|
כח הרצון - מציאות תמידית באדם
"רצון" הוא בגימטריא "מקור", כלומר המקור והשורש של צורת בנין האדם הוא הרצון.
הקב"ה יצר את האדם באופן שנקודת הרצון בו היא תמידית. לפעמים הרצון שקט ולפעמים הוא יותר תקיף וחזק, יותר מורגש, אך אין רגע שנקודת הרצון שבאדם איננה פועלת בו. תמיד, בכל זמן ממש, הוא רוצה. אם לא בהכרה, הרי שבתת הכרתו ודאי הרצון קיים ופועל.
אילו האדם היה חי שניה אחת, ואפילו פחות מכך, בלי שום רצון - הוא היה בטל מהמציאות ומתכלל בבורא עולם מיד! כל נקודת הקיום של האדם בתור נפרד, בתור יש, היא המציאות השורשית שיש בו רצון.
אם כן, עוד לפני שניגש לביאור ענין הרצון - מהו, כיצד הוא פועל וכו', ראשית עלינו להבין את ההכרח שבעצם מציאות הרצון. הרצון הוא מציאות שורשית באדם. הוא סוד הנקודה הפנימית, והוא הוא עצם המקיים של האדם בכל רגע ורגע, ובלשון יותר עמוקה הוא עצם האדם.
אילו יגיע אדם למצב שאין לו רצון - הן מהצד התחתון, מחמת יאוש ח"ו, והן מחמת הנקודה העליונה, שהיא ביטול גמור של כח הרצון - מיד תפרח נשמתו!
הרצון - עבודה בפני עצמה
בתפילה שאחרי הלימוד הננו אומרים: "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר", וידועה השאלה, מדוע הם עמלים ואין מקבלים שכר, הרי בפשיטות רואים אנו שגם בעוה"ז יש שכר על עבודה? נכון אמנם שהשכר של העוה"ב "עין לא ראתה זולתך", והוא גדול לאין ערוך מהשכר של העוה"ז, אבל הלשון "ואין מקבלים שכר" משמע שאין שכר כלל! היתכן?!
וביארו בזה, שישנו חילוק יסודי בין עבודת העוה"ז לעבודה הרוחנית. בעבודה של העוה"ז האדם מקבל שכר לפי התוצאה. נגר שבנה שולחן, ושלח את השולחן במשאית ללוקח, ותוך כדי הנסיעה ארעה תאונה והשולחן נשבר - הוא לא יקבל כלל שכר על עמלו! משא"כ ברוחניות, "אנו עמלים ומקבלים שכר" - לא שכר רק על התוצאה, אלא שכר על עצם העמלות!
למדנו מכאן נקודה שורשית ועמוקה עד מאוד. בגשמיות, לכל השלבים בדרך אין ערך בפני עצמם. רק התכלית עצמה היא העיקר. לעומת זאת ברוחניות, ודאי שישנה תכלית, אבל כל שלב בדרך אל התכלית, מלבד היותו שלב לתכלית הכללית, הוא גם תכלית לעצמו!
זוהי נקודה מאוד עמוקה, וניתן דוגמא לדבר:
חז"ל אומרים: "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו ע"א). בפשטות הכוונה היא: "כאילו עשאה" - את המצוה.
אבל בעומק הדברים מונח כאן מכוון לגמרי שונה. אדם מבין שעל מנת לעשות מצוה צריך לרצות, לחשוב, להחליט ולעשות, ואם השלב האחרון אינו נעשה - כל הרצון, כל המחשבות, הן כמעט ללא תועלת. אך זו טעות! הרצון לעשיית המצוה הוא עולם גמור ותכלית לעצמו! עצם מה שאדם חשב, רצה ושאף לעשות מצוה, אף אם בסופו של דבר נאנס ולא עשאה, יש כאן בנין של קומה הנקראת קומת הרצון! לרצות - זו עבודה בפני עצמה!
