|
ג' לבושי הנפש
כפי שכבר ביררנו, כח הרצון שבאדם, כמו כל הכוחות, פנימיותו הוא הרצון לעבוד את הקב"ה, והלבושים שעל גביו אלו הרצונות לשאר כל הדברים. ועבודת האדם היא לצאת מהרצונות החיצוניים, ולהיכנס לרצון הפנימי.
בפרק הקודם ביררנו אחת מן הדרכים לעשות זאת, והיא: ע"י ההכרה שרצון האדם אינו מועיל לו מאומה. כאשר מאמין אדם באמונה שלימה שלא הרצון שלו קובע, אלא רק הקב"ה בכבודו בעצמו הוא הקובע, ממילא כח הרצון אצלו נחלש.
והנה ישנו כלל יסודי בעבודת ה'. כיון שאדם מורכב ממחשבה, דיבור ומעשה, שהם ג' לבושי הנפש, ממילא כל נקודה ונקודה שאדם רוצה לקנות, בהכרח שמעשה הקנין יהיה מורכב משלושתם. ודאי שישנם דברים שבהם העיקר זו המחשבה, והדיבור והמעשה פחות עיקריים, וישנם דברים שהדיבור עיקר, והמחשבה והמעשה פחות וכו', וצורת מעשה הקנין משתנה מאדם לאדם ומדבר לדבר, אבל הנקודה הפנימית היא אחת: בכל דבר שאדם רוצה לקנות קנין אמיתי, הוא מוכרח להשתמש בג' לבושי הנפש.
נקודת ההכרה שאדם מכיר שרצונותיו אינם קובעים, שייכת לחלק המחשבה, שהרי זוהי הכרת השכל. ודאי שהדברים צריכים להגיע בסופו של דבר אל הלב, אך ביסודו זהו ענין של מחשבה, של הכרה.
על מנת שהדברים יהיו גם בלבושים של הדיבור והמעשה - יש להרחיבם. עבור הלבוש של הדיבור, אדם צריך לדבר את עצם הדברים שהנפש מכירה, וכפי שכבר הארכנו לבאר זאת באופנים שונים, שכל נקודה ונקודה שאדם רוצה לקנות בעצם, צריך שהתבוננות השכל תרד אל הפה, לכח הדיבור, ולאחר מכן לעולם העשיה.
זהו כלל יסודי, שכל דבר צריך להורידו לדיבור ולמעשה, וכמו שכתב הרמב"ן שצריך להתפיס כל התעוררות בנקודת מעשה, שהיא תהיה הכלי של הדבר. כלומר, המחשבה היא האור, והדיבור והמעשים הם הכלי שמקבל את הארת המחשבה. אם ישנן רק מחשבות, זו בחינה של בנין הפורח באויר. יש אורות, אבל הם אינם נקלטים בנפש האדם.
רצונותיו של האדם רבים הם. פעם הם נקראים בלשון רצון, פעם בלשון מידה. שורשם הוא רצון, והתלבשותם היא מידה. כלומר, אדם אוהב דבר, ממילא הוא רוצה אותו.
ישנה מימרא ידועה בשם הקוצקער, שלאדם אסור לשבור את מידותיו הרעות, שמא ע"י השבירה יקבל שתיים; עד עכשיו היתה לו רק מידה אחת רעה, ועכשיו היא הפכה לשתיים...
נתבונן קצת בעמקות הדברים, ונבין בעז"ה את צורת העשיה, כיצד צורת ביטול הרצון החיצוני, והנסיון להיכנס לרצון הפנימי, שהוא ה"רצוננו לעשות רצונך", צריכה לבוא לידי ביטוי במעשי האדם.
ידיעה אינה מביאה בהכרח לעשיה
כפי שביארנו, צריכה להיות לאדם הכרה שרצון לא עוזר. ההכרה הראשונה שאדם צריך להכיר היא, היותו מורכב בנפשו משני חלקים של רצונות: רצון פנימי, שהוא ה"רצוננו לעשות רצונך", ורצון חיצוני, שהם כל הרצונות האחרים המוּכָּרִים לו. וההכרה השניה היא, שהרצונות החיצוניים הם רצונות שממ"נ אין לו שליטה עליהם, ומילואם אינו תלוי בו כלל, וכמו שהארכנו לעיל.
