|
תחושת חסר מולידה רצון חזק
הזכרנו בפרקים קודמים, שלולי שישנו בנין של רצון אמיתי, נחסר הכח המניע את העבודה המעשית. ככל שהרצון יותר חזק, כך הכח לעבודה גדול יותר, וכן להיפך: ככל שהרצון חלש יותר, כך הכח המניע לעבודה נמוך יותר.
דומה הדבר לקפיץ, שככל שמותחים אותו, נקודת התאוצה שלו גבוהה יותר, וככל שהוא יותר רפוי, נקודת הדחף שלו נמוכה יותר.
נמשיך ונבאר עתה, כיצד ניתן לעורר את הרצון ולהביאו לידי גילוי, שיהיה רצון בתוקפו.
הכלל היסודי הוא, שככל שהרגשת החסר של האדם גבוהה יותר, כך הדחף למילויו גבוה יותר. וככל שהרגשת החסר נמוכה יותר, אין דחף חזק שיוכל להניע את האדם להשיג את המטרה.
אם כן, העבודה הנדרשת מהאדם על מנת לעורר את הרצון שבתוכו, היא להגיע למצב שירגיש חוסר באמת. או אז יתעורר בו רצון חזק, ותהיה הבחינה של "אין דבר העומד בפני הרצון", וכפי שהזכרנו לעיל.
שני חלקים בנקודת החוסר
איך מביא האדם את עצמו לידי הכרה של חוסר?
יש בזה ענין של לשמה וענין של שלא לשמה. נתמקד יותר בענין של הלשמה. זוהי עבודה קצת קשה, ומי שאינו בנוי באופן פנימי להכיר את מצבו ולהסכים עם האמור, עבודה זו תקשה בעיניו.
ענין החוסר יש לו שני הרכבים - מצד נקודת ההווה, ומצד המבט לעתיד. כלומר: ראשית צריך אדם להתבונן במצבו כיום ביחס לעתידו. ואף אם יצא מתוך נקודת הנחה שמצבו כיום לא כל כך גרוע, אך הרי אם יצייר לעצמו שעד זקנה ושיבה יישאר באותו מצב - בזה ודאי יראה חסר גדול!
נקודת התבוננות זו אינה כל כך מקשה על האדם השטחי, כי כרגע הוא לא מרגיש חסר, ואת העתיד הוא מרגיש שהוא יכול לשפר.
הנקודה השניה של החוסר, היא הכרת מדרגת הנפש, עד כמה היא שפלה וחסרה. וכאן, בנקודה זו, הגאוה הפנימית של האדם מונעת ממנו לחשוב על כך, וק"ו להרגיש זאת, כי אם האדם באמת ירגיש את חסרונו, הדבר ינסוך בו תחושת שפלות פנימית. זה אמנם לא אמיתי להרגיש שפל, אבל זו התולדה הטבעית כשאין צורת הסתכלות נכונה. ממילא האדם בורח מלהתבונן בענין זה הרבה, וק"ו מלחיות זאת בנפשו.
עכ"פ, אלו הן שתי הנקודות של החסר: או מצד המבט על העתיד מה יצמח ממנו, או מצד ההווה, שכבר עתה, ביחס למצבו העכשווי, הוא חסר.
לימוד קורותיהם של צדיקים - כמנוף לעליה
איך מוליד האדם בעצמו חסר?
ניתן לזה כמה פנים. לדוגמא: יכול אדם לפתוח ספרים המתארים את קורותיהם של גדולי ישראל, ולראות בגיל שבו הוא נמצא היכן הם היו, מה קרה איתם, באלו מדרגות הם אחזו.
כשאדם קורא את הדברים והוא רואה את המרחק בינו לבינם, אם הוא נמצא במצב של ביקוש אמת, הדבר מעורר בו חרדה! הוא רואה מהו המצב שבו הוא נמצא ומה היה מצבם של אותם צדיקים בדיוק בגיל שלו, ומטבע הדברים חלחלה אוחזת בו. הוא חושב לעצמו: "ילד שקורא את הדברים עוד יוכל לטעון: כל זה היה בבגרותם, הם עבדו שנים רבות ורק אז הגיעו לאן שהגיעו וכו'. אבל אני, שאני נמצא בגיל שלהם, אנה אני בא?!"
