עיקר ההתרכזות בלימוד - בקיום רצון הבורא
דיברנו בפרק הקודם על מעלת התמימות והפשיטות. נשתדל להרחיב ולקרב את הדברים אל הלב.
כשאדם מתיישב ללמוד, באופן פשוט המחשבה הראשונה היא: "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת, דעה בינה והשכל, להשכיל ולהבין את הדברי תורה".
אבל באמת שזו צריכה להיות המחשבה השניה ולא הראשונה. המחשבה הראשונה צריכה להיות, שהוא מתיישב לעסוק בתורה כי זהו רצונו יתברך, וכיון שרצונו יתברך שהוא ישכיל ויבין, לכן הוא משתדל להבין. אבל מצד עצמו, אם רצונו של הבורא שלא ישכיל ולא יבין, הריהו מסכים בפה מלא ובלב שלם שלא להבין מאומה.
נמצא, שעיקר ההתרכזות צריכה להיות לא רק בהשכלה ובהבנה, אלא גם בקיום רצונו יתברך שאדם ישכיל וילמד את תורתו. השכלה שמתנתקת מההרגש, הופכת להיות השכלה עצמית, השכלה ששורשה מחטא אדם הראשון הקדמון של עץ הדעת. השכלה שסיבתה היא רצונו יתברך, זוהי חכמה שמקושרת לבורא עולם, השכלה טהורה שאינה משבשת את דעת האדם להפוך למשכיל, אלא נכלל הוא בקדושה שבתורה ולא רק בהשכלתה.
ככל שאדם עוסק בתורה יותר לשמה, כלומר לעשות רצונו יתברך, ולא רק מצד תשוקה עצמית לחכמה להבנה, הוא יותר קרוב לנקודה הפנימית של התורה, לנשמת התורה.
עבודת השי"ת ולא עבודת עצמו
כבר הקדמנו לעיל, שכל ענייננו בדברים שאנו מדברים כאן אינו ההשכלות. ואין הכוונה שאיננו מדברים דברי השכלות, אבל הסיבה שצריך ללמוד את הדברים ולנסות ליישמם, היא על מנת לקיים את רצונו יתברך, ולהראות לו יתברך שאנו מחפשים אותו. רק שהלבוש של הדברים מתבטא במסירת דרכי עבודה בשפה של מושכלות.
אדם ששומע דרכים איך לעבוד את הקב"ה, והוא עושה זאת מחמת החיפוש העצמי שלו איך לעבוד, ולא מחמת התשוקה לעשות את רצונו יתברך, במילים פשוטות הוא עובד את עצמו ולא את הקב"ה! הוא מחפש את עצמו! יש אדם שמחפש את עצמו בגשמיות, ויש אדם שהשכיל לחפש את הקב"ה ברוחניות. אבל יש אדם שמחפש את עצמו ברוחניות ולא את הקב"ה!
וזו סכנה נוראה, כי כשאדם שקוע בגשמיות, המעשה מצד עצמו ותוכנו מעידים עליו שזהו ריחוק מהבורא, אבל כשאדם עסוק ברוחניות והוא מחפש את עצמו, הוא עלול ח"ו לשכוח כל ימיו שהוא רחוק מהאמת. נדמה לו בדמיונו שהוא עסוק בעבודת קונו, אבל באמת הוא עסוק בעבודת עצמו, בשלמות העצמית שלו, ולא בכמיהה הפנימית לעשות את רצונו יתברך.
כבר לימדונו חז"ל (יומא עב ע"ב) בענין התורה הקדושה, כי "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה" רח"ל. כל לימוד שאדם לומד - והן הן הדברים לגבי עבודה - יכול להיות עבורו ח"ו בבחינת סם המוות! הלומד תורה לשמה, התורה "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", אבל יתכן מצב שבו גדלות זו תהיה גדלות עצמית ורוממות עצמית, ששורשה במידת עמלק שהוא "רם"! אדם צריך לחפש את ה"רם על גוים ה'", את הרוממות האלוקית ולא את הרוממות של עצמו.
מי ששומע את הדברים בבחינת השכלה, ולא בבחינת חיפוש של הבורא, הוא מקבל את ה'לבוש' של הדברים, וחסרה לו הנקודה הפנימית שלהם.
