|
דברי פתיחה אלו, נועדו לתת מבט נכון על כל הדברים שייאמרו וייכתבו מכאן ואילך בעז"ה, וכאשר שורש האילן מאיר בבירור, אזי אפשר שענפיו ופירותיו יהיו כמותו. על כן, אין ראוי כלל לדלג על פתיחה זו קודם הלימוד בספר.
* * *
נפש רוח ונשמה
נלמד בעז"ה כמה מדבריו של הגרא"א דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו' (ח"ה עמ' 13), שבהם יהיה ביטוי פשוט מהיכן שורש הדברים הנאמרים כאן, וממילא תובן יותר צורת המהלך.
"כבר כתבנו על שלוש הבחינות התחתונות של נשמת האדם, שנקראות בספרים הקדושים נשמה, רוח ונפש. ולפי שלוש דרגות אלו קיימים אופנים שונים של עבודת ה', תוכחה והשפעה על הכלל".
כלומר, ישנן שלוש צורות כלליות של מהלכי העבודה, ועתה הוא מפרט לנו מה הן:
"עבודת ה' בנפש - מעשים חיצוניים לבד", היינו קיום גדרי הדין כהלכתם. וזה פשוט וברור שאם אין את המעשים החיצוניים, אף ש"רחמנא לבא בעי", אבל החיוב המוטל עלינו הוא ללמוד על מנת לעשות, ופשוט שהכלי של כל דבר הוא נקודת קיום ההלכה בפועל, ולולא זה הריהו ח"ו מקצץ בנטיעות!
זהו כלל חשוב ויסודי בעבודת ה': "היום לעשותם", "ללמוד על מנת לעשות". כי לכל דבר צריך שורש המהווה את היסוד שעליו בנוי הבניין, ויסוד זה הוא הקיום בפועל של גדרי ההלכה.
"עבודת ה' ברוח - מעשים עם התלהבות". זהו כח ההתעוררות, כח ההתפעלות. חלק זה בעבודה נעשה ע"י הכנסת יותר פנימיות לדברים, בצורה של התעוררות והתפעלות.
"עבודת ה' דנשמה - בהשבה אל הלב, בחינת 'קול דממה דקה', הכרת האמת בפנימיות הלב". זהו ענין של בירור פנימי.
עד כאן יסוד הדברים.
התוכחה בג' דרגות אלו
ממשיך הרב דסלר זצ"ל, ומבאר את סוגי התוכחה הראויים לג' הדרגות - נפש, רוח ונשמה:
"התוכחה למי שעומד בדרגת נפש - לגלות לו טעותו ע"י סיפורי מעשיות וגם ע"י הרגל, שמרגילו למעשים טובים והתנהגות טובה". כלומר, מי שאינו שומר תורה ומצוות, צריך ללמד אותו את התורה ואת המצוות, את קיום התורה בפועל. וגם מי שמקיים על דרך כלל, הרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הן מחוסר ידיעה של כל התורה כולה, והן מחוסר קיום פרטי הדין וכו'. זהו התיקון במדרגת נפש, לברר את המעשים האם הם תואמים לגדרי הדין או לא.
"תוכחה למי שעומד במדרגת רוח - לעורר בו התלהבות בלימוד התורה ובמעשי המצוות". כלומר, מדרגת רוח עניינה לעורר בו התלהבות. כאשר האדם חי בבחינה של "ישן", צריך לעורר אותו, "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"! ואף אם הוא כבר ער, אפשר לעוררו יותר.
"תוכחה לדרגת נשמה - לגלות לו דקות נקודת האמת שבלב".
ומסיים הגרא"א: "והמחליף את הדרכים לא תועיל תוכחתו". צריך להבין שישנם שלושה מהלכים בעבודת ה', ואין אפשרות להחליף ביניהם. כשבאים לדון על נקודת העבודה, צריך לדעת מהיכן היא יוצאת - מדיבור דנפש, מדיבור דרוח או מדיבור דנשמה.
דיבור דנפש הוא דיבור בענין הקיום המעשי בפועל של גדרי ההלכה, או עצות מעשיות בעבודה הנוגעות לקיום התורה והמצוות.
