|
אין דבר העומד בפני הרצון הפנימי כשהוא בגילוי
מי שקצת חי עם האמת ונמצא בתוכה, מגיע מיד להכרה, כי בעצם אין הרבה מה לעשות כאן, בעוה"ז. גלגל חוזר בעולם, מסתובבים מכאן לשם, מהכא להתם.
כל מה שיש כאן, זהו אותו זמן, אותם כוחות נפש, שאדם מקדיש לקב"ה. זהו הדבר היחיד שנשאר בחיים!
זולת זה, הכל דמיון, דברים חולפים, שמי שקצת פקח את עיניו, כבר אינו מוצא בהם טעם, ואם יש בהם טעם, זהו טעם רגעי שפנימיות הנפש אינה נותנת לו ערך. אין זה אלא טעם שהגוף זקוק לו בכדי להירגע ולמצוא לעצמו פורקן, אבל מצד משקל הנפש, רק אותם זמנים ואותם חלקי נפש המושקעים בחיפוש אחר הקב"ה - הם, ורק הם, מה שיש לו לאדם באמת בחייו, "וזולת זה, מה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה".
אמנם, היצה"ר מנסה להשכיח זאת משכל האדם, ואפילו אם בשכלו זוכר זאת האדם, אך בלב הדבר אינו קיים. אבל באמת, רצון הנשמה הוא: "רצוננו לעשות רצונך" - רצון לקרבת ה', רצון לדבקות בקב"ה ורצון לעשות נחת רוח לבורא. זהו הרצון הפנימי של הנשמה!
אלא מאי? שהנשמה נמצאת בהעלם, בסיתום, ואילו בגילוי, בלב האדם - שם ישנם רצונות רבים אחרים - כל אחד והרצון שלו.
ויש להתבונן: מדוע באמת בתחילת הדרך כה קשה לעבוד את הקב"ה? מהו המונע, המפריע, שאינו מניח לאדם להתקדם?
והתשובה ברורה: ההעלם של הנשמה, ההעלם של הרצון של הנשמה, הוא זה שמונע מהאדם את ההתקדמות ואת העליה המיוחלת!
ישנה מימרא ידועה: "אין דבר העומד בפני הרצון". על איזה רצון מדובר? על רצון של הגוף? הרי רואים אנו בעינינו שהרבה אנשים רוצים דברים שונים, ובסופו של דבר הרצון אינו מתקיים.
ודאי, אם כן, ש"אין דבר העומד בפני הרצון" הכוונה היא רצון אמיתי, רצון שורשי ופנימי. כל הרצונות שנמצאים בלב - שאינם הרצון האמיתי להתקרב לקב"ה - רצונות אלו מוגדרים בלשון מושאלת כרצון. זהו רצון דמיוני, רצון שאולי מורגש כרצון, אבל חסר בו את העומק הפנימי של הרצון. זהו רצון ברמה מסויימת. אך רצון אמיתי באמת, זהו רצון שאין דבר העומד בפניו!
העוה"ז הוא עולם התמורות, גלגל חוזר בעולם. לענייננו הכוונה שהרצון אינו תמידי. פעם אדם רוצה כסף, פעם הוא רוצה כבוד, פעם הוא רוצה דבר אחד ופעם דבר אחר, ותדיר מתחלפים אצלו הרצונות.
יש רצון אחד, שהוא רצון בבחינת "אני ה' לא שניתי", הרצון האלוקי שבנפש שהוא הרצון לעשות את רצונו ית' ולהתקרב אליו. שאר הרצונות הם אלה שמעלימים מהאדם את הרצון האמיתי של עצמו, את הרצון של נשמתו.
המהלך של השבוע הוא: ששה ימים ואחרי זה מגיעה שבת-קודש שהיא היום המרומם מכל הימים. ובתוך השבת עצמה ישנה עליה אחר עליה, עד שבשעת המנחה מגיעים לשעת "רעוא דרעוין", שהוא הזמן העליון ביותר בשבת, כידוע. בתפילת מנחה של שבת נוהגים לומר לפני הוצאת הס"ת את הפסוק: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", כי זהו זמן ה"רעוא דרעוין" - הזמן בו מתגלה הרצון של הרצונות, הפנימיות של הרצונות האמיתיים.
