות.אבל צריך שיהיה ברור, שבעצם כולם שייכים לדבר אחד ויחיד - לקב"ה. מהיכן להתחיל - זוהי שאלה אחרת, אבל את מה מחפשים, מהי השייכות הפנימית, מהו המבוקש ומה תכלית הכל - התשובה על שאלות אלו אחת היא ואינה משתנה מנפש לנפש. הסכנה שבמחשבה על עצמודברים אלו עמוקים הם עד מאוד בצורת העבודה של הנפש. בדרך כלל, ככל שאדם יותר עובד את הקב"ה, הוא יותר חושב על עצמו, יותר שקוע בתוך עצמו, יותר חי את עצמו. מי שאינו מחפש פנימיות, הוא לא שקוע בעצמו, בבחינת "איש לדרכו פנינו" (ישעיהו נג, ו). בודאי שמה שמניע אותו אלו הרצונות העצמיים, הקנאה, התאוה והכבוד, אבל סוף כל סוף הוא לא שקוע בניתוח עצמי פנימי, אלא מחפש דברים שמחוצה לו. "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם", כי הם נמצאים מחוצה לו, וכאשר האדם מחפש אותם - הוא יוצא החוצה, הוא לא נמצא עם עצמו.כאשר אדם מתחיל לעבוד את הקב"ה, הוא מתחיל לברר את נפשו, יש לו בקורת עצמית, חשבון הנפש וכו' - כל אחד לפי עניינו. בשלב זה אדם מתחיל לחשוב על עצמו, להכיר את נפשו, לברר מיהו. מחד - זוהי מעלה גדולה: "דע את אלקי אביך ועבדהו", "מבשרי אחזה אלו-ק", אדם צריך לברר את עצמו ולהכיר את כוחות הנפש הטמונים בו. כך יוכל לבחור לעצמו את הדרכים ואת השבילים המתאימים לו להגיע על ידם לקב"ה, כל אחד ואחד לפי נפשו. בלי הבירור הזה, זוהי חיצוניות גרידא, שטחיות שקשה להגיע ממנה אל המבוקש.אבל מאידך, כאשר האדם נכנס לתוך עצמו, הוא עלול להכנס לתוך ה"אני" של הנפש ולשקוע שם בצורה נוראה, ממש נורא נוראות. מצד השבירה הוא עלול להגיע לידי עצבות ומרירות, ומאידך מצד ההצלחות הוא עלול להגיע לגאוה וכו'. ברור, אפוא, כי לא זו ולא זו דרך האמת! יתירה מזו, כאשר האדם שקוע בעצמו, על זה בדקות אמרו חז"ל "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". חז"ל אמרו זאת על בעל גאוה, אבל שורש הגאוה, היא בעצם ההתמקדות באני. ענוה שלימה אין פירושה שאדם חושב על עצמו שהוא לא כלום. ענוה שלמה היא, שאדם מֵשִֹּיח דעת מהאני שלו, לא חושב על עצמו ולא שקוע בתוך עצמו. הוא חושב רק על קוב"ה, על התוה"ק ועל כנסת ישראל איך באפשרותו לעזור להם, הן בגשמיות בן ברוחניות.המחשבה של אדם על עצמו, השקיעות של אדם בעצמו, היא אותה נקודה שמונעת בעומק מלהגיע למבוקש, מלהגיע לתכלית. האדם השלם - זה שהוא בבחינת אַיןוהנה דיברנו בתחילה שהחילוק בין כל הנפשות הוא רק בשאלה מהיכן מתחילים ומהיכן לא, ולא היכן מסיימים. ביאור הדבר כך הוא. ה"אני" של האדם, לא הוא תכלית נקודת העבודה, ואינו אלא כלי שיש להשתמש בו בכדי להגיע לקב"ה. אבל אין תכלית העבודה לבנות "אני"! "בנין ילדים סתירה" (נדרים מ ע"א). אין שלם אלא אחד - הקב"ה, והאדם השלם הוא אותו אדם שאין לו מקום לעצמו בנפש, אין לו מציאות עצמית, בבחינת אַין - זהו האדם השלם! אין זו שלימות של בנין, אלא שלימות של שלילה. לא שלימות של שפלות, אלא שלימות באותה נקודה שאדם לא חי את עצמו, לא חושב על עצמו ולא דואג לעצמו.