לאחר שהנפש מכירה היטב בשתי ההכרות הללו, מכח התבוננות ודיבור בדברים, כעת מוטלת על האדם העבודה להוריד את הדברים לנקודת העשיה.
אלא שכאן ניצב האדם בפני קושי מסוים! כי אף אם יזכה להכיר בשכלו את שני הרצונות שלו - הפנימי והחיצוני - ויכיר גם בעובדה שהרצון החיצוני הוא רצון שלא יתמלא ואינו תלוי ברצונו, אבל - ההכרה הכרה וההנהגה הנהגה. כולם יודעים, שגם כאשר בהכרת שכלו אדם יודע דבר, וברור לו הדבר, בכוחה של מניעת הלב להפך את הדבר בהגיעו לעולם העשיה.
לדוגמא: בשעה שהוא כועס, גם אם יזכירו בפניו את מאמר חז"ל: "כעסן לא עלתה לו בידו אלא רגזנותו בלבד", ויסבירו לו בטוב טעם: "דע לך שמהכעס אתה לא תרויח כלום. הכעס הזה לא ישפיע על אף אחד, ואין סיכוי שמישהו יתחשב בו כלל" - תגובתו תהיה: "אני יודע את כל מה שנאמר כאן, אבל הנפש כועסת!"
כלומר, ידיעת הדברים לא בהכרח מולידה הנהגה מעשית שהנפש לא תכעס. אעפ"י שברור לאדם שמהכעס הוא לא ירויח כלום, וברור לו שהכעס עלול להזיק לבריאותו, וברורים לו עוד הרבה חסרונות והעדר מעלות הנובעים מהכעס - עם כל ההכרות ועם כל הבהירות, הנפש פועלת הפוך!
במשל שבדבר: אדם נמצא בלב ים, והוא מרגיש שהוא עומד לטבוע. הוא רואה מולו קרש, ומיד הוא מנסה בכל כוחו לאחוז בו. ואעפ"י שידוע לו בבירור שהקרש לא מחובר לכלום, והאחיזה בו רק תגרום לו להאיץ את טביעתו, מ"מ כך הוא טבע האדם שלפעמים הוא עושה מעשים הגם שהשכל אומר שמן הראוי לעשות את ההיפך הגמור.
הן הן הדברים לגבי רצונותיו של האדם. בשלב הראשון על האדם להגיע להכרה ברורה שהרצונות אינם שוים כלום! שכן באופן טבעי אדם סבור שרצון כן יכול להתמלאות.
אלא שגם אחרי שהגיע להכרה הזו, כמעט ודאי שהדברים לא יפעלו באופן גמור על הנפש. כאן צריך את ההוצאה לפועל בדיבור ובמעשה.
בדיבור, הכוונה כדלעיל, שאדם מדבר את הדברים שהוא מכיר. ובמעשה, פירוש הדבר שבשכלו הוא מכיר את האמת, וידוע לו גם שעם כל זאת כוחות הגוף פועלים הפוך לגמרי מההכרה, והוא מנסה להביא את כוחות הגוף שיכירו את אותה הכרה שהנפש הפנימית מכירה ושכלו מכיר.
העבודה בעולם המעשה בענין הכרת אפסיות הרצון
מהלך הדברים הוא בערך כך.
בכל אדם ישנם רצונות חלשים ורצונות חזקים. מה הם הרצונות החלשים ומה הם החלשים? - דבר זה משתנה מנפש לנפש, ועכ"פ אצל כל אחד יש דברים שהוא רוצה אותם מאוד, ויש דברים שהוא רוצה, אבל לא כל כך.
לדוגמא: יש אדם שמידת הכבוד אצלו בוערת מאוד, ועל מנת לקנות את הכבוד הוא מוכן להשקיע יומם ולילה. לעומתו ישנו אדם אחר שרוצה כבוד, אבל עד גבול מסוים. העצלות אצלו גוברת על תאות הכבוד, ואם יתברר לו שבכדי להשיג כבוד עליו לעבוד הרבה, הוא יעדיף לנוח.
הפרטים רבים, אבל הנקודה היא אחת וברורה: לכל אדם יש רצונות, והרצונות משתנים מההרכבה של ארבעת היסודות שישנן בנפש כל אחד ואחד.