משה רבינו, שהוא בגימטריא "רצון", הסתלק בשעת רעוא דרעוין, כי בו - במשה רבינו - התגלתה נקודת הרצון האמיתי של היהודי.
כל זמן שאין גילוי לרצון זה באמת, הרצונות האחרים הם רצונות של דמיונות, והם אינם מובילים את האדם לאמת. ואם אין רצון של הנשמה, שוב לא שייך כאן הכלל "אין דבר העומד בפני הרצון", ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם אין רצון אמיתי - הרי שיש דבר העומד בפניו, וא"כ לעולם לא יוכל האדם להשיג את מבוקשו, כי תמיד יעמדו בפניו הרבה מניעות, הרבה קשיים.
עבודת האדם היא, אפוא, לגלות את הרצון הפנימי של עצמו. לאחר שהרצון הפנימי יהיה גלוי, ממילא כבר יהיה הכלל של "אין דבר העומד בפני הרצון". ראשית "לאדם מערכי לב" - עליו לערוך את לבו לגלות בו את הרצון האמיתי, ומכאן ואילך "ומה' מענה לשון" - העבודה כבר הולכת מאליה.
כל זמן שאין רצון אמיתי, בהכרח שיש מעכבים המונעים מאדם את השגת קירבת ה', ולאחר שיש רצון אמיתי, בהכרח שאדם יגיע אל האמת.
המבחן לראות אם כבר ישנו גילוי לרצון הפנימי
כל אדם שנשאל אותו האם הוא רוצה את הקב"ה, התשובה ודאי תהיה חיובית. אבל ניתן מבחן פשוט לדברים.
כיון שביררנו שהרצון לקרבת ה' הוא הרצון האמיתי היחיד שיש, ושאר כל הרצונות אינם אלא בגדר השתלשלות של רצון, דמיונות של רצון - נמצא, שתוקף הרצון האמיתי הוא רק ברצון לרצות את הבורא. אם כן, אדם יכול לבדוק את עצמו האם רצון זה כבר התחיל להתגלות אצלו, או שמא עדיין לא.
כיצד?
אם הרצון שלו לקרבת ה' הוא הרצון החזק ביותר שהוא מכיר בעצמו, סימן שישנה כבר התחלה של גילוי לרצון האמיתי. אבל אם הרצון הזה הוא רצון שווה לשאר הרצונות, או ח"ו פחות, סימן שגם עומק הרצון הפנימי שבנשמתו עדיין לא התחיל להתגלות, כיון שתוקפו של רצון זה אין לו אח ורע בנפש. אין ערך ודמיון כלל לעומק הרצון להתקרב לקב"ה ביחס לשאר הרצונות. כל זמן שלא מורגש בנפש בבירור שהרצון לקרבת ה' הוא רצון חזק לאין ערוך ביחס לשאר הרצונות, בהכרח שיש העלם של הרצון האמיתי.
הכרת הנפש ע"י בחינה של "לבדו"
"ואני תפילתי לך ה' עת רצון", מה"עת רצון" של הבורא שואב אדם ומעורר את הרצון של עצמו.
את צורת העבודה לעורר את ה"עת רצון", ניתן ללמוד ממשה רבינו ע"ה וצורת הסתלקותו מן העולם.
אצל משה רבינו כתוב: "ולא ידע איש את קבורתו" (דברים לד, ו). ישנם כמה וכמה אופנים לפרש פסוק זה, אבל לענייננו פירושו כך: כשאין אדם בעולם היודע היכן משה רבינו קבור, אם כן משה רבינו נמצא לבד. כשיודעים היכן מישהו נמצא, שייך לבוא אליו, להתחבר אליו, ואפילו אצל מתים, שייך לעלות על קברם וכו'. אבל משרע"ה נמצא במהלך של "ולא ידע איש את קבורתו", א"כ הוא נמצא מאז פטירתו כביכול בבחינה של "לבדו".
