|
רצון נובע מהכרת ערך הדבר
נבאר עתה נקודה נוספת הנוגעת לענין הרצון.
"איש לפי מהללו". כל אדם ואדם מהלל דברים מסויימים שהוא רוצה, ושורש הדבר מנקודת העומק שבנפש, שאת דברים אלו הוא מעריך ומייקר.
משקל הערכים שבנפש משתנה מאדם לאדם. אין דומה האדם לרעהו. אבל הצד השוה שצריך להיות בכולם, שנקודת האמת תהיה הנקודה העליונה במשקל הערכים. הכלים כיצד לקנות אמת זו, משתנים מאדם לאדם, אבל נקודת האמת - אינה משתנה!
ניתן משל בגשמיות לפני שניכנס לנקודה הפנימית. אדם נצרך לקנות מכונת כביסה וגם תנור. בסכום הכסף העומד לרשותו אין לו אפשרות לקנות את שניהם, רק אחד מהם. כאן עומדת בפניו השאלה מה יותר נצרך לו. אין זה ענין של ערך, שהוא מעריך את מכונת הכביסה או את התנור מצד עצמם. זהו ענין של יחסיות - מה יותר חשוב, מה יותר נצרך לו, והעדרו של מי מהם יקשה עליו יותר.
עכ"פ כאן עומד האדם לפני השאלה הברורה: מה להעדיף על מה. וזוהי דרך לאדם לבדוק מה הוא באמת רוצה.
בחיי היום יום, הנקודות הללו לפעמים אינן מגיעות לידי גילוי. כשאדם רוצה לעורר ולגלות את הרצון שלו, עליו ראשית כל לעורר את מידת הרצון במשקל הערכים.
המבחן עד כמה אדם מעריך דבר
ניתן דוגמא לדבר בעולם הרוחני. זוהי דוגמא למבחן שאדם יכול לבחון את עצמו עד כמה באמת הוא מעריך דברים.
נצא מנקודת הנחה שאדם בירר לעצמו שהספר שיכול להועיל לו רבות, הוא הספר הנקרא 'מסילת ישרים', וממנו הוא מעונין לקחת את דרכו בעבודת ה'. לאחר שנקודה זו ברורה לאדם, עליו לשבת ולהתבונן כמה היה מוכן להשקיע למען השגת הספר - הן מבחינת ההשקעה הכספית והן מצד השקעת כוחות וזמן למען מטרה זו.
זהו בירור שהאדם צריך לעשות לעצמו. אדם יש לו את ה'מסילת ישרים'. הוא מונח לפניו על השולחן, נמצא כמעט בכל בית-כנסת, ובכמה פרוטות בודדות ניתן גם לרכוש אותו, והדוגמא בעצם אינה מעשית כלל. אבל לכן, דוקא מפני זה, היא לא מגיעה לידי מבחן של הנפש.
אם לאדם ברור שזהו הספר שמביא אותו לעבודת ה', שישב ויתחיל לבדוק כמה באמת הוא מוכן להשקיע עבור השגת הספר [עוד לפני העבודה לקנות את מה שכתוב בתוך הספר]. זוהי בדיקה אמיתית בנפש עד כמה אדם רוצה את הדברים.
אילו לדוגמא היו אומרים לו שבכל הארץ כולה ישנם בסה"כ שלושה מקומות שניתן להשיג את הספר: אחד בדרום הארץ, השני בצפון הארץ והשלישי בעוד מקום רחוק. חייבים לנסוע שלוש שעות כל צד רק על מנת לקנות את הספר! האם הוא היה נוסע או לא?
נניח שאדם בדק והגיע להכרה שהיה נוסע מרחק של שלוש שעות כל צד. עתה יבדוק את עצמו תוך כמה זמן הוא היה נוסע: האם מיד, ברגע זה היה נוטל את הסכום הנדרש, יוצא לדרך וחוזר כשהספר בידו, או שהיה אומר: "אמתין מעט, אולי בינתיים מישהו יזדמן לשם ואבקש ממנו לקנות לי את הספר. רק אם לא אמצא מישהו, אסע בשבוע הבא, או אולי ב'בין הזמנים'..." כלומר, מהי נקודת הנחישות שלו ביישום רצון זה.