אמנם, טמונה כאן נקודה עמוקה שצריך להבחין בה. הסתכלות זו מצד אחד היא ראויה, מועילה ויוצרת דחף לאדם, אך מצד שני היא מסוכנת. מצד אחד, כשאדם רואה היכן גדולי ישראל נמצאים, הדבר יכול ליצור אצלו דחף אמיתי לקנות את המדרגה [כמובן, כל זאת בתנאי שהוא באמת מרגיש את עצמו שהוא בר הכי להשיג את הדברים].
אבל ידיעה זו עלולה, חלילה, גם ליצור בנפשו נקודה הפוכה: אם הם שם ואני כאן - אז כבר אין סיכוי! הכל אבוד!
בעומק אמיתות הדבר, עצם ההשוואה בין שני בני אדם - צדיק פלוני בגיל מסויים היה נראה כך, ואני בגיל הזה נראה אחרת - זו אינה נקודה אמיתית, כי כל אדם נבחן לפי כוחות נפשו. "כשם שפרצופיהם אינם שוים כך דעותיהם אינן שוות". לכל אדם ואדם יש את תכונת הנפש שלו, את נקודת המדרגה שאיתה הוא התחיל את החיים, ויש לו גם את נתוני החיים - הן נתוני כוחות הנפש והן הנתונים החיצוניים - שיכולים לסייע או ח"ו להיפך. ממילא, עצם המדידה וההשוואה בין שני בני אדם, ויצירת משוואה של "מה הוא - אף אתה...", זו איננה הסתכלות אמיתית בצורה הפנימית.
עלינו לדעת שכל דבר בבריאה, הקב"ה יצר אותו להשתמש בו לטוב. חז"ל אומרים: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (ב"ב כב ע"א). ואף שבנקודת האמיתיות שבה, הקנאה איננה אמיתית, כי אין אדם יכול לדון את חבירו עד שיגיע למקומו, וכבר אמר הקוצקער, שאדם אף פעם לא יגיע למקומו של חבירו, כי "מקומו" פירושו בכל נקודות המצב שהשני נמצא - עם כל זאת לימדונו חז"ל כי "קנאת סופרים תרבה חכמה", ומותר על פי זה לעשות כל מיני דברים לעורר את הקנאה בלב בני האדם שינסו להידמות לחבריהם בנקודות הטוב שבהם.
כשהאדם מכיר שנקודת הקנאה איננה אמיתית בעצם, אלא היא רק כלי לעורר את האדם לתשוקה להידבק בבוראו, הוא מרויח בזה את שתי הנקודות: מצד אחד יש לו דחף פנימי להשיג את הדברים, ומצד שני ידיעת מעלת החבר אינה שוברת אותו, כי הוא מכיר שעצם ההשוואה בין שני בני אדם איננה אמיתית.
אמנם, הגם שאמת הדבר שמצד נקודה ודאית אי אפשר לדמות שני בני אדם, אבל מדין ספק לא יצאנו! איך ידע אדם באמת שכוחות הצדיק ההוא היו יותר גדולים מכוחותיו? אולי להיפך, אולי הכוחות שלו היו יותר קטנים ואפ"ה הוא התעלה?
כלומר, לקחת זאת כנקודה ודאית אי אפשר, אבל בתור נקודה מספקת שמעוררת את הדחף הפנימי להגיע - זאת ניתן ואף ראוי לעשות.
בעצם, עצה זו כבר לימדנו הרמח"ל (ב'דרך עץ החיים'). הוא כותב שם, שעל האדם לקרוא סיפורים על גדולי ישראל, והדברים הללו יעוררו אותו להידמות אליהם במעשיו.
