|
חיפוש ה"ישרות", לא "חשבונות רבים"
בראשית הדברים נחזור בקצרה על יסוד היסודות, אשר נתבאר עד כה בכרכים הקודמים.
"אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט).
מה הם אותם "חשבונות רבים"?
בעצם, כל אחד ואחד יודע בנפשו, שיש בו רצון אמיתי להתקרב לקב"ה. עלינו לברר אפוא, מהי נקודת המסך המונעת מכל יחיד ויחיד להתקרב לקב"ה.
באמת, ה"חשבונות הרבים" הנמצאים בנפש של כל אחד ואחד, היא אותה נקודה שהוא לא מחפש את הישרות, אלא מחפש את החשבונות. במילים פשוטות: יש אדם המחפש תיקון המידות, חבירו מחפש את ידיעת התורה בשלמות, ואחר מחפש רוח הקודש - כל אחד ואחד לפי נפשו מחפש משהו.
מכנגד, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לכל אחד יש את זמני העליה ואת זמני הירידה, יש זמנים יותר מאירים, וישנם פחות. ההתמודדות בנפש עם כל המצבים הללו אינה פשוטה כלל, ופעמים רבות אדם אינו יודע איך לנווט את כח הנפש הפנימית שלו, שכן כמכלול, על דרך כלל שאיפתו הפנימית אינה יוצאת מן הכח אל הפועל.
צריך כאן בירור מהי בדיוק הנקודה המפריעה לכל אחד ואחד להשיג באמת את המבוקש, כלומר: האם המבוקש לא נכון, או שמא הדרך להשגת המבוקש יש בה נקודה של בעיה.
אי אפשר לומר שהמבוקש לא נכון, כי הרי מדות טובות בודאי צריך, והתורה היא חיינו ואורך ימינו - אין שום צל של ספק! ודאי שנקודות אלו נצרכות לנפש כל אדם. אם כן, לכאורה המבוקש הוא נכון, וממילא נזדקק לומר שהבעיה נעוצה בדרכים להגיע אליה.
אבל גם זה איננו מובן, שהרי לומדים הרבה ספרים ומנסים ליישם את הכתוב שם, ואלו הם הדרכים הכתובים! אם כן, גם בדרכים לכאורה אין בעיה.
ובכן, כל אחד אומר לעצמו, שמן הסתם הוא נגוע במידת העצלות או שמא עבר הרבה עבירות. ואם לא היום - אולי בקטנותו, בילדותו, ואם לא בגלגול זה - אולי בגלגוליו הקודמים, כל אחד ואחד לפי מה שהוא.
אבל באמת, "יוצר אור ובורא חושך" - הקב"ה מחדש כל בריה ובריה בכל עת ובכל שעה ממש, וכשם שהקב"ה ברא את האדם הראשון, כך כביכול הוא בורא כל אדם ואדם בכל עת. אם אדם מאמין שמה שהוא עשה לפני דקה מפריע לו להתקרב לקב"ה הרגע - באמת זהו חסרון באמונה ב"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"!
אילו היה האדם שלם באמונתו שקב"ה מחדש בכל רגע, והוא בורא בריה חדשה ממש, היה מבין שעליו נאמר "אשר עשה האלקים את האדם ישר", ולא היו לו שום מניעות! אלא שהנפש תפוסה באותה נקודה שהיא מאמינה שהעבר הוא לא אַיִן, אלא הוא נמצא ומפריע, והראיה, שהרי כתוב בגמרא (שבועות יב ע"ב): "עבר על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו, עבר על לא תעשה - יום הכפורים מכפר", הרי שכן צריך כפרה, ולכאורה זו סתירה לדברינו.
אמנם באמת ישנן הרבה סתירות: סתירות בין גמרות, סתירות בתוס' וכו', אבל גם כשיש סתירות, ראשית כל צריכים לדעת שהנקודה ממקומה לא זזה! "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" זוהי נקודה ראשונית ובסיסית! ואף שישנה מצות-עשה של תשובה, וא"כ יש לאדם שייכות לעבר. הכל אמת ויציב! אבל אפילו שישנה שייכות לעבר, מ"מ "המחדש בטובו בכל יום" נמצא בכל רגע ורגע, וצריך לברר את הדברים. שכיון שאדם אינו מרגיש את ההתחדשות בכל רגע, לכך יש לו מסכים רבים, המונעים ממנו לראות את אור האמת. ולכך צריך בירור כיצד יתגלה באדם אור התכלית, שהיא הדבקות בו ית"ש, מתוך מסכים אלו.
התכלית - דבקות בקב"ה, כל השאר - כלים להשגתה
אדם סבור לעצמו, שברגע שהוא קורא ספרי מוסר ויודע את הדברים, קורא ספרי חסידות ויודע את הדברים - הוא יכול מיד להתחיל לעבוד. והאמת היא שזו טעות. באופן כזה הוא רחוק מלהצליח!
וכל זאת למה?
ישנה ידיעה בסיסית שעל גביה צריך לבנות את כל מציאות האדם. הבירור הראשון שצריך להיעשות הרבה לפני העבודה בפועל, הנקודה הראשונה שצריכה להיות מבוררת היא: את מה מחפשים. מחפשים מידות? מחפשים תורה, מצוות? - הכל נכון, אבל מאחורי כל זה עומד משהו.
אם אדם שואף כדוגמא לקנות לנפשו מידות טובות כתכלית - עצם הרצון להשיג את המידות, רצון טוב ואמיתי הוא, אך השגתן כתכלית ולא כאמצעי - איננה נכונה!
באמת, אין דבר אחר בעולם שאדם צריך לחפשו אלא את הקב"ה! ואף שספרי המוסר מלאים בעצות והנחיות כיצד לתקן את המידות וכו' - נכון, צריך לתקן הרבה דברים, אבל כל זה כדי שלאדם לא יהיה מסך המבדיל בינו לבין הקב"ה. אם אדם רוצה להיות דבוק בו ית', הדרך לכך היא: "מה הוא אף אתה" וכו', ואם זה חסר, ממילא אדם לא יכול להתדבק בו ית'. אבל החיפוש לתקן המידות הוא רק כסילוק המפריע לדבקות של הנברא בבוראו. אין כאן מציאות של חיפוש דבר אחר כתכלית בפני עצמה!
דוגמא נוספת: הרבה אנשים שואפים להשיג גן-עדן. נו, הבה נתבונן. הרי כתוב בחז"ל שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני הטרקלין, והטרקלין הוא גן-עדן. כמה שנים עוד יהיה גן-עדן בעולם? הרי אנו נמצאים בחלק האחרון של האלף השישי, שבסופו צריך לבוא משיח, תהיה תחיית המתים, ואז הנשמות תרדנה לארץ.
נמצא אם כן, שאם מאמינים שמשיח יבוא היום, תחיית במתים תהיה [לפי חלק מן הראשונים] ארבעים שנה. יתכן אפוא, שלכל הגן-עדן יישאר זמן מאוד מועט. ספק אם אדם יחיה כאן בעוה"ז יותר, או שנשאר לו יותר זמן להתענג בגן-עדן, זה עדיין לא ברור. וסוף כל סוף כמה זמן נשאר לגן-עדן לכל היותר? - מאתיים שלושים וחמש שנה לערך, זה מה שנשאר. ומה יהיה אחרי כן? יהיה האלף השביעי, ואחריו האלף השמיני וכו', וכפי שמאריך הרמח"ל בדעת-תבונות.
כל נקודה שאדם מחפש אותה, הוא צריך לבדוק: נו, ומה אחרי! הוא מחפש מצוות. טוב, וכשיהיו לו מצוות, מה אחרי? גן-עדן. ומה אחרי גן-עדן?... הוא מחפש שלימות? - אז מה תתן לו השלימות? וכו'
כל נקודה צריך ללכת אתה עד הסוף לברר מה יצא ממנה. ובאמת, אם אדם עובד שלא לשמה והוא מחפש רק הנאה - נו, בזה אי אפשר הרבה לדבר, כי אדם כזה מעדיף לוותר על הנאות העוה"ז כדי לקבל שכר גדול יותר.
אבל אם אדם מחפש אמת, עליו לברר כל נקודה היכן הסוף שלה. למשל: הוא לומד תורה - להיכן התורה תוביל אותו? כשיידע את התורה מה יהיה? יתנו לו אפשרות לדעת עוד. נו, ומה אח"כ? וכי רצונו ית' שכל הזמן הוא ידע עוד ועוד, או שמאחורי זה עומדת תכלית כלשהי? האם רצונו ית' שאדם יקיים את המצוות עם כל גדריהן, פרטיהן ודקדוקיהן, ומאחורי זה יש משהו, או שזוהי הנקודה האחת והיחידה?
הרי הדברים ברורים ולא חדשים, מפורסמים בספרים - הן בכתבי הרמח"ל ובספרי מהר"ל, והן בספרי חסידות הרבה - שתכלית הכל היא ההתדבקות של הנפש בבוראה!
אם נקודת האחרית אינה מבוררת לאדם, הוא יכול להעמיד לעצמו כל מיני שאיפות: תיקון הכעס, מידת הענוה, עין טובה, לב טוב וכו', כל הדברים המופיעים בדברי חז"ל ובספרים הקדושים, וכולם אמת כולם ברורים, כולם קדושים. אבל - מוכרח הוא לדעת להיכן דברי חז"ל מובילים אותו!
אם נקודת התכלית מבוררת בנפש בבירור, ואדם מבין שתיקון המידות הוא כלי לדבק אותו בקב"ה, התורה היא כלי לדבק אותו בקב"ה, וכן ענוה וכו' - אז הוא מקבל הסתכלות ברורה על החיים.
אדם מטבעו רחוק מהדביקות
והנה כל אדם, אף אם הוא שומע את הדברים, באמת הוא רחוק מהם מאד בטבעו, שכן נפש האדם מעצם טבעה סותרת לכל המושג של ההתדבקות בקב"ה. ה"אני" שבאדם, מה שכל אדם חי את עצמו, דואג לעצמו, חושב על עצמו וכל כולו סביב לעצמו - זהו היפך המציאות של ההתדבקות השלימה בקב"ה!
ידיעת ענין הדבקות כתכלית, זו אינה ידיעה בלבד. זוהי תפיסה פנימית שאדם מבין שחייו כאן בעולם הזה אינם למען עצמו. בגאולה השלימה נאמר: "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא), ואין זה מקרה שכך תהיה צורת הגאולה, אלא זהו גילוי למפרע על כל השית אלפי שנין שאדם חי כאן, שהם למען הקב"ה, כלומר: הוא מחפש את הקב"ה בכלים שהקב"ה נתן לו - תורה ומצוות, וזולת זה, אין כלום - לא בעולם הזה ולא בעולם הבא! אלא שהכלים משתנים בין עולם הזה לעולם הבא, אבל התכלית - אחת היא!