ודאי שלכתחילה יש לקחת את השורש של הרצון ולפתח אותו עד כדי עשיה, אבל צריך להבין שעצם קומת הרצון, המושג שנקרא "רצון", הוא עולם גמור לעצמו!
התכלית ברצונות שאינם באים לידי קיום
להבנת הדברים נראה לצטט כאן מדברי הרמח"ל באיגרותיו. הוא מדבר שם על נקודה כללית שהיתה קיימת בתוך הכלל ישראל במשך כל הדורות, אבל לענייננו נעתיק אותה לעבודת הנפש של כל יחיד ויחיד.
הרמח"ל הקשה על ענין הגזירות שכנס"י נפגשה עימן במשך הדורות, כגון גזירה שלא ללמוד תורה וכו', מה התיקון בזה, מהי התכלית במה שהקב"ה נותן לאדם גזירה שלא יוכל ללמוד תורה? בשלמא אם הגזירה היא רק שקשה ללמוד ונדרש לשם כך עמל ומסירות נפש - תינח, זהו נסיון לאדם עד כמה הוא יתגבר באמת, וילמד על אף הקשיים. אבל אם הגזירה מביאה את האדם למצב שאפילו במסירות נפש הוא לא יוכל ללמוד, מה התכלית בזה? הרי עולם בלי תורה אין לו קיום, וכיצד יתכן שתהיה גזירה שתבטל את האדם מלימוד התורה?
וליישב קושיה זו כתב יסוד גדול מאוד. ישנם זמנים שתיקון העולם הוא במושג של הרצון בלבד. עצם המציאות שרוצים ללמוד ואי אפשר, חוסר האפשרות מעורר תשוקה של רצון יותר עמוק בנפש, יותר זך, יותר טהור - וזוהי תכלית לעצמה!
כשאדם יכול ללמוד, הוא אמנם רוצה ללמוד, אבל הרצון בדר"כ הוא ברמה מסויימת ותו לא. אך כשלא נותנים לאדם ללמוד, מתעורר בו כח הטוב בתשוקה יותר עליונה, ויש רצון הרבה הרבה יותר עמוק בגילוי. דוקא במצבים אלו מונח הבנין הפנימי של רצון האדם, וזוהי התכלית של הגזירות - כך מלמדנו הרמח"ל - לעורר את הרצון הפנימי בנפש האדם!
ישאל השואל: נו, יש רצון, אבל למעשה הרי לא לומדים? - היא גופא התשובה - אומר הרמח"ל - יש בנין של קומת הרצון, וזהו בנין לעצמו! זהו שלב בצורת בנין העולם, שאדם מגלה את הרצון האמיתי של עצמו.
והן הן הדברים בנפש האדם אצל כל יחיד ויחיד. לאדם יש הרבה רצונות [נעסוק כרגע ברצונות הרוחניים]. כמובן שחלקם אינם יוצאים לפועל. כשהרצונות הללו לא יוצאים לפועל, ובפרט אם מדובר ברצון חזק, לאדם מטבעו יש עגמת נפש, והוא מרגיש: אוי, כמה חבל שרצון זה לא יצא לפועל, כמה מאכזב ששאיפה זו לא התממשה.
אבל עליו להבין, שמראש הקב"ה נתן לאדם רצונות שלא יוכל ליישם אותם. ישנם רצונות שמגיעים לנפש האדם - כל אחד ואחד לפי נפשו - שלאדם עצמו אין שום כלים ליישמם. אם כן, רצון שא"א ליישמו מדוע נטעו הקב"ה בלב האדם? מדוע הוא מקונן ומתפרץ בנפש האדם? - כי כשם שאנו מבינים שהמעשה הוא התכלית, הוא העיקר - כך בדיוק ישנו עיקר גדול גם ברצון! עצם מה שאדם מעורר את עצמו לרצות את הדבר ולהשתוקק אליו, וכל כולו שקוע ברצון - זו גופא תכלית עבודת האדם באותה עת.