משרע"ה הסתלק בשעת "רעוא דרעוין", שהיא בחינת רצון הרצונות, הרצון הפנימי, ולכן מתגלה בו הנקודה איך משיגים את אותו רצון אמיתי.
על מנת להשיג את הרצון האמיתי צריך להיות במהלך של "ויוותר לבדו"!
כך נאמר אצל יעקב אבינו: "ויוותר יעקב לבדו" (בראשית לב, כה), אבל שם ה"יוותר" היה רק לזמן מועט, זמן מוגבל, ולאחר מכן חזר יעקב לצוותא עם בנ"א. אבל משרע"ה, משעת פטירתו נמצא במהלך עמוק של "ויוותר לבדו", אין לו אפילו שמץ של חיבור עם העוה"ז. יש לו חיבור אמיתי פנימי, ולא חיבור חיצוני שרק נראה כחיבור.
הדברים הללו הם כהמשך למה שדיברנו לעיל על ענין ההתבודדות שעה אחת. בכדי שהאדם יוכל לעורר את הרצון האמיתי של עצמו, בהכרח שיהיה בבחינה של "ויוותר לבדו". כל זמן שישנה צוותא חיצונית לאדם, ולא רק צוותא אמיתית, שהיא עם הבורא ית', האדם יורד מנקודת הרצון האמיתי שבנפשו, ומתחבר עם נקודות חיצוניות, עם רצונות חיצוניים.
אם אדם רוצה להכיר באמת את עצמו, את מהות נפשו, אם חפץ הוא באמת לרצות את הבורא, בהכרח עליו להיות בבחינה של "ויוותר לבדו". "ולא ידע איש" - אף אחד לא ידע מה קורה איתו, היכן הוא נמצא, כלומר בנקודת הנפש הפנימית הוא בודד, מתבודד עם בוראו.
הדברים הללו אינם דרושים, רעיונות. המבין מעט בעומק החכמה יודע שהם מהיסודות של שורש הבריאה. שורש כל דבר הוא הכתר העליון, הרצון הפנימי, ובכדי לעורר אותו מוכרחים להיות בבחינה של "לבדו".
מול הרצון הפנימי - היצה"ר אינו יכול להילחם!
כאן נעוץ שורש ההצלחה בעבודת ה', וח"ו להיפך. ככל שיש לאדם רצון אמיתי לעבוד את בוראו, הוא יעמוד בפני כל המפריעים וכל המעכבים. מה שמונע בדר"כ את ההתקדמות בעבודה הוא, שאדם מתחיל לעבוד קודם שיש לו רצון אמיתי לעבוד את הקב"ה.
ואין הכוונה שאין רצון כלל, כי אם לא היה רצון כלל, אדם לא היה מתחיל לעבוד. הכוונה היא שהרצון עדיין לא בבחינת "רעוא דרעוין", רק "רעוא" לבד. אין את הנקודה הפנימית ביותר של הרצון.
א"א לרוץ ולהתקדם מהר כל זמן שהשורש של הדבר לא קיים. השאלה היא, אפוא, היכן שורש הבעיה? נבאר זאת קצת יותר בפרטות.
לכל אדם יש רצונות, ויש שכל, מחשבות. ברגע שאדם שומע את האמת - והרי יש בפנימיות האדם נקודת אמת המכירה את האמת ורוצה להתחבר אליה - הוא מיד זונח את הרצון, ומתחיל לחשוב במחשבתו איך מתקרבים, מה עושים, באלו דרכים וכו'. הוא לא מלבה ומעורר את הרצון האמיתי. כבר ברור לו שהוא רוצה, שהרי מה יותר ברור מברור שהקב"ה אמת והוא הטוב האמיתי וכו', והאדם גם מרגיש זאת בנפשו - כל אחד לפי מדרגתו - ומכאן ואילך הוא רוצה להתחיל לעבוד.
אבל כפי שהזכרנו, הרמח"ל כותב שהיצר יותר תקיף מהאדם, וכדברי חז"ל, והעצה לזה היא ההתבודדות.