הדברים הללו הם אופנים לבדוק את לב האדם האם באמת את אותו ספר שנמצא לידו על השולחן הוא מעריך כמו שראוי להעריכו, או שרק בשכל הוא מעריך, אבל בעצם הוא לא היה מוכן להשקיע זמן, כוחות ואמצעים על מנת להשיגו.
אדם כבר הגיע לכלל הכרה שהיה נוסע שלוש שעות, והיה עושה זאת מיד. עתה עליו להפליג הלאה: אם היה יודע שהספר נמצא בחוץ-לארץ, האם היה נוסע? ויתבונן: האם הוא מסופק בדבר, ברור לו שלא, או ברור לו שכן?
ועוד יותר: אם היו אומרים לו שעליו למכור את הרהיטים שבביתו על מנת להשיג את הספר, הוא היה עושה זאת או לא? ברור לו שלא, ברור לו שכן, או שהוא מסופק?
כל אחד ואחד כשיעשה את המבחן לעצמו, יגלה שישנם אחוזים מסוימים שברור לו שהיה עושה, ישנם אחוזים מסוימים שברור לו שזה כבר לא, וישנם אחוזים שהוא מסופק בהם.
וכאן עלינו להדגיש, שאדם צריך להיזהר במבחן זה, שיבחן מה הוא היה עושה, לא מה היה חושב. ממחשבות וידיעות אדם יכול להגיע לחו"ל תוך דקה אחת... אבל כששואלים אותו הלכה למעשה: האם אתה מוכן לגשת כעת למשרד נסיעות ולקנות כרטיס טיסה לחו"ל על מנת להשיג את הספר? - כאן פתאם הכל עלול להשתנות.
כשאדם לוקח את הנקודה הזו ומברר אותה לעצמו, הוא יכול לגלות מעט את מהות הרצון האמיתי שבנפשו, עד כמה הוא רצון אמיתי, ועד כמה הוא רצון שכלי וקרוב לדמיון.
בירור המדרגה בשאיפה להשגת קרבת ה'
עד כאן ביארנו את נקודת המשל, עתה ניגש לנקודה הפנימית האמיתית. כלומר: נעסוק לא בכלים שמביאים את האדם לקב"ה [הספר 'מסילת ישרים' וכו'], אלא בעצם הנקודה העצמית, שהיא הבורא יתברך.
ברור לכל אדם בשכלו - כל אחד לפי מדרגת לבו - שתכלית החיים היא להיות קרוב לקב"ה. וצריך אדם לברר לעצמו כמה באמת הוא מוכן להשקיע למען השגת קרבת ה'.
לדוגמא: אם היו אומרים לאדם שתמורת שקל אחד הוא יזכה לקרבת ה', אין ספק שהיה נותן. אם היו אומרים לו לתת עשר שקל, גם זה מן הסתם היה נותן.
ניקח את הנקודה הזו ונרחיב אותה. אם היו באים לאדם ואומרים לו: "אל תישן שני לילות, ועי"ז תשיג קרבת ה'" [בודאי שזה לא נכון, אנו רק מתייחסים לנקודת המסירות] - מסתבר שרובם ככולם של האנשים שקצת מבינים את הדבר היו מסכימים.
ואם היו אומרים לו: "עליך לישון כל יום שלוש שעות בלבד במשך שנה" - כאן כבר התשובה היתה משתנה אצל הרבה בני אדם!
יתירה מזו, אם היו באים לאדם ואומרים לו, שכדי להיות קרוב לקב"ה עליו ח"ו לקטוע את שתי רגליו, או לעקור אחת מעיניו, ומיד כשיעשה זאת, יזכה להיות דבוק בקב"ה! יתבונן בעצמו: האם היה מוכן לכך? האם באמת היה מסכים להיות פיסח, חרש או עיוור למען מטרה נעלה זו?