הרצון - הבסיס לכל בנין
בטבע העולם, אם יספר אדם לחבריו: "ברצוני לעשות מעשה מסוים, יש לי תכנון לבנות בנין", ולאחר שנתיים, כשיפגשוהו וישאלו אותו: "נו, מה קורה עם הבנין?" ישיב: "אני עדיין רוצה לבנותו, אך עדיין לא יצא מכך כלום..." וכך גם אחרי ארבע, חמש ועשר שנים - ודאי שכל שומעיו ילעגו לו ויאמרו: "נו, רצון בא, רצון הולך, והארץ לעולם עומדת... מה יוצא מכל הרצונות שלו לבנות בניינים?! לא רק שהוא לא גמר את הבנין, אלא אפילו השטח המיועד להקמתו עדיין לא נרכש, וממילא אפילו לא התחילו ביציקת היסודות..."
אמנם, בעומק הענין, ברוחניות אין הדבר כן! כל רצון שנמצא בנפש של יהודי, כל תשוקה, אם היא תשוקה לאמת, תשוקה לקב"ה - זהו דבר יקר שביקרים, אוצר שלא יסולא בפז! ואפילו אם את הרצון הזה אדם אינו יכול לממש, והוא עדיין רחוק ח"ו מהקב"ה ולא מצליח כלל וכלל ליישם את מה שהוא רוצה - עצם הרצון לעצמו הוא מעלה גדולה לאין ערוך. רק צריך שאדם יבין שעצם התשוקה של הרצון זוהי עבודת קונו!
אין הכוונה ח"ו שלא צריך ליישם את הדברים. פשוט וברור לכל מבין, שהתכלית היא לקיים את התורה והמצוות. מדברים אנו על הבנין, כיצד בונים, וראשית כל יש לבנות את קומת הרצון.
זהו השלב הראשון, הבסיסי. לאחר מכן, כשבאים להוציא לפועל את הרצון בעולם המעשה, יש להשתמש עם המוח, עם המחשבה, כמו שאמר החכם מכל אדם: "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים" (משלי כד, ג-ד), אבל ההשתמשות עם המוח והמחשבה צריכה לבוא מכח רצון טהור, רצון חזק, רצון אמיתי!
שורש השורשים של כל בנין הוא נקודת הרצון. כל זמן שהשורש אינו כראוי לגמרי, כל זמן שאיננו רצון חזק וטהור, ועוד יותר שהוא לא לשמה - היסוד לא מיוסד כראוי, וא"כ כל הבנין שייבנה על גביו יהיה בנין שאינו כראוי!
חשיבות בנין הרצון ברוחניות
שורש הבעיה הוא, שאדם מטבעו אינו רגיל לבנות בנין של רצון כלל. בדרך כלל בעולם הזה ההנהגה בדיוק הפוכה.
לדוגמא: אדם שרוצה כסף, בוערת בו התאוה לכסף. הוא לא בונה את עצמו ומייסד את עצמו לרצון לכסף. הרצון הזה פורץ מעצמו בנפש, ואף הולך ומתחזק בה. אין כאן בנין של רצון, אלא זוהי בחינה של קוצים הצומחים לבדם.
רצון זה לצבירת ממון נבנה אצלו מכל מיני רשמים שהוא רואה. הוא רואה את פלוני העשיר, ובדמיונו הכוזב הוא חושב כמה ההוא מאושר וכו'. כל הנקודות הללו מחזקות ומעוררות בו את אותו רצון לכסף.
אבל כמדומה שעוד לא שמענו על אדם שהתיישב במשך שלושה ימים לייסד בעצמו את הרצון לכסף ולבנותו שלב אחר שלב... מי שרוצה - רוצה, מי שלא רוצה - לא רוצה.
מציאות זו מולידה באדם הרגשה טבעית, שעם הרצון לא מתעסקים כלל. מה שרוצים, מתחילים לחשוב ולנסות איך להשיג אותו, אבל את עצם הנקודה של בנין הרצון בעוה"ז, בחיים הגשמיים - איננו מכירים עבודה כזו כלל!