אם לדוגמא קורא אדם על צדיק פלוני שהיה דבוק בקב"ה כל ימיו, ולא הסיח דעתו ממנו ית' אפילו לזמן מועט - עליו לעמוד ולהתבונן כמה זמן ביום הוא זוכר את הקב"ה, וכמה זמן אותו צדיק.
סיפורים מעין אלו על גדולי ישראל שלא הסיחו דעת כמעט לחלוטין, צריכים לעורר בקורא את ההכרה האמיתית שגם בו יש חלק אלו-ק ממעל, וחלק זה יכול להיות דבוק בקונו בכל עת ובכל שעה. ממילא תתעורר בו כמיהה פנימית: אם הוא יכול - גם אני יכול!
קביעת מטרת וכיוון החיים
אדם היוצא מראש מנקודת הנחה שהוא אינו מסוגל לצאת אדם גדול, הריהו מונע מעצמו מראש את הסיכוי לממש את כל שאיפותיו.
בנקודה זו כבר הארכנו וביארנו, שלאמיתו של דבר, כל יחיד ויחיד יכול לצאת אדם גדול! ודאי שלכל אחד יש את נפשו המיוחדת לו, אך כבר כתבו הראשונים שכל אחד יכול להגיע למדרגת משה רבינו ע"ה ממש, כלומר להגיע לשורש נשמת עצמו, וממילא להיות דבוק בקונו. כמובן, רמת הדבקות ומהותה, משתנית לפי מדרגת הנשמה, אבל עצם המציאות של האדם להגיע לנשמתו - דבר זה נתון ביד כל אחד ואחד!
אם אדם מחפש אמת, והוא קורא סיפורים כאלו על גדולי ישראל, עליו להמשיך ולהשתמש עם כח הציור, ולצייר לעצמו נקודה פשוטה:
יום רודף יום, שבוע ועוד שבוע, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה", וסוף כל האדם למיתה.
וכאן יצייר לעצמו ציור חי ככל שניתן [כל אחד לפי מדרגת הציור שבשכלו], שהוא יוצא מהעוה"ז לאחר פטירתו, ומגיע לבי"ד של מעלה. נצא מתוך נקודת הנחה פשוטה שיצא זכאי בדינו וכעת מוליכים אותו לגן עדן. עתה ינסה לצייר לעצמו את מי הוא יפגוש שם, באיזה גן עדן הוא מתאר לעצמו שיושיבוהו, מי האנשים שישבו מסביבו שם.
ויתבונן לעצמו: אם יאמר לי שאשב סמוך לראובן, שאני מכיר אותו כאדם שאינו כל כך קרוב לקב"ה, האם ארגיש שם טוב? - בודאי שלא! גם שמעון לא נראה כל כך מתאים לי לפי מדרגתי. אולי לוי ויהודה מתאימים וכו'.
לאחר שיברר לעצמו מי הם האנשים שלדעתו ראוי לו לשבת עימם בגן עדן, יבדוק מי הם אותם אנשים שהוא יודע שאינו במדרגה שיוכל לשבת איתם. אולי הוא יראה אותם מרחוק, ואולי גם זה לא, אבל דבר אחד הוא מעמיד לעצמו בבירור: שאיתם הוא לא יוכל לשבת!
בעוה"ז המעמדות משתנים, פעם כך ופעם כך, אבל שם, בעולם האמת, בעולם הנצחי, המציאות של קביעות מדרגת קירבת ה' היא קביעות גמורה ונצחית! ואף שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", אבל כמו שהוא ילך מחיל אל חיל ויתעלה, גם אותם צדיקים ילכו מחיל אל חיל. נמצא שלעולם הוא לא ישיג אותם.
עתה יחשוב לנפשו: האם הוא מוכן באמת לקבוע לעצמו את מדרגתו בקרבת ה' לנצח נצחים כמוגבלת בנקודה הזו שהוא עומד בה עתה, או שהוא מעונין להגיע למדרגה הגבוהה ביותר שהוא מסוגל להגיע?