כשאדם רוצה להוריד את הידיעה שהרצונות שלו אינם יכולים לפעול, לעשיה בפועל, הדרך היותר מיוסדת היא לעבוד בצורה של הדרגה.
מה הכוונה?
האדם מתחיל לעבוד עם אותם רצונות שהוא יודע שבין כך ובין כך אינם תקיפים אצלו, וממילא המלחמה שהוא יוצא לקראתה היא מלחמה הרבה יותר קלה, מלחמה הדרגתית.
ניתן דוגמא לדבר. אדם מדבר במשך היום הרבה. יש דברים שאם יבקשו מהאדם שלא לאומרם, מאוד יקשה לו, ויש דברים שההימנעות מאמירתם אינה קשה עליו כל כך. כמובן שגם נקודה זו משתנה מנפש לנפש. כשאדם רוצה לתקן את רצונותיו, הוא צריך להתחיל להתרגל שלא כל מה שהוא רוצה לומר הוא אומר.
ואין הכוונה שיאמר רק מה שהוא חושב שצריך לומר. אם אדם יקבל על עצמו קבלה כזו, בהכרח שיתמוטט ממנה, וספק אם אפילו יום אחד שלם יחזיק בזה.
הקבלה צריכה להתחיל בדיוק מהכיוון ההפוך, שלא כל מה שהוא רוצה לומר יאמר. כלומר, בעצם, פחות או יותר כל מה שהוא רוצה לומר הוא אומר [כמובן איננו מדברים על דבר איסור, אלא על דברי היתר שאין בהם צורך], אך הוא מרגיל את עצמו שלא בכל פעם שהוא מרגיש צורך לדבר, הוא מדבר באופן טבעי. הוא שם איזשהו מחסום ומעצור לפיו.
למשל: הוא מקבל על עצמו שפעמיים ביום לא יאמר משהו שהוא רוצה לומר. אלו דברים הוא לא יאמר? - את אותם דברים שהוא מרגיש שבין כה וכה לא כל כך בוער לו לאומרם.
עבודה מעשית בצירוף הכרה שכלית
אמנם, כאן עלינו להדגיש נקודה חשובה ביותר. עבודה מעשית זו חייבת להיות מצורפת להכרת השכל שהזכרנו לעיל.
שורש הבעיה של חלק גדול מאלו שעובדים על המידות היא, שהעבודה המעשית שלהם היא בבחינת כלי בלי אור. כפי שאמרנו, יש אור ויש כלי. האור זוהי ההכרה הברורה של הדברים, והכלי הוא העובדא - המעשה - שאדם עושה. אם יש הכרה בלי עובדא, זהו בנין הפורח באויר, ואם יש עובדא בלי הכרה, כלומר כלי בלי אור, ממילא אין כלום! האדם יכול להילחם עם עצמו שנים, אבל אין לו אור שיביא אותו לנקודת האמת!
כשם שאדם שאינו שומר תורה ומצוות יכול לסבול יסורים במשך שנים והם אינם מקרבים אותו לאמת כלל, כיון שאינו מכיר באמת זו ואינו רוצה להתקרב אליה, וא"כ יסורים אלו אינם מהווים תועלת עבורו - כך, אדם שמכיר את האמת, מכיר את הבורא עולם ורוצה להתקרב אליו, ממילא היסורים יוצרים אצלו דחף להתקרב לנקודת האמת, ושוללים ממנו את כוחות הגוף שמפריעים לזה, אבל אם אין את נקודת האור הברורה להיכן רוצים להגיע, רק יחידי סגולה יגיעו מכח יסורים אלו לקב"ה. לפעמים מגיעים מכח היסורים שאדם מתייאש מהחיים וממילא הוא מתחיל לברר, אבל לא היסורים הביאוהו באופן ישיר לנקודת האור.
זוהי ידיעה מאוד יסודית: כל נקודה שאדם ניגש לעבוד בה, ולא משנה מהי, חייבת לבוא מתוך הכרה ברורה, מתוך הבנה אמיתית מהו, מיהו, מה הולך לעשות וכיצד דרך התיקון.
ממילא, בכל נקודה ונקודה של עבודה אמיתית, צורת העבודה היא, שלפני שיש עובדא צריך הכרה, והכרה ברורה. אבל ההכרה לא יכולה שתישאר בגדר של הכרה. היא מוכרחת לרדת לעובדא. אור בלי כלי וכלי בלי אור, שניהם כמעט ואינם שווים דבר!