דיבור בבחינת רוח הוא כאשר הדיבור נובע מנקודת הנפש של המדבר בצורה של התלהבות, של התעוררות, ובעיקר מגיע דיבור זה בהתלבשות של זמן, התלבשות של מאורעות והתלבשות של מקרים; לעורר!! הרי כל הבריאה כולה באה לעורר את הנבראים מתרדמתם. "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד), ומגיע קול התרועה ומעוררם לשוב אל בוראם.
זוהי בחינה של רוח, וממילא תוקף הדברים הנאמרים בדרגת רוח אינם דקות של בירור הדברים, אלא להיפך, באים להגדיל כל דבר, ולפעמים יותר מאשר מה שהוא באמת, וזאת על מנת ליצור התפעלות בנפש, יציאה מהתרדמה. באים ליצור אצל האדם היפך מנקודת ההרגל שלו, כי דבר שאדם רגיל בו אינו מעורר אותו. רק דבר שהרגילות של הנפש איננה קבועה בו - אדם מתעורר ממנו!
זוהי צורת הדיבור בדרגת רוח.
עבודת ה' בנשמה שונה בתכלית השינוי. זהו ענין של הכרת אמיתת הדברים, ותמיד ישנה "אמת לאמיתה" שהיא יותר דקה ויותר דקה. עבודת ה' בנשמה היא באותה נקודה שהאדם מברר לעצמו עוד דקות ועוד דקות.
תפיסת העבודה בבחינת "רוח"
ממשיך הגרא"א ומבאר את ענין זיכוי הרבים בשלושת מדרגות אלו:
"השפעה בדרגת נפש - להשפיע באופן חיצוני ע"י שיעורים, הרצאות, ספרים וכו'.
"השפעה בדרגת רוח - בהתלהבות שלו לפעמים יצליח המשפיע לעורר ולהלהיב את הקהל, ולנגוע אל לבם לדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", אבל הם יוצאים מנקודת הרוח שבלב, לא מנקודת האמיתיות שבלב.
"השפעה בבחינת נשמה - כשאדם גדול משיב ידיעותיו אל לבו ובא לידי ביטול היש של עצמו באמת, אז ממילא מאיר מאורו אל הכלל. ואפילו אינו מדבר אליהם, לפעמים מרגישים את זה באופן שלמעלה מן החושים", ע"כ.
והדברים טעונים בירור. כאשר צורת ההשפעה היא בבחינת נפש, הרי שצריך לצאת בנקודות מבוררות מה למעשה, כי זוהי הבחינה של נפש.
כאשר ההשפעה היא בבחינת רוח, הרי תכלית הדברים לעורר את בני האדם, אבל פשוט וברור הדבר, שדברים שהם בבחינת רוח אין להם קיום, וניתן ללמוד זאת מהמשל הגשמי של המושג "רוח".
ישנה רוח סערה המנשבת בחוזקה. רוח זו פעם נעה שמאלה, פעם ימינה, פעם יותר חזקה ופעם יותר חלשה, ולפעמים אפילו כמעט ואינה מורגשת. כלומר, לעולם ישנה השתנות בנקודת תפיסת הרוח, להיכן הרוח מוליכה? מה תוקפה וכו'.
וכשם שבמשל כך הם פני הדברים, ה"ה בנמשל - בפנימיות הרוח שבנפש האדם - שכאשר כח העבודה הוא בבחינת רוח, הרי שעצם צורת העבודה היא בעליות ובירידות תמידיים, האדם חי כולו בתנודות. לעולם אין מצב שאין תנודות בעבודה.
"ואל תביאנו לא לידי נסיון" - לכל אדם יש נסיונות, אלא שישנו מהלך שכל החיים הם במהלך של נסיונות, וכיון שהאדם חי בצורה של רוח, הרי שאם השבוע שמע 'שמועס' טוב, יש לו חשק ללמוד ולעשות, ורח"ל ח"ו אם המשפיע לא הגיע השבוע, הרי שתחסר לו השבוע רוח החיים בעבודתו. הוא חי לפי הנקודה המושפעת, לפי הרוח הנושבת. אם ח"ו נפטר מישהו באותו שבוע והיה הספד - הוא מתעורר. לא קרה כלום - הוא נשאר רדום, הכל ממשיך לזרום אצלו כסדרו.