אם אינו רוצה להישאר כמו שהוא היום, ראשית עליו להעמיד לעצמו נקודה ברורה: להיכן הוא רוצה להגיע! האם כבר מראש הוא חושב שמחשבה על הקב"ה פעם אחת ביום מספיקה לו, או אולי לא. מחמת מחשבות אלו נוצרת אצלו שאיפה מאוד ברורה: אני רוצה לחיות עם הקב"ה בכל רגע! בפחות מזה אינני מסתפק! ואין הכוונה שמהרגע יתחיל לחיות עם הקב"ה בכל רגע. החושב כך הריהו בעל דמיונות. הכוונה היא, שיקבע לעצמו מהי הדרך שהוא מחפש לעצמו, מהי נקודת המטרה הברורה שהוא מעמיד לעצמו.
כאשר אדם צועד בדרך זו, והוא מעמיד לעצמו את השאיפה להיות דבוק בבוראו באמת, עליו לדעת כי בזה כלול הכל - תורה, מצוות, תיקון המידות וכו' - כי אם לא כן, אי אפשר להיות דבוק בבוראו! ויעמיד לעצמו נקודה אחת ברורה: אם לזה לא הגעתי - איבדתי את התכלית שלי כאן בעוה"ז, לא ניצלתי אותה כראוי!
ואז יתחיל לבדוק את עצמו שנה אחורה: מה היתה מדרגתי בקרבת ה' לפני שנה, ובאיזו מדרגה אוחז אני כיום? אם יש שינוי כלשהו לטובה - זוהי כבר התקדמות. אם אין שינוי - עליו לזעוק לעצמו מקירות לבו ולומר: אם אשאר כך בשנה הבאה, כמו שהייתי בשנה הזו, "אחת דתו להמית" - מיתה רוחנית! כי אין את הקרבת ה', את ה"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
ויתבונן בנקודה זו הרבה זמן: אני נמצא במהלך של מיתה ח"ו! אם אני נשאר בצורה בה אני חי, זוהי ח"ו בחינה של "בחייהם קרויים מתים"! אני חייב לצאת מצורת חיים זו, ולהיכנס למהלך שיביא אותי לנקודה האמיתית.
ונדגיש שוב: אין לגשת מיד ליישום הדברים, אלא העיקר עתה הוא עצם הזעקה הזו פנימה בנפש לאורך יום, יומיים, שבוע ושבועיים. צריך שהדברים יהדהדו באוזניו יום יום, לילה לילה. שידע ברורות: אם יישאר במצב שהיה לפני שנה, ובעוד שנה שוב יהיה באותו מצב - זהו "אסף רוח"!
כאשר בעז"ה אדם כבר מבחין באיזשהו שינוי בעצמו, עתה עליו לבדוק מהי רמת השינוי. על דרך כלל, אצל רובא דרובא דאינשי, רמת השינוי היא מאוד מאוד ירודה ומועטת [חוץ מיחידי סגולה שהם מיוסדים באמת ועובדים באמת].
ובכן, האדם לוקח את אותה נקודת שינוי, ומצייר לעצמו: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", נניח שנשאר לי לחיות שלושים או ארבעים שנה. אם אכפיל את נקודת ההתקדמות הזו בשלושים ובארבעים, המצב רחוק מלהיות שפיר. נכון שהתקדמתי, אבל קצב ההתקדמות אינו מסַפֵּק דיו.
האדם צריך לצייר לעצמו איך הוא ייראה בעוד עשרים, שלושים וארבעים שנה. באפשרותו לצאת לרחוב ולראות זקני עמי הארץ, ולשאול את עצמו: האם גם אני רוצה להיראות כך, או שאני רוצה להיראות כפי שנראים גדולי הדור בזקנותם, שעליהם נאמר: "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתווספת עליהם"?