ממילא, לענייננו שאדם עובד על ענין הרצונות, אל לו לעבוד מיד על נקודת הרצון המעשית. רק על אותן הכרות שדיברנו עליהן, ניתן לעבוד במשך חודשים, כפשוטו! הוא מתבונן פעם ועוד פעם בשעת ההתבוננות שלו, וכן במשך היום כולו, שהרצונות שלו הם לא הקובעים וכו'. לאחר שהוא מרגיש שהדברים הללו הופנמו בנפשו והוא מרגיש אותם שהם פשוטים, אעפ"י שהם אינם קנויים בכוחות הגוף שלו - אז יכול הוא להתחיל בעבודה המעשית!
דבר שאדם מרגיש אותו עדיין כחידוש שכלי, לא מן הראוי לעבוד איתו למעשה, כיון שהאור הוא עדיין אור מעורפל, בבחינת אור וחושך משמשים בערבוביה. צריך שהכרת השכל תהיה מאוד ברורה!
ואל יאמר לעצמו: "התבוננתי יום, התבוננתי יומיים, והדברים ברורים לי!"... אם אדם אומר כך - או שהוא לא יודע ברירות מהי, או שהדחף שיש בו לעבוד מבלבל אותו בצורה נקודתית לחשוב שהדבר מבורר, אבל ודאי שלכלל בירור הוא עדיין לא הגיע, כי עצם הבירור, עבודה ארוכה ומתמשכת היא.
אם הידיעה של הדברים היא ידיעה קדומה, אבל בשעת עשיית הדברים האדם אינו חושב על כך, דבר זה נקרא בלשון הספרים "אור מקיף", כלומר ההארה ידועה, אבל היא לא חיה ונמצאת בתוך העובדא שאדם עובד.
בכל פעם ופעם שאדם עובד, הוא מוכרח שההכרה תהיה חיה וברורה אצלו, וכגון בדוגמא שנקטנו לעיל: פעמיים ביום הוא לא אומר דברים שמצד טבעו הוא רוצה לומר. בשעה שהוא לא מדבר, נקודת האור, נקודת הכרת השכל, צריכה להיות ברורה אצלו מדוע הוא עושה את הדברים ומה התועלת שבהם.
כלומר, הקבלות אינן קבלות מה אני עושה, אלא מה אני מתבונן בכל פעם ועושה בכל פעם. קבלה לעשות דבר על סמך ההנחה של ההתבוננות הקדומה, היא דבר מאוד קשה, ונחסרת בו רוב התועלת.
אם כן, העבודה צריכה להיות מבוססת ומוצקת: אור וכלי - הכרה ועובדא - בכל פעם ופעם.
הכרה ברורה בשעת העשיה
נתבונן בדברים ונראה עד כמה הם פשוטים.
הרי כפי שביארנו יש לאדם באופן כללי שלושה לבושי נפש: מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה היא האור, והדיבור והמעשה הם הכלים שדרכם משרישים בכוחות הגוף את ההכרות.
והרי כל בר דעת מבין, שדיבורים שאדם מדבר מתוך שינה, או מתוך שכרות וכדו', אף שהם בגדר דיבורים, ודאי לא ישפיעו על לבו, כי בשעה שאדם מדבר צריך שתהיה בו דעת מה הוא מדבר.
בכדי שדיבור יפעל את פעולתו, הוא צריך להיות במהלך של "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". ואפילו אם אינם מן הלב, לפחות שיבואו מההכרה. דיבור שנובע לא מ"דברים היוצאים מן הלב" ולא מדברים שהם בגדר הכרה ברורה אצל האדם, או לכה"פ הכרה חלקית, אלא סתם כמסיח תוך כדי שינה וכדו' - דיבור זה כמעט ואינו משפיע על האדם.
אם כן, בלבוש הנקרא דיבור אנו מבינים לבד, שהכרת השכל והכרת הלב [האור], צריכים להיות מחוברים ללבוש של הדיבור, ובשעה שאדם מדבר צריך שתהיה בו הכרה ברורה מה הוא מדבר. ככל שההכרה ברורה יותר, כך הפנמת הדברים מכח הדיבור תהיה חזקה יותר, וכן להיפך.