זוהי המציאות הפנימית של הנפש כאשר היא נראית כצורתה האמיתית. ככל שאדם עובד, אם הוא נכנס יותר ושוקע ע"י העבודה בתוך עצמו, מחד הוא יוצא מעולם החומר, הוא יוצא מהמלומדה, אך מאידך הוא נכנס לקליפה חדשה, והיא קליפה קשה עד למאוד! ואם אדם לא מבין זאת בתחילת הדרך, יכול בהחלט להיות ש"עד זקנה ועד שיבה אני אסבול" - הוא סובל את ה"אני" שלו במשך כל חייו! כל דבר עובר אצלו דרך תפיסת האני שלו, תמיד הוא בודק היכן אני נמצא, מהי המדרגה שלי ביחס לזה וכו'.עומק ההכרה בנפש צריכה להיות, שכשבאים לחפש את הקב"ה, בנקודה הזו יש השתוות גמורה בין כל הנבראים. ואין הכוונה השתוות גמורה שכולם מחפשים בשווה, לא כך יצר הקב"ה את עולמו, אלא השתוות בנקודת הכרת הבורא, כמו שאמרו חז"ל (תענית לא ע"א): "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר: ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". כלפי ההכרה של האין עוד מלבדו, התפיסה הזו היא נקודה שווה, אלא שכפי הזיכוך שאדם לא תפוס באני שלו - כך הוא חי את הקב"ה. "את פניך ה' אבקש"אנחנו מעמידים את הדברים בתור נקודה של ראשית בדייקא, ולא בתור נקודה של אחרית. אף שבפשיטות היה אפשר לומר, שאדם ייכנס לתוך האני ויעבוד שם, וכשיגמור - יפשיט מעצמו את האני שלו.אבל באמת כשמכירים את הדברים יותר פנימה, מבינים שבמקום להכנס לבִּיצה ולצאת ממנה, עדיף להשאר מראש בחוץ. צריך הכרה ברורה את מי מחפשים: האם האדם בא לחפש את עצמו או שהוא בא לחפש את הקב"ה.בשטחיות, כשאנשים שומעים למשל על ענין תיקון המידות, כל אחד מביט על עצמו ונאנח: "אוי, כמה אני חסר, כמה אני פגום", כל אחד ואחד לפי עניינו. ואכן אין אדם שלם, וכל אחד ואחד צריך לתקן את עצמו. אלא שאם נשאל אותו מדוע הוא עושה זאת, ודאי יענה שהכל נעשה כדי לעשות נחת רוח ליוצרנו. אבל באמת הוא בא לתקן את עצמו. כמו שמתקנים מכונה, כמו שמתקנים בית - כך הוא בא לתקן את עצמו! אלא שהוא מבין שזהו חלק מצורת עבודת הבורא לתקן את האני של עצמו. אשר על כן נפעלים מכל זה מחשבות עצמיות, עבודה חיצונית וכו'. מוכרחים, אפוא, להעמיד את האמת בראשית הדרך, כדי שתהיה הבנה אמיתית בדיוק מה רוצים ומה מחפשים.מי שמחפש עבודה אמיתית, צריך לדעת שאת עצמו הוא לא צריך לחפש כלל, ואת עצמו הוא גם לא ימצא! הוא בא לחפש את הקב"ה. מי אני, מה אני, מה שורש נשמתי וכו' - כל אותן שאלות שרבים מן האנשים מנסים לחפש תשובות עליהן - לא הן נקודת העבודה האמיתית. בודאי שידיעת הדבר נותנת מקום ליותר בירור בצורת העבודה, אבל את מי מבקשים? - אחד ויחיד: "את פניך ה' אבקש" - לא את האני אני מחפש, אלא את הקב"ה! לא עובדים על מנת לבנות אדם, אלא על מנת לגלות שאין בלתו, אין זולתו, שלא מחפשים כלום אלא אותו יתברך שמו בלבד. הסחת הדעת מהאני מביאה לשחרורהבנת הדברים הללו - שהעבודה אינה צריכה להיעשות עם האני - עשויה להוליד באדם שתי תנועות: לחיוב ולשלילה, לתיקון או חלילה להיפך! מצד התיקון, אדם יכול לקבל מזה שחרור עצום! מי שנמצא בתוך העבודה וסבוך בתוך האני שלו, אם יבין את הדברים באמת, תהיה זו עבורו יציאת מצרים של ממש מהסיבוכים הנפשיים שהם מנת חלקם של רבים מבין עובדי ה'! כי אדם כזה אינו שקוע בתוך עצמו, לא חושב על עצמו ולא דואג לעצמו כל כך. ודאי שצריכים לעשות חשבון הנפש, אך אין זו אלא עבודה לעשר דקות או רבע שעה בלילה לפני השינה, אבל כל היום כולו על מה הוא חושב? - או בתורה הקדושה או על הקב"ה, אבל לא על האני של עצמו.