האם הוא מאמין לעצמו במאת האחוזים, שכשיהיה בן שבעים הוא לא ייראה כאחד מאותם זקנים היושבים במושב זקנים וגוררים אותם מכאן לשם, אלא יהיה כלי מלא, אדם הדבוק בבוראו, שהגוף וכל משיגי הגוף אינם מעלים ומורידים אצלו כלל? או שמא מר"ה לר"ה ישנן קבלות, ובמשך השנה הן נופלות אחת אחר השניה...
האדם חייב להגיע להכרה ברורה: בצורת החיים שבה הוא חי עד היום [חוץ מיחידים כמובן], אין הרבה סיכויים שיצמח ממנו משהו! דומה הוא לאדם העולה בסולם שליבה ויורד את אותה שליבה, עולה עוד שליבה ויורד עוד פעם. זוהי איזושהי נדנדה בין מצב אחד למשנהו, אבל פריצת דרך אמיתית ההולכת וגוברת, בבחינת "מחיל אל חיל" - על דרך כלל כמעט שאיננה בנמצא!
ויכיר עוד, שהמציאות שהוא קובע כאן לעצמו כאן בעוה"ז הינה נצחית, ושוב לא יוכל לשנותה כלל! הוא חייב להכריע, כאן בעוה"ז, מה הוא רוצה מעצמו. היכן הוא רוצה למצוא את עצמו בחייו כאן כשיהיה זקן, והיכן הוא שואף למצוא את עצמו בעלמא דאתי. האם הוא רוצה להימצא בגן עדן התחתון, בגן העליון, או במתיבתא דקודשא בריך הוא!
אבל דבר אחד חייב אדם לברר לעצמו: שם אין משחקים! זהו עולם אמיתי גמור! וכמו שכתוב ב'זוהר' הקדוש, שבמקום שהאדם מידבק בעלמא הדין, באותו מקום בדיוק הוא נדבק בעלמא דאתי. אדם שבעוה"ז ח"ו אינו דבוק בבוראו, אפילו אם שמר תורה וקיים מצוות, ורק דבקות לא היתה לו - גם שם, בעלמא דאתי, לא יוכל לקנות את אותה דבקות!
בעלמא דאתי הדבר היחיד שקורה הוא, כמשל של גרעין הנזרע באדמה וממנו צומח עץ המתפתח עוד ועוד. זוהי הבחינה של "ילכו מחיל אל חיל", אבל אם אין גרעין של פרי בר קיימא - אי אפשר שיצמח ממנו שום דבר גם בעלמא דאתי!
אם כן, מוכרח האדם להגיע להכרעה אחת ברורה בחיים: למה בדיוק הוא שואף! נקודה זו חייבת להיות מיוסדת לא במחשבה של חצי שעה ["כן, כן, ברור לי, המס"י כותב, אני יודע..."] שבסופה הוא מחליט וזהו!... מהחלטות מהסוג הזה, ברור במאת האחוזים שלא יצא כלום!
נקודת ההחלטה צריכה לבוא מכח אמונה שאדם מאמין שאכן יש סיכוי גבוה מאוד שהחלטתו תוכל להתממש. אם אינו מאמין שיש לו את האפשרות ואת כוחות הנפש הדרושים להגיע לשם וכדו' - הוא בעצם משקר את עצמו!
הרי אם מישהו היה אומר לו: "האם אתה מוכן לחתום ערבות של מאה אלף דולר על הקבלה הזו?" ודאי היה מסרב בכל תוקף, ויש סבירות שגם על עשר דולר הוא לא היה מוכן לחתום!... הוא לא מאמין בעצמו למה שהוא אומר. זו אינה קבלה אמיתית, הוא בסה"כ מקבל על עצמו לרצות...
קבלה אמיתית היא רק כשאדם בטוח בעצמו שבכוחו ליישמה! ודאי שאין בטחון גמור, אבל עליו להיות בטוח שינסה ליישם את הדברים, ואם תהיה נפילה הוא לא יתייאש. הוא ירדוף בכל כוחו להשיג את המטרה ולא ירפה ממנה! העיקר שהוא מאמין בעצמו באמת שיגיע למדרגה זו. [בודאי שכל זאת מכוחו ית"ש, אולם דברינו עתה באו לברר את תוקף נקודת הנפש העומדת מאחורי הקבלות].
