|
בפנימיות כל דבר מונחת אחדות ה'
זיכנו הקב"ה לעמוד על כמה וכמה נקודות, אבל צריך לדעת בכל דבר ודבר את פנימיותו ואת חיצוניותו.
היסוד שכתוב בספרים הוא, שבעצם, הפנימיות של כל דבר ודבר בעולם מלאה באחדותו הפשוטה, וכל מה שנראה לעינינו כפרטים, אין זה אלא בחיצוניות, אבל באמת כבודו מלא עולם; "אתה הוא עד שלא נברא העולם, ואתה הוא משנברא העולם".
ענין זה אמור בכל פרט ופרט מהבריאה, הן בפנימיות המקום - הקב"ה הוא מקומו של עולם, הן בפנימיות הזמן, והן בפנימיות הנפש, שהיא חלק אלו-ק ממעל.
כשעוסקים בחיצוניות, ישנו חילוק בין המקומות, בין הזמנים ובין הנפשות. אבל כשאדם זוכה והוא מתעלה מעל עולם הנפרדים, הוא מגיע לפנימיות היחידה, ששם הכל מלא באחדותו הפשוטה.
שינון נקודת תכלית החיים אינו נמאס
ניתן משל לדבר, ובעז"ה נשתדל שהנקודה הפנימית תובן די צרכה.
לאדם יש חנות מכולת, והוא מוכר בה פריטים רבים: לחם, גבינה וכו', ואם זהו 'סופרמרקט' גדול, אפשר שהחנות מלאה במאות אלפי פריטים. אבל אם נשאל את בעל החנות לשם מה הוא פתח את החנות, מהי התכלית של כל הבנין הגדול? - הוא יאמר מילה אחת: כסף!
בחיצוניות, מי שמביט סביבו בתוך החנות רואה לנגד עיניו מאות אלפי פריטים, אבל בפנימיות, הסיבה לכל הנמצא כאן פשוטה, ברורה, ומאד מורגשת: הבעל הבית כל שאיפתו היא להרויח כסף באמצעות הפריטים שימכור. זהו בעצם הדבר היחיד שהוא שואף להפיק מכל החנות, וזוהי כל התכלית והפנימיות של הכל.
מאי נפק"מ?
אם סבור בעל החנות שהעסק במאות אלפי הפריטים הוא ענין לעצמו, והוא שוכח את התכלית של הרווח הכספי, הוא עלול לרכוש לחנותו גם פריטים כאלו שהתועלת המסחרית שבהם איננה מצויה כל כך.
ואם נשאל את בעל החנות לשם מה צריך כל כך הרבה פריטים? גם על כך תהיה בפיו תשובה ברורה: כדי להגיע לנקודה האחת, צריך להשתמש בהרבה מאד כלים!
המשל הזה בעוה"ז ברור לנו מאד, הוא לא מחודש והוא מושכל פשוט. אבל בעבודת ה', אם נתבונן נראה שהדברים לא כל כך פשוטים בנפש.
נחזור מעט למשל. יושב לו בעל החנות במשרדו, והנה נכנס סוחר ומציע לו לקנות סחורה פלונית וסחורה אלמונית. החשבון הראשון שהוא מחשבן: כמה הוא משלם עליה, בכמה יצליח למכור אותה, וממילא כמה בסה"כ ירוויח מהענין. כלומר, כל הכנסת סחורה לחנות, כל רכישת סחורה, נמדדת בקנה-מידה מאוד ברור: האם רכישה זו תביא לבעל החנות רווח כספי או שמא הפסד.
נפגוש את בעל החנות, אחרי שהוא עובד בחנות הזאת יום יומיים, שנה שנתיים, ונשאל אותו שאלה פשוטה: "מה אכפת לך באמת מהחנות?" - הוא לא יבין את השאלה! מה זאת אומרת, הוא רוצה להרויח כסף!
נוסיף ונשאל אותו: "וכי לא נמאס לך כבר להתעסק עם כסף?" - כמובן, הוא אפילו לא יבין מה רוצים ממנו... כיון שאדם זה חי עם תפיסת עולם, שהכסף הוא תכלית החיים, האושר שבחיים וכו', ממילא לא נמאס לו כלל להתעסק עמו. במקרה הטוב הוא יוצא לעתים רחוקות מאוד לחופשה קצרה על מנת לחזור בחזרה, אבל גם אז מחשבותיו אינן שקטות, הפלאפונים עובדים וכו'.