אדם יכול לזכות לשחרור נורא-נוראות ע"י שהוא משיח דעת מן האני שלו. ובאמת, אדם מטבעו, כשהוא נכנס לתוך עצמו, הוא נעשה סבוך בתוך ובתוך, ואף פעם אינו גומר לברר את עצמו. הנפש היא הרי חלק אלו-ק ממעל, וכשם שאת הקב"ה אי אפשר להשיג, צריך לדעת שגם את נפש הנברא אי אפשר להבין בשלמות! ולא מיבעיא החוכמות החיצוניות שהגיעו מחכמי אוה"ע, שאין בכוחן להשיג אפילו את תחתיות הנפש, את החיצוניות, הכל ממש מהשפה ולחוץ. אלא אפילו כל חכמי לב, חכמי ישראל, שביררו את נפשו של האדם - לעולם יש רובד לפנים מרובד, ועומק הנפש שעליה נאמר "קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא", כשם שהקב"ה לא מושג, לית מחשבה תפיסא ביה, וכן התורה הקדושה עמוקה מני ים - גם נפש האדם אינה מושגת. מי שבא לברר את נפשו ידע שהוא מתעסק עם דבר שאי אפשר להגיע לתכלית הבנתו.אלא מאי? אדם יאמר שכשם שהוא מבין שהתורה היא עמוקה ורחבה, ועם כל זאת עמל הוא לברר את האמור בה כפי יכולתו, כך ברצונו לברר גם את נפשו.זה נכון, אבל צריך להבין נקודה אחת. כשאדם מתעסק עם התורה הקדושה ומשתדל בכל כוחו לברר את רצון נותן התורה, אם הוא עושה זאת באמת כצורתה: לא מחפש את ה"אני" שלו בתורה ולומד אך ורק לשמה - הרי שאדרבה, זוהי תכלית האדם בעולמו להתדבק בבורא, ובעיקר תלמוד תורה כנגד כולם. [כמובן, מי שמחפש ע"י התורה לעשות לו שם ותהילה, לא זו הדרך לא זו העיר, ומכאן לא מגיעים לקרבת ה']. וכך גם כאשר האדם מברר את נפשו: אם הוא בא לברר את הנפש מנקודת הסתכלות כמו שהוא מסתכל על חבירו - הוא יכול להכנס לזה. אבל אם הוא מברר את עצמו מתוך תשוקה לברר את עצמו - הרי שהכל נעשה שלא לשמה, וממילא הוא שוקע יותר ויותר בתוך האני, והוא סבור שבזה הוא בונה ומוסיף, אבל באמת זה קרוב ל"אסף רוח". הוא בונה על גבי נקודה לא נכונה.כפי שהזכרנו בפרק הקודם, היסוד של כל דבר, המשטח של כל דבר, הוא הקב"ה. כשאדם בא לבנות בנין, עליו לבנותו על גבי קרקע אמיתית, והקב"ה הוא הנקרא "מקומו של עולם", על גביו כביכול בונים כל נקודה של עבודה. אם האדם בונה את עבודתו על האני של עצמו, על בירור הנפש של עצמו, על זה ממש בעומק נאמר "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"! הוא מעמיד קרקע שהיא איננה אמיתית, שהיא לאו בר קיימא. הוא מעמיד קרקע שבהכרח באה רוח ועוקרתו. אין לזה קיום, אין לזה מציאות.הדברים הללו, אם מבינים אותם באמת, צריכים להוליד מהפיכה פנימית בנפש של כל אחד המחפש את הקב"ה. מצד הטבעיות, כל אחד שאומר שהוא מחפש את הקב"ה, ודאי מתחיל עם האני. הוא מחפש את ה"ואני קרבת אלקים לי טוב", כאשר הדגש אינו על "קרבת אלקים" אלא על "ואני"... אין הכוונה שאדם שמרגיש נגיעות, שיעזוב את העבודה ולא ייכנס פנימה - ח"ו ולא ייאמר! באנו לברר את ההסתכלות הנכונה איך בונים, ואם יש נגיעות - צריך להתפלל לבעל הרחמים, שיעזור לאדם לסלק את הנגיעות ושהכל יהיה טהור. אבל יש הבדל אם אדם עובד