איננו מדברים כעת על רגע של נסיון שאדם נכשל בעבירה. "בשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב" (נדרים לב ע"ב). באותה שעה זוהי מלחמה פנימית שונה לחלוטין, מלחמה אמיתית.
מדברים אנו בנקודה הרבה יותר פשוטה: אדרבה, דוקא בזמן שהיצר הטוב נמצא בתוקפו, כשאדם שקט ורגוע, אז יושב הוא ומברר לעצמו כמה באמת הוא מוכן להשקיע בענין. הוא יושב ליד השולחן, שעתו שעת השקט, אין לחצים חיצוניים, וה'לחץ' היחיד ש'מלחיץ' אותו [בלשון מושאלת] זו נקודת האמת. זהו הדחף היחיד הפועל בו כעת, והוא מנסה לברר לעצמו מהי מדרגתו האמיתית בשאיפה להשגת קרבת ה'.
ניתן דוגמא פשוטה. הזכרנו לעיל את ענין השעה ביום שאדם צריך להתבודד בה. הבאנו את דברי הרמח"ל שהנוהג כך, קרוב מאוד מאוד לשלמות, ושאינו עושה כן - רחוק הוא מהשלמות. ונצא מתוך נקודת הנחה שדברי הרמח"ל הינם דברים אמיתיים מצד עצמותם. השאלה היא: כמה באמת אדם החלטי בענין, כמה באמת הוא מוכן למסור למען הקב"ה. האם כששמע זאת החליט מיד: אני מיישם את הדברים! קשה, קל - לא משנה! אני אנסה ליישם! או שניסה לומר: "אולי אפשר בפחות...", או שבכלל תגובתו היתה: "אני לא יכול!"
האם הוא מוכן למסור זמנים שהוא כבר רגיל אליהם, אבל כל תוספת לכך כבר קשה עליו, או שהוא עומד במצב הכן שכל נקודה שנצרכת לעבודת ה', או שהוא יישם אותה מיד, ואם לא יצליח מיד, ינסה מיד לעבוד על עצמו שיוכל ליישמה בהקדם.
כל יחיד ויחיד צריך לקחת את הנקודה הזו, ולברר לעצמו: עד כמה באמת הוא מוכן להשקיע למען הקב"ה; מהי אותה נקודה שהוא בודאי מוכן, מהי אותה נקודה שהוא בודאי לא מוכן [אעפ"י שקשה לומר זאת, אבל זוהי מדרגת האדם], ומהי אותה נקודה שהוא מסופק בה, נקודת האמצע.
הנקודה הזו יוצרת בירור אמיתי מאוד בנפש האדם. כך הוא מברר לעצמו את מדרגתו בנושא זה: עד כמה הוא אמיתי בכוונותיו, ועד כמה אלו דיבורים ורצונות חיצוניים בעלמא, אך לא רצונות שנקלטו באמת בנפשו פנימה.
מסי"נ לקב"ה - תנאי לאהבת ה' אמיתית
והנה אהבת ה', היא הנקודה שמקרבת את האדם לבוראו ומדבקתו בו ית', ונצטוינו במצות עשה מדאורייתא לאהוב את הקב"ה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
"בכל לבבך" פירושו: כל הרהורי הלב וכל הרגשות הלב. יש אדם שיכול לומר ששם הוא נמצא? - כמעט ולא! אלא מאי? שהאדם רוצה באמת לאהוב את הקב"ה בכל לבו, אלא ששאר ההרהורים תופסים את מקום אותה אהבה.
הדרך לכך היא ודאי ארוכה, אבל אילו היו באים להציע לאדם דרך קצרה שהיא ארוכה, כלומר: דרך קשה, אבל התוצאה מהירה מאוד - בתוך רגעים ספורים היה קונה את ה"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", האם היה מוכן או לא? אם היו מציעים לו לקטוע לו רגל אחת, והקב"ה בכבודו ובעצמו היה מבטיח לו אהבת ה' אמיתית שלא תסור מלבו לעולמים, האם היה מסכים או לא?