לאדם הזה יש שאיפה מתמדת. הוא חוזר וחוזר כל הזמן אל הנקודה האחת בלי שהדבר יימאס עליו: בלילה הוא הולך לישון ובבוקר רץ לעבודה, וכל יום ויום החשבון שלו הוא אחד: כמה כסף הרווחתי היום!
נשאל אותו: הרי כל יום אתה מתעסק עם עשר או חמש-עשרה סוחרים, וסגנון הדברים שאתה מדבר איתם חוזר על עצמו יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש. אמנם הפרטים קצת משתנים, אבל הנושא הכללי אחד. האם לא נמאס לך שהסוחרים מגיעים, לא נמאס לך לשוחח איתם? התשובה ודאי תהיה מאוד ברורה: לא נמאס! והוא ימשיך הלאה במרץ ובהתעוררות.
אם נבין את המשל הזה באמת, ונעתיק אותו כראוי לנמשל, נקבל תמונה ברורה מאד על החיים. הרי פשוט לכל אחד, שתכלית החיים, כל סיבת הבריאה היא אחת: "כי באמת השלימות האמיתי הוא הדבקות בו יתברך שמו", נמצא אפוא, שעלינו להעתיק את צורת המבט של אותו סוחר על כסף - לדבקות בקב"ה, להבדיל. צריך שהנקודה הפנימית של החיים תהיה אחת, וכל החיפוש יהיה: דביקות בקב"ה!
בשעה שהנפש באמת מרגישה שתכלית החיים הוא חיפוש הקב"ה ודביקות בו ית', אפי' אם היא תשמע את אותם דברים עוד פעם ועוד פעם, הדבר לא יימאס עליה כלל, כיון שזו תשוקה בנפש ולא ידיעה שכלית גרידא.
אם זו ידיעה שכלית, לשכל קשה מאד לשמוע את אותם דברים פשוטים פעם אחר פעם. אבל כשאדם זוכה שהדברים אצלו אינם רק בבחינת "וידעת היום", אלא "והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים אין עוד", "אין עוד" כלומר אין לי עסק בחיים עם כלום, רק עם הקב"ה - במדרגה זו, הדברים מקבלים תמונה שונה לחלוטין. כשם שבעסקי העולם התכלית היא אחת ואין בזה מאיסות, ק"ו בן בנו של ק"ו בענייני רוחניות.
אם אדם מרגיש, ועוד יותר אם הוא חושב כך במחשבתו, שיש בפרקים אלו חזרה בדברים - זו אמת, יש הרבה חזרה! אבל מיניה וביה: אם באמת התחבר הקורא אל הדברים וחי אותם, הוא יהיה מוכן לשמוע את אותם דברים אפילו מאה ומאתיים פעם, ואם לא התחבר אל הדברים - באמת עליו לשומעם פעם נוספת, כי עדיין לא הבין אותם...
העיקר: התחברות אל הנקודה היסודית
עד שאדם אינו מרגיש שהנקודה הזו חיה אצלו, הריהו בורח מהנקודה ומחפש חידושים, מחפש פרטים, והפרטים רבים הם מאוד מאוד כחול אשר על שפת הים.
יכולים אנו להעלות רעיונות יפים, עצות מחוכמות כיצד לעבוד בכל מיני נקודות, אבל כאן טמונה נקודת הסכנה! כל זמן שאדם אינו חי עם הנקודה הפשוטה, שכל העסק שיש לו בחיים הוא עם הרבש"ע, זוהי הגישה וזו המחשבה שאיתה הוא קם, עימה הוא מתהלך, ואליה הוא חוזר בכל עת ובכל שעה, אלא מתחיל לעסוק בפרטים - הוא עלול 'לטבוע' בים הפרטים ולהישאר שם ח"ו לנצח נצחים.
כל האמור עד כה יש לו מכוון אחד בלבד, וכל הדיבורים שלפעמים נראים כפרטים, הם עטיפה בלבד לנקודה הפנימית.
אם שמע אדם את הדברים במשך כמה חודשים, והקשר שלו עם הקב"ה בדיבור פשוט, בהתקשרות פשוטה, נשאר אותו דבר - הסיבה לכך היא: או שהוא הבין את הדברים ולא יישם אותם, או שיש כאן חוסר ברירות בהבנת הדברים.
קל ונעים יותר, ונראה שגם נוח יותר, להמשיך הלאה ולהתקדם, אבל מי שהבין את הנקודה באמת, מבין שהכל נמצא כאן, ואין צורך לזוז הלאה. אין הכוונה שאין עבודה, אבל העבודה צומחת ועולה מכח ההשגה האמיתית של נקודת קירבת ה'.