נמצא אם כן, שהחסרון האמיתי שחסר בנפש הנברא - וזוהי הנקודה המעכבת אותו מלהגיע אל השלמות - הוא שאינו דבק בקב"ה. כל החסרונות שיש לו [כגון עצלות, עבירות וכו'] הן תולדות מחסרון ההתדבקות בו ית'. הרי הקב"ה הוא שלם בכל מיני השלמות והנברא הוא חסר, וכשאדם דבק בו יתברך, שוב אינו חסר דבר. נמצא שכל חסרונות האדם הם מניעים בלבד להפריע לו להגיע לדבקות, ותולדה מהעדר דבקות.
סוף מעשה במחשבה תחילה
הקדמונים לימדונו כלל יסודי: "סוף מעשה במחשבה תחילה".
והנה נקודת התכלית - ה"סוף" - של האדם היא: "ובאמת כי השלמות האמיתית היא הדבקות בו יתברך שמו", כלשונו הנודעת של הרמח"ל. זהו ה"סוף מעשה".
ויכל אדם לומר: זוהי התכלית, וכעת הנני עוסק באמצעים בלבד, ובעז"ה ע"י ריבוי האמצעים אגיע אל התכלית.
אמנם במילים אלו - "סוף מעשה במחשבה תחילה" - כתוב יסוד, שהמחשבה הראשונה צריכה להיות: מה אני מחפש! לשם מה אני צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות? - כי הקב"ה ציווני לעשות כך! ומה רצונו יתברך בזה, מה התורה והמצוות יפעלו בנפש? - הם יפעלו שאדם לא יחפש בחייו דבר אחר, אלא את הקב"ה!
"קוב"ה ואורייתא חד הוא", כלומר: הכח שנמצא בתורה, הוא אותו כח שמביא את האדם לכך שלא יחפש שום דבר מלבד בוראו.
זוהי עצם מציאות החיים. המציאות האמיתית של החיים היא אחת בלבד: הקב"ה היה, הווה ויהיה. הוא היה לפני הנבראים, הוא יהיה אחרי הנבראים, והוא נמצא כשהנבראים נמצאים. וכל עבודת האדם בעולם הזה לחפש דבר אחד בלבד: את הקב"ה!
כאשר אדם תופס שישנם הרבה סוגי עבודות, הרבה שיטות, הרבה דרכים, - כל זה נכון, אבל בעומק, זהו פיזור הנפש. אין שיטה שלא צריך לחפש את הקב"ה. יש הרבה שבילים כיצד להגיע לקב"ה, אבל הנקודה שאליה מובילות כל הדרכים היא אחת: אל הקב"ה.
אלא שידיעה זו, אע"פ שהיא כתובה, אבל מכח שגרת החיים ומעוד כל מיני סיבות, היא נשכחת מלב, כלומר: גם אם אדם יודע אותה, היא לא נתפסת אצלו כעצם החיים. נתפס אצלו שקיום המצוות הוא העיקר, לימוד התורה הוא העיקר וכו', אבל לא נתפס אצלו שהעיקר הוא בעצם התכלית, ומה שכתוב בחז"ל שהתורה היא העיקר, הכוונה שהיא עיקר האמצעי המוביל את האדם לתכליתו. שהרי התוה"ק נקראת "ברית", וברית, עיקר עניינה לקשר לדבר אחר, והברית אינה אלא כלי לכך, שבכוחה לאחד את שני הצדדים בתכלית היחוד.
אם כן, עצם הנקודה חייבת להיות מבוררת היטב! אדם מוכרח לידע בבירור לשם מה הוא נמצא כאן בעולם!
הכרה זו אינה נקלטת בנפש, לא ביום ולא ביומיים. זוהי הכרה שהולכים איתה חודשים כפשוטו. אילו היתה המציאות שכל קטן המוטל בעריסה, היו אומרים לו שוב ושוב דבר זה, את זה היו שומעים, זה מה שהיו סופגים - אז ממילא באופן טבעי כל אחד מקטנותו כשהיה מתחיל לעבוד, היה מתחיל לעבוד על הבסיס הפשוט והאמיתי.
אבל אף שהדברים כתובים וידועים, מכל מקום רצונו יתברך שתהיה בחירה לאדם, ובכדי שתהיה בחירה, הנקודה הפנימית כמעט ונעלמת, נשכחת מן הלב!
לכן, העבודה אינה להתחיל לתקן דברים, לבנות מעשים וכו'. ודאי שזהו שלב בעבודה, אבל השורש הראשון שאיתו מתחילים לעבוד, הוא הבירור הפשוט שבפשוטים: לשם מה אני חי כאן? האם כדי לקיים מצוות? - מה יצא מהמצוות! אולי כדי ללמוד תורה? מה יצא מן התורה? - גן עדן? וכי גן עדן הוא תכלית?
ברור הדבר ולא מסופק כלל, שהתכלית היא קירבת ה' והדבקות בו ית'. ואדם צריך ללכת עם מחשבה זו חודשים על גבי חודשים.
בכל דרכיך דעהו
"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). זהו כלל ללא יוצא מן הכלל. "דעהו", מלשון חיבור, דעת להתחבר לבורא עולם. זו צריכה להיות ההסתכלות בחיים.
עוד לפני שאנחנו מדברים על עבודה זו של "בכל דרכיך דעהו", שהיא עבודה גבוהה באמת, ראשית כל צריך לדעת לשם מה יצר הקב"ה כל הדומם, צומח, חי, וחי מדבר? לאיזו מטרה? - והתשובה ברורה: רק על מנת להתדבק בו יתברך.
אין צל של ספק שקשה בתחילה להתדבק, כי אדם מטבעו נמשך אחר החומר, אבל ראשית כל צריך שהידיעה תהיה מבוררת. הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לאכול פת שחרית - כדי שעי"ז הוא יתקרב אליו, נתן לו לאכול סעודת שבת - כדי שעי"ז הוא יתקרב אליו. וכך בכל מעשה ומעשה.
ניקח דוגמא: אדם יושב בביתו. הוא רואה שולחן, כסא, מנורה, חלון. הוא פשוט לוקח את הדברים אחד לאחד ושואל את עצמו: לשם מה ברא הקב"ה חלון? ועונה את התשובה: על מנת שיתקרבו אליו ית'. איך מתקרבים ע"י חלון? - זו כבר שאלה שניה, אבל ראשית - "כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ו"כל" הכוונה כפשוטו! "בכל דרכיך" כפשוטו! אם אדם יושב על כסא, הרי שהקב"ה יצר את האדם ויצר את הכסא, ואם הוא נתן לאדם לשבת על הכסא, בהכרח שזהו כלי לקרב אותו לקב"ה!
הדרך להתקרב היא ע"י תורה וע"י מצוות. והרי כבר כתוב בספרים (חובת הלבבות ועוד), שיש או מעשה מצוה או מעשה עבירה. "מצוה" מלשון צוותא לקב"ה, "עבירה" מלשון "מעבר לנהר", כלומר: כביכול אדם נמצא מעבר לקב"ה, בצד אחר, מה שנקרא "סטרא אחרא".
אין דבר בבריאה בעצם שהוא לא מביא את האדם לקב"ה. "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", כמו שאומרים חז"ל (ברכות ו ע"ב). צריך להיות מבורר לאדם, שכל מה שיש לו, הכל בכל מכל כל יש לו מטרה אחת בלבד: לקרב אותו ולדבק אותו בקב"ה!
סיעתא דשמיא - סיוע מהקב"ה עצמו
תפיסה זו בכוחה להאיר את התכלית בנפש האדם. הרי בעצם, בכדי שאדם יוכל להשיג את התכלית, הוא נצרך שיהיה לו כח פנימי בנפש לעשות זאת. ומהיכן באמת ישאב האדם כח להתקרב לקב"ה?
ובכן, חז"ל אומרים שיש "סיעתא דשמיא". ונבאר עתה את העומק הטמון במושג הנקרא "סיעתא דשמיא".
"לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב). הסיעתא דשמיא אינה נמצאת מחוץ לאדם. הקב"ה שוכן בקרב כל אחד ואחד, ומה שהקב"ה נגלה בלב של כל אדם ואדם - זה גופא הסיעתא-דשמיא. "לב טהור ברא לי אלקים", הכוונה: "צור לבבי וחלקי ה'". זהו "לב טהור"!
ומה כוונת חז"ל באומרם "לב טוב"? - "ואני קרבת אלוקים לי טוב". לב טוב כלומר, שהוא מחפש רק טוב, "וזולת זה, מה שיחשבוהו בני האדם לטוב - אינו אלא הבל ושוא נתעה" (כלשונו הנודעת של המס"י). נמצא, שמהו לב טוב? לב טוב הוא אותו לב שמחפש רק את הטוב האמיתי, והטוב האמיתי הוא הקב"ה. ומי מעורר זאת בקרב האדם? - זוהי ההתגלות שהקב"ה מתגלה בלב כל אחד ואחד - "ושכנתי בתוכם"!
אם אדם אינו מעורר בלבו את הידיעה שהקב"ה נמצא שם, איזו סיעתא דשמיא תהיה לו? סיעתא דשמיא אינה רק איזו רוח המושפעת ממרום, מתלבשת על האדם ונותנת לו דחף פנימי להתקדם בעבודת ה'. בודאי שגם זה נכון, אבל טמון בענין עומק של הבנה. מי שדוחף את האדם כל החיים, זהו רק הקב"ה. כי הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.
סיעתא דשמיא, אם כן, במילים יותר מבוררות פירושה, שהקב"ה דוחף את האדם. ממילא, אם האדם אינו חושב על הקב"ה, ולא מגלה אותו ית' בלבו, מהיכן תהיה לו סיעתא דשמיא להצליח?
מהי הסיבה לכך שישנן כל כך הרבה נפילות, שישנם כה הרבה קשיים, והעצבות שוררת בכל? - פשוט וברור: חסר את הקב"ה! אילו הקב"ה יהיה בלבו של אדם, הרי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, אלא שלאדם נשאר איזה נקודת בחירה קטנה שהקב"ה נותן לו לבחור. אבל ברור הדבר שהאדם מצד עצמו אין בכוחו להשיג בכל עבודה שתהיה בעולם כלום, זולת סיעתא דשמיא. זה מבורר וידוע לכל.