והפסוק ממשיך: "ובכל נפשך", ואמרו חז"ל: "אפילו נוטל את נפשך".
אצל חנוך נאמר: "ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו כי לקח אתו אלהים" (בראשית ה, כד) - הקב"ה לקח אותו אליו, כדי שיצא מן העולם בצדקותו, ולא ירשיע (עי' רש"י שם). ויתבונן האדם בנפשו: אילו הקב"ה בכבודו ובעצמו היה נותן בידו את הבחירה: או למות כעת, באופן מיידי, ועי"ז יקנה אהבת ה', קרבת ה' וכו', או להישאר לחיות ולנסות לקנות כאן בעוה"ז את כל המדרגות הללו, כשהדבר כרוך כמובן בעמידה בנסיונות וכו'. האם היה מוכן למסור את נפשו למען הקב"ה? בטוח שלא, בטוח שכן, מסופק, או אולי הוא היה רוצה להתייעץ? מה הוא היה עושה?
"ובכל מאודך" - בכל ממונך, וכמו שאמרו חז"ל: "יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו". כלומר, הפסוק מגלה לנו כאן את הנקודה האמיתית: לא צריך להגיע דוקא למצב של מסירות נפש בפועל [ואמנם יש יחידים שזוכים לכך]. המבחן הוא עד כמה מוכן למסור מהעצמיות שלו למען הקב"ה.
נבחין את הדברים. יש מושג למות על קידוש השם, ויש מושג לחיות על קידוש השם. לחיות על קידוה"ש זו עבודה הרבה יותר קשה מאשר למות על קידוה"ש!
והראיה, שהנה לכאורה יש להקשות: הרי נצטוינו להסכים למסור את נפשנו על קידוה"ש, ובכל הדורות יהודים רבים מסרו נפשם על קידוש השם, ואם מוכנים אנו למסור את הנפש, מדוע בנסיונות הרבים שנתקלים אנו בהם במשך היום, לא תמיד אנו עומדים?
התשובה האמיתית היא: למות על קידוה"ש יותר קל מאשר לחיות על קידוה"ש! לא כל מי שמסוגל למות על קידוה"ש, מסוגל גם לחיות על קידוה"ש. ונבאר את הדברים.
ההבדל בין נסיון של רגע אחד ודי, לבין נסיון תמידי - הוא הבדל של שמים וארץ! אדם מסוגל לעמוד אפילו בנסיון קשה, אבל כל זאת בתנאי שהנסיון הוא לזמן מועט. חז"ל מגלים לנו: "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, פלחו לצלמא" (כתובות לג ע"ב), וביאר שם תוס', שמכח תוקף היסורים הם לא היו מסוגלים לעמוד בנסיון!
ודאי שאם היו אומרים לחנניה מישאל ועזריה: "תשתחוו לצלם או שנהרוג אתכם!" - היה מוטל עליהם החיוב למסור נפש על עבירה זו שהיא מג' עבירות חמורות. אבל לסבול יסורים תמידיים - את זה כבר הנפש לא בהכרח מסוגלת לקבל.
אם רוצים אנו לחיות עם אהבת ה', מוכרח שתקדם לכך מסירות נפש אמיתית לקב"ה. אם אין את המדרגה התחתונה קודם, שהיא מסי"נ לבורא, בהכרח שאדם לא יגיע לחיים אמיתיים עם הקב"ה.
הכרה בארעיות חיי העוה"ז
הדברים שאנו מדברים נראים לחלק כרחוקים, אבל הם רחוקים וקרובים! הם רחוקים כי האדם מטבעו שטוף בעסקי העוה"ז. הוא רץ ורץ כל הזמן, ולא נותן לבו לנעשה עמו. אבל אדם צריך לעצור את המרוץ הזה! אדם שאינו חושב לפחות פעם אחת ביום על יום המיתה כפשוטו, באמת אינו מסוגל למסור את עצמו לקב"ה, כי המושג 'למות' כלל אינו קיים אצלו. הוא רץ!