אבל כשמגיעים לנקודה הפנימית, שהיא נקודת הרוחניות באמת - שם אם אדם נותן לרצון שייבנה מאליו, הרצון שייבנה מאליו יהיה ח"ו בנין רעוע, בנין שאינו מיוסד, בנין שאין לו סדר! א"א לבנות את התשוקות לרוחניות בצורה כזו.
אנחנו רואים לנגד עינינו שישנם אנשים המבקשים רוחניות, והם מקבלים רשמים של רצונות מכל דבר שהם נפגשים עימו. בוקר אחד הם מגיעים לביהכ"נ, ומגלים שמישהו תלה מודעה על "אמן יהא שמיה רבא", וזה מעורר בהם תשוקה עזה להתחזק בעניית איהש"ר. למחרת מפרסם אחר שצריך להתחזק בשמירת הלשון, וגם זה מעורר בהם רצון לשמירת הלשון. פעם אחרת מתפרסמת קריאה לחיזוק בענייני צניעות, והדברים מאוד 'תופסים' אותם. כל פעם מתעורר בהם רצון אחר.
נכון, זהו רצון דקדושה, הנובע מחמת ביקוש של רוחניות, אבל אין כאן בנין של רצון. אלו הם רשמים שמתקבצים בנפש ומעוררים כל פעם רצון פרטי לנקודה רוחנית מסוימת.
צורת עבודה כזו למה היא דומה? לאדם שבונה בנין. בתחילה הוא מתחיל לבנות את הקומה השמינית, אחריה את השלישית, אחריה את השתים-עשרה וכו'... כל בר דעת מבין ששום קומה לא תעמוד על תילה!
כשאדם רוצה לבנות בנין אמיתי, הוא לא יכול להרשות לעצמו שהבנין של הרצון שלו ייבנה משיחות, מספרים, או מכל מיני התעוררויות בלבד. הוא חייב לברר לעצמו בדיוק מהי הנקודה האמיתית שאותה צריך לרצות, ועל אותה נקודה לעבוד במשך תקופה ארוכה [אפילו חודשים] רק לרצות אותה! כל זה עוד לפני שמתחילים ליישמה בפועל.
מי שמטבעו חפוז וחסר סבלנות, רוצה לראות מיד תוצאות בכל דבר. הוא חפץ לדעת מיד: נו, מה למעשה, מה צריך לעשות בפועל?! הוא אינו חפץ לעבור את ה"זורעים בדמעה", אלא לקפוץ מיד ל"ברינה יקצורו"...
לא כל דבר שאדם שומע, בכוחו ליישמו מיד. ואף שכבר כתב הרמב"ן באיגרתו הנודעת: "וכאשר תקום מן הספר, תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו", לא כל אדם מסוגל ליישם מיד את הדברים. ודאי שזהו הכיוון, זו השאיפה וזו גם המטרה, אבל אדם שעושה מעשים מחמת שהשכל שלו מבין, מחמת שהוא מאמין וכו', אך הוא לא מרגיש שהוא רוצה אותם באמת - בנין לא יצמח מצורת עבודה כזו!
תחילת העבודה - להיות אדם רוצה
נוסיף עוד נקודה שתבאר את הדברים.
כפי שהזכרנו בתחילת דברינו, בכל רגע ורגע ממש יש באדם רצון, ואילו יתבטל ממנו הרצון, אפילו כהרף עין, הוא יהיה בטל במציאות ויתכלל בבוראו.
אלא מאי? שלפעמים הרצון נמצא בגילוי, ופעמים בהעלם בעומק הנפש. כדי לבנות את מידת הרצון, את קומת הרצון באמת, צריך שהמושג של הרצון יהיה כל הזמן בגילוי בנפש. בכל רגע ורגע ממש צריך שאדם ירצה רצון תקיף וחזק. ודאי שלאט לאט צריך לברר אותו יותר ויותר, אבל צריך שהמידה הזו הנקראת "רצון" תעמוד חיה, בוערת, בנפש האדם.