ידועים דברי הלל הזקן שאמר בשמחת בית השואבה: "אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן" (סוכה נג ע"א), וכבר עמדו המפרשים על התמיהה, כיצד יתכן שהלל, שהיה ענוותן גדול, אמר על עצמו משפט כזה.
ואחד מהפירושים הנודעים הוא, שהלל דיבר כלפי השכינה, כלפי הקב"ה: "אם אני כאן הכל כאן" - אם ה"אני" של הקב"ה נמצא בלב האדם, אם ה"אנכי ה' אלוקיך" חי ובוער בנפש האדם - זהו הכח לעקור משם את כל הרע, לרוקן משם את כל החלקים שאינם ראויים ולטהר את הלב. אבל כל זמן שה"אני" לא נמצא ח"ו, אין כלום! ניתן לנסות להתעסק בפרטים: מידות, קנאה, תאוה, כבוד וכו', אבל קשה מאד להצליח.
כל אדם צריך לקחת לעצמו בירור, ולהחליט האם באמת הוא רוצה להתחבר לדברים, והבחירה ביד כל אחד לחפש לעצמו את הדרך שהוא רוצה. אבל כפי הנראה מדובר כאן בעבודה של כמה שנים כפשוטו, בלי גוזמא, על הנקודה הבסיסית הראשונה!
יתכן שיהיו כאלו שלא יבינו את הדברים, אבל האמת צריכה להיות אמת והברירות צריכה להיות ברורה. אדם שזכה לקרבת ה' והוא חי עם הקב"ה, זהו דבר שלא יחליפנו ולא ימירנו. על כל דבר שבעולם - את זה הוא לא מוכן לעזוב!
"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"
ידועים דברי חז"ל (קידושין ל ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: אלהים לא יעזבנו בידו". כלומר, הקב"ה נתן באדם כח להלחם עם הרע, אבל בורא עולם שיצר את הכוחות הללו, כבר מודיע לאדם הודעה מראש, הודעה ברורה: "אינו יכול לו"! דע לך - הוא אומר לנברא - יצרתי אותך ויצרתי יצה"ר, נתתי לך כח וליצה"ר כח, ואני מודיע לך: הכח שנתתי ליצה"ר הוא יותר חזק מהכח שנתתי לך!
כל אדם בר דעת, כששומע מודעה מהסוג הזה - מתייאש מראש. אם יוצר כל, יודע כל יצורים, מעיד מפורשות שכוחו של היצה"ר חזק יותר מכוחו של האדם, מהי אם כן תקוותו לנצח?
אבל הקב"ה מוסיף ומודיע לאדם: "ואלמלא הקב"ה עוזרו" - יש לי דרך בשבילך איך לנצח את היצה"ר. מה הדרך? תתחבר אלי, אני כל יכול, לא חסר לי כלום!
ניתן ללמוד את דברי הגמ' הללו בצורה פשוטה, ולהבין שזו סייעתא דשמיא שמושפעת מלמעלה למטה, והאדם מקבל אותה. אבל כשזוכים ודברי הגמ' מאירים באמת בלב האדם, הוא מבין ש"הקב"ה עוזרו" הכוונה במידת הגבורה האמיתית שנמצאת בלב האדם. ואם תשאל, הלוא גבורה זו חלשה יותר מהיצה"ר? - זו החיצוניות של הגבורה, אבל קוב"ה גניז בכולהו: הוא גנוז בחסד של האדם, בגבורה של האדם וכו'.
כל זמן שאדם חי עם הגבורה של עצמו, באמת גבורתו של היצה"ר יותר חזקה. אבל כשאדם משיג שבפנימיות של גבורת עצמו נמצא הבורא ית', הוא מתחיל להכיר שזהו כוחו של מלכו של עולם, ושם כבר אין גבול לכח.
נקודת הדברים צריכה להיות ברורה: א"א להלחם עם היצה"ר בכוחות אנוש. אלו דברי אלוקים חיים ברורים מאוד. הכח להלחם בו הוא רק כמו שכתוב בפסוק: "ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון". ואף אם עדיין לא הגיע אדם למהלך של "אתם תחרישון" באופן מוחלט, אלא גם הוא נלחם, אבל ודאי שעיקר המלחמה צריכה להיות בבחינת "ה' ילחם לכם"
כשאדם שותף עם הקב"ה בכל חייו ומשתף אותו בכל דבר ודבר, הרי שגם בשעת המלחמה השותף נלחם יחד עם האדם. אבל אם ח"ו האדם נפרד מהקב"ה, אם הוא הפריד את השותפות - לבד א"א לנצח במלחמת היצר!