אדם מוכרח לחשוב לפחות פעם אחת ביום על יום המיתה בצורה אמיתית, לא מצד הפחד אלא מצד הנקודה הפשוטה: אולי היום זה היום האחרון שלי? איך אני משאיר את העולם ואני הולך? האם אני מסודר לצאת מכאן או לא?
הגמ' אומרת: "חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" (פסחים ט ע"א). אחת ההבנות בזה היא, כי החבר חי כל הזמן בהרגשה: אולי עוד מעט לא אהיה כאן, ואז אכשיל אחרים באכילת טבל.
זוהי דוגמא לאדם שחי את חייו בצורה נכונה. הרי לאף אחד אין בטחון שמחר בבוקר עדיין יימצא בעולם. ממילא, הוא מסדר לעצמו את מהלך חייו בצורה ברורה: מצד אחד אילו החיים ממשיכים איך הוא חי, ומצד שני אילו ח"ו זהו יומו האחרון כיצד עליו לנהוג.
כשלא מתרגלים לחשוב בצורה כזו, הדברים נראים רחוקים ותלושים מן המציאות. אבל האדם, אם הוא קצת בר דעת, הרי הוא רואה שבכל יום ישנן מודעות אבל, ואף אחד לא חי כאן לעולם, וכיון שאינו יודע כמה בדיוק מידת ימיו, ממילא הוא מסדר שתי צורות של חיים: חיים שיש מחר, וחיים שאין מחר. החיים שיש מחר הם מהלך אחד, והחיים שאין מחר הם מהלך נוסף.
מי שלא מסדר את החיים שלו כך, הריהו שקוע עמוק בתוך ענייני העולם הזה, וא"א לדבר איתו על הנקודה הבאה. הדבר הראשון שאדם צריך להרגיש כאן בעולם הוא, שאין לו בטחון אפילו על עוד דקה אחת בלבד!
בודאי שאין לחיות עם הבנה זו בכל רגע ורגע, כי אם כן הוא לא יעשה מאומה [בדרך כלל, חוץ מיחידים שיכולים לחיות כך]. אבל לפחות שיהיה מודע לצורת חיים פשוטה זו.
הוא שוכב בלילה לישון בלי וודאות מה יהיה מחר בבוקר, והוא צריך לקחת בחשבון, שהוא אחראי להשאיר בית נטול כל תקלות, והוא בודק האם השאיר חובות שאינם ידועים לו, והוא רושם אותם בפנקסו, על מנת שלא יצא מן העולם הזה עם חוב. זה מצד החלק שהוא משאיר כאן בעולם. וכמו כן הוא מתבונן כיצד יגיע אל העולם שאליו הוא הולך, באיזו מדרגה?
זו הנקודה הראשונה שאדם צריך לקנות, שנקודת החיבור לחיים בעולם הזה תהיה נקודה שאיננה ודאית כלל! לחיות בהרגשה תמידית שאינו יודע מה ילד יום. לא מכח נקודת עצבות, אלא מתוך הכרה ברורה שזהו מהלך הבריאה בעצם: הקב"ה נתן חיים לאדם, והוא לא נתן לו ידע כמה זמן יחיה. הרצון לברוח ממחשבה בנושא, הוא בעצם רצון לברוח מן המציאות. ככל שהאדם יותר מציאותי, הוא חי עם צורת חיים מקבילה: צורת חיים של סדר לזמן, וצורת חיים שבה כל יום אולי הוא היום האחרון.
ע"י יישום דברים אלו בפשוטם ממש, נעשה האדם מקושר לשני העולמות: גם לעולם הזה לצורך עבודת ה', וגם לעולם העליון ששם הוא המקום שיצטרך להגיע אליו.