זוהי צורה אחת שנקראת "רוח", וממילא אין דקדוק על תוכן הדברים, כי העיקר הוא לא התוכן, אלא נקודת ההתלהבות היוצאת מתוכן הדברים.
אשר על כן, עיקר העבודה של הנמצא במדרגה זו, הוא פשוט לשבת כל שבוע ולשמוע דברי התעוררות.
אבל פשוט וברור הדבר שאי אפשר להחזיק שם מעמד הרבה זמן. כל נקודה של התלהבות פוקעת לבסוף. כולם יודעים שבמשל הגשמי כל התחדשות שאדם מכיר [אוכל חדש, בית חדש וכו'], בתחילה ישנה התלהבות, ולאט לאט ההרגל נעשה טבע, וטעם ההתחדשות פג ונעלם.
גם כשאדם שומע דברים בעבודה, הרי ש"אין חסידות כבתחילתה" (כמש"כ בספרים), כי בראשית דרכו מקבל האדם לפתע מושגים חדשים בעבודה, אבל למעשה, לאחר שהוא שומע דברי התעוררות במשך חצי שנה, שנה ושנתיים - שוב אין הרבה מה לחדש לו בצורה של התלהבות. בדקות יש חידושים, אבל בצורה של התלהבות הרי אין חידושים. ממילא, על דרך כלל, כל מי שמבין קצת בפנימיות יודע שהעובד בצורה של התלהבות, אינו יכל לבנות בנין של חיים אמיתי ובר קיימא, שכן סיבת ההתלהבות הולכת ופגה.
אם המחייב הוא נקודה פנימית דקה, הרי שהדקות הולכת ומתחדדת ומחייבת עוד ועוד. כל דיין שדן דין אמת לאמיתה, והרי כל אדם הוא דיין של עצמו, ממילא הוא דן את עצמו כל פעם בעוד דקות של מידות, עוד דקות של עבודה וכו'.
אבל כאשר העבודה היא במהלך של התעוררות, הרי שתוקף החידושים של ההתעוררות מונח בנקודה מוגבלת, וממילא ההתעוררות איננה בר תוקף לאורך זמן ממושך של שנים.
ובאופן שכאשר ההשפעה היא בצורת רוח, הרי שהעיקר איננו מה בפועל בדיוק נעשה ממעשי ההתעוררות. זוהי התעוררות באופן כללי לעורר את לב האדם. בבחינת חטוף ואכול כי מחר נמות. כשאומרים זאת ברוחניות, הכוונה שהעיקר שאדם יחטוף עוד דף גמרא, עוד שמירת הלשון, עוד מצוה, עוד דקדוק דין, עוד שמירת עיניים וכו', העיקר שיתפוס משהו כאן.
אם המשפיע הגיע במטרה של רוח, הרי כל נקודה שהצליח להוציא מהאנשים - זוהי הצלחה נפלאה ביותר. לעולם הוא לא מגיע עם נקודה של "מה יצא לנו מהדברים", אלא מטרתו שכל אחד יחטוף משהו: זה התעורר בענין של עסק התורה, זה בענין עסק התפילה, השלישי בענין גמילות חסד וכו' - כל אחד לפי עניינו. אבל המטרה היא אחת: לעורר כל אחד אל הנקודה שלבו נוטה אליה.
זוהי תפיסת העבודה בבחינה הנקראת "רוח".
בחינת דיבור של "נשמה"
המהלך של הבחינה הנקראת "נשמה" הוא מהלך לגמרי שונה.
כדוגמא נקח את ספרי הסבא מקלם. מי שהוא בעל התעוררות פשוטה, אין לו הרבה מה לחפש שם. הדברים הכתובים שם אינם מגיעים מנקודה שהסבא קם בבוקר, ראה משהו, התפעל וכתב. לא זוהי צורת המהלך.
הסבא חי במהלך מסוים של חיים. הוא ראה את כל החיים בצורה מסוימת, וממילא כל מאמר בספר נכתב מהכרת הנפש כפי שהיא רואה את כל תפיסת החיים.