מהלבוש של הדיבור נבין גם ללבוש של המעשה. מעשה שנעשה על סמך הכרה קדומה, חסרה לו נקודת האור. מעשה שנעשה בתמידיות עם הכרה, זהו מעשה שהאור מתחבר היטב בתור הכלי, וממילא יש כאן הפנמה גמורה בעובדא.
ממילא, בכל נקודה ונקודה שאדם רוצה לעבוד בה - ולענייננו זוהי נקודת הרצון - צריך להיות שהכרת הרצונות, כלומר שיש רצון פנימי וחיצוני, וההכרה שהרצונות אינם יכולים לפעול - יהיו חיים בהכרת שכלו של האדם בשעת העבודה.
וכגון בדוגמא שהובאה לעיל בענין ההימנעות מדיבור, בשעה שהוא לא מדבר, הוא צריך שתהיה לו הכרה ברורה למה הוא לא מדבר. לא הכרה שטחית: "קיבלתי על עצמי שפעמיים ביום אמנע מלדבר ולכן אני לא מדבר...", אלא הכרה ברורה: "יש לי רצון לדבר, וזהו רצון חיצוני, כלומר הרצון האמיתי, שהוא הרצון של הנשמה, ה"רצוננו לעשות רצונך", לא רוצה שאדבר. וכיון שחפץ אני לסלק את המעטה החיצוני של הדיבור, שהוא רצון לדבר, ממילא אני מונע את השליטה של הרצון החיצוני על הרצון הפנימי, וע"י כיפוף הרצון החיצוני, לאט לאט יתגלה האור הפנימי".
כל המחשבה הזו [כמובן בקיצור] צריכה להיות חיה אצל האדם בשעה שהוא מונע מעצמו מלדבר. בצורה כזו העבודה הרבה יותר חזקה והרבה יותר ברורה.
עבודה עם הקב"ה
לפני שנרחיב את הדברים, נזכיר כאן את הנקודה היסודית שבעצם אנו דורכים בה בכל נקודה ונקודה.
כל הדברים הללו, כשאדם חושב ומדבר אותם לעצמו, זהו דבר נפלא ביותר, אך סוכ"ס הוא לא דיבר והתעסק עם הקב"ה! הוא מדבר עם עצמו: יש לי רצון פנימי לעשות את רצונו ית', יש לי רצון חיצוני שרוצה לדבר דברים שהקב"ה לא רוצה שייאמרו, וברצוני לבטל את הרצון החיצוני ולגלות את הרצון הפנימי, לכן אינני מדבר".
הכל כאן נכון, אבל נקודת הפנימיות האמיתית נחסרת! האדם נמצא לבד!
הצורה הברורה והאמיתית - ונחזור על כך שוב ושוב, כי זוהי הנקודה הפנימית ביותר של העבודה הכוללת בתוכה את כל נקודות העבודה - היא שהאדם עובד עם הקב"ה!
כלומר, האדם לוקח את כל צורת העבודה האמורה לעיל, ומחבר אותה עם הרבש"ע ועם תפילה. אין נקודה שיכולה להיות נפרדת מעם הרבש"ע. יש להתפלל על הנקודה בפרטיות תוך כדי נקודת העבודה של האדם, וכך לבקש:
"רבש"ע, נתת בי רצון פנימי הרוצה לעשות את רצונך, נתת בי רצון חיצוני שרוצה ההיפך. ידוע לי שהרצון החיצוני מעלים ממני את הרצון הפנימי. כעת הנני עובד למנוע מעצמי את השליטה ברצון החיצוני על מנת לגלות את הרצון הפנימי לעשות רצונך. אנא ממך, עזור לי שאצליח!"
אם אדם אינו נוהג כך - הוא אמנם קונה דברים, אך בינתיים הוא עוזב את הנקודה הבסיסית. הוא יכול להיות שקוע כל ימיו בעבודת ה' נפלאה, אבל הוא עובד את ה' בלי ה', רח"ל!
כמה שהדבר נשמע מוזר, אבל זוהי אחת מהטעויות הנפוצות ביותר במהלכי העבודה. אדם יכול לעבוד את הקב"ה כל החיים, אבל אין לו קשר עם הבורא. הוא עבד שלו, אבל חסרה לו ההתקשרות עמו.