רק כאשר אדם חי בצורה כזאת, וזוהי מערכת חיים אמיתית אצלו ולא מן השפה ולחוץ - אז שייך להתחיל לדבר עמו על נקודה של מסירות נפש למען קרבת ה' [איננו מדברים עדיין על הנקודה לחיות במסירות נפש, אלא על מסירות נפש לשעתה].
התאמת הרגשת הלב לידיעת השכל
והנה, מבחינה שכלית, הגיונית, כל אחד מאתנו ודאי מסכים שהחשבון מאד פשוט: כאן בעולם הזה ישנה בחירה. וכי למישהו מאיתנו מובטח שלא יחטא ויפסיד את קרבת ה'? "הן בקדושיו לא יאמין"!
אם כן, אם הקב"ה היה בא לאדם ומבטיח לו שהוא יהיה קרוב לקב"ה בתנאי שהוא מוכן למות הרגע - מצד החשבון השכלי, התשובה היתה צריכה להיות ברורה, שהוא בודאי מסכים.
[איננו נכנסים לחשבונות חיצוניים של צער המשפחה על מותו. עוסקים אנו אך ורק בנקודה האמיתית מצד עצמה, על מנת לבחון בזה את מדרגת הנפש].
אלא, שהגם שבשכל ברור לכל אחד היודע את האמת שהיה צריך להסכים בודאי למסור את הנפש - אך ידיעה לחוד, והרגשות לחוד! ועבודת האדם להביא את עצמו לכך שההרגשה תתאים עם הידיעה השכלית.
עליו לשבת ולברר לעצמו: אם בזה הרגע היה מתגלה אליו הקב"ה בנבואה, ושואל אותו: "אתה רוצה למות ואני מבטיח לך קרבת ה', או שאתה רוצה להמשיך לנסות?" מה היה עונה. אם היה עונה מיד שהוא מוכן למסור את נפשו למען קרבת ה' - מה טוב ומה נעים. אם לא - עליו להתחיל לעבוד על משקל הערכין, כפי שביארנו בתחילת הפרק.
הוא יושב ומתחיל לברר לעצמו עד כמה באמת היה מוכן למסור למען הבטחה מהקב"ה שהוא יהיה קרוב אליו. הוא מתחיל מתחתית הסולם, כמו שהבאנו לעיל את הדוגמא, שתמורת שקל אחד כל אחד היה מוכן, ותמורת עשר גם כן, וכך הוא מעלה את הסכום עוד ועוד, עד שהוא מגיע לנקודה ששם הוא כבר לא בטוח שהיה מוכן להקריב. בנקודה זו עליו להיעצר, ושם נקודת העבודה שלו! לא קופצים מיד למסירות נפש. בודאי שלשם צריכים להגיע, אבל ראשית יש לעבוד על נקודה שמרגישים שאותה כבר לא מוכנים למסור לבורא, ומנקודה זו לטפס הלאה והלאה עד שבסופו של דבר יגיע בעז"ה למדרגת מסירות נפש.
כל יחיד צריך לעמוד עם הנקודה הברורה עד היכן בדיוק הוא מוכן למסור למען הקב"ה, ומהיכן מתחילה נקודת הספק, ושם נקודת העבודה האמיתית של האדם.
התקדמות שלב אחרי שלב
ניתן דוגמא לדבר. אם אדם מרגיש שעל הדירה שלו הוא לא היה מוכן לוותר למען הקב"ה, מהי עבודתו? - עליו להתחיל להתבונן מה הוא באמת רוצה? האם הוא רוצה קרבת ה' או לא?
ועוד לפני כן עליו להתבונן מה הוא חושב שתכלית החיים, והאם הוא אכן שואף להגיע אליה. כלומר: בשלב הראשון יש לברר מהי נקודת האמת שלשם צריך לשאוף ולהגיע, והשלב השני לברר לעצמו כמה הוא רוצה בה.