חיזוק ההחלטה ע"י יצירת מכריחים חיצוניים
ישנה דרך נפלאה, שעל ידה יוכל אדם לבחון את עצמו האם החלטתו וקביעת כיוון חייו אכן אמיתיים ונקבעו עמוק בנפשו, או שמא עדיין אינם חזקים אצלו די הצורך
לכל אדם יש בד"כ מכרים מסוימים - מי פחות ומי יותר. עליו להתיישב פעם ולנסות לצייר לעצמו, אם חבר שלו, ידיד קרוב אליו, היה בא אליו ואומר לו: "אתמול בלילה לא ישנתי לילה שלם. אומר לך את האמת: כבר לילות שלמים אינני ישן. מה קרה? הבנתי שהחיים שלי אינם מתקדמים בכיוון הנכון וכו'".
וכך, מאריך אותו ידיד להסביר לו את כל חשבון הנפש שערך לעצמו ואת כל ההכרות שהגיע אליהן מכח ההתבוננות.
הוא שואל אותו: "נו, אז מה למעשה? תמשיך לא לישון כל החיים?"
וידידו עונה: "לא! הגעתי להכרה באמת שאמסור את כל כוחי לקב"ה!..."
הרי כאדם העומד מן הצד ומביט על ידידו, ודאי היה אומר לעצמו: "נו, עוד שלושה ימים של ההתעוררות... אולי הפעם זה קצת יותר רציני, אבל בדרך כלל אין לזה קיום!..."
כלומר, מי שרואה את הדברים מהסתכלות חסרת נגיעות אישיות, מבין שזהו חלק מגלי החיים - פעם עולים פעם יורדים, פעם העליה נובעת ממשבר ופעם מהתרוממות, כל פעם לפי הנקודה העכשווית המזדמנת לו.
אדם שמקבל בעצמו באמת נקודה מסוימת, עליו לנסות לכה"פ לבחון זאת בנקודת המציאות. ודאי שהמבחן אינו גמור, אבל ינסה לצייר לעצמו: אם היה מנסה לשכנע ידיד קרוב שלו באמיתות ורצינות כוונותיו, האם אכן אותו ידיד היה מאמין לו שהוא רציני? האם סבור הוא שבכוחו לשכנע את הסובבים אותו בכך? ולא שיש צורך לשכנע כמובן, אלא שהדבר כל כך מוחלט וברור בנפש, שאין חזרה ממנו, וכל השומע משתכנע מהברירות והנחישות הנשמעים בדבריו!
מעשה מעין זה סיפר מרן הגרא"א דסלר זצ"ל על עצמו. הוא סיפר שהיה מעשן, ומעשן הרבה, והדבר הזיק לו מאוד. פעמים רבות קיבל על עצמו להפסיק לעשן ולא הצליח לעמוד בהחלטתו, ועוד פעם קיבל על עצמו ושוב לא הצליח, וחוזר חלילה.
עד שפעם אחת החליט שהוא חייב באמת להפסיק! כעת נעמד והתחיל לחפש לעצמו עצות כיצד יעמוד בקבלתו. הוא היה אדם פיקח, והבין שאם פעם הוא לא מצליח ופעמיים הוא לא מצליח, אל לו לנסות באותם דרכים שכבר נפל בהן. עליו לנקוט בצעד קיצוני שיכריח אותו מנקודה חיצונית לעמוד בקבלה.
הוא התבונן בדברים, הגיע להחלטה, והוא גם יישם אותה למעשה!