מה ההתבודדות תעזור כנגד היצה"ר?
התשובה האמיתית היא, שמול הרצון האמיתי, היצה"ר אינו מסוגל להתנגד! כל ההתגברות של היצה"ר היא רק בזמן שאין רצון אמיתי. כשהרצון הוא רצון אמיתי, זוהי מדרגה פנימית בנפש ששם אין מקום לרע כלל, וליצה"ר אין כח להילחם בה.
כל זמן שהרצון הוא במדרגת רצון תחתון, שם ישנו 'רצון' של היצר הרע וכנגדו רצון של היצר הטוב, וישנה מלחמה בין הרצונות. בזמן שאדם מעורר את הנקודה היותר פנימית ויותר אמיתית בנפשו, כשהוא מעורר את הרצון האמיתי והפנימי של הנשמה - עם נשמות, היצה"ר לא יכול להתעסק! עם שכל, עם הרגשים, עם רצונות חיצוניים היצה"ר נלחם, ואכן הוא יותר תקיף מהם, אבל נשמת האדם יותר חזקה מהיצה"ר!
כל זמן שרצון הנשמה לא נמצא בגילוי אצל האדם, המלחמה היא מלחמה קשה והנסיונות הם נסיונות קשים. כשאדם מעורר בנפשו את הנקודה היותר עמוקה, את הנקודה היותר שורשית ופנימית, שהיא למעלה משורש היצה"ר - שם אין אפשרות ליצה"ר אפילו לנסות להילחם.
נמצא אם כן, שאדם יכול לבחור לעצמו ב' דרכים: הדרך התחתונה - להתחיל לעבוד עם רצון חלש יותר, וכל ימיו לעמוד במלחמות ועוד מלחמות. והדרך השניה והפנימית יותר - להתחיל לעבוד עם כח תקיף, עם כח חזק ואמיתי שהיצה"ר אינו יכול לו.
כשהגמ' אומרת: "בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו... ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", ביאור הדברים, שבנקודת האלוקות שבנפש, שם אין שליטה ליצה"ר. כל זמן שהעסק עם היצה"ר הוא בכוחות הגופניים, אפילו בכוחות רוחניים יותר, שהוא כח השכל, אבל אין כאן כח של אלוקות - שם יש הצלחה ליצה"ר ח"ו. כשאדם מעורר בעצמו את הרצון האלוקי - כשהמלחמה היא רוח כנגד גשם, אלוקות כנגד גשמיות, ברור מעל לכל ספק שנקודת האלוקות תנצח!
עבודת האדם היא, אפוא, לעורר בנפשו את ה"רצוננו לעשות רצונך".
בקשה ותחנונים על גילוי הרצון
איך מגיעים לרצון האמיתי? כיצד מעוררים את הנפש לרצות באמת?
ראשית כמו שאמרנו, יש את נקודת ההתבודדות, ובתוך ההתבודדות יש לעבוד לעורר את הרצון. השאלה היא רק, כיצד עושים זאת.
יש בזה בחינה של "עשה טוב" ובחינה של "סור מרע". "עשה טוב" זהו הכח לעורר את הרצון האמיתי של "ואני קירבת אלוקים לי טוב". ה"סור מרע" עניינו שלילת הרצונות החיצוניים, הדמיוניים, שנמצאים בנפש.
על מנת לעורר את הרצון של "רצוננו לעשות רצונך", את הבחינה החיובית של הרצון, מי שהוא בר שכל רחב, תועיל לו בזה התבוננות עמוקה, קליטת הדברים לעומקם. אבל זוהי דרך ליחידים ממש.