הסבא כידוע שמר בנפשו דברים שהתחדשו לו במשך עשרים שנה ויותר, ולא אמר אותם לאחרים. כל זאת למה? ודאי שכפשוטו זו עבודה על המידות, אבל מונחת בדברים נקודה פנימית. כאשר האדם רואה משהו, שומע משהו, ואומר אותו מיד - הרי שהוא אומר אותו מנקודה של התפעלות, בבחינת "רוח", לא מנקודה שהדבר מוּשב אל לבו בפשיטות. אבל אם אומרו לאחר שהדבר התעכל אצלו בעצם, והפך אצלו למילתא דפשיטא - הרי שהדיבור שדיבר, הוא מהעצמיות שלו, שזוהי בחינת דיבור של "נשמה".
זהו בעצם יסוד החילוק בין בעלי המוסר האמיתיים לכל השאר שנעדרת מהם הנקודה הפנימית של העבודה. בעל מוסר אמיתי אינו פועל באופן שהוא ראה משהו והתעורר, וממילא הוא משתף את כולם בהתעוררות שלו. אם הוא התעורר, הוא לא מדבר על זה. הוא מדבר על דבר שמונח אצלו בנקודה של פשיטות, לאחר השגה ולא לפניה.
מרן המשגיח, רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, לא היה מדבר דבר שלא היה נמצא אצלו בנפשו ובפנימיותו. כלומר, הוא לא דיבר מעולם מנקודה של "רוח", מנקודה של התלהבות, אלא רק מנקודה של קנין, של "נשמה".
זהו המהלך הפנימי של המוסר בעצם! ודאי שיש במוסר גם את חלק ההתעוררות, אבל זהו רק חלק מהמוסר. הנקודה הפנימית של מוסר, היא התפיסה הפנימית של החיים!
החתן של הסבא מקלם מנה לפני המשגיח רבי יחזקאל זצ"ל שלושה דברים שנצרכים להם על מנת ללמוד מוסר, ואחד מהם: "ראש ישר". זהו ענין של הסתכלות, לא ענין של התלהבות. אם זה ענין של התלהבות, אפשר לומר שזהו "לב טהור", ואכן פשוט וברור הדבר שבלי לב טהור אין הסתכלות ישרה, כי כשהלב אינו טהור, הריהו משוחד, ו"השוחד יעוור עני חכמים", הוא מעוור את המוחין של האדם, את ההסתכלות שלו. אבל כשישנו לב טהור בלי הסתכלות פנימית של מהלך בצורת החיים - ודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל אחד ואחד לפי פועלו, אבל פנימיות של עבודה אין כאן!
צריך להבין ששיטת המוסר לא באה לעורר בני אדם, היא באה לתת דרך-חיים, אורחות מוסר. זוהי צורה של חיים, לא התעוררות.
עובדי ה' - יחידים, לא רבים
כשמבינים את הדברים הללו, הרי שהופכים את כל החיים, ואם לא מבינים אותם - זה גופא יהפוך להתעוררות, ואין לך שבירה גדולה יותר מהדיבורים הללו אם הם נהפכים להתעוררות. זוהי הורדה של כל ערך תפיסת הדבר בעצם!
צריך להבין: אין הרבה 'עובדים', מעולם גם לא היו. בימות משיח בעז"ה "ומלאה הארץ דעה", אבל עד זמן הגאולה, המהלך תמיד היה: אברהם היה יחיד, נח היה יחיד, בכל הדורות היה מהלך של יחידים, לא מהלך של כלל, שעבד את הקב"ה בצורה של הדרגה נפלאה.
ואמנם במעמד הר סיני עלו לרגע קט במדרגתם, אך מיד לאחר מכן היתה נפילה. המהלך לעולם הוא שהעבודה נתפסת אצל יחידים, ולא אצל הכלל. זהו המהלך שהיה לאורך כל הדורות, ויהיה בעז"ה עד ביאת גואל-צדק.
על מנת שייתפסו הדברים שיובאו להלן בספר זה, מוכרחים להבין דבר אחד: כשבאים להשפיע על ריבוי של אנשים, הרי רובם ככולם של האנשים אינם יכולים לקבל נקודות פנימיות. כל אחד מהם יכול רק לקבל כמה נקודות של התעוררות, ובאמת אשריו וטוב לו, והלואי שכולם יחיו במהלך של התעוררות.
אבל המהלך המתאים עבור יחידים, שונה הוא לחלוטין מהמהלך המתאים לרבים. זהו חילוק עצום בעצם מהות צורת הדברים!