ההחלטה היתה כמובן שהוא מפסיק לעשן. והמקיים של אותה קבלה היה, שכל אדם שייכנס אליו לחדר בשבועות הקרובים, יודיע לו שהפסיק לעשן. ממילא, לאחר שעשרות אנשים יידעו זאת, מצד הבושה הפנימית הוא לא יהיה מסוגל לחזור בו.
במעשה זה הנקודה הפנימית היתה לשמה גמור, אבל כיון שידע הגרא"א שישנו מפריע חיצוני שמונע ממנו לעמוד בהחלטתו, השתמש גם בכוחות חיצוניים למנוע מעצמו את ההפרעה.
זוהי דוגמא לצורת עבודה אמיתית! אדם אמיתי משתמש בנקודות להכריח את עצמו לעמוד בנקודה שהוא באמת רוצה בה. אם אדם אינו מספיק אמיתי, בשום אופן לא יאמר זאת לאחרים, כי בלבו פנימה הוא כבר מרגיש: "יבוא יום שאולי אחזור בי, אינני יכול לגרום לעצמי להתבייש".
כלומר, אם אדם רוצה באמת להחליט על דבר מסוים שהוא מקבל אותו ועומד בו, עליו ליצור לעצמו מצבים חיצוניים, גדרים מסויימים, שכמעט ואי אפשר לחזור מהם. ודאי אין הכוונה שהצעדים יהיו קיצוניים, ושתהיה בהם שבירת כל המוסכמות [ילך למדבר ויסתגר וכו']. אדרבה, ימשיך לחיות כמו בן אדם מן הישוב, ויתנהג עם אנשים כמו כולם, ועם כל זאת ייצור לעצמו מכריחים שכמעט ואין אפשרות לעבור עליהם!
ודאי שהיישום משתנה מאדם לאדם, והמכריח של ראובן הוא לא המכריח של שמעון, אבל כל אחד צריך למצוא לעצמו את הנקודות שיכריחו אותו לעמוד בהחלטותיו הנעלות.
לדוגמא: אדם יודע שהנקודות שמפילות אותו הן א' ב' וג'. הוא מקבל על עצמו קבלה גמורה שאם יפול בנקודות אלו, יודיע זאת לידידו. אם מראש איננו מתבייש מידיד זה, כמובן שהדבר לא יועיל. הקבלה צריכה להיות להודיע לאדם כזה שלא נעים לו לומר לו עוד פעם נפלתי ועוד פעם נפלתי. אפילו אם הוא לא מודיע לו בדיוק מה תוכן הדברים, אבל הוא רק מודיע לו דבר אחד: עוד פעם לא הצלחתי!
כלומר, בעצם הסיבה האמיתית שהוא רוצה את הדברים היא מחמת אמיתותם. אלא שכדי להינצל ממפריעי הגוף הוא לוקח את הנקודה ומכריח אותה ע"י הבזיון שהוא לא מעוניין לספוג ע"י האמירה לידידו שלו שהוא נפל פעם נוספת.
אם אדם לא מעמיד את עצמו עם קבלות מהסוג הזה [לאו דוקא מהמקרה הזה, אלא מסוג פנימי זה], כמעט בהכרח [אם אינו מיחידי סגולה שיש להם תוקף פנימי עצום ונורא] שלא יצליח לעמוד בהחלטותיו.
הקבלה וכן המכריחים צריכים להיות סבירים
נקודה זו צריכה זהירות רבה. צריך לדאוג שהמכריחים יהיו גבוליים בנקודה הנצרכת, ולא קיצוניים שאין שום סיכוי לעמוד בהם!
לדוגמא: אדם רגיל ללמוד כל יום עשר שעות, והוא מחליט שממחר ילמד שמונה-עשרה שעות, ואם לא ילמד - יתן אלף שקל לצדקה ליום!
כל אדם נורמלי, עם הכנסה נורמלית ומצב נורמלי, מבין שזוהי שטות מיניה וביה! הוא יכול לשאוף אולי לטווח הרחוק ללמוד שמונה עשרה שעות ביום [הגם שבדורנו מצד כוחות הגוף הדבר כמעט ואינו מציאותי], אך מראש זוהי שאיפה גבוהה מידי!