הנקודה של הרצון בדרך כלל, אצל רוב בני אדם, בחלק גדול מהיום נמצאת בהעלם. אם נתפוס אדם הולך ברחוב, ונשאל אותו: "מה אתה רוצה כרגע?" הוא ודאי ישאל: "מה אני רוצה בחיים? - זה וזה..."
"לא" - נמשיך ונשאל אותו - "לא מה אתה רוצה בחיים, אלא בשניה זו שהלכת, מה רצית?"
"לא בדיוק רציתי... חשבתי על זה ועל זה..."
ודאי שאין אדם שאין לו רצון בגילוי, ולכל אדם יש זמנים שהרצון אצלו תקיף - הן בשעת תאוה או כעס וכדו' בחלק הרע, והן בשעת התעוררות, כשיש רצון דקדושה - אבל במשך היום, יש כעין 'מלומדה', שהרצון שוקט על שמריו והאדם פשוט חי. הוא יודע מה צריך לעשות [לפחות כך הוא חושב...], וכך הוא חי את חייו.
העבודה הראשונה הנצרכת לבנין צורת אדם אמיתית, היא להיות אדם רוצה! כלומר להגיע למצב שנקודת הרצון בוערת בו. הוא הולך ברחוב וכל הזמן יש לו תשוקה. אפילו אם הוא לא רוצה, לכה"פ הוא רוצה לרצות. הרצון קיים. מהי רמת הרצון, מהי ההפנמה והעומק שלו - כאן צריך אחרי כן לשבת ולבנות, אבל ראשית צריך לבנות את אותה נקודה פשוטה: לרצות!
העבודה המעשית לעורר את הרצון
איך בפועל יכול אדם לעורר את עצמו לרצות.
פשוט וברור שהרצון היחידי שצריך להיות לאדם הוא "ואני קרבת אלוקים לי טוב". אבל עוד לפני שנבנה מה רוצים, קודם עלינו לבנות את המושג של הרצון בפנ"ע.
עבודה זו מצריכה שהאדם יעמוד במשך היום כולו במהלך של עבודה! כאן כבר לא מספיקה שעת ההתבודדות, שדיברנו עליה לעיל. בכדי לעורר את הרצון למשך היום, בהכרח שהעבודה תתפרס לאורך כל שעות היום.
כללים ברורים לכל אדם אי אפשר לתת, אבל נעמיד כאן את הנקודה הפנימית, את המהלך הפנימי, וכל אחד ינסה לקחת ממנו את החלק המתאים לנפשו.
שורש נשמות בני האדם אינם שווים. יש אנשים שמטבעם נולדו עם רצון תקיף וחזק. לפעמים זהו רצון לעוה"ז, לדברים גרועים ח"ו, אבל הרצון אצלם חי ובוער. אפשר לראות זאת אצל אנשי עסקים וכדומה. יש בהם תבערה פנימית בכל רגע. ודאי שהיא לא במקום, אבל הנקודה של הרצון [לא מה שמולבש עליה, אלא עצם נקודת הרצון] זו נקודה חיובית.
כל אדם ראשית צריך לשבת ולהתבונן, ולהתחיל להכיר את נפשו: כמה פעמים ביום הוא מרגיש בצורה מוחשית שהוא רוצה משהו!
בנקודה זו ישנם שני חלקים: יש רצון של מניעת צער, שהוא קיים אצל כל אדם. כל אדם אם למשל ילחצו את ידו בחוזקה, מיד ירצה שיפסיקו לעשות זאת. אבל ישנו רצון נוסף: רצון של שאיפה, של קנין ושל בנין.
אם כן, ראשית אדם צריך לעמוד ולברר לעצמו כמה פעמים ביום, אחת לכמה זמן בערך, מתעורר בו רצון. רצון לְמַה - זו עוד שאלה, אבל קודם כל: מתי פועל אצלו הרצון? כמה היא מידת החיות של הרצון?
ניתן דוגמא: אדם שמרגיש שהרצון פועל אצלו פעמים בודדות ביום, צריך לעצור את עצמו למשל אחת לשעה, ולחשוב לחצי דקה: מה אני רוצה מעצמי? מה אני רוצה?