"סיעתא דשמיא" אין הכוונה כפשוטו - עזרה מן השמים, שכן מיהו זה הנמצא בשמים? כלום השמים הם אלו המסייעים באמת לאדם? הרי ברור ופשוט שלא! מי שמסייע לאדם זה הקב"ה! - אם זה בלבוש של מלאכים, או בלבושים אחרים, אבל בעצם, הכל זו התלבשות כביכול של הקב"ה שבא בעצמו לסייע לאדם.
ממילא, ככל שהקב"ה נמצא יותר במחשבות האדם בגילוי, מתקיים בו יותר הכתוב "לב טהור ברא לי אלקים", ואז הקב"ה נמצא בלבו, ומסייע בעדו להתקרב אליו. אבל אם אדם תופס את ענין קרבת ה' כנקודת תכלית, והוא עוסק באמצעים - הרי אי אפשר להשיג בלי סיעתא דשמיא, וסיעתא דשמיא הוא כמעט לא מקבל, כי הרי אינו חושב כמעט על הקב"ה, וא"כ מהיכן יהיה לו כח להצליח?
"ואלמלי הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו"
באמת, הדברים הם פשוטים עד מאוד!! כל אחד מאתנו יודע את דברי חז"ל: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" (ברכות לה ע"ב). ולמה לא עלתה בידם?
רשב"י בעצמו מגלה את הסוד. לפני פטירתו רשב"י מעיד הוא על עצמו (באידרא): "כל ימי בחד קיטרא איתקטרנא ביה בקוב"ה" - רשב"י מעיד על עצמו ש"כל ימיו" היה מחובר לקב"ה!
הרבה עשו ולא עלתה בידם. למה? כי באמת אין אדם בעולם המסוגל בכוחות עצמו לטפס בסולם העליה ולהצליח כמו שרשב"י הצליח, רק אם הקב"ה ירצה שיצליח! אם הקב"ה עושה - הוא יכול לעשות הכל! הוא יכול להפוך כל אדם לגדול הדור, אין שום מניעה. הקב"ה הוא כל יכול.
ומהי עבודתו של האדם? - להכניס את הקב"ה בלבו. "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". מהו אותו "פתחו של מחט"? שפלות שיגיע ממנה לעצבות? שמחה שתביא אותו להוללות? איזה פתח על האדם לפתוח?
הפתח האמיתי שאדם צריך לפתוח בלבו, הוא להכניס את הקב"ה אל הלב! הן לשון חז"ל היא: "ואני אפתח לכם", לא שהקב"ה יושב בשמים, ומשם הוא פותח את הלב. אלא כאשר "פתחו לי פתח כחודו של מחט", כשמכניסים כביכול את הקב"ה בלב - אז "ואני אפתח" - מה שהכנסתם, זה גופא המפתח לפתוח. אדם הכניס את הקב"ה בלבו, הקב"ה מתחיל לפעול שם, בתוך נפשו.
זולת זה, אין לאדם כל סיכוי להצליח, חרף כל נסיונותיו הכנים להתקדם, כי הקב"ה לא נמצא בלבו! והרי "בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"! זוהי נקודה ברורה! יצרו של אדם חזק יותר מהאדם, ו"אלמלא הקב"ה עוזרו", אין לו את היכולת להתמודד איתו, בשום פנים ואופן!!
אבל חז"ל מגלים לנו כאן סוד גדול: הקב"ה עוזר לאדם!
אלא שאם האדם סבור שהקב"ה בשמים והוא על הארץ, א"כ נמשל הדבר לטיפות גשם היורדות מן השמים. נו, כמה כבר הוא יכול לקבל? אולי איזושהי השפעה קלושה, ותו לא. אבל כשאדם מאמין באמונה שלימה ש"צור לבבי וחלקי ה'", שהקב"ה נמצא בלבו, והוא חושב על זה יום ועוד יום: מהי התכלית? התכלית להיות קרוב לקב"ה. והיכן הקב"ה נמצא? - לא בחוץ, לא רק בשמים, הוא נמצא בלב!! - אם יעשה כך, הקב"ה אכן יעזרנו עזרה של ממש!! זוהי עדות מפורשת של הפסוק, כמו שאומרים חז"ל. אין כאן שום נקודת חידוש.
אלא שצריך לבסס את נקודת העבודה, להכניס את הקב"ה ללב, להאמין שהתכלית היא קרבת ה' ואח"כ להאמין שהקב"ה נמצא אצלו! ואף שאינו מרגיש בזאת, אך סוכ"ס, וכי בגלל שהוא לא מרגיש, המציאות משתנה?! אם יבוא עיוור ויכריז שאינו רואה שולחן, האם זה אומר שאכן אין שולחן? בודאי שיש שולחן, רק הוא - העיוור - לא רואהו!
זה שהקב"ה נמצא בכל מקום, אלו דברי חז"ל - "לית אתר פנוי מיניה" ועוד הרבה מאמרי חז"ל. ברור אפוא בלי שום צל של ספק שהקב"ה נמצא בלב של אחד ואחד!
ואיך מגלים שהקב"ה נמצא שם? אם יש לאדם אמונה בדברי חז"ל, והוא מאמין למה שאמרו שהקב"ה נמצא אצלו - הרי שבכוחו לגלות את הקב"ה בלבו, וכשהוא מגלה שהוא נמצא שם, מעתה יש לו מי שיעזרהו. אבל אם האדם מנסה לעבוד לבד, מובטח לו - ללא ספק - שלא יצליח! חז"ל הבטיחו לו זאת: "ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אין שום נקודה בעולם שאדם יכול להצליח בה לבדו!
זוהי נקודה ברורה! הקב"ה שם את האדם בעולם כמעט ללא כוחות. יש לו כוחות חלשים, שטחיים, אשר אינם מאפשרים לו לעמוד ולהתנגד כנגד הכוחות שעומדים מבחוץ. מהו אם כן הכח שיכול לעזור לאדם? רק הקב"ה! ואם הקב"ה נמצא בלב, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"!
והיכן נמצאת הבחירה?
הבחירה היא להכניס את הקב"ה בלב. ה"פתחו לי פתח כפתחו של מחט" זו נקודת הבחירה של האדם. אין בחירה לאדם באמת להצליח להילחם, כי אין בידו האפשרות לעשות זאת, והקב"ה לא תובע מהאדם דבר שאינו יכול לעשותו. ומה כן תובעים ממנו? להכניס את הקב"ה בלבו, וזאת ע"י התבוננות ראשונה מהי תכלית החיים. ולהתחיל להאמין שהקב"ה נמצא אצלו בלב והוא עוזר לו מתוכו, לא מנקודה חיצונית בלבד.
הדברים הללו, מי שחי אותם - מבין עד כמה הם פשוטים, עד כמה הם לא מחודשים, ועד כמה הם מוכרחים מהמציאות, ולית כאן שום חידוש מדברי חז"ל כלל. אלא שהטעות היא, שהתרגלנו לחיות לבד, לחשוב לבד, לעבוד לבד, להלחם לבד.
לפעמים אדם הולך לאיזה רב, כדי לקבל ממנו דרכי עבודה. הוא חושב שאותו צדיק ישפיע לו כוחות. זאת בשעה שהיה לו ללכת לקב"ה ולקבל ממנו כוחות! לצדיק הולכים כדי לברר דרך בעבודת ה', אבל מי נותן כח להצליח? את הכח מקבלים אך ורק ממנו יתברך, ולא מזולתו! [אף שבודאי יש בחינה לקבל כוחות מן הצדיק, אולם זהו רק חלק דק בנפש,ובעיקר הנפש צריך לגלות את הכח לקבל ממנו ית"ש].
הקב"ה - "מקומו של עולם"
באמת, לולי האמונה שרצונו יתברך שהעולם יהיה מלא בבלבולים, "עולם" מלשון העלם - לא היה שייך להבין איך נקודה כל כך פשוטה, כל כך מבוררת - נעלמת כמעט מעין כל, ורבים וטובים מנסים לעבוד כל אחד לפי דרכו, ועוברת שנה ועוד שנה, ומי מצליח יותר ומי מצליח פחות, וכל אחד שואל ומבקש. אנשים מחפשים מהכא להתם ומהתם להכא, ואין עוזר ואין מושיע.
נו, שומעים איזו שיחת חיזוק, כל שבוע משהו חדש, איזו נקודת התעוררות. עברו הימים הנוראים, עבר גם סוכות, הכל עבר. נו, מה עושים? מצפים לחנוכה? חיים ממועד למועד?... הרי אי אפשר לחיות כך! חיים מאיזו שיחת מוסר ששומעים משבוע לשבוע? גם כך אי אפשר לחיות. מי שמחפש כל חייו התעוררות, דבר אחד לפחות יש לו: שהוא לפחות לא נרדם... אבל לבנות על גבי זה בנין - אי אפשר!
בנין ניתן לבנות באופן אחד ויחיד: הקב"ה נקרא "מקומו של עולם"! אם אין לאדם שטח, האם יוכל לבנות בנין? בלי שטח, אדם לא יכול לבנות דבר. זוהי נקודה מוחשית ברורה. הקב"ה הוא כביכול ה'שטח' שעליו בונים. לא בונים דבר שכביכול הקב"ה אינו התחתית שלו.
אם אדם מנסה לקבל נקודה של התעוררות, הוא למעשה מנסה לעורר את עצמו, אבל היכן הוא הקב"ה? אין כאן בנין, ישנה איזושהי רוח שדוחפת אותו. כל פעם מגיע איזה אדם ומתכוון לשם שמים כל אחד לפי עניינו, ומעורר מעט את הצבור. ודאי עדיף מכלום. אבל לבנות דבר, בונים רק על הקב"ה שהוא מקומו של עולם, ועליו בונים כל דבר.
כל קבלן, כשהוא הולך לבנות בנין, קודם כל הוא קונה לעצמו קרקע. מה קרקע בנמשל שאנחנו צריכים לבנות על גביה? צריך שיהיה לנו קרקע אחת הנקראת מקומו של עולם. בלי זה - חבל לנסות, חבל להתחיל, קל וחומר להמשיך. אם הקב"ה הוא לא הקרקע - אי אפשר להצליח.
זה צריך להיות מבורר בנפש בצורה ברורה שאין בה צל של ספק, וכל הדברים מבוררים בחז"ל. "מקומו של עולם" זה המקום שעל גביו אדם בונה כל דבר ודבר. וההתחלה של כל דבר זה המקום של הדבר, כמש"כ בנפה"ח ועוד. הקיום של כל דבר הוא אותה נקודה, שאדם דבר ראשון מכניס את הקב"ה בחיים שלו.
הקב"ה - עצם מציאות החיים
מה הכוונה להכניס את הקב"ה בחיים?
בעצם, התורה היא חלק מתרי"ג המצוות, והכל הוא מלשון צוותא.