ישר ויש לו נגיעות, או שהוא בונה את כל הבנין על גבי נגיעות! אם בונים בנין מצד כוונה רצויה ומשתתפות בו גם נגיעות אישיות, באמת דבר זה לא יימלט, לכל אדם ואדם יש נגיעות, וההבדל בין האדם היותר פשוט לאדם היותר גבוה הוא, שהנגיעות יותר זַכּוֹת, אבל בלי נגיעות כלל - זהו דבר שלא יתכן כמעט בעולם! הרי איסור שוחד נאמר אפילו על משה ואהרן, "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". ברור אפוא, כי אין אדם שיכול לומר זכיתי לבבי לגמרי. אלא, שהאדם שאינו מבין את צורת העבודה, בונה את הכל על גבי האני, על גבי הנגיעות שלו, והבניין בעצם לא מתחיל. לא שהוא לא נגמר, הוא לא מתחיל! משא"כ מי שהוא בר-דעת דקדושה, הוא בונה את הבנין על גבי קרקע אמיתית, וכאשר יש נגיעות, מחד הוא עובד לשבור את הנגיעות, ומאידך הוא יודע, שאם בעל הרחמים לא יעזור לו, כל העבודה לא תועיל, והוא מתחנן לקב"ה שיעזרנו. אבל הבנין כמות שהוא הינו בנין על משטח אמיתי, כי הוא מחפש את הקב"ה ולא את האני. זוהי התנועה החיובית הנובעת מכך שאדם מסיח דעתו מהאני שלו. סוף מעשה במחשבה תחילהמאידך, מי שהאני שלו חזק מאד, כשהוא שומע שהעבודה אינה לתכלית האני, הוא מיד עלול לרצות לפרוש מכל העבודה. חושב הוא לעצמו: אם אני לא אקבל מכך כלום, איזה צורך יש לי בכל העבודה? כל עבודתו אינה אלא משום רצונו להיות גדול יותר, מעולה יותר. הוא קורא לזה זך יותר, אבל בעצם זו אינה זַכּוּת אלא גסות! צריך להבין שמהאמת אי אפשר לברוח! הקב"ה יצר את הבריאה בצורה כזו, שעל הגאולה העתידה נאמר "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא). גאולה כלומר, הנקודה הפנימית של גאולת הנפש הפרטית של כל אחד ואחד, אלא שכאשר נקודה זו תאיר בגילוי אצל כולם - יבוא משיח, אבל זוהי נקודת הפנימיות של נפש האדם, שהוא מבין שהחיים כאן בעולם הם "למעני למעני", האדם נברא למען הקב"ה ולא למען עצמו. וכשאדם מבין שהוא נברא למען הקב"ה ולא למען עצמו, הוא מבין שעליו לחפש את הקב"ה ולא את עצמו, כי את עצמו הוא גם לא ימצא אף פעם. סוף כל סוף, כל אדם ואדם צריך להתנתק מהדאגה לעצמו, מהמחשבה על עצמו, ולהבין שהמרכז של החיים הוא הקב"ה, לא האני. ואם הבנת נקודה זו - שסוף העבודה תביא אותו לא להיות אני אחד גדול אלא להיות אַין אחד גמור וכלול בקב"ה - מרתיעה את הנפש מהעבודה, ידע נאמנה שלא יעזור לו כלום. לשם הוא מוכרח להגיע! אלא שהבחירה בידו: האם להגיע מצד הקדושה, מצד ביטול האני בקדושה, או להיפך - לעבור עוד יסורים ועוד יסורים, הן בעלמא-הדין הן בעלמא דאתי, עד אשר יזדכך מהאני שלו. אבל בלא זה אי אפשר! צריך להבין שלא מדובר כאן על מעלה גבוהה או על מעשה חסידות, אלא שזוהי מציאות הבריאה! ואם ישאל אדם: הרי הדברים שנאמרו כעת כתובים בפרק החסידות שבספר מסילת ישרים? - אמת! במסילת ישרים כתוב שמצד העבודה של הנגיעות, זה שייך לפרק של החסידות, ברור! אבל מצד הראשית, גם הרמח"ל העמיד את הדברים בראשית, שצריך לדעת שהמציאות של החיים היא אצלו יתברך.