ג' מדרגות בהשגת הדברים
והנה אצל חלק מנפשות בני האדם ישנו מצב, שמצד ההכרה השכלית והבירור השכלי שערכו לעצמם, הם הגיעו לנקודה ברורה שהתכלית של החיים היא קירבת ה'. הם יודעים זאת, והדבר ברור להם בלי צל של ספק. אבל יחד עם זאת הלב מרגיש עוד הרבה דברים. ראשית, הוא מרגיש את הרע, ונוסף לכך, יותר פנימה: הוא נותן משקל של תכלית גם לאמצעים. אע"פ שבשכלו הוא יודע שזה לא נכון, אבל ההרגש אצלו הפוך.
נגדיר, אם כן, שלש מדרגות שישנן: יש אדם שזכה ["זכה" מלשון זיכוך, שלבבו נטהר], והוא חש את הברירות הברורה, שתכלית החיים היא דביקות בקב"ה, ומתוך כך כל פעם שמדברים על הנושאים הללו, אפי' אם הוא יודע אותם ומכיר אותם וכמעט אין חידוש, הוא שמח בהם.
משל למה הדבר דומה? אדם אוכל מאכל עוד יום ועוד יום. בפשיטות המאכל הוא אותו מאכל, אבל יש את חוש הטעם, והטעם מתחדש בכל פעם ופעם.
זו מדרגה אחת של אדם שכבר חש בלבו שהקב"ה הוא הכל, וכל הרצון שלו, או לפחות רובא דרובא, הוא תשוקה להידבק בבוראו. אדם כזה ישמח בודאי לשמוע דברים אמיתיים, כי האמת הפנימית משתוקקת להתחבר לאמת, והפשיטות שבדברים היא גופא השמחה של הלב.
יעקב אבינו נקרא "איש תם", כי התמימות אוהבת את הפשיטות, אפילו שהדברים ידועים. ניתן לראות זאת אצל ילדים קטנים: מספרים להם סיפור, והם רוצים שיחזרו על הסיפור עוד פעם ועוד פעם. הם יכולים לשמוע סיפור מאה פעם בלי גוזמא! הם כבר יודעים אותו בע"פ, את כל הפרטים, ואעפי"כ רוצים לשומעו עוד פעם. וכל זאת למה? כי הפשיטות של הילד, התמימות שמונחת בו, אוהבת לחזור על הדברים האהובים.
כשאדם הגיע בלבו למצב של פשיטות בענין קרבת ה', את פשיטות הדברים אדם מוכן לשמוע עוד פעם ועוד פעם, ואפילו מאות פעמים, והדבר בדוק ומנוסה אצל מי שכבר נכנס פנימה.
זוהי מדרגה אחת.
המדרגה שניה היא, אדם שהכיר את האמת בשכלו, אך עדיין אינו חש זאת בלבו. אדם כזה במיוחד צריך הדרכה כיצד להעתיק את הדברים מידיעת השכל להשגת הלב.
אבל ישנה מדרגה שלישית, והיא: אדם שעדיין אינו מבין כלל מה עושים 'עסק' כל כך מהנקודה. הוא חושב לעצמו: נכון, זוהי נקודה נכונה, בסיסית, אבל בעז"ה ע"י שאעמול הרבה בתורה, אקיים הרבה מצוות ואעבוד על תיקון המידות, אגיע למכוון הפנימי.
אצל אדם כזה הבחירה היא: או שיחזור ויברר את הדברים מרישא עד גמירא, ויתפלל לקב"ה שיכוון אותו אל האמת. אם כעת הגיע לנקודה האמיתית שצריך למקד את החיים בקרבת ה' - מוטב, כי בזה עלה למדרגה השניה.
ואם עדיין אינו מבין את הדברים - הרבה תועלת מהדברים הנאמרים כאן לא תהיה לו! כי הנקודה הפנימית חוזרת שוב ושוב. יהיו פרטים לכאן ועוד פרטים לכאן, אבל לעולם המיקוד יהיה על הנקודה הפנימית: איך להתקרב לקב"ה, איך לחיות עם הקב"ה בפשיטות.
ודאי שישנם יחידים שצריכים כבר לשמוע נקודות אחרות, אבל הנקודה הנוגעת לכלל היא: להתחיל להרגיש את הקב"ה באמת, לא רק בעיתות רצון מיוחדים, וח"ו להפך בזמן של מיצר, אלא שהפשיטות של החיים תתהלך יחד עם הקב"ה.