יש ביטוי חריף של הרוז'ינר שאמר, שאפילו אם ישימו אותו ביער מאה שנה לבד - הוא לא יסיח דעת מהקב"ה כלל!
ודאי שאין לנו שייכות למדרגות אלו, אבל נקבל רק את התפיסה הפנימית של החיים איך חיו אותם קדושי עליון. עצם מציאות של החיים שלהם היתה: הקב"ה!
אנחנו רגילים לתפוס שהמציאות של הקב"ה היא איזו סוג של עבודה, מנסים לעבוד להתקרב לקב"ה. נו, הלואי שגם את זה כולם ישיגו. אבל גם כשכבר תופסים את הקב"ה, תופסים אותו כביכול או כמקור לסיעתא דשמיא, או כמקור שאליו עובדים, אליו מתפללים וכו'. וכל זה אמת, הכל מפורש בדברי חז"ל ובספרים הקדושים. אבל זה לא הכל.
הקב"ה הוא לא רק ענין של סיעתא דשמיא, ולא ענין של תפילה בלבד. הקב"ה הוא עצם מציאות החיים! ואף שאנו רואים עוד הרבה דברים בעולם, ישנן שתי הסתכלויות על מה שרואים: האחת - שכל זה הוא כלי לגלות את הקב"ה, והשניה - כמו שכתב המס"י, שהכל הוא נסיון להרחיק את האדם מבוראו. אבל מציאות אמיתית ישנה רק אחת: הקב"ה!
מה נקרא "חיים"? - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". העצמיות של החיים זו הדבקות! לא כמו הפשטות שהחי דבק בקב"ה, אלא עצם החיים זה הקב"ה, אדם חי את הבורא-עולם. הקב"ה נקרא חי החיים, ועצם החיים של הנברא זו אותה נקודה שהקב"ה נמצא ומתגלה באדם. "חיים", כלומר: הקב"ה!
"חי" הכוונה חי לעולם, והנברא הוא מת לבסוף, הוא לא יהיה קיים - הן מצד חטא אדם הראשון, ואפילו אם אדה"ר לא היה חוטא, סוכ"ס הנברא עתיד להתבטל. מי שחי באמת לנצח נצחים ממש - זהו רק בורא העולם!
"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא, מאי טעמא? - כל הנשמה תהלל י-ה - כל הנשימה תהלל י-ה" (ב"ר יד, ט).
מהו העומק הטמון בדברי חז"ל אלו? - אין זה ענין של הלול חיצוני. הקב"ה נותן את עצמו. התורה נקראת "תורת חיים", ופירוש הדבר שכביכול הוא וחכמתו חד, וממילא עצם החיים הוא הקב"ה. אדם צריך להבין שמה שהוא נושם - הוא נושם כביכול את הקב"ה!
ואף שאדם מרגיש שהוא נושם אויר - זוהי נקודת ההטעיה של כל הבריאה שישנה כאן. בעצם אין עוד מלבדו, והקב"ה הוא המציאות האמיתית, אלא שהקב"ה שם לו הרבה לבושים, כמו שכתוב בזוה"ק ב'פתח אליהו', שהבריאה כולה היא לבושים לקב"ה. וכמו שמבואר ב'תניא', שכשאדם נותן יד למלך, גם אם הוא נוגע בבגדים, אבל בעצם הוא נותן יד למלכו של עולם!
אדם צריך להבין שכל נקודה שהוא מתעסק איתה, הוא מתעסק רק עם המציאות האמיתית של הקב"ה! אלא שבחוש רואים אחרת, חושבים אחרת ומרגישים אחרת. אבל בעצם, המציאות היא הקב"ה!
אם כן, מהי העבודה? - העבודה היא רק לא להיות שוטה ומדומיין שלא מכיר את המציאות. לא כפשוטו שהעבודה היא להתקרב לקב"ה. ודאי שגם זה אמת לאמיתה, אבל עומק הדברים הוא שישנה מציאות, והמציאות היא הקב"ה! הוא ית' נמצא כאן, בכל מקום ומקום!
"בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כ), ה"ברכתיך" הוא הפועל-יוצא. הנקודה הראשונה מהי? - "אבוא אליך"!! הקב"ה נמצא ליד כל אדם ואדם והוא המציאות. ואף שאדם מרגיש את הגשמיות ולא מרגיש את הקב"ה - זוהי נקודת הדמיון שאדם לא מרגיש את אמיתת המציאות.
עבודת ה' - גילוי אמיתת המציאות
נמצא לפי דברינו, ש"עבודת ה'" זו אותה נקודה שאדם מברר לעצמו שאמיתת החיים הוא הקב"ה. הקב"ה נמצא לידו, והקב"ה נמצא בתוכו! לא צריך כביכול להתקרב לקב"ה, ללכת אליו. הקב"ה נמצא כאן! אלא שצריך להכיר בחוש שהקב"ה נמצא לידי ובתוכי!
אין צל של ספק שצריך זיכוך אמיתי, ואין צל של ספק שצריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, והכל בכל מכל כל, כמו שלימדונו חז"ל הקדושים. אבל הפועל-יוצא של כל זה מהו? - להכיר את האמת לאמיתה, שהקב"ה נמצא בכל מקום ומקום, והוא נמצא בלבו של אדם, ואם שורש החיים הוא בלב, הרי שהמחייה הנמצא בלב הוא הקב"ה.
לא באנו לתקן או לחדש דברים. באנו לגלות את אמיתת המציאות כמות שהיא, והיא: יש הקב"ה, הוא נמצא כאן, וכל העבודה שלנו היא להרגיש אותו!
ודאי שאם יש לאדם מסך המבדיל - הן עבירות והן מידות רעות - הוא לא יכול להרגיש במציאות הבורא ית'. אבל מהי העבודה? - רק לגלות את הקב"ה איך שהוא נמצא בלבי! והוא נמצא בכל הנבראים כולם, בלא יוצא מן הכלל, אלא שהעכו"ם אינם יכולים להרגיש את זה, והישראל כן יכולים. שעל זה כתוב "ושכנתי בתוכם", דוקא בתוך הישראל ולא בתוך העכו"ם, אבל הקב"ה באמת נמצא בכל דבר ודבר לגמרי. ולכך לעת"ל לכל הנבראים כולם יהיה חוש באלוקות.
עבודת ה' היא לגלות את המציאות, לא לגלות הרגשים, רוממות, או התעוררות. ודאי שבהתחלה, כדי להוציא את האדם מיסוד העפר שלו - כך מתחילים, אבל כשאדם כבר עובד - הוא איננו יכול להישאר בהתעוררות גרידא. עליו לחפש את המציאות האמיתית, והמציאות האמיתית היא הקב"ה, אותו על האדם למשש כביכול בלבו.
זוהי עבודת הנברא בעצם, וכל מה שכתוב בספרים, אין זה אלא כלי כיצד להסיר את המסך המבדיל שבנפש המפריע מלהרגיש את הקב"ה.
אילו היתה לאדם אמונה גמורה בידיעה זו - הוא היה מרגיש מיד את הקב"ה! כי ברגע שהוא מאמין שהוא בריה חדשה - שוב אין לו שום מסך המבדיל, שכן לבריה חדשה גם אין מידות רעות, כמו שנאמר: "האלוקים עשה את האדם ישר". אבל היחיד שיכול לתת לאדם את האמונה הזו - הוא הקב"ה!
"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו). "צדקה" הכוונה, שהקב"ה נתן לאברהם אבינו כביכול מתנה שנקראת אמונה. כל זמן שאין אדם חי בהכרה שאמיתת המציאות היא הוא ית', הוא לא יוכל להרגיש שבעצם הוא נהיה מחודש, כי הרי הוא תפוס בתוך עצמו, מרגיש את עצמו, זוכר את הנפילות ואת הקשיים של עצמו, וגם מכיר את המידות הרעות של עצמו, וא"כ איך יוכל להחליט שמרגע זה והלאה הוא משתנה!
ובאמת אי אפשר!! עפ"י כל שכל אי אפשר להגיע לכזאת השגה. מי שיכול לתת לאדם כזו השגה הוא רק הקב"ה!
נמצא, שעבודת האדם היא רק להכניס את הקב"ה ללבו, וכשהאדם מכניס את הקב"ה ללב, נאמר בו: "הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"! ועבודת הבחירה היא להכניס את הקב"ה ללב, ולהזהר בכל רגע ולרגע שהוא נכנס, שחס ושלום לא יצא ממנו.
העבודה המעשית - התבוננות לאורך זמן
העבודה בפועל מהי?
ראשית כל, התבוננות גדולה מהי תכלית החיים. התבוננות זו צריכה להיעשות לאורך זמן, ואף לאורך זמן טובא.
לאחר מכן יש להתבונן שהאדם מצדו אינו מתקרב אל הקב"ה, אלא הקב"ה נמצא אצלו בתוך לבו, ולחזק את האמונה הברורה בכך שהקב"ה נמצא אצלו, לחשוב על הקב"ה בתמידיות - כל אחד לפי כוחו, ולהאמין שהקב"ה נמצא בלבו.
אם אדם מאריך להתבונן ודבק בזה יום ועוד יום, חודש ועוד חודש בתמידיות, והוא בוכה ומתחנן לקב"ה שיזכה להרגיש את הדבר, בבחינת "איני זז מכאן עד שהקב"ה ימלא מבוקשי" - אז באמת יזכה להרגיש את הקב"ה בלבו, ויוכל להצליח בכל אשר יפנה!
כל זמן שהקב"ה לא נמצא בלב בגילוי, אין לאדם כח להתמודד עם הקשיים שעומדים לפניו. מהיכן נובע היאוש המגיע לנפש האדם? אנשים סבורים שנפילה לזרועות היאוש הינה שלב נמוך בהכרת הבורא. וזו טעות. האמת היא שאדרבה, מי שחושב שהוא יכול להצליח - הוא המדומיין. אבל זה הנופל ליאוש - בעצם מתחיל להכיר את המציאות. הוא מגיע להכרה שאדם לא יכול להצליח לבדו, רק בעזרת בוראו! אלא שמשם עליו להתקדם הלאה ולחשוב - אז מה הקב"ה רוצה ממני?
באמת אפשר לדבר ולדבר, אבל נקודת החיים אחת היא ואין בלתה: יש מציאות אחת שהיא הקב"ה, והיא נמצאת בלב האדם, וכל העבודה היא לגלות אותו שם, אלא שישנם כמה וכמה אופנים איך מגלים.
הקב"ה יזכה את כולם - את כל הכנסת-ישראל וכל הברואים כולם - שיטו שכם אחת לעובדו, ויגלו כולם שאין פועל אלא אחד ואין לנברא אלא לחפש את בוראו ולגלותו בתוך נשמתו.