כשבאים לדבר לפני אנשי הרחוב, יש לדבר אתם רק מנקודה של נפש, של קיום הדין, שלא יעברו על איסורים. כשבאים לבן-תורה [מה שנקרא כך באופן כללי], צריך לדבר בצורה של רוח, במטרה לעורר אותם מתרדמתם, כל אחד לפום דרגא דיליה היכן שהוא רדום.
אבל כשבאים לדבר אל קבוצה מצומצמת של יחידים החפצים בכל מאודם לעבוד את הבורא עולם - צורת ההתבטאות איננה בדברי התעוררות. לדברים כאלו אין קיום, זה לא יכול להחזיק מעמד. לא על זה בנו רבותינו את צורת הדברים שהם אמרו. הם דיברו מנשמה דברי נשמה. צורת הדברים ואמירתם היא להביא את מי ששומע לצורה של עבודה של נשמה, ולא לצורת עבודה של רוח. רוח זו עבודה לכלל, נשמה - עבודה ליחידים.
חיים של עליה
ממוצא תוקף הדברים צריך להבין, שמהלך פנימיות צורת העבודה אינה לשמוע, להתעורר, ולנסות ליישם קצת. שמיעת הדברים אמורה לשנות את האדם לגמרי מרישא עד גמירא! כשהאדם מאזין היטב לדברים ומתבררת אצלו פנימיות העבודה - אין זה אותו אדם כלל, כדברי הרמב"ם בהל' תשובה.
ידוע הביאור במאמר חז"ל "ראיתי בני עלייה והן מועטין" (סוכה מה ע"ב), שישנו מי שגר בבית ומידי פעם הוא עולה לעליה, ויש מי ש"דר בעליה", כלשון הגמרא. "בני עליה" הכוונה לאלו אשר גרים למעלה, שזוהי תפיסת החיים שלהם. אין זה ענין של התעוררות, שלרגע עולים קומה ורגע לאחר מכן יורדים, וכל אחד נשאר בקומה העליונה לפי זמנו ולפי עניינו, אלא אלו חיים אחרים לגמרי - חיים של עליה!
ישנו מהלך חיים של פנימיות, וישנו מהלך חיים של חיצוניות. כשחיים בחיצוניות, יכולה להיות גם התעוררות, יכולה להיות גם התלהבות, ואפילו רשפיה רשפי אש - אבל אין את ה"קול דממה דקה", אין שקט, אין תפיסה פנימית של בנין בצורת מהלך הדברים, חסר בירור של דקות בפנימיות נפש האדם.
באמת פשוט וברור הדבר, שבכדי לתפוס את הדברים צריך הרבה זכויות. מרן המשגיח ר' יחזקאל זצ"ל התבטא פעם ואמר: "יושבים אצלי אנשים ששומעים אותי כבר עשרים שנה, והם עדיין לא התחילו להבין מה אני מדבר!"
וזו אינה מליצה בעלמא, וגם אף אחד לא חושב שר' יחזקאל זצ"ל היה בעל גאוה. אנשים שמעו אותו, ועשו זאת עם כוונה מאד טהורה, עם רצון מאד טהור ומתוך תשוקה אמיתית לעבוד, אבל עם חוסר הבנה מה הוא רוצה. דרכו של מרן המשגיח זצ"ל לא היתה לבוא כל שבוע ולומר: התחדש לי איזה רעיון בפרשת השבוע, איזה פשט באברהם, איזה פשט ביצחק, איזו מידה טובה. לא זו הנקודה! הוא חי בצורה מסוימת של חיים, והוא ניסה להסביר אותה, ומי שתפס - תפס! כמובן שהיו אלו יחידי יחידים.
הדברים שנדבר להלן הינם דברים בפנימיות העבודה, ואמורים ליצור אצל שומעם בנין של צורת החיים בנפש. מי שתופס את העבודה כעבודה, זהו כבר חוסר בערך תפיסת הדבר. זו אינה העבודה, זהו עצם החיים. אלא מובן שעל מנת להכנס לפנימיות החיים, נדרשת עבודה, אבל בעומק זו אינה עבודה, זוהי תפיסת הכרת הדבר איך הוא עומד, מה רוצים כאן, מה תופסים כאן.