ודאי אין הכוונה לערוך חשבון הנפש כל שעה, רק לעורר את הנקודה אמיתית שהוא מתחיל לתבוע מעצמו: "אני רוצה משהו או לא רוצה? אם כן, מה אני רוצה?"
את הנקודה הזו צריך לקחת, ולאט לאט לצמצם אותה בנפש מבחינת הזמן במשך היום. למשל: אם הוא עבד אחת לשעה, שיוריד לאחת לחמישים דקות וכו'. וכך יעורר בעצמו כל פעם ופעם את הנקודה הפשוטה: "מה אני רוצה? האם אני בכלל רוצה משהו, או אולי אני כמו אבן שאינה רוצה כלום?..."
בהכרח שתקדם לזה אותה שעת התבודדות שדיברנו עליה בפרקים קודמים. מי שלא קובע לעצמו את שעת ההתבודדות, פשוט וברור שאין לו מה להתחיל בכל צורת העבודה הזו. לא יהיה לזה קיום, וחוץ ממידת לחצים מסוימת הוא לא יקנה מזה דבר! ואדרבה, בדר"כ הוא רק יפול מזה!
מדברים אנו על אדם שבמשך שעה אחת בכל יום הוא מברר לעצמו מה הוא רוצה, ומתחנן לקב"ה שאכן ירצה אותו, וכפי שהארכנו לעיל. ואחרי שבכל יום הוא מברר לעצמו שהרצון היחידי שצריך להיות הוא לרצות את הבורא, והוא מברר לעצמו שהוא לא כל כך רוצה זאת וכו' - במשך היום הוא לוקח את הנקודה הזו ומעורר אותה בכל פעם ופעם. הוא תובע מעצמו ומברר מהי מידת הרצון אצלו.
צריך ללכת במהלך כזה ולצמצם את זמן בירור הרצון עוד ועוד, עד שהאדם יזכה שנקודת הרצון תהיה חיה ובוערת אצלו בנפש, ואז עיקר עבודתו תהיה לברר את הרצון שיהיה יותר טהור, יותר זך, יותר אמיתי.
כל זמן שמחפשים עבודות מעשיות, מחפשים 'התקדמות' בעולם העשיה, להרבות עוד מצוות, עוד חומרות וכו', ולא בונים קודם את המהלך שדיברנו - אפשר לעשות הרבה, וכבר אמרו חז"ל (שהש"ר ד, ג): "כפלח הרמון רקתך - אפילו ריקנין שבכם רצופין מצוות ומעשים טובים כרימון". ואם הם מלאים במצוות, מדוע נקראים הם "ריקנים", מה חסר להם? חסרה להם נקודת הרצון הפנימית!
בהכרח שבכדי לבנות צורה אמיתית של יהודי, צריך להיות במהלך של תביעה אמיתית. איננו מדברים עדיין על תביעה של ביקורת, של יראת חטא בכל רגע ורגע, שאלו מדרגות גבוהות. מדברים אנו על מדרגה הרבה יותר פשוטה: לרצות בכל רגע! כשאדם רוצה באמת בכל רגע, הוא כבר מעורר מעמקים של הנפש, ואז יש בו כח חזק לעבוד את בוראו.
כל זמן שהביקוש לעבודה נובע מרצון קלוש, ממחשבות והכרות שחייבים, ועל זה האדם בונה את הכל - זוהי בחינה של "בונה עולמות ומחריבם"! רק כאשר יש קומה אמיתית של רצון, לאחר חודשים שלמים של עבודה, אז אפשר בעז"ה לבנות עליו בנין אמיתי ובר קיימא.
יתן הקב"ה וכל אחד יזכה להכיר את מעמקי הנפש שלו, את ה"רצוננו לעשות רצונך" הטמון בו, ושרצון זה יהיה חי ופועל אצלו, וממילא יזכה גם לקיימו ולהתקרב לבוראו.
|