הצורה היותר אמיתית היא לעמוד ולדבר עם הרבש"ע בצורה הבאה: "רבש"ע, אתה בראת אותי, אתה יצרת אותי, ותכלית היצירה היא להתקרב אליך. דבר זה ברור לי! ברור לי עוד, שהרצון האמיתי של נשמתי הוא להתקרב אליך, אבל גם ברור לי שהלב שלי אינו מרגיש כך. הוא רוצה את הדבר הפלוני, ואת הדבר האלמוני, ועוד דברים. ואני יודע שהרצון להתקרב אליך הוא הרצון האמיתי, ושאר הרצונות אינם אמיתיים. ואעפי"כ, מרגיש אני שהנני רוצה אותם. רבש"ע, תעזור לי שארצה באמת לרצות אותך, שארגיש בגילוי את אותו רצון שלי להתקרב אליך, שהרצון הזה לא יהיה נעלם בנשמתי ומתעורר מידי פעם, ואף בשעת ההתעוררות תוקף הרצון אינו חזק כל כך, אלא שיהיה תמיד בשיא הגילוי! אני מתחנן לפניך, עזור לי שבאמת ארצה אותך".
כך אדם מאריך עוד פעם ועוד פעם, עוד יום ועוד יום, שבוע, שבועיים, חודש וכו'. הוא מתחנן רק על הדבר הזה: "רבש"ע, אני רוצה באמת להרגיש את הרצון של נשמתי להתקרב אליך. אני יודע גם שאני לא מרגיש זאת, ואני מתחנן לפניך שתסיר ממני את הטומאה המונעת ממני להרגיש את הרצון האמיתי של נשמתי".
ובאמת, אל לו לאדם לדמיין ח"ו שהוא כבר מרגיש וכו'. עליו להיות אדם מודע בדיוק מהו הרצון של נשמתו, והיכן בדיוק מדרגת הלב שלו, שהלב רוצה הבלים והבלי הבלים. אל לו להכחיש את השפלות הפנימית של מדרגתו! אבל יחד עם זאת יתחנן לפני הבורא ית' שהרצון האמיתי של נשמתו יתגלה בו.
ולא מכח שהוא חושב שזה מגיע לו לפי מדרגתו ובשכר המעשים שלו וכו', אלא הוא מבקש מהקב"ה בקשה אחת פשוטה: "יצרת אותי לתכלית מסויימת, זהו רצונך. עשה למענך שאוכל לעבוד אותך. אין לי זכויות מצד עצמי, אינני ראוי, אבל על זה גופא אני מבקש: קח אותי ככלי אליך, ותטפל בו. תעורר בי את הרצון הזה למענך, בבחינת 'למעני ולמעני אעשה'".
אם חושב האדם שבזכות המעשים שלו ובזכות המדרגה שלו, יכול הוא לזכות לגילוי הרצון הפנימי, עצם המחשבות הללו הן כבר נפילה גדולה עבורו, והן אוטמות את הרצון האמיתי לרצות את הבורא, כי הוא נופל ברצונות עצמיים ובגאוה פנימית.
צריך לבוא לפני הרבש"ע כיהודי פשוט שהיום נולד מחדש, ומחר ייוולד שוב מחדש - בבחינת "אני היום ילדתיך" - ולבקש מהרבש"ע: "יצרת אותי לתכלית, אנא עזור לי להגיע לתכלית. נכון, אינני מתנהג כראוי בדבר זה ובדבר זה, ולכן מה? האם מפני כך תברא אותי ח"ו לנקודה בלי תכלית, שאשאר במצבי עתה ולא אהיה קרוב אליך?! אני מבקש דבר אחד בלבד: תזכני שהרצון שלי יהיה אמיתי אליך".
עצם הדיבורים הללו, ראשית מעוררים בנפש את נקודת הרצון האמיתי, ובנוסף על כך - וזה העיקר - כשאדם יתחנן יום אחר יום, שבוע אחרי שבוע, ויבקש מהקב"ה נקודה רוחנית טהורה אמיתית של קרבת ה', והבקשה תהיה אמיתית מן הנפש - בודאי שהקב"ה ישמע אותה!
אלא שנדרשת מהאדם הרבה סבלנות, הרבה אורך רוח. מי שמצפה שההצלחה תהיה מהיום למחר, עלול להתאכזב.