התורה והתפילה כרוכים זה בזה. כפי שנבאר להלן בארוכה, התורה, התפילה והאמונה הינן מקשה אחת בנפש האדם, וכשם שמבינים אנו שתורה אינה נאמרת ונלמדת בצורה של התעוררות. כשמדברים לבן תורה שיישב וילמד, לא מסבירים לו זאת בתור התעוררות שילמד, אלא מתוך הכרה "כי הם חיינו ואורך ימינו", שכל העולם כולו עומד על תלמוד תורה, כמו שמאריך בנפש-החיים.
כשמבינים שהתורה, האמונה והתפילה מאוחדים זה בזה בפנימיות, הרי שאדם תופס שתפיסת היחס שהוא נותן לאמונה ולתפילה - גם היא חלק מתפיסת החיים ולא דברי התעוררות בעלמא!
הרי ידוע שמרן החזו"א התבטא ואמר שהוא השקיע בתפילה יותר כוחות ממה שהשקיע בתורה! ופשוט וברור הדבר שאין הכוונה שהתורה אצלו היתה מנותקת מהתפילה, והתפילה מהתורה, אלא האופן של התורה שהיה כרוך עם התפילה, והתפילה עם התורה - הוא זה שנתן לו מקום ביטוי להשקיע בתפילה יותר ממה שהשקיע בתורה. ופשוט הדבר שאחרי שהשקיע בתפילה, הוא זכה להבין את דברי התורה טוב יותר! כי אין כאן נקודה שנפרדת אחת מן השניה.
סוד הקדושה סוד התמידיות
כלפי מה הדברים אמורים.
אין צל של ספק שההרגל הפשוט שהורגלנו בו, הוא לשמוע "שמועס" מידי פעם, כל אחד לפי איך שהוא הורגל: קודם בישיבה, לאחר מכן הוא הלך לשמוע במקום אחר דברי אמת מפי אנשי אמת וכו'.
אבל, זה לא מהלך בעבודה, אין בזה סדר וגם לא צורה! עניינם של דברי התעוררות אלו אינו אלא לדאוג שאנשים לא יירדמו, או לתת להם עוד איזו נקודה למחשבה. אבל אין בהם את המהלך הפנימי של החיים, שהוא צורת העבודה האמיתית.
לשון החזון איש באיגרותיו (ח"א אגרת ג): "סוד הקדושה סוד התמידיות". והרי כפי שביארנו, "רוח" איננה דבר תמידי, היא מתנודדת מצד לצד, וממילא תמידיות אין שם, ואם אין שם תמידיות, הרי שמכלל הן אתה שומע לאו, שסוד הקדושה לא מונח בנקודה של רוח!
בכדי שאדם ייכנס למהלך של קדושה, למהלך של "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה", עליו להגיע לנקודה של תמידיות פנימית בעבודה, שהיא איננה יכולה לנבוע מנקודה של התעוררות, אלא רק מנקודה של בנין בצורת החיים של נפש האדם.
בירור נקודת החידוש בכל דבר
אחד מהנקודות בצורת העבודה שחידש הסבא מקלם [שבעצם היא שייכת בין בלימוד ובין במוסר] היא, להתחיל להתרגל לחשוב בכל דבר חדש שאדם שומע, מה סברתי קודם ומה הבנתי עכשיו, מה השתנה כאן.
כשמרגילים את הנפש לחשוב בצורה כזו, אדם מתרגל לבנות לעצמו עולם פנימי של בירור דברים שמתחדשים אצלו. לדוגמא, הוא קורא ספר. האם יש כאן נקודת חידוש? אם לא, לכה"פ לברר לעצמו שלא היה חידוש. אולי כבר ידע את הדברים, אולי כבר קרא בספר אחר את אותה נקודת לימוד, אבל שיהיה ברור: יש כאן חידוש או אין כאן חידוש, ואם יש חידוש - מה בדיוק נקודת החידוש, מה סברתי קודם ומה אני סובר עכשיו.
אדם צריך להתרגל שהמהלך של העבודה אמור לשנות אצלו את צורת החיים. הסיבה שאדם לא משנה את צורת החיים [ולכה"פ חלק ממנה], היא מחמת שהוא לא שם לב מה עומק החידוש שהוא כעת שומע. הוא רואה חידוש, הוא מבין שיש חידוש, אבל נקודת החידוש נגנזת בהעלם בנפש מחמת שהוא שומע ורץ הלאה.