חיפוש ה"ישרות", לא "חשבונות רבים"בראשית הדברים נחזור בקצרה על יסוד היסודות, אשר נתבאר עד כה בכרכים הקודמים."אשר עשה האלוקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט).מה הם אותם "חשבונות רבים"? בעצם, כל אחד ואחד יודע בנפשו, שיש בו רצון אמיתי להתקרב לקב"ה. עלינו לברר אפוא, מהי נקודת המסך המונעת מכל יחיד ויחיד להתקרב לקב"ה. באמת, ה"חשבונות הרבים" הנמצאים בנפש של כל אחד ואחד, היא אותה נקודה שהוא לא מחפש את הישרות, אלא מחפש את החשבונות. במילים פשוטות: יש אדם המחפש תיקון המידות, חבירו מחפש את ידיעת התורה בשלמות, ואחר מחפש רוח הקודש - כל אחד ואחד לפי נפשו מחפש משהו.מכנגד, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לכל אחד יש את זמני העליה ואת זמני הירידה, יש זמנים יותר מאירים, וישנם פחות. ההתמודדות בנפש עם כל המצבים הללו אינה פשוטה כלל, ופעמים רבות אדם אינו יודע איך לנווט את כח הנפש הפנימית שלו, שכן כמכלול, על דרך כלל שאיפתו הפנימית אינה יוצאת מן הכח אל הפועל. צריך כאן בירור מהי בדיוק הנקודה המפריעה לכל אחד ואחד להשיג באמת את המבוקש, כלומר: האם המבוקש לא נכון, או שמא הדרך להשגת המבוקש יש בה נקודה של בעיה. אי אפשר לומר שהמבוקש לא נכון, כי הרי מדות טובות בודאי צריך, והתורה היא חיינו ואורך ימינו - אין שום צל של ספק! ודאי שנקודות אלו נצרכות לנפש כל אדם. אם כן, לכאורה המבוקש הוא נכון, וממילא נזדקק לומר שהבעיה נעוצה בדרכים להגיע אליה. אבל גם זה איננו מובן, שהרי לומדים הרבה ספרים ומנסים ליישם את הכתוב שם, ואלו הם הדרכים הכתובים! אם כן, גם בדרכים לכאורה אין בעיה. ובכן, כל אחד אומר לעצמו, שמן הסתם הוא נגוע במידת העצלות או שמא עבר הרבה עבירות. ואם לא היום - אולי בקטנותו, בילדותו, ואם לא בגלגול זה - אולי בגלגוליו הקודמים, כל אחד ואחד לפי מה שהוא.אבל באמת, "יוצר אור ובורא חושך" - הקב"ה מחדש כל בריה ובריה בכל עת ובכל שעה ממש, וכשם שהקב"ה ברא את האדם הראשון, כך כביכול הוא בורא כל אדם ואדם בכל עת. אם אדם מאמין שמה שהוא עשה לפני דקה מפריע לו להתקרב לקב"ה הרגע - באמת זהו חסרון באמונה ב"מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"! אילו היה האדם שלם באמונתו שקב"ה מחדש בכל רגע, והוא בורא בריה חדשה ממש, היה מבין שעליו נאמר "אשר עשה האלקים את האדם ישר", ולא היו לו שום מניעות! אלא שהנפש תפוסה באותה נקודה שהיא מאמינה שהעבר הוא לא אַיִן, אלא הוא נמצא ומפריע, והראיה, שהרי כתוב בגמרא (שבועות יב ע"ב): "עבר על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו, עבר על לא תעשה - יום הכפורים מכפר", הרי שכן צריך כפרה, ולכאורה זו סתירה לדברינו.אמנם באמת ישנן הרבה סתירות: סתירות בין גמרות, סתירות בתוס' וכו', אבל גם כשיש סתירות, ראשית כל צריכים לדעת שהנקודה ממקומה לא זזה! "מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית" זוהי נקודה ראשונית ובסיסית! ואף שישנה מצות-עשה של תשובה, וא"כ יש לאדם שייכות לעבר. הכל אמת ויציב! אבל אפילו שישנה שייכות לעבר, מ"מ "המחדש בטובו בכל יום" נמצא בכל רגע ורגע, וצריך לברר את הדברים. שכיון שאדם אינו מרגיש את ההתחדשות בכל רגע, לכך יש לו מסכים רבים, המונעים ממנו לראות את אור האמת. ולכך צריך בירור כיצד יתגלה באדם אור התכלית, שהיא הדבקות בו ית"ש, מתוך מסכים אלו. התכלית - דבקות בקב"ה, כל השאר - כלים להשגתהאדם סבור לעצמו, שברגע שהוא קורא ספרי מוסר ויודע את הדברים, קורא ספרי חסידות ויודע את הדברים - הוא יכול מיד להתחיל לעבוד. והאמת היא שזו טעות. באופן כזה הוא רחוק מלהצליח! וכל זאת למה?ישנה ידיעה בסיסית שעל גביה צריך לבנות את כל מציאות האדם. הבירור הראשון שצריך להיעשות הרבה לפני העבודה בפועל, הנקודה הראשונה שצריכה להיות מבוררת היא: את מה מחפשים. מחפשים מידות? מחפשים תורה, מצוות? - הכל נכון, אבל מאחורי כל זה עומד משהו.אם אדם שואף כדוגמא לקנות לנפשו מידות טובות כתכלית - עצם הרצון להשיג את המידות, רצון טוב ואמיתי הוא, אך השגתן כתכלית ולא כאמצעי - איננה נכונה! באמת, אין דבר אחר בעולם שאדם צריך לחפשו אלא את הקב"ה! ואף שספרי המוסר מלאים בעצות והנחיות כיצד לתקן את המידות וכו' - נכון, צריך לתקן הרבה דברים, אבל כל זה כדי שלאדם לא יהיה מסך המבדיל בינו לבין הקב"ה. אם אדם רוצה להיות דבוק בו ית', הדרך לכך היא: "מה הוא אף אתה" וכו', ואם זה חסר, ממילא אדם לא יכול להתדבק בו ית'. אבל החיפוש לתקן המידות הוא רק כסילוק המפריע לדבקות של הנברא בבוראו. אין כאן מציאות של חיפוש דבר אחר כתכלית בפני עצמה! דוגמא נוספת: הרבה אנשים שואפים להשיג גן-עדן. נו, הבה נתבונן. הרי כתוב בחז"ל שהעולם הזה דומה לפרוזדור בפני הטרקלין, והטרקלין הוא גן-עדן. כמה שנים עוד יהיה גן-עדן בעולם? הרי אנו נמצאים בחלק האחרון של האלף השישי, שבסופו צריך לבוא משיח, תהיה תחיית המתים, ואז הנשמות תרדנה לארץ. נמצא אם כן, שאם מאמינים שמשיח יבוא היום, תחיית במתים תהיה [לפי חלק מן הראשונים] ארבעים שנה. יתכן אפוא, שלכל הגן-עדן יישאר זמן מאוד מועט. ספק אם אדם יחיה כאן בעוה"ז יותר, או שנשאר לו יותר זמן להתענג בגן-עדן, זה עדיין לא ברור. וסוף כל סוף כמה זמן נשאר לגן-עדן לכל היותר? - מאתיים שלושים וחמש שנה לערך, זה מה שנשאר. ומה יהיה אחרי כן? יהיה האלף השביעי, ואחריו האלף השמיני וכו', וכפי שמאריך הרמח"ל בדעת-תבונות. כל נקודה שאדם מחפש אותה, הוא צריך לבדוק: נו, ומה אחרי! הוא מחפש מצוות. טוב, וכשיהיו לו מצוות, מה אחרי? גן-עדן. ומה אחרי גן-עדן?... הוא מחפש שלימות? - אז מה תתן לו השלימות? וכו'כל נקודה צריך ללכת אתה עד הסוף לברר מה יצא ממנה. ובאמת, אם אדם עובד שלא לשמה והוא מחפש רק הנאה - נו, בזה אי אפשר הרבה לדבר, כי אדם כזה מעדיף לוותר על הנאות העוה"ז כדי לקבל שכר גדול יותר. אבל אם אדם מחפש אמת, עליו לברר כל נקודה היכן הסוף שלה. למשל: הוא לומד תורה - להיכן התורה תוביל אותו? כשיידע את התורה מה יהיה? יתנו לו אפשרות לדעת עוד. נו, ומה אח"כ? וכי רצונו ית' שכל הזמן הוא ידע עוד ועוד, או שמאחורי זה עומדת תכלית כלשהי? האם רצונו ית' שאדם יקיים את המצוות עם כל גדריהן, פרטיהן ודקדוקיהן, ומאחורי זה יש משהו, או שזוהי הנקודה האחת והיחידה? הרי הדברים ברורים ולא חדשים, מפורסמים בספרים - הן בכתבי הרמח"ל ובספרי מהר"ל, והן בספרי חסידות הרבה - שתכלית הכל היא ההתדבקות של הנפש בבוראה! אם נקודת האחרית אינה מבוררת לאדם, הוא יכול להעמיד לעצמו כל מיני שאיפות: תיקון הכעס, מידת הענוה, עין טובה, לב טוב וכו', כל הדברים המופיעים בדברי חז"ל ובספרים הקדושים, וכולם אמת כולם ברורים, כולם קדושים. אבל - מוכרח הוא לדעת להיכן דברי חז"ל מובילים אותו! אם נקודת התכלית מבוררת בנפש בבירור, ואדם מבין שתיקון המידות הוא כלי לדבק אותו בקב"ה, התורה היא כלי לדבק אותו בקב"ה, וכן ענוה וכו' - אז הוא מקבל הסתכלות ברורה על החיים. אדם מטבעו רחוק מהדביקות והנה כל אדם, אף אם הוא שומע את הדברים, באמת הוא רחוק מהם מאד בטבעו, שכן נפש האדם מעצם טבעה סותרת לכל המושג של ההתדבקות בקב"ה. ה"אני" שבאדם, מה שכל אדם חי את עצמו, דואג לעצמו, חושב על עצמו וכל כולו סביב לעצמו - זהו היפך המציאות של ההתדבקות השלימה בקב"ה! ידיעת ענין הדבקות כתכלית, זו אינה ידיעה בלבד. זוהי תפיסה פנימית שאדם מבין שחייו כאן בעולם הזה אינם למען עצמו. בגאולה השלימה נאמר: "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא), ואין זה מקרה שכך תהיה צורת הגאולה, אלא זהו גילוי למפרע על כל השית אלפי שנין שאדם חי כאן, שהם למען הקב"ה, כלומר: הוא מחפש את הקב"ה בכלים שהקב"ה נתן לו - תורה ומצוות, וזולת זה, אין כלום - לא בעולם הזה ולא בעולם הבא! אלא שהכלים משתנים בין עולם הזה לעולם הבא, אבל התכלית - אחת היא!