טעמו וראו כי טוב ה'
ישנה מימרא הנאמרת בשם הגאון ר' אריה ליב מאלין זצ"ל, שפעם בא אליו בחור ושאל אותו סברא בלימוד. ניסה הגאון להסביר לו לכאן ולכאן, וללא הועיל. לאחר כמה נסיונות ללא הצלחה, אמר לו הגרא"ל את המשפט הבא: "אני יכול לנסות להסביר לך מהצד הזה, ומהצד השני, מלפנים ומאחור, מלמעלה ומלמטה, עד שאולי תבין. אבל את הראש שלי, את התפיסה שלי [ואין הכוונה לכח החריפות והזכרון, אלא הברירות בנקודת ההבנה] - את זה אינני יכול לתת לך!"
הגר"ש פינקוס זצ"ל הגיע פעם לאחת הישיבות [כמדומה שהיה זה בשעת לילה מאוחרת], ומסר 'ועד' לבחורים.
בתוך דבריו אמר להם כך: "אני יכול לדבר ולהסביר לכם עוד ועוד, אבל תאמינו לי לדבר אחד: אילו הייתם יודעים מהי ההרגשה של אדם שחי עם הקב"ה, הייתם רודפים אחרי שאסביר לכם איך להגיע לשם. רק שאינכם מבינים באיזה חושך אתם חיים, מה חסר לכם, וכמה אתם רחוקים מהאמת. טעמו וראו כי טוב ה'".
והוא המשיך ואמר להם: "אבל דעו לכם כי גם אם הייתם מבקשים ממני, אינני מסוגל, והקב"ה לא נתן לי את הכח להטעים לכם מעט מהטעם האמיתי של דבקות בו ית'".
לכל אדם ישנם זמנים מיוחדים של עליה שבהם הוא חש התרוממות והנאה מרוחניות, והוא מדמיין לעצמו שקרבת ה' הכוונה לחיות כך כל הזמן.
ויש לו לידע, שלא מיניה ולא מקצתיה! קירבת ה' הוא עולם אחר מהמושגים שהאנשים מכירים. כל אחד יכול לחיות שם, וח"ו גם להיפך. אדם צריך להחליט בעצמו בירור גמור האם הוא רוצה להכניס את הקב"ה בלבבו באמת, "בלבבי משכן אבנה", לחיות באמת! לא עם מחשבות חיצוניות של שויתי ה', עם אותיות של הוי-ה בלבד, אלא שהקב"ה יימצא אצלו בתוך הלב!
א"א להסביר למי שלא השיג, אבל נדרשת מהאדם אמונה בדרכם של כל הצדיקים שדרכו בה עד היום, והגיעו לשם וחיו עם תפיסה נפלאה זו.
הרה"ק ר' משה מקוברין התבטא פעם, כי אילו בעלי התאוה היו יודעים טעמה של ה'תאוה' האמיתית, אילו היו מכירים בהנאה האמיתית הטמונה בקרבת ה', היו עוזבים את כל הנאות העולם, ורודפים אחרי קרבת ה' בכל כחם.
ובאמת שזהו דבר פשוט וברור, כי כל האהבות, הן בסה"כ נפילות של עולם האהבה האמיתי, שהוא אהבת ה'. זו הדרך שהקב"ה יצר את עולמו, שכל זמן שנמצאים בחוץ, א"א להשיג אפילו מעט מן המעט את הפנימיות.
והדרך להכנס אל הפנימיות, היא לעולם דרך האמונה. מי שיש לו אמונה באמת, אמונה בכל גדולי הדורות, בתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, והוא מאמין לדברי החזו"א שכתב שאפשר לו לאדם להיות כמלאך ה' צבקות, לרגעים ספורים, כאן בעולם הזה, ולא ינסה לפרש זאת עם ההרגשות שלו, אם יחוש אדם, לא בדמיונות, לא בהרגשות רופפות, אלא במוחש, בהרגשה פשוטה, שכמו שהוא מרגיש את השולחן ואת הכסא, כך מרגיש הוא את הרבש"ע באמת - אם אדם יאמין לכך, ויחליט למסור את חייו למען מטרה זו, הוא יצא מעולם של חושך לעולם של אורה.
אם יש אדם שעדיין מסופק בדברים, להוכיח את אמיתות הדברים אי אפשר, אבל דבר אחד אפשר לבקש ממנו: למענו, למען הכנסת ישראל, ולמען לעשות נחת רוח ליוצרנו, שיבכה לקב"ה יום יום, שעה שעה, ויבקש שיכוון אותו לאמת. ואם הוא באמת יתחנן ובאמת ירצה, ודאי יעזרהו הקב"ה להגיע לאמת ולעשות נחת רוח לפניו ית' כל הימים.
|