כל דבר צריך שימת לב, צריך מהלך, צריך בנין. כשאדם מעמיד כל נקודה, קורא אותה לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא לפחות ארבע פעמים, שזוהי בחינת לימוד כמבואר בספרים, והוא מברר לעצמו: אין חידוש, יש חידוש, ומה החידוש - הריהו בונה את עצמו. הוא לא עובד לקנות דבר, להתעורר לדבר. הוא מתחיל לבנות מהלך של צורת חיים בעבודה.
זוהי בעצם הבחינה של "נשמה" - לברר עוד דקות ועוד דקות, עד בירור עצמיות הנפש, כל אחד לפי חלקו בתורה.
תפיסת חיים ולא דברי התעוררות
מהלך זה בעבודה, אין צל ספק שהוא לא מתאים לרבים. הוא מתאים ליחידים, ואולי ליחידי יחידים.
אבל צריך להבין: הדברים שיובאו להלן לא נאמרו בקול חוצב להבות אש, בצורה של התעוררות. הם ניסו לתת את אותה נקודה, שתביא למהלך של בירור מהות החיים של האדם, מהי התכלית, "מה ה' אלקיך שואל מעמך".
כשמגיע אדם להכרה שנפשו נצרכת לנקודה פנימית, דקה, שקטה, בירור - עליו לדעת שצורה זו צריכה להפוך אצלו את כל צורת פנימיות החיים שלו!
אי אפשר לקנות נקודת פנימיות מענין של שעה בחודש, שעה בשבוע, או קצת מחשבה ביום. צריך להיות "טבולים" בתוך הדברים (כלשון הקוצקער). כשאדם שטובל בארבעים סאה, אפילו שערה אחת בחוץ פוסלת, ולא נאמר דין רובו ככולו. צריך להיות כולו בפנים כדי שיהיה מוגדר כטובל. להכנס לדבר פירושו להיות בתוכו, לחיות אותו, לנשום אותו, לברר אותו. הבירור לא יכול להיעשות לפרקים. סוד הקדושה הוא סוד התמידיות, והכניסה לעולם פנימי הוא להכניס את החיים לעצמיות הפנימית של הדברים.
מוכרחים להכנס למהלך של פנימיות, של קול דממה דקה, ושהדברים יתפסו אצל האדם את כל חלקי החיים שלו. כמובן לא בהפקעה לתלמוד תורה אלא על גבי זה, כדרכו של הרבינו יונה כפי שאנו רואים.
צריך לדעת שהדברים אינם שווים לכל נפש: ישנם כאלו שהדברים שייכים להם, ויש אנשים שנכנסים לעולם שאינו שלהם. מי ששייך לשם יכול להצליח, ומי שלא שייך לשם, הרי עצם הרצון להכנס לשם - הוא בבחינת "פורץ גדרו של עולם"!
אבל מי ששייך לשם, צריך לחיות שם. הוא לא יכול לשמוע את הדברים אחת לכמה זמן, לחשוב עליהם אחת לכמה זמן ולהסתפק בכך. עליו להיות בבחינת "בהווייתו תהא". להיות חי בתוכו, שקוע בתוכו, נושם את הדברים, זוהי תפיסת חיים שאיתה הוא הולך.
מה שקורה על דר"כ הוא, שכל מקום שיש איזשהו דיבור בענייני עבודה, מתלקטים אנשים ומתאספים לשמוע.
והנה פשוט וברור הדבר, שלא כולם צריכים להגיע, לא כולם צריכים לשמוע, ואין הדברים מתאימים לכולם. ישנם אנשים שכלל אינם צריכים להגיע, ישנם כאלו שצריכים להגיע לפרקים, וישנם שצריכים להכנס פנימה לתוך תוכן הדברים. רק צריך שלא תהיה "שבירה", שהפנימיים לא יאבדו את הנקודה הפנימית שלה הם נצרכים.
סדר הדברים שייאמרו כאן, הם במהלך של מי שרוצה להכנס פנימה, לחיות פנימה, לנשום פנימה. מי שמרגיש שהדברים שייכים אליו, צריך לדעת שהם צריכים להפוך את כל תפיסת החיים שלו, והבירור צריך ללכת מחיל אל חיל.