נמצא אם כן, שהחסרון האמיתי שחסר בנפש הנברא - וזוהי הנקודה המעכבת אותו מלהגיע אל השלמות - הוא שאינו דבק בקב"ה. כל החסרונות שיש לו [כגון עצלות, עבירות וכו'] הן תולדות מחסרון ההתדבקות בו ית'. הרי הקב"ה הוא שלם בכל מיני השלמות והנברא הוא חסר, וכשאדם דבק בו יתברך, שוב אינו חסר דבר. נמצא שכל חסרונות האדם הם מניעים בלבד להפריע לו להגיע לדבקות, ותולדה מהעדר דבקות. סוף מעשה במחשבה תחילההקדמונים לימדונו כלל יסודי: "סוף מעשה במחשבה תחילה". והנה נקודת התכלית - ה"סוף" - של האדם היא: "ובאמת כי השלמות האמיתית היא הדבקות בו יתברך שמו", כלשונו הנודעת של הרמח"ל. זהו ה"סוף מעשה". ויכל אדם לומר: זוהי התכלית, וכעת הנני עוסק באמצעים בלבד, ובעז"ה ע"י ריבוי האמצעים אגיע אל התכלית. אמנם במילים אלו - "סוף מעשה במחשבה תחילה" - כתוב יסוד, שהמחשבה הראשונה צריכה להיות: מה אני מחפש! לשם מה אני צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות? - כי הקב"ה ציווני לעשות כך! ומה רצונו יתברך בזה, מה התורה והמצוות יפעלו בנפש? - הם יפעלו שאדם לא יחפש בחייו דבר אחר, אלא את הקב"ה! "קוב"ה ואורייתא חד הוא", כלומר: הכח שנמצא בתורה, הוא אותו כח שמביא את האדם לכך שלא יחפש שום דבר מלבד בוראו. זוהי עצם מציאות החיים. המציאות האמיתית של החיים היא אחת בלבד: הקב"ה היה, הווה ויהיה. הוא היה לפני הנבראים, הוא יהיה אחרי הנבראים, והוא נמצא כשהנבראים נמצאים. וכל עבודת האדם בעולם הזה לחפש דבר אחד בלבד: את הקב"ה! כאשר אדם תופס שישנם הרבה סוגי עבודות, הרבה שיטות, הרבה דרכים, - כל זה נכון, אבל בעומק, זהו פיזור הנפש. אין שיטה שלא צריך לחפש את הקב"ה. יש הרבה שבילים כיצד להגיע לקב"ה, אבל הנקודה שאליה מובילות כל הדרכים היא אחת: אל הקב"ה. אלא שידיעה זו, אע"פ שהיא כתובה, אבל מכח שגרת החיים ומעוד כל מיני סיבות, היא נשכחת מלב, כלומר: גם אם אדם יודע אותה, היא לא נתפסת אצלו כעצם החיים. נתפס אצלו שקיום המצוות הוא העיקר, לימוד התורה הוא העיקר וכו', אבל לא נתפס אצלו שהעיקר הוא בעצם התכלית, ומה שכתוב בחז"ל שהתורה היא העיקר, הכוונה שהיא עיקר האמצעי המוביל את האדם לתכליתו. שהרי התוה"ק נקראת "ברית", וברית, עיקר עניינה לקשר לדבר אחר, והברית אינה אלא כלי לכך, שבכוחה לאחד את שני הצדדים בתכלית היחוד.אם כן, עצם הנקודה חייבת להיות מבוררת היטב! אדם מוכרח לידע בבירור לשם מה הוא נמצא כאן בעולם! הכרה זו אינה נקלטת בנפש, לא ביום ולא ביומיים. זוהי הכרה שהולכים איתה חודשים כפשוטו. אילו היתה המציאות שכל קטן המוטל בעריסה, היו אומרים לו שוב ושוב דבר זה, את זה היו שומעים, זה מה שהיו סופגים - אז ממילא באופן טבעי כל אחד מקטנותו כשהיה מתחיל לעבוד, היה מתחיל לעבוד על הבסיס הפשוט והאמיתי.אבל אף שהדברים כתובים וידועים, מכל מקום רצונו יתברך שתהיה בחירה לאדם, ובכדי שתהיה בחירה, הנקודה הפנימית כמעט ונעלמת, נשכחת מן הלב! לכן, העבודה אינה להתחיל לתקן דברים, לבנות מעשים וכו'. ודאי שזהו שלב בעבודה, אבל השורש הראשון שאיתו מתחילים לעבוד, הוא הבירור הפשוט שבפשוטים: לשם מה אני חי כאן? האם כדי לקיים מצוות? - מה יצא מהמצוות! אולי כדי ללמוד תורה? מה יצא מן התורה? - גן עדן? וכי גן עדן הוא תכלית? ברור הדבר ולא מסופק כלל, שהתכלית היא קירבת ה' והדבקות בו ית'. ואדם צריך ללכת עם מחשבה זו חודשים על גבי חודשים. בכל דרכיך דעהו"בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו). זהו כלל ללא יוצא מן הכלל. "דעהו", מלשון חיבור, דעת להתחבר לבורא עולם. זו צריכה להיות ההסתכלות בחיים.עוד לפני שאנחנו מדברים על עבודה זו של "בכל דרכיך דעהו", שהיא עבודה גבוהה באמת, ראשית כל צריך לדעת לשם מה יצר הקב"ה כל הדומם, צומח, חי, וחי מדבר? לאיזו מטרה? - והתשובה ברורה: רק על מנת להתדבק בו יתברך.אין צל של ספק שקשה בתחילה להתדבק, כי אדם מטבעו נמשך אחר החומר, אבל ראשית כל צריך שהידיעה תהיה מבוררת. הקב"ה נתן לאדם את האפשרות לאכול פת שחרית - כדי שעי"ז הוא יתקרב אליו, נתן לו לאכול סעודת שבת - כדי שעי"ז הוא יתקרב אליו. וכך בכל מעשה ומעשה. ניקח דוגמא: אדם יושב בביתו. הוא רואה שולחן, כסא, מנורה, חלון. הוא פשוט לוקח את הדברים אחד לאחד ושואל את עצמו: לשם מה ברא הקב"ה חלון? ועונה את התשובה: על מנת שיתקרבו אליו ית'. איך מתקרבים ע"י חלון? - זו כבר שאלה שניה, אבל ראשית - "כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ו"כל" הכוונה כפשוטו! "בכל דרכיך" כפשוטו! אם אדם יושב על כסא, הרי שהקב"ה יצר את האדם ויצר את הכסא, ואם הוא נתן לאדם לשבת על הכסא, בהכרח שזהו כלי לקרב אותו לקב"ה! הדרך להתקרב היא ע"י תורה וע"י מצוות. והרי כבר כתוב בספרים (חובת הלבבות ועוד), שיש או מעשה מצוה או מעשה עבירה. "מצוה" מלשון צוותא לקב"ה, "עבירה" מלשון "מעבר לנהר", כלומר: כביכול אדם נמצא מעבר לקב"ה, בצד אחר, מה שנקרא "סטרא אחרא". אין דבר בבריאה בעצם שהוא לא מביא את האדם לקב"ה. "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", כמו שאומרים חז"ל (ברכות ו ע"ב). צריך להיות מבורר לאדם, שכל מה שיש לו, הכל בכל מכל כל יש לו מטרה אחת בלבד: לקרב אותו ולדבק אותו בקב"ה! סיעתא דשמיא - סיוע מהקב"ה עצמותפיסה זו בכוחה להאיר את התכלית בנפש האדם. הרי בעצם, בכדי שאדם יוכל להשיג את התכלית, הוא נצרך שיהיה לו כח פנימי בנפש לעשות זאת. ומהיכן באמת ישאב האדם כח להתקרב לקב"ה? ובכן, חז"ל אומרים שיש "סיעתא דשמיא". ונבאר עתה את העומק הטמון במושג הנקרא "סיעתא דשמיא"."לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהלים נא, יב). הסיעתא דשמיא אינה נמצאת מחוץ לאדם. הקב"ה שוכן בקרב כל אחד ואחד, ומה שהקב"ה נגלה בלב של כל אדם ואדם - זה גופא הסיעתא-דשמיא. "לב טהור ברא לי אלקים", הכוונה: "צור לבבי וחלקי ה'". זהו "לב טהור"! ומה כוונת חז"ל באומרם "לב טוב"? - "ואני קרבת אלוקים לי טוב". לב טוב כלומר, שהוא מחפש רק טוב, "וזולת זה, מה שיחשבוהו בני האדם לטוב - אינו אלא הבל ושוא נתעה" (כלשונו הנודעת של המס"י). נמצא, שמהו לב טוב? לב טוב הוא אותו לב שמחפש רק את הטוב האמיתי, והטוב האמיתי הוא הקב"ה. ומי מעורר זאת בקרב האדם? - זוהי ההתגלות שהקב"ה מתגלה בלב כל אחד ואחד - "ושכנתי בתוכם"! אם אדם אינו מעורר בלבו את הידיעה שהקב"ה נמצא שם, איזו סיעתא דשמיא תהיה לו? סיעתא דשמיא אינה רק איזו רוח המושפעת ממרום, מתלבשת על האדם ונותנת לו דחף פנימי להתקדם בעבודת ה'. בודאי שגם זה נכון, אבל טמון בענין עומק של הבנה. מי שדוחף את האדם כל החיים, זהו רק הקב"ה. כי הוא עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. סיעתא דשמיא, אם כן, במילים יותר מבוררות פירושה, שהקב"ה דוחף את האדם. ממילא, אם האדם אינו חושב על הקב"ה, ולא מגלה אותו ית' בלבו, מהיכן תהיה לו סיעתא דשמיא להצליח? מהי הסיבה לכך שישנן כל כך הרבה נפילות, שישנם כה הרבה קשיים, והעצבות שוררת בכל? - פשוט וברור: חסר את הקב"ה! אילו הקב"ה יהיה בלבו של אדם, הרי הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, אלא שלאדם נשאר איזה נקודת בחירה קטנה שהקב"ה נותן לו לבחור. אבל ברור הדבר שהאדם מצד עצמו אין בכוחו להשיג בכל עבודה שתהיה בעולם כלום, זולת סיעתא דשמיא. זה מבורר וידוע לכל. "סיעתא דשמיא" אין הכוונה כפשוטו - עזרה מן השמים, שכן מיהו זה הנמצא בשמים? כלום השמים הם אלו המסייעים באמת לאדם? הרי ברור ופשוט שלא! מי שמסייע לאדם זה הקב"ה! - אם זה בלבוש של מלאכים, או בלבושים אחרים, אבל בעצם, הכל זו התלבשות כביכול של הקב"ה שבא בעצמו לסייע לאדם.