אם אדם מראש לא מוכן להסכים שבסופו של דבר האני שלו לא יקבל מהעבודה כלום ולא ישיג שום דבר, והוא עובד כאן עבודת מתנה כביכול למען הבורא - הרי שבעצם הוא פועל נגד דברי חז"ל! כתוב בגר"א ברוח-חיים ועוד (והובא בכתבי הסבא מקלם), שאם אדם מתכוון שלא לשמה, על זה אין היתר ללמוד! כל ההיתר ללמוד שלא לשמה הוא עד כמה שכוונתו להגיע ללשמה, ו"לשמה" כלומר להבין שאדם לא מחפש את עצמו, הוא מחפש את הקב"ה. ואף שסוכ"ס יש לו נגיעות? - על זה אמרו חז"ל "לעולם יעסוק בתורה שלא לשמה, שמתוך לא לשמה בא לשמה", וח"ו מלהפסיק, אבל חייבים להעמיד את נקודת האמת בתחילה, אחרת אין היתר אפילו לעסוק בתורה, כמו שכותב הגר"א. אם אדם לא מברר לעצמו שתכלית עסק התורה [וביתר רחבות, כל העבודה], היא להגיע לנקודת האמת הנקראת "לשמה", והוא בונה את כל עבודתו על גבי שלא לשמה - על זה אין היתר. זה לא עניין של מעשה חסידות, זהו הבסיס של כל העבודה, אלא שמותר לו לאדם לשאוף להגיע לאמת ללשמה ולהתחיל בשלא לשמה, אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה". צריך "מחשבה תחילה" לדעת מהו ה"סוף מעשה" שאליו רוצים להגיע: האם מחפשים את הקב"ה כדי שלי יהיה יותר טוב, או שרוצים באמת להגיע לקב"ה כדי לעשות רצונו - "שאמרתי ונעשה רצוני"! אין חידוש בדברים אלו, הם כתובים מפורש, הן בכתבי הגר"א ויותר בספרי חסידות הרבה, אלא ששם כתובים ביטויים יותר חריפים. אבל לכה"פ מוכרחים להבין שהתכלית היא לשמה, ולשמה כלומר לא למען עצמי אלא למען הקב"ה. אלו עצם החיים, זוהי המציאות! "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", אבל באמת יכול להיות שפת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן - אבל לא "אשריך", לא בעולם הזה ולא בעולם הבא! הוא לומד תורה, הוא יגע, אבל חסרה לו נקודת האמת שמאחורי הדברים. הוא יכול להיות "צנא מלא ספרי", אבל האם באמת התורה שלו שייכת לקב"ה, האם באמת הוא מחפש את הקב"ה בחיים שלו, או שזוהי בסה"כ מחשבה רחוקה כלשהי - בעזר ה' פעם אגיע... מתי יתרחש הנס הזה שיוצאים מהשלא לשמה ללשמה, אם לא חושבים על הלשמה! נכון, בספרים מבואר שעצם המעבר מהשלא לשמה ללשמה זהו נס, אבל הנס הזה נעשה רק אם יש את הסוף מעשה במחשבה תחילה. ה"מחשבה תחילה" - מעכב להצלחה בעבודהנקודה זו, היא בעצם מהמונעים היותר גדולים אצל האנשים שמחפשים את הקב"ה ולא משיגים את האמת. עובדים שנים, מתייגעים, מי בהתלהבות מי בשקט, כל אחד ואחד לפי דרכו, אבל להגיע באמת להתקשרות אמיתית לקב"ה - רק יחידי סגולה זוכים. ולמה? בודאי אדם יאמר: יש כאן עצלות, חוסר יגיעה וכו'. אי אפשר לומר שהדברים אינם נכונים, אבל יש כאן נקודה פנימית שהיא בעצם המעכב.אדם נכנס לעבודה בלי בירור גמור מה הוא רוצה להשיג. אם כתוב "סוף מעשה במחשבה תחילה" צריך לדעת שה"מחשבה תחילה" איננה מעלה בעלמא, אלא היא מעכבת בעצם! לפני שאדם ניגש לעבודה, הוא מוכרח להיות בר דעת היודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג בסופו של דבר. נדרש זמן רב של מחשבה והתבוננותוהנה יאמר האדם: "נו, ביררתי יום, ביררתי יומיים, נו, מה עושים למעשה?..." שאלה כזו נובעת מכך שלא מבינים מהי עבודת ה'. עבודת ה' אינה קבלנות של בניה, שבונים לבנים למעשה. ודאי ש"אחר המעשים נמשכים בלבבות", וחלק מהדרך לזכך את הלב הוא להשתמש בכח העשיה, אבל צריך לדעת שזהו חלק בלבד, וגם אין זו נקודת הראשית. הנקודה הראשונה שצריכה להיות עוד לפני שהאדם נכנס, היא לדעת להיכן הוא רוצה להכנס.