חובת בירור כיוון החיים
אדם צריך להבין ולצאת מנקודה בסיסית אחת: אם לא רוצים את הבורא ח"ו ולא רוצים להתקרב אליו - אין כלום בחיים, אין מה לעשות כאן בעוה"ז! זהו עולם של דמיונות, "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" (קהלת א, ד). כל אחד יבדוק שניים או שלוש דורות לפניו מי נמצא עדיין כאן...
יתירה מזו: מה יוצא לאדם מן העולם? קצת אוכל, קצת ישן, קצת נהנה וכו', אבל כלום לא יוצא מכאן! דבר אחד נשאר: התשוקה, הכיסופים האמיתיים לרבש"ע ואותה קרבת ה' אמיתית, זהו הדבר היחיד שיישאר לו!
"שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות ו, ט). מה הכוונה "תורה ומעשים טובים"? - תורה של דבקות בקב"ה, ומעשים טובים שמתגלה בהם הטוב האמיתי של "ואני קרבת אלוקים לי טוב"! אלו המעשים האמיתיים שמלווים את האדם לגן עדן התחתון, לגן עדן העליון, ולפנימיות קרבת ה'.
כל זמן שהאדם חי בהרגשה שעבודת ה' היא אמנם דבר חשוב, ואפילו חשוב מאוד, אבל יחד עם זאת יש מה לחפש כאן בעולם, קיימת בו איזושהי שאיפה להשגת העוה"ז - זוהי בעיה גדולה! כשאדם מרגיש כך, עליו להתבודד ולהתחנן לקב"ה על זה גופא! בזמני התבודדות אלו יתחנן מעומק לבו על כל פרט ופרט שמרגיש בנפשו שהוא רוצה אותו, ויודע בשכלו שהרצון לזה הוא רצון שאינו אמיתי.
עבודה זו עשויה להימשך ימים ואף שבועות. מצד אחד יבקש על הנקודה החיובית, שהנפש תרגיש שהיא רוצה רק את הבורא, ומצד שני יעמוד ויתחנן: "רבש"ע, אני יודע שהרצון האמיתי שלי הוא להתקרב אליך, אך בלבי אני מרגיש רצון לכך וכך, ואני יודע שהרצון הזה אינו אמיתי. עשה נא עימדי חסד, וקחהו ממני! תבדיל את הרצון ממני!"
ואדם צריך להסכים בפנימיות נפשו באמת, שהוא לא ירצה את הדבר! לפעמים אדם מתפלל שהוא לא ירצה כבוד, ובתוך תוכו הוא מקווה ומייחל שהקב"ה לא יקחהו ממנו... אדם צריך להיות אמיתי עם עצמו, ולהתפלל תפילות מרובות על כך, ואז ודאי יעזרהו הקב"ה.
אבל צריך לצאת מנקודת בסיס אחת: אני מוכן לוותר על ענייני העוה"ז! ודאי שהדבר צריך להיעשות בהדרגה ולא בבת אחת, אבל שיברר לעצמו את הנקודה המרכזית של חייו, לאיזה כיוון הוא צועד? - הוא צועד לצאת עם נקודה אחת בלבד בסוף ימיו: "רצוננו לעשות רצונך", ואת כל ה"שאור שבעיסה" שואף הוא לסלק מעצמו, כך שיישאר בו אך ורק רצון אחד לאביו שבשמים.
אם אדם ח"ו אינו מוכן להסכים שבסוף ימיו, לעת זקנותו, יישאר עם רצון אחד בלבד - ואפילו במחשבתו הוא לא מסכים לכך - אין לו להיכן להתקדם! קודם צריך לרצות את הדבר ברצון ברור, ורק לאחר מכן ניתן להתפלל ולהתחנן לקב"ה על כל רצון ורצון חיצוני שיש בו, שיקחהו ממנו, ובמקביל להתחנן שהרצון האמיתי יהיה גלוי בנפש.
כשאדם יתמיד בכך ויבקש מהקב"ה בכל לבו, ולא יתייאש מלבקש זאת שוב ושוב, אין ספק שהקב"ה ישמע את תפילתו, ויזכהו שלא יהיה לו אלא לב אחד לאביו שבשמים.
|