ממילא, ככל שהקב"ה נמצא יותר במחשבות האדם בגילוי, מתקיים בו יותר הכתוב "לב טהור ברא לי אלקים", ואז הקב"ה נמצא בלבו, ומסייע בעדו להתקרב אליו. אבל אם אדם תופס את ענין קרבת ה' כנקודת תכלית, והוא עוסק באמצעים - הרי אי אפשר להשיג בלי סיעתא דשמיא, וסיעתא דשמיא הוא כמעט לא מקבל, כי הרי אינו חושב כמעט על הקב"ה, וא"כ מהיכן יהיה לו כח להצליח? "ואלמלי הקב"ה עוזרו - אינו יכול לו"באמת, הדברים הם פשוטים עד מאוד!! כל אחד מאתנו יודע את דברי חז"ל: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" (ברכות לה ע"ב). ולמה לא עלתה בידם? רשב"י בעצמו מגלה את הסוד. לפני פטירתו רשב"י מעיד הוא על עצמו (באידרא): "כל ימי בחד קיטרא איתקטרנא ביה בקוב"ה" - רשב"י מעיד על עצמו ש"כל ימיו" היה מחובר לקב"ה! הרבה עשו ולא עלתה בידם. למה? כי באמת אין אדם בעולם המסוגל בכוחות עצמו לטפס בסולם העליה ולהצליח כמו שרשב"י הצליח, רק אם הקב"ה ירצה שיצליח! אם הקב"ה עושה - הוא יכול לעשות הכל! הוא יכול להפוך כל אדם לגדול הדור, אין שום מניעה. הקב"ה הוא כל יכול. ומהי עבודתו של האדם? - להכניס את הקב"ה בלבו. "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". מהו אותו "פתחו של מחט"? שפלות שיגיע ממנה לעצבות? שמחה שתביא אותו להוללות? איזה פתח על האדם לפתוח? הפתח האמיתי שאדם צריך לפתוח בלבו, הוא להכניס את הקב"ה אל הלב! הן לשון חז"ל היא: "ואני אפתח לכם", לא שהקב"ה יושב בשמים, ומשם הוא פותח את הלב. אלא כאשר "פתחו לי פתח כחודו של מחט", כשמכניסים כביכול את הקב"ה בלב - אז "ואני אפתח" - מה שהכנסתם, זה גופא המפתח לפתוח. אדם הכניס את הקב"ה בלבו, הקב"ה מתחיל לפעול שם, בתוך נפשו.זולת זה, אין לאדם כל סיכוי להצליח, חרף כל נסיונותיו הכנים להתקדם, כי הקב"ה לא נמצא בלבו! והרי "בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו, ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו"! זוהי נקודה ברורה! יצרו של אדם חזק יותר מהאדם, ו"אלמלא הקב"ה עוזרו", אין לו את היכולת להתמודד איתו, בשום פנים ואופן!!אבל חז"ל מגלים לנו כאן סוד גדול: הקב"ה עוזר לאדם!אלא שאם האדם סבור שהקב"ה בשמים והוא על הארץ, א"כ נמשל הדבר לטיפות גשם היורדות מן השמים. נו, כמה כבר הוא יכול לקבל? אולי איזושהי השפעה קלושה, ותו לא. אבל כשאדם מאמין באמונה שלימה ש"צור לבבי וחלקי ה'", שהקב"ה נמצא בלבו, והוא חושב על זה יום ועוד יום: מהי התכלית? התכלית להיות קרוב לקב"ה. והיכן הקב"ה נמצא? - לא בחוץ, לא רק בשמים, הוא נמצא בלב!! - אם יעשה כך, הקב"ה אכן יעזרנו עזרה של ממש!! זוהי עדות מפורשת של הפסוק, כמו שאומרים חז"ל. אין כאן שום נקודת חידוש. אלא שצריך לבסס את נקודת העבודה, להכניס את הקב"ה ללב, להאמין שהתכלית היא קרבת ה' ואח"כ להאמין שהקב"ה נמצא אצלו! ואף שאינו מרגיש בזאת, אך סוכ"ס, וכי בגלל שהוא לא מרגיש, המציאות משתנה?! אם יבוא עיוור ויכריז שאינו רואה שולחן, האם זה אומר שאכן אין שולחן? בודאי שיש שולחן, רק הוא - העיוור - לא רואהו!זה שהקב"ה נמצא בכל מקום, אלו דברי חז"ל - "לית אתר פנוי מיניה" ועוד הרבה מאמרי חז"ל. ברור אפוא בלי שום צל של ספק שהקב"ה נמצא בלב של אחד ואחד! ואיך מגלים שהקב"ה נמצא שם? אם יש לאדם אמונה בדברי חז"ל, והוא מאמין למה שאמרו שהקב"ה נמצא אצלו - הרי שבכוחו לגלות את הקב"ה בלבו, וכשהוא מגלה שהוא נמצא שם, מעתה יש לו מי שיעזרהו. אבל אם האדם מנסה לעבוד לבד, מובטח לו - ללא ספק - שלא יצליח! חז"ל הבטיחו לו זאת: "ואלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אין שום נקודה בעולם שאדם יכול להצליח בה לבדו! זוהי נקודה ברורה! הקב"ה שם את האדם בעולם כמעט ללא כוחות. יש לו כוחות חלשים, שטחיים, אשר אינם מאפשרים לו לעמוד ולהתנגד כנגד הכוחות שעומדים מבחוץ. מהו אם כן הכח שיכול לעזור לאדם? רק הקב"ה! ואם הקב"ה נמצא בלב, "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"! והיכן נמצאת הבחירה? הבחירה היא להכניס את הקב"ה בלב. ה"פתחו לי פתח כפתחו של מחט" זו נקודת הבחירה של האדם. אין בחירה לאדם באמת להצליח להילחם, כי אין בידו האפשרות לעשות זאת, והקב"ה לא תובע מהאדם דבר שאינו יכול לעשותו. ומה כן תובעים ממנו? להכניס את הקב"ה בלבו, וזאת ע"י התבוננות ראשונה מהי תכלית החיים. ולהתחיל להאמין שהקב"ה נמצא אצלו בלב והוא עוזר לו מתוכו, לא מנקודה חיצונית בלבד. הדברים הללו, מי שחי אותם - מבין עד כמה הם פשוטים, עד כמה הם לא מחודשים, ועד כמה הם מוכרחים מהמציאות, ולית כאן שום חידוש מדברי חז"ל כלל. אלא שהטעות היא, שהתרגלנו לחיות לבד, לחשוב לבד, לעבוד לבד, להלחם לבד. לפעמים אדם הולך לאיזה רב, כדי לקבל ממנו דרכי עבודה. הוא חושב שאותו צדיק ישפיע לו כוחות. זאת בשעה שהיה לו ללכת לקב"ה ולקבל ממנו כוחות! לצדיק הולכים כדי לברר דרך בעבודת ה', אבל מי נותן כח להצליח? את הכח מקבלים אך ורק ממנו יתברך, ולא מזולתו! [אף שבודאי יש בחינה לקבל כוחות מן הצדיק, אולם זהו רק חלק דק בנפש,ובעיקר הנפש צריך לגלות את הכח לקבל ממנו ית"ש]. הקב"ה - "מקומו של עולם"באמת, לולי האמונה שרצונו יתברך שהעולם יהיה מלא בבלבולים, "עולם" מלשון העלם - לא היה שייך להבין איך נקודה כל כך פשוטה, כל כך מבוררת - נעלמת כמעט מעין כל, ורבים וטובים מנסים לעבוד כל אחד לפי דרכו, ועוברת שנה ועוד שנה, ומי מצליח יותר ומי מצליח פחות, וכל אחד שואל ומבקש. אנשים מחפשים מהכא להתם ומהתם להכא, ואין עוזר ואין מושיע.נו, שומעים איזו שיחת חיזוק, כל שבוע משהו חדש, איזו נקודת התעוררות. עברו הימים הנוראים, עבר גם סוכות, הכל עבר. נו, מה עושים? מצפים לחנוכה? חיים ממועד למועד?... הרי אי אפשר לחיות כך! חיים מאיזו שיחת מוסר ששומעים משבוע לשבוע? גם כך אי אפשר לחיות. מי שמחפש כל חייו התעוררות, דבר אחד לפחות יש לו: שהוא לפחות לא נרדם... אבל לבנות על גבי זה בנין - אי אפשר! בנין ניתן לבנות באופן אחד ויחיד: הקב"ה נקרא "מקומו של עולם"! אם אין לאדם שטח, האם יוכל לבנות בנין? בלי שטח, אדם לא יכול לבנות דבר. זוהי נקודה מוחשית ברורה. הקב"ה הוא כביכול ה'שטח' שעליו בונים. לא בונים דבר שכביכול הקב"ה אינו התחתית שלו. אם אדם מנסה לקבל נקודה של התעוררות, הוא למעשה מנסה לעורר את עצמו, אבל היכן הוא הקב"ה? אין כאן בנין, ישנה איזושהי רוח שדוחפת אותו. כל פעם מגיע איזה אדם ומתכוון לשם שמים כל אחד לפי עניינו, ומעורר מעט את הצבור. ודאי עדיף מכלום. אבל לבנות דבר, בונים רק על הקב"ה שהוא מקומו של עולם, ועליו בונים כל דבר.כל קבלן, כשהוא הולך לבנות בנין, קודם כל הוא קונה לעצמו קרקע. מה קרקע בנמשל שאנחנו צריכים לבנות על גביה? צריך שיהיה לנו קרקע אחת הנקראת מקומו של עולם. בלי זה - חבל לנסות, חבל להתחיל, קל וחומר להמשיך. אם הקב"ה הוא לא הקרקע - אי אפשר להצליח. זה צריך להיות מבורר בנפש בצורה ברורה שאין בה צל של ספק, וכל הדברים מבוררים בחז"ל. "מקומו של עולם" זה המקום שעל גביו אדם בונה כל דבר ודבר. וההתחלה של כל דבר זה המקום של הדבר, כמש"כ בנפה"ח ועוד. הקיום של כל דבר הוא אותה נקודה, שאדם דבר ראשון מכניס את הקב"ה בחיים שלו. הקב"ה - עצם מציאות החייםמה הכוונה להכניס את הקב"ה בחיים?בעצם, התורה היא חלק מתרי"ג המצוות, והכל הוא מלשון צוותא.