ובאמת, כדי לקבל את ההחלטה הזו, אם האדם הוא אמיתי, אפילו המחשבה על הנקודה שדיברנו כאן לבד, עשויה לקחת לו כמה חודשים! מי שהוא שטחי, אומר: "בטח, ודאי, אין שום בעיה..." נכנס מהר. אבל מי שהוא אמיתי, מרגיש שכל הנפש שלו רוצה הפוך. כמה בכיות צריך האדם לבכות בכדי שיזכה שיהיה בו ולו אחוז אחד של אמת, אחוז אחד שרוצה באמת את הקב"ה ולא את האני שלו!אין לאן לרוץ. הקב"ה נמצא כאן. אלא שצריך לא להיות שקוע כל כך באני, ואז מרגישים את הקב"ה. "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", ואם אין "אני", הרי שאדם חש בכל רגע את הקב"ה כנוכח ממש ויותר מכך.זוהי עבודה של בירור פנימי, האם יש את המהלך של "את פניך ה' אבקש", האם באמת זה מה שהאדם מחפש. ואם כבר הבין זאת, והבין גם ש"אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", האם הוא מוכן לבטל את האני שלו למען גילוי הקב"ה בנפשו? או שמא רוצה הוא ששניהם יישארו - גם אני וגם הקב"ה.אדם עשוי לחשוב שיש מקום, חלל בלב, ששם מכניסים את הקב"ה. אין כזה דבר! כל מקום שיש בו אני, שם לא יכול הקב"ה להכנס כביכול. הנפש לא יכולה להרגיש באמת את האין עוד מלבדו שם. כל נקודה בנפש שאדם רוצה להרגיש בה את הקב"ה, הוא חייב לסלק משם את האני שלו. במילים פשוטות, בכל גרגיר וגרגיר של לשמה, הוא נותן מקום לקב"ה להתגלות בו. מי שרוצה לעבוד באמת, עובד מתוך יישוב הדעת, מתוך התבוננות, מתוך בירור באמת האם הוא בא לחפש את עצמו, או שהוא בא לחפש את הקב"ה, ואם הוא בא לחפש את הקב"ה, האם הוא משים עצמו כמדבר, כהפקר, כפי שמוזכר בספרים. כלומר שהוא נותן לקב"ה כביכול להיות במקום הזה, והוא מסתלק משם. אם אדם לא נותן לקב"ה להיות שם לבד, זה לא אין עוד מלבדו. בדקות, זה מעין שיתוף!בלשון קצת יותר עמוקה, "אתה הוא עד שלא נברא העולם", הקב"ה היה לפני הנבראים, והוא כביכול צמצם את עצמו לצדדים ונתן מקום לנבראים להיות שם. אם אדם רוצה באמת להרגיש את הקב"ה, הוא צריך להיות במצב שהאני לא נמצא שם. אחרת, כביכול הקב"ה מסתלק לצדדים, ויש מקום של חלל, שהקב"ה כביכול לא נמצא שם.אבל באמת אין עוד מלבדו, כמו שאומרים חז"ל - אפילו בחללו של עולם. חללו של עולם זוהי הנקודה של הנפש שהיא כביכול לא נותנת מקום לקב"ה לשרות בתוכו. אבל באמת הקב"ה נמצא שם, ומי שלא יהיה מוכן לוותר על האני שלו מרצון, יוותר עליו בעל כורחו. אלא שעבודת האדם מצד הבחירה לשלול את הדאגה לאני שלו.הדברים הללו צריכים הרבה מאד התבוננות, הרבה יישוב הדעת, והרבה הרבה בירור אמיתי, האם יש באדם ניצוץ של ניצוץ של אמת בנפש. כל זמן שלא - אי אפשר לעבוד. לאחר שיש לאדם אפילו עשירית האחוז, ואפילו פחות מכך, אבל יש נקודה שהוא מוכן לתת אותה בלב שלם לקב"ה - אז אדם יכול להתחיל לעבוד.הקב"ה יזכה את כולנו לפנות באמת את האני ולתת ולו מקום דק שבדק בנפש לקב"ה, וע"י כן נזכה שיתגלה לעין כל כי אין עוד מלבדו.
|