בנין כל כח בנפרד ובנין כלליות הכוחות
נמצא אם כן, שסדר העבודה צריך להיות כך: ראשית, עוד לפני שאדם מתחיל לעבוד בנקודה המעשית, עליו להוריד את הדברים מנקודת ההכרה השכלית ללבוש של הדיבור. וכפי שביארנו, הוא מתבונן בדברים, ומדבר את ההתבוננות שלו עם הבורא.
לאחר תקופה, הוא מתחיל להוריד את הדברים לנקודת העשיה. אבל גם אז, אין דילוג מהכרת השכל ישירות לנקודת העשיה, אלא יש לחבר את שלושת לבושי הנפש ביחד. להתחיל מהכרת השכל, לחבר לזה את הדיבור, ולאחר מכן להוסיף לזה את נקודת המעשה. כלומר, האדם עובד עם שלושת כוחות הנפש בבת אחת, אבל בהדרגה.
אדם הרוצה מיד להתחיל עם הכרת השכל, הדיבור והמעשה בבת אחת - אפילו אחד מהם לא יזכה לקנות!
זוהי בעצם הקדמה כללית לכל ענין העולם הפנימי, וממילא גם לגופו של ענין כאן: כל עולם פנימי הוא מורכב והוא נפרד.
מה כוונת הדברים?
הכוחות הנמצאים בנפש האדם, כל כח הוא כח לעצמו, אבל הוא גם חלק מהמרכיב הכללי של הכוחות. עבודת האדם היא, לבנות כל כח וכח לעצמו, ולאחר מכן לבנות אותו בצירוף, שיצטרף לשאר כל הכוחות. אם עבודת האדם נעשית אך ורק בכל כח לעצמו, והוא משאיר את הדברים בצורה כזו - הוא נמצא בעולם הפירוד, כיון שכל כח נפרד לעצמו, וכיון שכך - הגם שהכוחות מצד הנקודה הפרטית שלהם בנויים, אבל נקודת ההכללות שלהם נחסרת.
וכן להיפך: אם אדם מחפש איך כל כח מהוה מרכיב לכח שני, והוא מדלג על השלב של בנין כל כח ככח עצמי, נמצא שהוא מנסה להרכיב דברים לפני שהדברים קיימים. הוא לוקח כוחות שנמצאים בהעלם בנפשו, ומוציא אותם מיד מנקודת העלם לנקודת של ערבוב והתכללות, בלי שיבנה בהם בנין של התגלות קודם.
למושג "עירוב" מצינו שתי משמעויות: יש עירוב שהוא מלשון ערבוב, כלומר בלבול, ויש עירוב שהוא מלשון בלול, מעורב, שהחלקים המעורבים הופכים ליציקה אחת. ההבדל בין שתי האפשרויות הינו יסודי עד מאוד, והוא יובן על פי דוגמא מהחיים:
אדם לוקח חמשה סוגי משקאות ומערבם יחד. מעירוב זה יכול לצאת משקה מעולה, וכן להיפך. אם העירוב נעשה בצורה של בנין, כלומר כל משקה ומשקה מורכב לפי החלקים הנצרכים, ויש התאמה בין המשקים - מעירוב חמשת המשקאות אכן יצא משקה מעולה. אבל אם שפיכת המשקאות נעשית על דרך מיקרה, בלי שום ידיעה - הרי שבעצם, השופך נטל כל משקה ומשקה, והרס אותו! כי לפני שערבב את המשקאות, כל משקה היה ראוי לשתיה בפני עצמו, ועל ידי העירוב התבטל כל משקה גם מהתוכן העצמי שקדם לנקודת העירוב.
הנקודה הזו היא נקודה שיכולה מאוד להטעות. התכלית היא להגיע ל'עירוב' של המידות מלשון בלול, כמו עיסה שבללו אותה ויצרו אותה לנקודה אחת. אבל הרצון לכלול את המידות אחת בשניה לפני שכל מידה ומידה בנויה לעצמה, גורמת לחוסר הכרת תוכנן של המידות, והעושה כך דומה לאותו אדם ששופך את חמשת המשקאות בבת אחת, והורס בזה כל משקה ומשקה לעצמו.