יש ביטוי חריף של הרוז'ינר שאמר, שאפילו אם ישימו אותו ביער מאה שנה לבד - הוא לא יסיח דעת מהקב"ה כלל! ודאי שאין לנו שייכות למדרגות אלו, אבל נקבל רק את התפיסה הפנימית של החיים איך חיו אותם קדושי עליון. עצם מציאות של החיים שלהם היתה: הקב"ה! אנחנו רגילים לתפוס שהמציאות של הקב"ה היא איזו סוג של עבודה, מנסים לעבוד להתקרב לקב"ה. נו, הלואי שגם את זה כולם ישיגו. אבל גם כשכבר תופסים את הקב"ה, תופסים אותו כביכול או כמקור לסיעתא דשמיא, או כמקור שאליו עובדים, אליו מתפללים וכו'. וכל זה אמת, הכל מפורש בדברי חז"ל ובספרים הקדושים. אבל זה לא הכל.הקב"ה הוא לא רק ענין של סיעתא דשמיא, ולא ענין של תפילה בלבד. הקב"ה הוא עצם מציאות החיים! ואף שאנו רואים עוד הרבה דברים בעולם, ישנן שתי הסתכלויות על מה שרואים: האחת - שכל זה הוא כלי לגלות את הקב"ה, והשניה - כמו שכתב המס"י, שהכל הוא נסיון להרחיק את האדם מבוראו. אבל מציאות אמיתית ישנה רק אחת: הקב"ה!מה נקרא "חיים"? - "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". העצמיות של החיים זו הדבקות! לא כמו הפשטות שהחי דבק בקב"ה, אלא עצם החיים זה הקב"ה, אדם חי את הבורא-עולם. הקב"ה נקרא חי החיים, ועצם החיים של הנברא זו אותה נקודה שהקב"ה נמצא ומתגלה באדם. "חיים", כלומר: הקב"ה! "חי" הכוונה חי לעולם, והנברא הוא מת לבסוף, הוא לא יהיה קיים - הן מצד חטא אדם הראשון, ואפילו אם אדה"ר לא היה חוטא, סוכ"ס הנברא עתיד להתבטל. מי שחי באמת לנצח נצחים ממש - זהו רק בורא העולם!"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם, צריך לקלס לבורא, מאי טעמא? - כל הנשמה תהלל י-ה - כל הנשימה תהלל י-ה" (ב"ר יד, ט).מהו העומק הטמון בדברי חז"ל אלו? - אין זה ענין של הלול חיצוני. הקב"ה נותן את עצמו. התורה נקראת "תורת חיים", ופירוש הדבר שכביכול הוא וחכמתו חד, וממילא עצם החיים הוא הקב"ה. אדם צריך להבין שמה שהוא נושם - הוא נושם כביכול את הקב"ה!ואף שאדם מרגיש שהוא נושם אויר - זוהי נקודת ההטעיה של כל הבריאה שישנה כאן. בעצם אין עוד מלבדו, והקב"ה הוא המציאות האמיתית, אלא שהקב"ה שם לו הרבה לבושים, כמו שכתוב בזוה"ק ב'פתח אליהו', שהבריאה כולה היא לבושים לקב"ה. וכמו שמבואר ב'תניא', שכשאדם נותן יד למלך, גם אם הוא נוגע בבגדים, אבל בעצם הוא נותן יד למלכו של עולם!אדם צריך להבין שכל נקודה שהוא מתעסק איתה, הוא מתעסק רק עם המציאות האמיתית של הקב"ה! אלא שבחוש רואים אחרת, חושבים אחרת ומרגישים אחרת. אבל בעצם, המציאות היא הקב"ה!אם כן, מהי העבודה? - העבודה היא רק לא להיות שוטה ומדומיין שלא מכיר את המציאות. לא כפשוטו שהעבודה היא להתקרב לקב"ה. ודאי שגם זה אמת לאמיתה, אבל עומק הדברים הוא שישנה מציאות, והמציאות היא הקב"ה! הוא ית' נמצא כאן, בכל מקום ומקום! "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כ), ה"ברכתיך" הוא הפועל-יוצא. הנקודה הראשונה מהי? - "אבוא אליך"!! הקב"ה נמצא ליד כל אדם ואדם והוא המציאות. ואף שאדם מרגיש את הגשמיות ולא מרגיש את הקב"ה - זוהי נקודת הדמיון שאדם לא מרגיש את אמיתת המציאות. עבודת ה' - גילוי אמיתת המציאותנמצא לפי דברינו, ש"עבודת ה'" זו אותה נקודה שאדם מברר לעצמו שאמיתת החיים הוא הקב"ה. הקב"ה נמצא לידו, והקב"ה נמצא בתוכו! לא צריך כביכול להתקרב לקב"ה, ללכת אליו. הקב"ה נמצא כאן! אלא שצריך להכיר בחוש שהקב"ה נמצא לידי ובתוכי!אין צל של ספק שצריך זיכוך אמיתי, ואין צל של ספק שצריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, והכל בכל מכל כל, כמו שלימדונו חז"ל הקדושים. אבל הפועל-יוצא של כל זה מהו? - להכיר את האמת לאמיתה, שהקב"ה נמצא בכל מקום ומקום, והוא נמצא בלבו של אדם, ואם שורש החיים הוא בלב, הרי שהמחייה הנמצא בלב הוא הקב"ה.לא באנו לתקן או לחדש דברים. באנו לגלות את אמיתת המציאות כמות שהיא, והיא: יש הקב"ה, הוא נמצא כאן, וכל העבודה שלנו היא להרגיש אותו!ודאי שאם יש לאדם מסך המבדיל - הן עבירות והן מידות רעות - הוא לא יכול להרגיש במציאות הבורא ית'. אבל מהי העבודה? - רק לגלות את הקב"ה איך שהוא נמצא בלבי! והוא נמצא בכל הנבראים כולם, בלא יוצא מן הכלל, אלא שהעכו"ם אינם יכולים להרגיש את זה, והישראל כן יכולים. שעל זה כתוב "ושכנתי בתוכם", דוקא בתוך הישראל ולא בתוך העכו"ם, אבל הקב"ה באמת נמצא בכל דבר ודבר לגמרי. ולכך לעת"ל לכל הנבראים כולם יהיה חוש באלוקות.עבודת ה' היא לגלות את המציאות, לא לגלות הרגשים, רוממות, או התעוררות. ודאי שבהתחלה, כדי להוציא את האדם מיסוד העפר שלו - כך מתחילים, אבל כשאדם כבר עובד - הוא איננו יכול להישאר בהתעוררות גרידא. עליו לחפש את המציאות האמיתית, והמציאות האמיתית היא הקב"ה, אותו על האדם למשש כביכול בלבו. זוהי עבודת הנברא בעצם, וכל מה שכתוב בספרים, אין זה אלא כלי כיצד להסיר את המסך המבדיל שבנפש המפריע מלהרגיש את הקב"ה. אילו היתה לאדם אמונה גמורה בידיעה זו - הוא היה מרגיש מיד את הקב"ה! כי ברגע שהוא מאמין שהוא בריה חדשה - שוב אין לו שום מסך המבדיל, שכן לבריה חדשה גם אין מידות רעות, כמו שנאמר: "האלוקים עשה את האדם ישר". אבל היחיד שיכול לתת לאדם את האמונה הזו - הוא הקב"ה! "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו). "צדקה" הכוונה, שהקב"ה נתן לאברהם אבינו כביכול מתנה שנקראת אמונה. כל זמן שאין אדם חי בהכרה שאמיתת המציאות היא הוא ית', הוא לא יוכל להרגיש שבעצם הוא נהיה מחודש, כי הרי הוא תפוס בתוך עצמו, מרגיש את עצמו, זוכר את הנפילות ואת הקשיים של עצמו, וגם מכיר את המידות הרעות של עצמו, וא"כ איך יוכל להחליט שמרגע זה והלאה הוא משתנה!ובאמת אי אפשר!! עפ"י כל שכל אי אפשר להגיע לכזאת השגה. מי שיכול לתת לאדם כזו השגה הוא רק הקב"ה! נמצא, שעבודת האדם היא רק להכניס את הקב"ה ללבו, וכשהאדם מכניס את הקב"ה ללב, נאמר בו: "הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים"! ועבודת הבחירה היא להכניס את הקב"ה ללב, ולהזהר בכל רגע ולרגע שהוא נכנס, שחס ושלום לא יצא ממנו. העבודה המעשית - התבוננות לאורך זמןהעבודה בפועל מהי? ראשית כל, התבוננות גדולה מהי תכלית החיים. התבוננות זו צריכה להיעשות לאורך זמן, ואף לאורך זמן טובא. לאחר מכן יש להתבונן שהאדם מצדו אינו מתקרב אל הקב"ה, אלא הקב"ה נמצא אצלו בתוך לבו, ולחזק את האמונה הברורה בכך שהקב"ה נמצא אצלו, לחשוב על הקב"ה בתמידיות - כל אחד לפי כוחו, ולהאמין שהקב"ה נמצא בלבו. אם אדם מאריך להתבונן ודבק בזה יום ועוד יום, חודש ועוד חודש בתמידיות, והוא בוכה ומתחנן לקב"ה שיזכה להרגיש את הדבר, בבחינת "איני זז מכאן עד שהקב"ה ימלא מבוקשי" - אז באמת יזכה להרגיש את הקב"ה בלבו, ויוכל להצליח בכל אשר יפנה!כל זמן שהקב"ה לא נמצא בלב בגילוי, אין לאדם כח להתמודד עם הקשיים שעומדים לפניו. מהיכן נובע היאוש המגיע לנפש האדם? אנשים סבורים שנפילה לזרועות היאוש הינה שלב נמוך בהכרת הבורא. וזו טעות. האמת היא שאדרבה, מי שחושב שהוא יכול להצליח - הוא המדומיין. אבל זה הנופל ליאוש - בעצם מתחיל להכיר את המציאות. הוא מגיע להכרה שאדם לא יכול להצליח לבדו, רק בעזרת בוראו! אלא שמשם עליו להתקדם הלאה ולחשוב - אז מה הקב"ה רוצה ממני? באמת אפשר לדבר ולדבר, אבל נקודת החיים אחת היא ואין בלתה: יש מציאות אחת שהיא הקב"ה, והיא נמצאת בלב האדם, וכל העבודה היא לגלות אותו שם, אלא שישנם כמה וכמה אופנים איך מגלים.הקב"ה יזכה את כולם - את כל הכנסת-ישראל וכל הברואים כולם - שיטו שכם אחת לעובדו, ויגלו כולם שאין פועל אלא אחד ואין לנברא אלא לחפש את בוראו ולגלותו בתוך נשמתו.
|