אם אדם מחפש באמת רוחניות, ולא גשמיות, הריהו מחפש את נשמתו. ואם הוא רוצה באמת לגלות את נשמתו, עליו להבין מה היא הנשמה ואיך מחפשים אותה. אם תוך כדי החיפוש הוא מחפש רק את עצמו - הוא מיניה וביה חוסם את התגלות עומק נשמת עצמו.
אדם חושב שהיציאה מהגשמיות והכניסה לעולם רוחני זוהי תכלית הכל, אבל עליו לדעת שישנה רוחניות שכולה חושך! החושך שהיה במצרים במכת חושך, היה חושך רוחני. אבל "לכל בני ישראל היה אור במושבותם" (שמות י, כג). הרי לנו שיתכן מצב שבו שני אנשים יושבים באותו מקום, אצל האחד זהו מצב של אור, ואצל השני זהו חושך. אבל לא חושך במובן הגשמי, אלא חושך רוחני.
מי שנמצא עם הקב"ה, הוא בבחינה של "כי אשב בחושך ה' אור לי" (מיכה ז, ח), כי נקודת האלוקות היא האור הגדול והיחיד. אבל מי שמחפש רק את הרוחניות לטובת עצמו, זהו חושך עצמי של "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח). חושך של גשמיות הוא רק בחינה של "הסתר" אחד, אבל חושך של רוחניות הוא "הסתר אסתיר" - הסתר כפול, הסתר לפנים מהסתר, כי נדמה לו לאדם שהוא נמצא בעולם של אמת, ובעצם הוא רחוק מאוד מהקב"ה!
אם אדם ניגש ללמוד ושאיפתו היא שהוא ישכיל, שהוא יבין, הריהו חוסם את עצמו מיניה וביה מהשגה אמיתית של תורה.
הקדשת הלימוד למען הכלל
ידועים דברי האריז"ל (הודפסו בסידורים), שלפני התפילה אדם צריך לומר בפיו [ובהכרח שהדברים צריכים לבוא מנקודת הלב הפנימית] שהוא מקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך".
כי תפילה היא כידוע בבחינת "נפתולי אלקים נפתלי", שהיא בחינת דבקות, וכשאדם רוצה באמת להתדבק בבורא עולם, עליו להתכלל עם כל הכלל-ישראל. לכן, לפני כל מצוה ומצוה תיקנו לנו הקדמונים לומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא בשם כל ישראל".
יחיד מצד עצמו אינו יכול למצוא קירבת הבורא באמת, וחבל לנסות לעשות זאת. חבל על הזמן, על הכח והמאמץ. זהו הבל ושוא נתעה אם ישנו חיפוש של אנוכיות ושל הבורא ביחד.
ישנה תשובה נפלאה של החת"ס. החת"ס נשאל כמה על האדם להקדיש ברוחניות לשני, ותשובתו היא, שכשם שבגשמיות יש בחינה של מעשר כספים, כך גם ברוחניות יש להקדיש 'מעשר' - עשירית - מהזמן למען הזולת.
הדברים אמורים בשני אופנים: הן מצד היציאה של כל אדם ואדם להשפיע על אחרים, כל אחד כפי כוחו וזמנו, אבל גם בשעה שהוא יושב לבדו בביהמ"ד, עליו לדעת כי יהודי לעולם לא נמצא לבד, הוא נמצא עם הרבש"ע, עם כל נשמות ישראל.
לכן, מן הראוי היה שכל אדם לפני שהוא מתחיל ללמוד, ימסור מודעה אמיתית מעומק הנפש, שהוא מקדיש עשרה אחוז מתלמוד התורה שלו למען הכלל ישראל. אם אדם לא מוכן לתת עשירית מהגן עדן שלו לאחרים, בהכרח שהוא מחפש רק את עצמו! צריך אדם להתמקד בטובתו של הזולת, בין בגשמיות בין רוחניות.
זוהי נקודה עיקרית ובסיסית: להפסיק לחשוב רק על עצמו, וגם בשעה שהוא יושב עם עצמו ולומד תורה, עיקר הנקודה צריכה להיות לעשות נחת רוח לבוראו. בצורה כזו, כביכול "תנו עז לאלקים" - יש כח לישראל ליתן כח לפמליה של מעלה. אבל כאשר כל חיותו למען עצמו, הריהו מתרחק מן התכלית האמיתית של נשמתו.
כדי לזכות לכך על האדם להרבות בבכי ובתחנונים לפני הרבש"ע, שיטהר לבו ויזכהו שנקודת הלשמה תהיה חיה אצלו בכל עת ובכל שעה.