ובכן, אדם מברר לעצמו שתכלית החיים היא קרבת ה'. ראשית ישאל את עצמו: האם בשכל ברור לי, או אולי חולפת בראשי המחשבה שזו נקודה מסופקת, רק שיטה אחת בספרים?... אם הוא מרגיש שזו רק שיטה אחת, כבר היצר הצליח לתפוס אותו.
ראשית צריך שבשכל יהיה ברור לו לחלוטין שתכלית החיים היא להיות קרוב לבורא. אם אדם מרגיש שבשכלו הדבר מסופק - ישב ויברר זאת, ובמקביל יתפלל לקב"ה שיאיר את עיניו שהידיעה השכלית שלו תהיה ברורה ואמיתית.
לאחר שנקודה זו ברורה אצל האדם בשכל, עליו להתחיל לנסות לשעבד את הרצון שלו לנקודה הזאת. לדבר אל עצמו מצד החיוב ומצד השלילה: קרבת ה' זו התכלית, זהו הטוב האמיתי, וזולת זה מה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. כלומר, הוא מעמיד לעצמו ימין ושמאל, טוב ורע - הטוב נמצא אצל הקב"ה, וכל שאר הדברים הם רע. והוא אומר לעצמו: אני יודע שזו האמת, אבל הלב שלי מרגיש אחרת לחלוטין.
הוא לוקח את אותה נקודה שהוא לא מוכן למסור אותה למען הקב"ה או מסופק בה, ומתחיל לדבר עם בורא עולם: "בשכל ברור לי שאת הדבר הזה - כגון הדירה - עלי למסור למענך ית', כי ידוע לי בבירור שדירה זו לא תביא אותי לשום תכלית אמיתית, וידוע לי גם שקרבת ה' היא היא התכלית האמיתית. אבל מה אעשה ואינני מרגיש שאני מוכן למסור זאת למענך".
וכך יחזור וידבר את הדיבורים הללו, הן עם נפשו והן עם הבורא. עם נפשו הוא מדבר ואומר: "אני יודע שזהו הבל, וההרגשים שלי אינם אמיתיים, אבל כך אני עדיין מרגיש". והוא גוער בעצמו עוד פעם ועוד פעם על הנקודה שבשכל הוא יודע שהיא אמיתית ובלב הוא מרגיש הפוך. במקביל הוא מדבר גם עם הקב"ה ומתחנן לפניו שיעזור לו שיהיה מוכן למסור את הנקודה הזאת למען השגת קרבת ה'.
אחרי שקנה אדם נקודה שעד הנה לא היה מוכן למסור למען הקב"ה, עליו להתקדם לנקודה הבאה. ראשית יבדוק מהו השלב הבא שאותו הוא לא מסוגל למסור לקב"ה, ויחזור חלילה על אותה עבודה.
כל ימי חייו צריך אדם ללכת מחיל אל חיל, להתקדם במדרגת הנכונות למסור את עצמו למען הבורא. ישנן בזה מדרגות אינספור.
סימן לקנין הדברים, כאשר האדם לא מרגיש כל כך התנגדות בלב, אלא שהוא רואה שלמסור זאת לקב"ה זה דבר פשוט. כמו שנתינת שקל לקב"ה הינה דבר פשוט אצל כל אדם, כך כל מדרגה שאדם עובד למסור לקב"ה, עליו לקנותה באופן שהרצון למסור יהיה מתוך פשיטות, ולא מכח התגברות על קושי. כל זמן שאדם מרגיש שהמסירות היא מכח התגברות על קושי, שימשיך לעבוד על אותה נקודה ולא יעבור לשלב הבא.
לאחר שהאדם זוכה שהוא מוכן למסור את כולו, כלומר למות הרגע על קידוש השם - אז אפשר להתחיל לדבר על רצון אמיתי לחיות על קידוה"ש.
יזכנו הקב"ה שרצון הנשמה הטמון בכל יחיד ויחיד למסור את כל כולו לבורא יהיה בגילוי, ונזכה להיות דבוקים בבורא לעולמים.
|