ישנו ביטוי ידוע ממרן הגאון רבי ברוך בער זצ"ל, שהיה באסיפה ואחד הדוברים שם אמר שהתורה היא אוויר לנשימה. חרה לו מאוד לרבי ברוך בער, והוא קם ואמר: "התורה אינה אוויר לנשימה, היא עצם החיים!" אוויר לנשימה הוא עדיין נקודה חיצונית ביחס לתורה כלפי האדם.
כשמבינים את פנימיות התורה, ש"כל מצוותיך אמונה" וההתקשרות לא-ל חי היא עצמיות החיים ש"תורה מביאה לידי זהירות וכו', כאמור בברייתא דר' פנחס בן יאיר - תופסים את הדברים כעצם תפיסת החיים ולא כנקודה של עבודה, כתוספת על גבי הבניין.
אם הדברים מובנים די צרכם, ומבוררים בנפש האדם, הרי שהם צריכים לשנות אצלו את סדר העדיפויות, לשנות את מיקום נקודת העבודה בנפש האדם, שלא תהיה אצלו שניה במעלה, שלישית או רביעית, אלא - הוא מניח תפילין עם זה, מתעטף בטלית עם זה ולומד תורה עם זה. והרי שהתורה כרוכה בהתקשרות לבורא עולם, התפילין כרוכים בהתקשרות לבורא עולם, וכשם שאדם לא מבטל מצות הנחת תפילין ולא מצות תלמוד תורה, כל אחד לפום כוחו - כך אי אפשר לבטל את עצם חיפוש ההתקשרות לבורא, כי זוהי תכלית התורה והתפילה.
אשר על כן, צריך כל אחד לברר לעצמו היכן בדיוק הנקודה אותה הוא מחפש. הבירור צריך להיעשות הן מצד הכרה פנימית והן ע"י תפילות ובכיות לקב"ה שיברר לו את נפשו. אבל שיהיה ברור בדיוק לכל אחד מה הוא מחפש!
מי שמחפש התעוררות, צריך לקבל את ההתעוררות במקורה. מי שמחפש את נקודת הפנימיות בדקות, צריך לקבלה במקום שמבררים את הדקות. אבל העירוב של המושגים - לא יצלח לעולם, כפי שהבאנו מהגרא"א דסלר זצ"ל. כי המחפש "דברי התעוררות" ושומע "דברי פנימיות", הרי שמחד הדברים עשויים לעורר אותו, אבל בהכרח שהם לא יתקבלו אצלו בצורה נכונה, מחמת שהדברים אינם נאמרים בצורה של התעוררות. וכן להיפך: מי שמחפש פנימיות ושומע דברי התעוררות, הרי שהוא יורד מכל נקודת הפנימיות אותה הוא מחפש.
מנסים אנו להבהיר כאן את הדברים מאיזו נקודה יוצאים, ולהיכן רוצים להגיע. מי שהדברים מתקבלים אצלו והוא מחפש אותם מצד עצמו, הרי שעליו להבין שמחובתו להכנס לפנימיותם עד הסוף. ומי שלא, צריך לחפש את אותו מקום שמדברים בו בצורה המתבקשת על ידו.
אבל מי שכן שייך לנקודת הפנימיות, יודע שרק כך ישנה צורה לחיים. זו איננה מעלה או תוספת כלשהי, אלא עצם החיים, ודבר זה מכריח כניסה פנימית לתוך אותו עולם.
מי שמכיר את גדולי העובדים, יודע שהם שקועים עמוק בתוך עצמם - מחשבתם. לא בדאגה ובמחשבה על עצמם, אלא במחשבות העיוניות; חושבים בתורה, חושבים בעבודה וחושבים בדבקות תמידית, כי שם הם מונחים, זוהי תפיסת החיים שלהם. והמחשבה התמידית היא החזרה על הידיעה והבירור של ה"דק מן הדק", עוד דקות ועוד דקות בפנימיות העבודה.
אשר על כן, הדברים צריכים בירור היכן הם עומדים, וכשמגיעים להכרה, ניתן בעז"ה לבנות מהלך של בירור כיצד נכנסים פנימה לעולם העבודה ומעפילים בדרך העולה בית א-ל.
|