על מנת שאדם יוכל להכיר כל מידה ומידה, הוא חייב ראשית כל להתעסק עם המידה כשלעצמה, לפני נקודת העירוב שלה. אילו העסק במידה הוא רק כהיכי תימצי לנקודה הבאה, ממילא זו אינה נקודה עצמית. האדם אינו מכיר את המידה מצד עצמה, ואינו יודע איך להשתמש בה לצורך האחרים, וכמו כן לא ברור לו כיצד מידה זו מתכללת בשאר המידות.
ניתן דוגמא פשוטה. באדם יש עצלות וכבוד. עצלות היא מיסוד העפר, וכבוד מיסוד האש. עבודת האדם היא ראשית להכיר מהו כבוד ומהי עצלות, ולאחר מכן להבין את נקודת ההתנגשות ביניהן, ואיך עובדים עם שתיהן ביחד. אבל להכיר את המושג כבוד זו הכרה אחת לעצמה, ולהכיר את המושג עצלות זו הכרה נוספת.
לדוגמא: ישנם רבים שבאופן טבעי רוצים להתחיל מיד לעבוד על המידה הנקראת "כבוד" [והרי כל בר דעת מרגיש שקיימת בו אותה מידה שלילית, ומי שלא מרגיש - הריהו בבחינת "אין בשר המת מרגיש"].
וזו טעות! אדם ראשית כל צריך להרגיש מהו באמת כבוד. אחרי הכרת הדבר, שייך לבנות אותו או לסתור אותו, אבל ראשית כל צריך הכרה ברורה בדבר. להתבונן: האם אני רוצה כבוד או לא. ואם כן, מהו אותו כבוד שאני רוצה? מה הוא נותן לי, מה אני מרגיש מכך? אלו דברים נותנים לי כבוד?
לאדם נראה שבדברים הללו אין צורך להתבונן. ברור שכבוד היא מידה שלילית, וברור שצריך לעקור אותה, ורק צריך להתחיל לעבוד. אבל האמת היא שחסרה לו כל קומת הבנין הנקרא כבוד!
ובאמת, באופן כללי ישנן שלוש סיבות מדוע אדם צריך להכיר את הכבוד: א. כי בכדי לכבד אחרים, אדם צריך לדעת מהו כבוד. ב. כדי לשבור דבר צריך לדעת איך להילחם איתו. כל זמן שלא מכירים את המידה א"א להילחם בה. ג. כידוע הנשמה נקראת "כבוד" ["למען יזמרך כבוד" וכדומה הרבה]. אם אדם רוצה להכיר את המושג שנקרא "כבוד", עליו להכיר את המשל של ההשתלשלות איך שהוא מתראה בגוף, ומכח זה להכיר את השורש.
נקטנו כאן דוגמא בעלמא, אבל הנקודה הפנימית אחת היא: אין מידה ומידה שאדם אינו צריך להכיר אותה. בודאי שהמידה החיובית פשוט שהיא צריכה הכרה, וגם את המידה שנראית לאדם כשלילית, הרי אין מידה שלילית. בשורש הדבר הכל הוא בנין, אלא שבצורת הלבוש של הדברים זה נחרב. ממילא, עבודת האדם בכל דבר היא לבנות אותו.
היסוד הזה הוא יסוד כללי, לא משנה במה עובדים: הן בבנין דקדושה, והן בסתירת בנין דקליפה. תמיד העבודה היא אחת, שכל דבר צריך בנין.
הן הן הדברים בענין המידה הנקראת רצון. צריך לבנות קומה לנקודה אחת בלבד, ולאחר מכן לבנות את נקודת ההמשך. א"א לרוץ מנקודה לנקודה. צריך לבנות קומה של מוחין, קומה של מחשבה בלבד. לאחר מכן לבנות את קומת הדיבור. קומת הדיבור היא קומה המשתלשלת מהמחשבה, וממילא העבודה של הדיבור היא עם המחשבה. לאחר שאדם בונה את הקומה של הדיבור עם המחשבה, הוא יורד לבנות את קומת המעשה המצורפת גם היא לדיבור ולמחשבה.
הקב"ה יהיה בעזרנו שצורת המהלך הפנימי של העבודה תהיה מוצקת ובנויה, וממילא תושפע עלינו סיעתא דשמיא בכל מעשינו, ונזכה להתקרב אליו כל הימים.
|