ולא רק שהשאיפה גבוהה, אלא גם הגדרים שהוא יוצר לעצמו אינם מציאותיים אצל אדם נורמלי. אם הוא יפול שלוש או ארבע פעמים, שוב לא יהיה לו ממה לחיות באותו חודש!...
מראש הקבלה צריכה להיות סבירה. לדוגמא: אם הוא רגיל ללמוד עשר שעות, השאיפה הרחוקה שלו צריכה להיות שילמד ארבע-עשרה שעות, והשאיפה הממשית שלו מהיום למחר אינה ארבע-עשרה שעות, אלא במקום עשר שעות - עשר ורבע או עשר וחצי שעות. ואם לא יעמוד בזה - יתרום לצדקה סכום מסוים שקצת מפריע לו להיפרד ממנו.
באופן כללי, המבחן האמיתי לאדם אם קבלותיו נכונות או לא, הוא: אם אחרי שהוא מקבל אותן הוא לא יכול לישון איתם בלילה - זהו סימן מובהק שהן הרבה הרבה למעלה ממדרגת הלב שלו!
אדם צריך לקבל עצמו רק קבלה שהוא מרגיש שבכוחו להשיג אותה, אלא שהשגתה אינה כה קלה, הוא יודע שייתקל גם בקשיים, אבל זה אפשרי! והוא שמח עם ההכרח שהכריח את עצמו!
אם ישנה בהלה פנימה מההכרח שהכריח את עצמו, זהו סימן שעדיין אינו מספיק רוצה, ואסור לו עדיין לקבל קבלות מעין אלו! קודם צריך שבאמת ירצה לחלוטין, ורק אחרי שהוא רוצה, יקבל קבלה לקיום הרצון, ויהיה שמח עם הקבלה שקיבל.
אם אדם מקבל קבלות, והקבלות אינן נובעות משמחה, בהכרח שאלו קבלות של מדרגת השכל, ולא של מדרגת הלב.
כל יחיד ויחיד צריך לקחת את מדרגת הלב בה הוא נמצא, להעמיד לעצמו את השאיפה הברורה, להרגיש עד כמה הוא חסר משם, ולקבל על עצמו בהדרגה ליישם את הדברים.
הדברים שאנו מדברים כאן, הם מבחן אמיתי לכל צורת עבודת האדם. מי שאינו אמיתי, מוכן לנסות הרבה דברים, אבל הוא לא מוכן לקחת אחריות על הכשלונות. הוא מנסה כאן ומנסה שם, אבל להכריח את עצמו לנקודות מסוימות הוא לא מסוגל! הוא לא רוצה, כי הוא רוצה להיות משוחרר.
אבל כיון שהבריאה של הקב"ה אינה כך, אלא כל עניינה ומהותה היא קבלת עול מלכות שמים, בהכרח שלכל יחיד ויחיד יהיה עול. רמת העול ומהות העול משתנה מאדם לאדם.
ויש להדגיש: כל האמור לעיל הוא רק בשעה שאדם כבר עורר בעצמו ע"י הנקודות שהזכרנו את הרצון. או אז, כדי שלרצון יהיה קיום, הוא יוצר לעצמו מחייבים. אבל אם אדם אינו מרגיש שלם ורגוע עם אותן נקודות שהוא רוצה לקבל אותן, בינתיים לא יקבל על עצמו כלום, אלא יתחיל לעורר בעצמו שוב את הרצון: האם באמת הנני רוצה לעבוד את הקב"ה או לא? רוצה! [נניח שהוא כבר עבר את השלב הזה]. כמה באמת מוכן אני לתת לקב"ה מהחיים שלי כדי לעבוד אותו? וכו'.
כשאדם באמת יעורר את הרצון שלו, ויגיע למהלך של "אין לנו אלא רצון אחד לאבינו שבשמים", ודאי יזכה לקרבת ה' אמיתית.
|
